תביעה ייצוגית - גביית יתר של ארנונה בגין מעברים ושטחים משותפים בנכסים שאינם למגורים "במרכז מסחרי"

תביעה ייצוגית: גביית יתר של ארנונה, בגין מעברים ושטחים משותפים בנכסים שאינם למגורים "במרכז מסחרי" העובדות שאינן במחלוקת צו הארנונה של המשיבה לשנת 2009 קבע חיוב בארנונה בגין "מעברים ושטחים משותפים במבנים שאינם למגורים" בשיעור 50% מהתעריף ל"עסקים" באזור בו מצוי המבנה ולא יותר מהתעריף לשטח העיקרי (ר' נספח 1 להודעת המשיבה מיום 10.1.13 (להלן: "הודעת המשיבה")). בחודש פברואר 2010 ביקשה המשיבה אישור חריג משרי האוצר והפנים (להלן: "השרים") לסיווג מעברים ושטחים משותפים כדלקמן (ר' נספח 2 להודעת המשיבה): "מעברים ושטחים משותפים המשמשים את הציבור במרכז מסחרי 3,000 המ"ר הראשונים למחזיק 128.45 [סיווג] 667 כל מ"ר נוסף 58.10 [סיווג] 668 מעברים ושטחי שירות אחרים במרכז המסחרי 58.10 [סיווג] 669". בהחלטה מיום 3.11.10 דחו השרים את הבקשה. ביום 1.12.10 ניתן פסק הדין בעת"מ (מח'-מרכז) 30790-07-10 קנית השלום השקעות בע"מ נ' עיריית מודיעין (1.12.10) (להלן: "עניין קנית", "קנית", ו"פסק הדין" בהתאמה)). בית המשפט קבע כי תעריפי הארנונה בגין מעברים ושטחים ציבוריים ובגין חניונים במרכז מסחרי, שנקבעו לשנת 2009-2008 הם בלתי סבירים, ועל כן קבע בין היתר: "לעניין שטח המעברים, אני קובעת כי התשלום יעמוד על 61 ש"ח למ"ר, החל מהמ"ר הראשון, לכלל המעברים במרכז המסחרי, וזאת נוכח העובדה כי בשטח המסחרי מצויים שטחי מעבר בהיקף של למעלה מ-3,000 מ"ר (השטחים בפועל הינם כפול משטח זה, אם לא יותר מכך). אין בכך כדי למנוע קביעת תעריף שונה לשטחי מעבר במבנה מסחרי אחר ששטחו קטן מ-3,000 מ"ר". בצו הארנונה לשנת 2011 (להלן: "צו 2011") בחלק השלישי שעניינו "תעריפי ארנונה בכל העיר במרכז מסחרי" נקבע: "תיאור הנכס סיווג הנכס ₪ למ"ר מעברים ושטחים משותפים המשמשים את הציבור עד 3,000 מ"ר 667 130.25 מעברים ושטחים משותפים המשמשים את הציבור כשהשטח הכולל שלהם מעל 3,000 מ"ר 669 61.85" בשנה זו לא התבקש אישור השרים לשינוי בסיווגים אלה. בצו הארנונה לשנת 2012 (להלן: "צו 2012") בחלק השלישי שעניינו "תעריפי ארנונה בכל העיר במרכז מסחרי" חזר אותו נוסח עם שינוי בסכומים כדלקמן: "תיאור הנכס סיווג הנכס ₪ למ"ר מעברים ושטחים משותפים המשמשים את הציבור עד 3,000 מ"ר 667 134.29 מעברים ושטחים משותפים המשמשים את הציבור כשהשטח הכולל שלהם מעל 3,000 מ"ר 669 63.77" גם בשנה זו לא התבקש אישור השרים לשינוי בסיווגים אלה. (להלן יכונו "מעברים ושטחים משותפים", "מעברים"). בשנת 2011 גבתה המשיבה ממחזיקי נכסים במרכז מסחרי ששטחם הכולל של המעברים עלה על 3,000 מ"ר את התעריף הנמוך לפי סיווג 669 וזאת על פי הפרשנות המשפטית של מנהלת הארנונה במשיבה. בפברואר 2012 נמלכה המשיבה בדעתה בעניין פרשנות הצו, ולאחר התייעצות עם בא כוחה הוצאו שומות מתוקנות לשנת 2012 בהתאם לפרשנות הנטענת על ידי המשיבה בבקשה שלפניי. קרי - שהתעריף הנמוך חל רק לגבי מעברים עד 3,000 מ"ר המוחזקים על ידי מחזיק אחד. בשנת 2013 פנתה המשיבה לשרים לשינוי הסיווגים 667 ו-669 וביום 14.11.13 ניתן אישור השרים באופן שסיווג 667 יחול על "מעברים ושטחים משותפים המשמשים את הציבור בשטח של עד 3,000 מ"ר המוחזקים על ידי מחזיק אחד" וסיווג 669 יחול על "מעברים ושטחים משותפים המשמשים את הציבור כשהשטח הכולל שמוחזק על ידי מחזיק אחד הוא מעל 3,000 מ"ר". בעניין אישור השרים הוגשה ביום 23.12.13 עתירה לבג"צ בטענה שמדובר בשינוי שהשרים אינם מוסמכים לאשר בהיותו שינוי שיטת חיוב (להלן: "העתירה לבג"צ"). תמצית בקשת האישור מיום 6.6.12 המבקשת מחזיקה בנכס בתחומה של המשיבה (להלן: "הנכס"). הנכס משמש מכון כושר וספורט והוא ממוקם במרכז המסחרי "עזריאלי", בו קיימים שטחים משותפים בשטח של 10,660 מ"ר (להלן: "המרכז המסחרי"). צו הארנונה של המשיבה קובע כי במרכזים מסחריים בהם השטח המשותף הכולל עולה על 3,000 מ"ר, ניתן לחייב את העסקים המצויים בהם בארנונה בגין השטחים המשותפים בתעריף נמוך של 63 ש"ח ₪ למ"ר. בפסק הדין קבעה השופטת אוהד, בין היתר, כי במרכז המסחרי נושא העתירה, בו סך השטחים המשותפים גבוה מ-3,000 מ"ר, יחויבו השטחים המשותפים בארנונה לפי התעריף של 61 ש"ח למ"ר (לפי תעריף 2010) דהיינו לפי התעריף הנמוך הקבוע בצו הארנונה. לאחר פסק הדין פעלה המשיבה בשנת 2011 על פיו. ואולם בשנת 2012 שבה לגבות מן העסקים שבמרכזים מסחריים ששטחם המשותף עולה על 3,000 מ"ר את התעריף הגבוה קרי 134.29 ש"ח למ"ר בעוד התעריף הנמוך עומד על 63.77 ש"ח. לטענת המשיבה רק בתי עסק המחזיקים "באופן אישי" שטח משותף העולה על 3,000 מ"ר זכאים לתעריף הארנונה הנמוך. הטענה סותרת את פסק הדין ואת לשון צו הארנונה. צו 2012 קובע באופן ברור כי כאשר שטחם הכולל של המעברים הוא מעל 3,000 מ"ר, יסווגו שטחים אלה בסיווג 669, קרי בתעריף 63.77 ש"ח למ"ר. בשנת 2011 גבתה המשיבה ארנונה לפי התעריף הנמוך. שינוי סיווג המעברים הוא שינוי שיטת חישוב, המנוגדת להוראת סעיף 3(ב) בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות ההסדרים"). התנהלות המשיבה הפועלת בניגוד לפסק דין מהווה הפרה של כללי הצדק ותום הלב המוגבר החל על רשות ציבורית. הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור היא "כל המבנים שאינם משמשים למגורים, לרבות בתי העסק במודיעין, ואשר ממוקמים במרכזים מסחריים ששטחם המשותף הכולל גדול מ-3,000 מ"ר" (סעיף ב' בעמוד 1 בבקשת האישור). תמצית תגובת המשיבה המשמעות שיש לתת לצו 2012 היא שהתעריף הנמוך חל רק על נישום המחויב אישית בגין מעברים העולים על 3,000 מ"ר. יש ללמוד על הפרשנות הראויה של צו הארנונה מצווי הארנונה הקודמים. עד שנת 2009 היה תעריף השטחים המשותפים 50% מתעריף העסקים. בעקבות פתיחת המרכז המסחרי של עזריאלי, בו מצוי עסקה של המבקשת, הושת על קנית התעריף האמור. קנית פנתה לחברי מועצת המשיבה והציגה דוגמאות בהן מחזיק בנכס גדול מחויב בתעריף ארנונה מופחת. לאחר מכן חוקק צו הארנונה של שנת 2010 ונקבע בו תעריף מופחת לנישום המחזיק באופן אישי מעברים גדולים. שרי הפנים והאוצר לא אשרו את ההפחתה. בית המשפט בעתירה בעניין קנית שינה את החלטת השרים ואישר את התעריף המופחת בהתאם להחלטת המועצה. בית המשפט בפסק הדין הורה כי התעריף המופחת יהיה מהמטר הראשון. בינואר 2011 החילה גזברית המשיבה את התעריף המוזל על כל הנישומים