תביעה ייצוגית: החזר אגרה בהליך ערר לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה

תביעה ייצוגית: החזר אגרה בהליך ערר לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית שעניינה השבת סכומים שנטען שנגבו ביתר כאגרה בהליך ערר המוגש לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה ("ועדת הערר") לפי סעיף 198ה1(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ("חוק התכנון"). בדיון שהתקיים ביום 23.10.12 המלצתי לבאי כוח המבקשים לחזור בהם מבקשת האישור והם ביקשו שהות לשקול את הדבר. לאחר מכן הגישו המבקשים, מעת לעת, בקשות לדחיית המועד להגשת עמדתם, וביום 17.2.13 הוריתי שיקוים קדם משפט בבקשת האישור ביום 13.10.13. זמן מה לאחר מכן הסתבר שלאחר שבקשת האישור הנוכחית הוגשה לבית משפט זה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשת אישור נוספת (ת"מ 38476-11-12 חקלאי כפר בילו נ' מדינת ישראל) ("הבקשה המאוחרת"). ביום 17.4.13 החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב, במצוות סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("החוק"), להעביר את הדיון בבקשה המאוחרת לבית משפט זה, ובדיון שהתקיים ביום 13.10.13 החלטתי, על יסוד הוראת סעיף 7(ב)(3) לחוק ולאחר שמיעת באי כוח המבקשים בבקשה המאוחרת, למחוק את הבקשה. עוד ייאמר שבדיון שהתקיים באותו מועד הסכימו הצדדים שההחלטה בבקשת האישור תינתן על יסוד כתבי הטענות ועל יסוד הטיעונים שהושמעו בעל פה באותו דיון, ובדיון שקדם לו. בשולי דברים אלה אציין, כי בכותרת בקשת האישור צוינו כמשיבים משרד הפנים ומשרד האוצר, אולם לדעתי אין לכך יסוד. כפי שהמבקשים עצמם מציינים, הבקשה מתייחסת לתובענה להשבת סכומים שנגבו שלא כדין, וככזו, הנתבעת בתובענה - ולכן גם המשיבה בבקשת האישור - היא מדינת ישראל. העובדה שהתובענה נשענת על פעולות, או החלטות, של ממלאי תפקידים מטעם המדינה או על התנהלות של משרד ממשרדי הממשלה, אינה עושה את כל אלה למשיבים נפרדים לבקשת האישור. מטעם זה, אתייחס להלן בהחלטה זו למדינה כמשיבה בהליך זה. רקע המבקשים הם בעלי זכויות בשני נכסי מקרקעין בתחום השיפוט של חדרה וביום 4.9.08 הם הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה ("הוועדה המקומית"), ביחד עם כארבעים בעלי זכויות בנכסי מקרקעין סמוכים, תביעה לפיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון (נספח א'2 לבקשת האישור) ("התביעה"). בתביעה נתבע פיצוי בגין ירידת ערך שנגרמה למקרקעין עקב אישור הוראות תוכנית המתאר תת"ל 3, 4/6 שפורסמה למתן תוקף ביום 7.9.05 (י.פ 5434) ואשר הפקיעה חלקים מהמקרקעין וייעדה אותם לצורכי שדרוג וסלילה של דרך מס' 9, המחברת בין הכבישים הראשים 2, 4 ו-6 ("התוכנית הפוגעת"). התביעה התייחסה לכעשרים חלקות קרקע ששטחיהן המקוריים שונים, וגם שטחי החלקים שלהן, שלפי הטענה נפגעו על ידי התכנית הפוגעת, שונים זה מזה. כאן המקום לציין שכל התובעים היו מיוצגים על ידי משרד עורכי דין אחד. הוועדה המקומית לא החליטה בתביעה, וביום 30.4.09 הגישו המבקשים, יחד עם בעלי החלקות הנוספות, ערר לוועדת הערר על מנת שזו תדון בתביעתם לפיצויים. הערר, שהוגש על פי הוראות סעיף 198 לחוק התכנון, הוגש כערר אחד של כל התובעים (המבקשים וכל בעלי הזכויות בנכסי המקרקעין האחרים). בגין הגשת הערר שולם סכום אגרה של 1,675 ₪. בתוך כך ניתנה ביום 20.5.09 החלטת הוועדה המקומית בעניין "תביעת פיצויים בגין כביש מספר 9" אשר דחתה את תביעת המבקשים וכן את מרבית תביעות הפיצויים שהוגשו בקשר לתוכנית הפוגעת, תוך התייחסות פרטנית לכל אחת מהחלקות שבעליהן טענו לפגיעה בערכן (נספח ג' לבקשת האישור). ביום 2.6.09 החליטה יו"ר ועדת הערר כי "לא יפתח תיק ערר, שכן יש להגיש ערר בנפרד בגין כל חלקה ולחייב כל ערר בתשלום אגרה בנפרד". בעקבות בקשת הבהרה ובקשה נוספת לפתיחת תיק ערר שהגישו המבקשים, שבה יו"ר ועדת הערר והחליטה ביום 30.6.09 על חיוב בתשלום אגרה נפרדת בגין ערר של כל בעל חלקה. בעקבות כך פנו המבקשים לגורמים שונים, ובהם משרד הפנים ופרקליטות מחוז חיפה, וביקשו את חוות דעתם בשאלת החיוב בתשלום אגרה בגין כל ערר בנפרד. הפניות נענו בכך שהחלטות היו"ר ניתנו כדין, וביום 6.5.10 שילמו המבקשים את סכומי האגרה לכל ערר בנפרד. בקשת האישור לעמדת המבקשים, אגרת פתיחת ההליך בפני ועדת הערר נגבתה מהם שלא כדין וביתר. לטענתם, מאחר שהוגש ערר אחד בשם כלל בעלי החלקות הנוגעות לעניין וכנגד החלטה אחת של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, יש לחייבם בתשלום אחד של אגרה בגין הגשת הערר ואין לפצל את הערר המאוחד לעררים נפרדים ולגבות אגרה על כל חלקה שבגינה הוגש ערר. לטענת המבקשים, החלטת הוועדה המקומית לדחות את התביעות התקבלה כהחלטה אחת, המאוחדת לכלל התביעות, ומדובר בתביעה אחת, אשר עילותיה ביחס לכל אחת מחלקות המבקשים זהות, וכי מדובר בהליכים הדומים מבחינה עובדתית, משפטית, תכנונית, שמאית ומכל בחינה אחרת ואין מקום להפרידם. המבקשים מפנים לסעיף 10 לתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בוועדות ערר), תשנ"ו-1996 ("תקנות הערר") שעניינו איחוד עררים, וטוענים כי כאשר בבסיס התביעות ישנן שאלות דומות של עובדה או משפט רשאית ועדת הערר לאחד את העררים. לטענתם, העוררים הם בעלי חלקות סמוכות באותו מתחם; כל החלקות נפגעו מהתוכנית הפוגעת; המצב התכנוני הקודם לתוכנית הפוגעת זהה בעיקרו לכלל החלקות; המצב התכנוני הסביבתי זהה אצל כל אחד מהעוררים; העוררים יוצגו על ידי אותו בא כוח ומונה שמאי אחד להכריע בעניינם. בנוסף, גם החלטת הוועדה המקומית, שדחתה את כל התביעות, הסתמכה על נימוק זהה ולפיו אין בתוכנית הפוגעת להשפיע על שוויין של החלקות. עוד טוענים המבקשים כי פיצול העררים הוא מלאכותי וחסר תועלת, ויביא לסרבול ההליכים בכך שייפתחו תיקי ערר נפרדים רבים; ייגרם בזבוז זמן של ועדת הערר, הן בניהול ההליכים והן במתן החלטות שממילא תהיינה זהות; ימונה מספר רב של שמאים מכריעים שידונו באותן עובדות וייגרמו למבקשים עלויות מיותרות ונזקים כספיים. המבקשים טוענים שהתביעה היא להשבת סכומים שנגבו שלא כדין, הבאה בגדר סעיף 3(א) לחוק ופרט 11 לתוספת השנייה לחוק. לטענתם, אגרת פתיחת ההליך בפני ועדת הערר היא "אגרה" כמובנה בחוק ויש להשיב למבקשים, ולחברי הקבוצה המיוצגת, את הכספים שנגבו שלא כדין. עוד נטען שמתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית כנדרש בסעיף 8 לחוק וכי מתמלא בעניינם התנאי הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק, היינו, כי יש למבקשים עילת תביעה שהיא משותפת לחברי הקבוצה האחרים, אשר הוגדרו על ידם כ"כל העוררים אשר שילמו בשנתיים האחרונות אגרת פתיחת הליך מלאה באופן אישי בגין ערר מאוחד שהוגש בגין החלטה אחת של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשר מתייחסת למספר תביעות של בעלי זכויות באזור, ואשר נדרשו לשלם סכום העולה על סכום האגרה שאמור היה להיגבות מהם בגין פתיחת הליך אחד עבור מספר עוררים ובכללם המבקשים". מנגד טענו המשיבות, כטענה מקדימה, שיש לדחות על הסף את התובענה ואת בקשת האישור בשל כך שהתביעה אינה באה בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק. נטען כי עניינן של טענות המבקשים אינו נוגע לשאלת חוקיות גביית האגרה אלא במהותו של הליך הערר וברציונל שבגינו משולמת אגרת פתיחת ההליך בוועדת הערר, ובמצב דברים זה דין הבקשה להידחות מחמת היעדר עילה. המשיבה טענה גם למעשה בית דין, שכן החלטות יו"ר ועדת הערר מיום 2.6.09 ומיום 30.6.09 הדוחות את בקשת המבקשים לתשלום סכום אגרה אחד בגין כלל העררים הן החלטות מעין שיפוטיות אשר לא הוגש עליהן ערעור, ולכן הן החלטות חלוטות היוצרות השתק ומניעות ולא ניתן להגיש בגינן כיום תובענה מנהלית להשבת הסכומים ששולמו. לחילופין נטען להשתק ומניעות בשל אי מיצוי ההליכים. המשיבה טענה שלא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק, וגם משום כך אין לאשר את התובענה כייצוגית. נטען גם כי גביית האגרה הייתה כדין וכי בגין כל יחידת קרקע יש לשלם אגרה בנפרד. מדובר בגביית אגרה בהליך שהוא מנהלי - מעין שיפוטי - שבו נבחנות טענות בקשר לפגיעה הנטענת בערכה של קרקע מסוימת עקב אישורה של תוכנית מתאר, וכי בגדר הליך בירורה של תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון נבחנת השפעת תוכנית המתאר על כל אחת מיחידות השטח (מגרשים או חלקות) שבגינן מוגשת תביעת הפיצויים, ולכן קביעת האגרה שתשתלם בגין הערר צריכה להיעשות על פי אותן יחידות שטח. המשיבה טענה עוד שהגשת ערר אחד בגין יחידות שטח נפרדות תביא לכך שוועדת הערר תידרש לבחון במשותף עררים המוגשים בעניין חלקות שונות, בעלות מאפיינים נבדלים ונעדרות מכנה משותף תכנוני-שמאי ענייני. עוד נטען שייתכנו מצבים שבהם אכן ניתן יהיה לאחד עררים, אלא שהדבר דורש בחינה אינדיווידואלית של כל מקרה ומקרה, ומכל מקום מתווה דיוני זה אינו ראוי לדיון משותף וייצוגי. בדיון שהתקיים ביום 23.10.12 טענו המבקשים, במענה לטענת המשיבה, שהחלטות היו"ר הן החלטות ביניים אשר בהתאם לפסק הדין בעמ"נ (חי') 415/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' צפדיה אליהו (18.10.04) לא ניתן להגיש עליהן ערעור. בדיון מיום 13.10.13 טענו המבקשים שתשלום אגרת הערר כמוהו כתשלום אגרה לפי תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, שעניינה אגרת משפט בתובענה לסכום שאינו קצוב. הם טענו גם שמלבד תשלום האגרה בעת מינוי שמאי מייעץ הם ממילא נדרשים לתשלום נוסף בגין שכרו של השמאי. מנגד חזרו המשיבות על