במרכז המסחרי עזריאלי על פי הפרשנות המשפטית של מנהלת הארנונה. בשנת 2012 יעץ ב"כ המשיבה למשיבה כי פרשנות מנהלת הארנונה מנוגדת לחוקי ההקפאה והציע לתקן את הטעות החל מ-2012 וכך נעשה, ואז הוגשה התובענה שבדיון. לאחר שהתקיים קדם משפט והתנהל משא ומתן בין הצדדים, הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסכמות ונוכח הסכמתם נקבעו מועדים להגשת סיכומים. השאלה שבמחלוקת פרשנות צו הארנונה - מהו תעריף הארנונה שחל על נישום, שמחזיק בנכס במרכז מסחרי, שבו השטח הכולל של המעברים והשטחים המשותפים המשמשים את הציבור עולה על 3,000 מ"ר, ואילו השטח היחסי המיוחס לנישום מהשטחים המשותפים קטן מ-3,000 מ"ר. האם התעריף לפי סיווג 667 או לפי סיווג 669. תמצית טענות המבקשת בסיכומים לשון צו 2012 ברורה ומתייחסת למעברים שהשטח הכולל שלהם מעל 3,000 מ"ר; כשלשון הצו ברורה אין צורך בפרשנות; על פי לשון הצו, מבחן הזכאות לתעריף המופחת הוא השטח הכולל של השטחים המשותפים במקום בו נמצא הנכס של הנישום ולא השטח הפרטני בו הוא מחזיק. פרשנות המשיבה לצו 2012 כי התעריף הנמוך חל על נישום המחזיק "באופן אישי" שטח משותף העולה על 3,000 מ"ר היא מלאכותית ומנוגדת ללשון הצו. כאשר חפץ מחוקק המשנה לקבוע הטבה לפי מבחן "המחזיק הפרטי" הוא עשה כן במפורש. בפרק 5 בצו הארנונה בהתייחס לחניון מקורה לא בתשלום, נקבע במפורש שהתעריף יחול על חניון מקורה לא בתשלום "המוחזק בידי מחזיק אחד ושטחו עולה על 2,000 מ"ר". בענייננו נקבע מבחן "השטח הכולל" ולא שטח אישי למחזיק. בשנת 2010 פרסמה המשיבה טיוטת צו ארנונה בה נעשה ניסיון לקבוע את מבחן הזכאות לתעריף המופחת לפי מבחן המחזיק הפרטני. נוסח זה לא אושר על ידי השרים. בשנת 2013 הגישה המשיבה לשרים בקשה לשינוי צו הארנונה באופן שיתווספו המילים "המוחזקים על ידי מחזיק אחד" להגדרת הסיווג 667 ובנוסח דומה לסיווג 669 (נספח 3 לסיכומי המבקשת). הגשת הבקשה מהווה הודאת בעל דין לפיה צו 2012 אינו מאפשר גביית ארנונה בתעריף הגבוה במרכזים מסחריים ששטחם הכולל של המעברים בהם עולה 3,000 מ"ר. בתגובתה לבקשת האישור מודה המשיבה כי אף לשיטתה של מנהלת הארנונה במשיבה לא ניתן לחייב בתעריף הגבוה במרכזים מסחריים בהם השטח הכולל של השטחים המשותפים עולה על 3,000 מ"ר; המחלוקת בין מנהלת הארנונה במשיבה לבין הנהלת המשיבה אשר לפרשנות צו הארנונה ממחישה כי יש לפרש את הצו באופן המקל עם הנישום, כמקובל בפרשנות דיני מיסים (ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק (30.8.06)). טענת המשיבה כי צווי הארנונה לשנים 2011 ו-2012 שגויים ועל כן אינם תקפים היא טענה חסרת תום לב. מדובר בצווים שהמשיבה אישרה ופרסמה באופן שיצר הסתמכות של תושביה; כמו כן, הגשת הבקשה לשרים לשינוי צו הארנונה בשנת 2013 מהווה הכרה של המשיבה בתוקפו של צו הארנונה לשנת 2012; טענת המשיבה לאי תקפות הצווים לשנים 2011 ו-2012 אינה נכונה - בית המשפט בעניין קנית אישר את הצווים ונתן להם תוקף. בדיון שהתקיים ביום 23.12.12 הודתה המשיבה כי צו הארנונה שונה כדין על ידי בית המשפט כך שלגישתה צו הארנונה לשנת 2012 תקף (פר' עמ' 1 ש' 14 ועמ' 2 ש' 25-23); נישום זכאי לדעת את הכללים לפיהם יחויב