טיעוניהן והתנגדו לכל טענה שהיא בבחינת הרחבת חזית. דיון סעיף 3(א) לחוק קובע, בין השאר, כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". תביעת התובעים היא להשבת סכומים שנגבו מחברי הקבוצה ששילמו אגרה בגין הגשת ערר לפי סעיף 198(ה1) לחוק התכנון, וככזו היא תביעה המנויה בסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק, היינו "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ההדגשה הוספה, א"ק). אציין כי בנוסף לסעד ההשבה, עתרו המבקשים גם לסעדים הצהרתיים הקשורים לאופן שבו יש לפרש את חובת תשלום אגרת הערר לפי סעיף 198(ה1) לחוק התכנון, אולם סעדים הצהרתיים אלה אינם עומדים לדיון בהליך זה, שכן כאמור, בהתאם לסעיף 3(א) לחוק ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניין המפורט בתוספת השנייה, או בהוראת חוק מפורשת, ובענייננו הוראת סעיף 11 לתוספת השנייה מאפשרת הגשת תביעת השבה נגד רשות, ולא כל תביעה אחרת. סעיף 4(א)(1) לחוק קובע כי: "(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה" (ההדגשה הוספה, א"ק). סעיף 4(א)(1) קובע אפוא שלמבקש האישור צריך שתהיה עילת תביעה אישית, ובנוסף שתביעתו האישית תכלול מכנה משותף, עובדתי או משפטי, עם תביעות שאר חברי הקבוצה (ע"א 4345/10 איתמר מחלב - רואה חשבון - חברה בפירוק מרצון נ' מדינת ישראל - רשות המיסים בישראל (20.11.12) ("עניין מחלב") וראו גם רע"א 3948/11 נירה חגי נ' פרטנר תקשורת בע"מ (20.11.12)), ונראה לי שהמבקשים אינם עומדים בתנאים אלה. אשר לעילת התביעה האישית, ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) התייחס בית המשפט לעניין הוכחת טיב התביעה האישית וקבע כי: "בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה אישית... המבחנים לאישורה של תובענה ייצוגית הם מחמירים מאלה שעל-פיהם נבחנת בקשה לסילוק על הסף של תביעה רגילה. על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי". על רקע דברים אלה דומה כי בפני המבקשים עומד מכשול במובן זה שהבקשה אינה מראה שגביית אגרת הערר מהם הייתה שלא כדין, כפי שנדרש על פי סעיף 11 לתוספת השנייה. חובת תשלום האגרה בקשר עם הגשת ערר לוועדת הערר קבועה בסעיף 198(ה1) לחוק התכנון המורה כך: "(ה1) (1) המגיש ערר לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה לפי סעיף זה, ישלם לאוצר המדינה, במועד הגשתו, אגרה בסכום כמפורט להלן: כשסכום הערר אינו עולה על 500,000 שקלים חדשים - 837 שקלים חדשים; כשסכום הערר עולה על 500,000 שקלים חדשים - 1,675 שקלים חדשים; שר הפנים, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, יקבע נסיבות שבהן יינתן פטור מאגרה לפי סעיף קטן זה" (ההדגשה הוספה, א"ק). מבחינת לשונה של ההוראה אין תמיכה לטענת המבקשים, שכן נאמר בה שחובת תשלום האגרה היא על מגיש הערר ולא, כפי שטוענים המבקשים, בקשר עם הנושא שעליו נסב הערר, היינו נכסי המקרקעין. אכן, ההלכה היא ש"נקודת המוצא לקביעת "המשמעות הנכונה" של דיבור בחוק היא הלשון שנקט המחוקק. אלא שהלשון היא אך ורק נקודת המוצא של הפרשן. על הפרשן לתת ללשון החוק את המשמעות המגשימה את תכליתו. על תכלית זו למד הפרשן ממקורות נוספים על לשון החוק" (דנ"א 690/94 בנק הפועלים בע"מ נ' שמעון כהן, פ"ד מט (3) 245 (1995)). אולם כאשר לשון החוק היא ברורה אין מקום להידרש לפרשנות המבוססת על מקורות אחרים, ובמיוחד כך כאשר, כמו בענייננו, הפרשנות שמציעים המבקשים נסמכת רק על התועלת שתצמח להם מחיסכון בתשלום האגרה. גם ההיסטוריה החקיקתית אינה תומכת בטענות המבקשים, ובעניין זה די אם אציין שבגלגולה הקודם של ההוראה היא נכללה בסעיף 198(ה)(1), שבחלק הרלוונטי לענייננו נאמר בו: "המבקש לערור לפני ועדת הערר לפי סעיף זה, וסכום הערר במועד הגשתו עולה על 400,000 שקלים חדשים, ישלם לאוצר המדינה במועד האמור אגרה בשיעור 2.5% מסכום הערר;..." (סעיף 41 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה לשנת הכספים 2003) תשס"ג-2002)). סעיף 198(ה1) תוקן בשנת 2005 בגדר תיקון מס' 70 לחוק התכנון, והמילים "המבקש לערור" הוחלפו ב"המגיש ערר". בצורות ניסוח אלה אין תמיכה לכך שבכל מקרה ניתן לראות במספר אנשים שהגישו עררים במאוחד כמי שהם "מגיש ערר" שניתן לחייבו באגרה בסכום אחד בגין הערר שהגישו. לטענת המבקשים, המסתמכת על תקנה 10 לתקנות הערר, לא מצאתי יסוד מספיק ודומני שהיא מבוססת על טעות. תקנה זו מורה כי "ועדת ערר הדנה בערר רשאית לאחד עררים או תשובות לערר אם מצאה כי ענינם דומה מבחינה עובדתית או משפטית". המבקשים אמנם צודקים כשהם טוענים שהוראה דומה מצויה בתקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, אלא שכאמור, דעתי היא שהמבקשים טועים במשמעות שהם מייחסים לתקנות אלה. כמו תקנה 520, גם תקנה 10 מאפשרת לוועדת הערר לאחד את הדיון בכמה עררים, אולם את זאת היא יכולה לעשות רק לאחר שהעררים כבר הוגשו וממילא שולמה האגרה בגין הגשתם. הטענה שלפיה הסמכות לאחד את הדיון במספר עררים מאפשרת גם את איחוד העררים לצורכי תשלום אגרה היא בבחינת ערבוב של היוצרות, שכן אין קשר בין הוראת סעיף 198(ה1) לחוק התכנון הקובעת את חובת תשלום האגרה לבין הוראת תקנה 10 לתקנות הערר שעניינה הוא איחוד דיון בעררים שכבר הוגשו. זו אף זו, מתן הוראה לפי תקנה 10 בדבר איחוד הדיון בעררים היא רק אחת מן הדרכים שבהן יכולה ועדת הערר לנהוג, והמבקשים לא הציעו הסבר למצב עניינים שבו וועדת הערר נמנעת מלהשתמש בסמכותה לפי תקנה 10 ואינה מורה על איחוד הדיון במספר עררים, ואז חוזרת למקומה השאלה מדוע ישולם סכום אגרה אחד בגין מספר עררים שהוגשו יחדיו אבל יישמעו בנפרד. לעניין זה שייכת גם טענת המבקשים שהחלטת יו"ר ועדת הערר לגבות אגרה בגין כל אחד מן העררים היא בבחינת פיצול הדיון בערר שמלכתחילה צריך להיות מוגש כערר אחד, וכי קיימים נימוקים - שבעיקרם נוגעים לבזבוז זמן ומשאבים וחשש מהחלטות סותרות - לקיום דיון מאוחד. אלא שכפי שציינתי קודם, נימוקים אלה הם שיקולים המצדיקים את השימוש בסמכותה של ועדת הערר לפי תקנה 10 לאחר הגשת העררים, אולם אין בכוחם כדי לשנות את המסקנה המתחייבת מסעיף 198(ה1) לחוק התכנון שכל מי שהגיש ערר חייב בתשלום אגרה בגין הגשתו. כמתואר בבקשה, העררים הוגשו במאוחד מתוך כוונה משוערת לשלם סכום אגרה אחד, והפרדתם היא פועל יוצא של החלטת יו"ר ועדת הערר מיום 2.6.09. גביית תשלום האגרה