במס ולהסתמך על צו הארנונה העדכני. על כן טענת המשיבה כי צו הארנונה שגוי ועל כן אין ליתן לו את הפרשנות העולה מלשונו, אינה מתקבלת על הדעת. מפסק הדין עולה כי מבחן הזכאות לתעריף המופחת הוא "מבחן השטח הכולל". כך נקבע שהתעריף הנמוך יחול על "כלל המעברים" ולא רק על אלו המוחזקים בידי העותרת שם. עוד נקבע כי הסיבה לתעריף המופחת היא קיומם של מעברים העולים על 3,000 מ"ר בשטח המסחרי ולא זהות המחזיק. פרשנות תכליתית מחייבת מסקנה בהתאם לטענת המבקשת - קביעת התעריף המופחת מטרתה לעודד בעלי עסקים לנהל את עסקיהם באותם מרכזים חרף החיוב הרב בגין השטחים המשותפים. מסקנה אחרת אינה הגיונית משני טעמים. האחד, שאין בתחומה של המשיבה נישום בודד המחזיק בשטח משותף בהיקף כה גדול מלבד העותרת בעניין קנית, כך שסביר שמחוקק המשנה לא יצר סיווג ארנונה נפרד ומופחת שאין לו נפקות. השני, פרשנות המשיבה תיצור עיוות - סביר שכל חברת ניהול במרכז מסחרי עתיר מעברים תשלם בעצמה את הארנונה בגין השטחים המשותפים כדי ליהנות מהתעריף המופחת, ותגלגל את הארנונה המופחתת על שוכריה. תמצית סיכומי המשיבה על מנת לקבוע מהו תעריף ארנונה חוקי כלשהו, יש לבחון את שרשור התעריף לנוכח דיני הארנונה משנה לשנה. נקודת המוצא בענייננו היא שנת 2009 שאז קבע הצו תעריף של 50% מתעריף עסקים וזה חל על כל שטחי המעברים בעיר. כאמור בתמצית התגובה שהובאה לעיל, עם פתיחת המרכז המסחרי פני נציגי קנית למשיבה בעניין גובה הארנונה בגין השטחים המשותפים. אז חוקק צו הארנונה של שנת 2010 ונקבע בו תעריף מופחת לנישום המחזיק באופן אישי מעברים גדולים. שרי הפנים והאוצר לא אשרו את ההפחתה וזאת בנובמבר 2010. התוצאה היא כי מאז, תעריף הארנונה החוקי לשטחים המשותפים נותר התעריף שהיה בתוקף בשנת 2009 בצירוף שיעור העדכון הכללי לשנת 2010. בעתירה בעניין קנית טענה קנית כי היא מחזיקה במעברים העולים על 3,000 מ"ר. פסק הדין ניתן בהקשר לטענות קנית. קנית לא תקפה את התנאי של "החזקה אישית" בשטח של 3,000 מ"ר שכן עמדה בו. בית המשפט אישר את התעריף המופחת הנטען בניגוד להחלטת השרים. בית המשפט אף קבע כי התעריף המופחת יהיה מהמטר הראשון. בית המשפט לא נדרש לדון בתנאי לתעריף המופחת משום שקנית לא תקפה אותו. מכאן שתעריף הארנונה החוקי לשנת 2010 הוא התעריף המופחת לנישום המחזיק במרכז מסחרי כהגדרתו בצו במעברים העולים על 3,000 מ"ר וזאת מהמטר הראשון. תעריף זה הוא התעריף שהיה בתוקף גם בשנת 2011. תעריף הארנונה למחזיק של פחות מ-3,000 מ"ר היה לפי צו 2009 שכן בית המשפט בפסק הדין לא נדרש לתעריף זה. בינואר 2011 החילה גזברית המשיבה את התעריף המוזל בגין שטח המעברים על כל הנישומים במרכז המסחרי של עזריאלי על פי הפרשנות המשפטית שלה. בשנת 2012 יעץ ב"כ המשיבה למשיבה כי פרשנות מנהלת הארנונה מנוגדת לחוקי ההקפאה והציע לתקן את הטעות החל מ-2012 וכך נעשה, ואז הוגשה התובענה שבדיון. התקופה עליה חלה בקשת האישור - בפתיח לבקשת האישור נדרשה השבה ל-24 החודשים שקדמו למועד הגשתה בחודש יוני 2012. אלא שלאחר מכן (סעיף 16 בבקשת האישור) מודה המבקשת כי בשנת 2011 היא חויבה לפי התעריף הנמוך וכי התעריף הגבוה הושת רק ביום 26.3.12. המשא ומתן בין הצדדים