בנפרד, בגין כל אחד מן העררים, היא לכן תוצאה של החלטת יו"ר ועדת הערר, שהיא החלטה מעין שיפוטית, והמבקשים לא השכילו להסביר כיצד גבייה בנסיבות אלה מקיימת את התנאי של "שלא כדין" הנדרש בסעיף 11 בתוספת השנייה לחוק. על רקע נסיבות אלה טענה המשיבה בפרק ד' של התשובה שבהימנעות המבקשים מלהעמיד את ההחלטה לביקורת שיפוטית, היינו על דרך של הגשת ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים, יש לראות השלמה עם תוצאת ההחלטה, והמבקשים מנועים מלטעון כנגדה. אוסיף שלא מצאתי ממש בטענת המבקשים שכפי שנפסק בעניין צפדיה, ההחלטה היא החלטת ביניים וככזו לא ניתן לערער עליה. דווקא אחת מן האסמכתאות שעליהן הסתמכו המבקשים (עמ"נ (מרכז) 39649-11-10 החקלאי באר יעקב - אגודה שיתופית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מצפה אפק" (31.10.11) ("עניין באר יעקב")) מלמדת שתרופתם של המבקשים יכלה להימצא בערעור על החלטתה הסופית של ועדת הערר. בעניין באר יעקב דן בית המשפט בערעור כזה, ובין יתר הדברים הוא קבע שבנסיבות אותו עניין לא היה מקום לגבות אגרה נפרדת בגין כל ערר. לטענות המשיבה בעניין תקינות גביית האגרה לא בא מענה בתשובת המבקשים לתשובת המשיבה, שבהיבטים מסוימים שלה היא אמנם מעוררת קשיים, אולם בהעדר טיעון בעניין זה לא מצאתי לנכון להידרש לכך. על כל פנים, הטענה אינה משוללת יסוד ומעמידה בספק את טיבה של עילת התביעה האישית שעליה הסתמכו המבקשים. המסקנה היא לכן שהמבקשים כשלו בהוכחת הטענה שגביית האגרה בעניינם הייתה שלא כדין, וממילא אין בידם עילה לתביעת השבה. מעבר לכך, נראה שקיים נימוק נוסף, וכבד משקל אף יותר, לדחיית הבקשה. הכוונה היא לכך שהמבקשים לא הראו שהם עומדים בתנאי האחר הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק, היינו שלתביעתם - יהיו אשר יהיו סיכוייה - אין מכנה משותף עם תביעות אחרות של חברי הקבוצה, כפי שטענו המבקשים. בעניין זה אציין שנפסק אמנם שהמכנה המשותף אינו חייב להיות חופף בשלמות לכלל חברי הקבוצה ותיתכן אפשרות של הגדרת הקבוצה באופן שונה, כמו גם הגדרת תת קבוצות אם ישנן כאלה (סעיף 14(א)(1) לחוק, וראו ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.12)); אולם לדעתי גם אפשרות זו מחייבת הוכחה לכאורה בדבר התקיימות קבוצה שיש מכנה משותף כלשהו בין חבריה לבין מבקש האישור, ונראה לי שבנסיבות העניין המבקשים לא הראו שמתקיים בהם תנאי זה. נראית לי טענת המשיבה שבקשת האישור הופכת את היוצרות ומקדימה את המאוחר. במילים אחרות, טענת המבקשים היא שמלכתחילה יש לראות במספר עררים שהוגשו במאוחד, כנגד החלטה אחת בתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון, כדין ערר אחד, מבלי קשר לתוכן ההחלטה ולשאלה אם היא מתייחסת באופן זהה לכל העוררים ולכל יחידות הקרקע שבגינן נתבעו הפיצויים. המסקנה מטענות המבקשים בבקשת האישור היא שלא זו בלבד שהחלטת יו"ר וועדת הערר מיום 2.6.09, שהעררים אינם ראויים להתברר במאוחד, היא מוטעית, אלא שגם כל החלטה כזו שניתנה בעבר, בין אם על ידי אותה ועדת הערר ובין אם על ידי ועדות ערר אחרות, היא מוטעית אך מפני הסירוב לאפשר הגשת ערר אחד על ידי מספר עוררים. מסקנה כזו אינה מתקבלת על דעתי. לדעתי, המשיבה צודקת כשהיא טוענת שבמהותו הליך התביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון מצריך בחינת נתונים ומאפיינים אינדיווידואליים בנוגע לכל יחידת קרקע המשמשת מושא לתביעת פיצויים, ונתונים אלה משמשים את השמאים שבסופו של דבר גם אומדים את סכום הפיצוי המגיע. סעיף 198(ה)(1) לחוק התכנון מאפשר, במקרה של חילוקי דעות בין התובע לבין הוועדה המקומית, לפנות במשותף ולמנות שמאי מכריע, אשר בתורו חזקה עליו שגם הוא יידרש לנתונים ולמאפיינים של יחידת הקרקע המדוברת. בהתאם לסעיף 198(ו) לחוק התכנון, רשאית ועדת הערר לבקש מינוי שמאי שישמש לה כשמאי מייעץ, והדעת נותנת שגם ועדת הערר, והשמאי המייעץ, יידרשו לנתונים ולמאפיינים המיוחדים של יחידת הקרקע. מטעם זה אין אפשרות לקבוע, מלכתחילה ובאופן גורף, שכל אימת שמספר תובעים מגישים ערר לפי סעיף 198(ד) לחוק התכנון כנגד החלטת ועדה מקומית הדוחה את תביעתם, ניתן להתייחס לכל העררים כאל ערר אחד, כפי שטוענים המבקשים. אדגיש שגם אם החלטתה של יו"ר ועדת הערר מיום 2.6.09 היא מוטעית, ואם הייתה עומדת לביקורת שיפוטית בהליך המתאים וערכאת הערעור הייתה מתערבת בה, אין בכך כדי להועיל למבקשים, מפני שלא זו השאלה שעליי להכריע בה. השאלה העומדת לדיון היא שאלת התאמת תביעת המבקשים להתברר בהליך ייצוגי, ומן הטעם המוסבר לעיל אני סבור שלא כך הדבר. משום כך לא מצאתי תמיכה בטענות המבקשים באסמכתאות שאליהן הם הפנו. עיינתי באסמכתאות ומצאתי שחלקן תומכות, במידה כזו או אחרת, בטענת המבקשים שנוסחו של סעיף 198(ה1) לחוק התכנון מאפשר, במקרים מסוימים, התייחסות למספר עררים שהוגשו במאוחד כאל ערר אחד, שהאגרה המשתלמת בגינו היא בהתאם לכך. אולם לא ניתן להסיק מאסמכתאות אלה מסקנה, שכפי שטוענים המבקשים כל אימת שמוגש ערר מאוחד כזה, ותהיינה אשר תהיינה הנסיבות, יש לראותו כערר אחד לעניין האגרה. משום כך, וככל שהדבר נוגע למכנה המשותף הצריך להתקיים בין תביעת המבקשים לתביעות חברי הקבוצה, איני רואה מה התמיכה שיש באותן אסמכתאות לטענות המבקשים. כאמור, הקבוצה שבשמה עתרו המבקשים לאשר את התובענה כייצוגית הוגדרה בסעיף 5 של הבקשה כ"כל העוררים אשר שילמו בשנתיים האחרונות אגרת פתיחת הליך מלאה באופן אישי בגין ערר מאוחד שהוגש בגין החלטה אחת של הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשר מתייחסת למספר תביעות של בעלי זכויות באזור, ואשר נדרשו לשלם סכום העולה על סכום האגרה שאמור היה להיגבות מהם בגין פתיחת הליך אחד עבור מספר עוררים ובכללם המבקשים". צורה זו של הגדרת הקבוצה מניחה, כמובן מאליו, את קיומו של העניין העיקרי הטעון הוכחה, היינו הדמיון (שלא לומר הזהות) בנסיבות שביסוד כל ערר ובמאפייניה הפרטניים של כל יחידת קרקע שבגינה הוגש ערר. זהות הנסיבות והמאפיינים נדרשת לצורך עמידה בתנאי השני שבסעיף 4(א)(1) לחוק (שאלות המשותפות של עובדה או של משפט), אולם מצאתי שמסכת טענות המבקשים בנושא זה היא דלה למדי, ונראה שהטענות נטענו כלאחר יד. על כל פנים, נראה לי שהמשיבה צודקת בטענתה שהמבקשים לא הראו שלנסיבות העומדות ביסוד בקשת האישור יש מאפיינים המשותפים למקרים אחרים של עררים שהוגשו לפי סעיף 198(ה1) לחוק התכנון. ומעבר לכך, וזה הדבר החשוב, את בחינת המאפיינים ניתן לעשות רק לאחר שהערר מוגש, ואין אפשרות לקבוע מראש שבכל מקרה שהוגש ערר מאוחד בגין החלטה אחת של ועדה מקומית, הנסיבות שביסוד אותו ערר היו זהות במידה המצדיקה את ההנחה שמתקיים התנאי בסעיף 4(א)(1) לחוק. טרם סיום אתייחס להחלטות הערכאות השיפוטיות שאליהן הפנו המבקשים וביקשו למצוא בהן תמיכה לטענותיהם. ההחלטה בעניין באר יעקב לא רק שאינה תומכת בטענות המבקשים, כי אם נראה שיש בה תמיכה דווקא לטענות המשיבה. ההחלטה ניתנה בהליך ערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר, ובית המשפט נדרש למספר עניינים שעליהם נסב הערעור ובהם גם שאלת תשלום האגרה על פי סעיף 198(ה1) לחוק התכנון. מההחלטה עולה שבית המשפט נדרש לנסיבותיו של העניין ולא קבע - מפני שלא התבקש לקבוע - הלכה בעלת תחולה כללית בשאלת יישומו של סעיף 198(ה1) לחוק התכנון. כאמור, המשיבה טענה שהיה על המבקשים לנהוג בדרך דומה, היינו להגיש ערעור מנהלי על ההחלטה, ובמובן זה משמשת ההחלטה תמיכה למשיבה ולא למבקשים. ההחלטות בערר (ת"א) 95012/11 שקד עמנואל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (10.4.14) ובערר (ת"א) 95004/14 רוחמה וגים נ' הועדה מקומית לתכנון ובניה - תל-אביב (9.6.14) נוגעות לעררים שנדונו במאוחד, אולם אין בהן כל התייחסות לנושא האגרה. אכן, ניתן ללמוד מאותן החלטות שהעררים הוגשו במאוחד על ידי עוררים רבים, ולכאורה ניתן היה להסיק מכך שהדבר אפשרי גם בעררים שהגישו המבקשים, אולם כאמור, בהעדר התייחסות לנושא האגרה, לא מצאתי בהחלטות בעררים אלה תמיכה לטענות המבקשים בבקשה הנוכחית. המבקשים הפנו גם להחלטת יו"ר ועדת הערר בת"א 5133/05 קשמין מרים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - תל אביב (10.3.05) (נספח ט"ז בבקשת האישור) שהחליטה לקבל את בקשת העוררים באותו עניין ולהורות על תשלום סכום אגרה אחד, אף שהיה מדובר בעררים של 53 עוררים. אלא שגם כאן לא מצאתי תמיכה בטענות המבקשים, מפני שמן ההחלטה ברור שהיא ניתנה על יסוד נסיבותיו של המקרה ואינה מבוססת על יישום הלכה בעלת תחולה כללית. ומעבר לכך, ההחלטה ניתנה על פי הדין שקדם לתיקון מס' 70 לחוק התכנון, וכעולה מן ההחלטה, ההוראות שהיו רלוונטיות באותה עת דווקא עודדו פיצול של עררים על מנת להפחית או למנוע את תשלום האגרה בגין הערר. המבקשים ביקשו להסתמך גם על עמדת המדינה בערר (י-ם) 15/08 לופס אסתר נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה ירושלים (18.5.09) (נספחים יז1-יז2 לבקשה) שלפיה בערר המאוחד שהוגש בשמם של מספר עוררים כערר אחד יש לשלם אגרה אחת בלבד. גם כאן התקשיתי להבין כיצד תומכת עמדת המדינה בעניין מסוים בטענה שאותה עמדה צריכה לחול בכל ערר אחר, תהיינה נסיבות העניין אשר תהיינה. לשאר טענות המבקשים לא מצאתי יסוד, והתוצאה היא שמשלא עלה בידם להראות את עמידתם בתנאי שבסעיף 4(א)(1) לחוק מתייתר הצורך לבחון את השאלה אם התמלאו התנאים שבסעיף 8(א) לחוק ואין מנוס מדחיית הבקשה. המבקשים ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ₪.ועדת עררערראגרהתביעה ייצוגיתהיטל השבחהפיצויים