אשר להצעת בית המשפט להגיע להסכמה כספית לשנת 2012 בלבד לא צלח. סכום ההשבה הנתבע חסר בסיס - בקבוצה נכללה העותרת מפסק דין קנית המחויבת בתעריף הנמוך, מספר המרכזים המסחריים כהגדרתם בצו הארנונה שהשטחים המשותפים בהם עולה על 3,000 מ"ר הוא אחד בלבד. צו הארנונה מגדיר "מרכז מסחרי" ככזה ששטחו עולה על 30,000 מ"ר. על כן ככל שתתקבל בקשת האישור הרי שהיא תחול רק על מרכז מסחרי אחד ששטחו עולה על 30,000 מ"ר והוא מרכז עזריאלי. בקשת המשיבה לשרים לאישור השינויים בצו הארנונה לשנת 2013, אינה מהווה הודאת בעל דין - הבקשה נועדה רק להבהיר את המצב החוקי הקיים ולא על מנת לשנותו. סיכומי תשובה מטעם המבקשת בסיכומיה יצרה המשיבה רושם כאילו הגישה בקשות לשרים לאישור שינוי צווי הארנונה בשנים 2012-2010 אך השרים לא אישרו את הבקשות. אלא שמתברר, בהתאם לאמור בהודעת משיבה מיום 10.11.13, שבשנת 2009 נהג הצו בנוסחו הישן. ב-2010 פרסמה המשיבה טיוטה של צו וניסתה לקבוע מבחן זכאות לתעריף המופחת לפי "החזקה אישית". השרים דחו הבקשה. בדצמבר 2010 ניתן פסק הדין שבו נקבע מבחן הזכאות לפי מבחן השטח הכולל. המשיבה כיבדה את פסק הדין בשנת 2011 ופרסמה צו מתאים ואף פעלה לפיו, קרי לפי מבחן השטח הכולל. בניגוד לרושם שניסתה המשיבה ליצור, המשיבה כלל לא הגישה לשרים בקשות לשינוי סיווגים 667 ו-669 בשנים 2011, 2012. משלא הוגשו בקשות ממילא לא אושרו שינויים. רק בשנת 2013 בלבד לאחר הגשת התובענה הייצוגית פנתה המשיבה בבקשה לשרים לשינוי נוסח הסיווגים המבוקשים. הצווים לשנת 2011 ולשנת 2012 פורסמו מבלי שצוין כנהוג כי הצווים אינם סופיים או שהם טעונים את אישור השרים. רק בשנת 2013, לאחר הגשת בקשת האישור, הגישה המשיבה בקשה לשרים לשינוי חריג של נוסח הסיווגים 667 ו-669 והוסיפה את הסימון כוכבית לידם. הלכה למעשה פרסמה המשיבה בשנים 2011, 2012 צווי ארנונה בנוסח שונה בתכלית מצו הארנונה לשנת 2009 ונהגה לפיהם ואלה מחייבים אותה. מבקשת המשיבה לשרים בשנת 2013 עולה כי השינוי המבוקש הוא ביחס לצווי הארנונה לשנים 2011 ו-2012 ואלה אף הצווים שצורפו לבקשה. עובדה זו אינה מתיישבת עם טענת המשיבה כי הצו החוקי הוא הצו לשנת 2009 בעוד שהצו כלל לא צורף לבקשתה לשרים. הרחבת חזית - טענת המשיבה בסעיף 14 בסיכומיה, לפיה רק מרכז מסחרי בשטח העולה על 30,000 מ"ר נחשב "מרכז מסחרי" לצורך צו הארנונה מהווה הרחבת חזית אסורה. הטענה נטענה לראשונה בסיכומים. כמו כן היא אינה נכונה, מכיוון שההגדרה הוספה לצו הארנונה לשנת 2010 באופן לא חוקי, מבלי שהתבקש אישור השרים ומבלי שהתקבל אישור כזה או אישור בית המשפט המחוזי (נספח 2 - פניית המבקש לשר הפנים אודות התנהלות זו של המשיבה). הרחבת חזית נוספת היא טענת המשיבה בעניין חוקיות צווי הארנונה. זו לא נטענה בתגובתה והיא אף טענה כי "בית המשפט אישר את התעריף המופחת בהתאם להחלטת המועצה, בהתאם לבקשת העירייה, בהתאם לטענת קנית, ובהתאם לעמדת העירייה. בכך ניתן תוקף חוקי לתעריף המופחת" (סעיף 7 לתגובת המשיבה). דיון התנאים לאישור התובענה כייצוגית ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ר' פרט 11 בתוספת השנייה). נראה כי בקשות האישור הוגשו בהתאם לפרט 11 בתוספת השנייה בחוק, שכן הטענה היא כי נגבו כספים בגין ארנונה שלא כדין, שעל כן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט", וסעיף 8 שבו קובע את התנאים אשר בהתקיימם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק: "(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". להלן אבחן התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 בענייננו. ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") נדרש בית המשפט לעניין שאלת ההערכה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה וכך נפסק שם: "בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה))... אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת "אפשרות סבירה" להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה" (ההדגשה שלי - מ' נ'). ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית: "41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד -כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה ... על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב - משפטית ועובדתית - האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל. ... 59. ...התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה". (ההדגשות שלי - מ' נ'). (שם, בפסקאות 41-39 ו-59). (ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291(2001)). בענייננו השאלה היא פרשנותו של צו 2012 והיא משותפת לחברי הקבוצה. בשלב זה על בית המשפט לקבוע אם הורם הנטל כי קיימת אפשרות סבירה שעניין זה יוכרע לטובת הקבוצה. קודם שאדון בפרשנות הצו אציין זאת. טענת המשיבה כי "תעריף הארנונה החוקי" לשנת 2012 לגבי כל נישום שאינו מחזיק בשטח מעברים של למעלה מ-3,000 מ"ר הוא תעריף שנת 2009 דינה להידחות על הסף ואין לקבלה כשאלה שעומדת לדיון בבקשה שלפניי. הטענה לא נטענה מפורשות בתשובת המשיבה (למרות שהצו מ-2009 אוזכר בתגובה) על כן היא מהווה הרחבת חזית ואינה מותרת בשלב הסיכומים. מעבר לדרוש אציין כי גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות. בצווי הארנונה בשנים 2011 ו-2012 קיימים שני הסיווגים 667 ו-669. בשנים אלה לא הוגשה לשרים בקשה לשינויים והם ממילא לא שונו. לאחר פסק הדין, המשיבה פרסמה בשנים 2011, 2012 צווי ארנונה בנוסח שונה מצו הארנונה לשנת 2009, ברוח פסק הדין, ונהגה לפיהם. על כן אני סבורה שהיא מנועה מלטעון בפניי כנגד חוקיותם. כמו כן מבקשת המשיבה לשרים בשנת 2013 לשינוי הסיווג עולה כי השינוי המבוקש הוא ביחס לצווי הארנונה לשנים 2011 ו-2012 וכי אלה אף הצווים שצורפו לבקשה (ר' נספח 4 להודעת המשיבה מיום 10.11.13). צו הארנונה לשנת 2009 רק אוזכר כרקע להתדיינות עם קנית. עובדה זו אינה מתיישבת עם טענת המשיבה כי הצו החוקי הוא הצו לשנת 2009 בעוד שהצו כלל לא צורף לבקשתה לשרים. האישור החריג שניתן על ידי השרים בנובמבר 2013 (שהוגש בהסכמה) אף הוא מתייחס לשינויים בסיווג 667 ו-669 שכלל לא היו בצו 2009 אלא רק בצווי הארנונה משנת 2011 ו-2012. פרשנות צו הארנונה - המסגרת הנורמטיבית המחלוקת בענייננו היא הפרשנות שיש ליתן לאמור בצו הארנונה של המשיבה - האם סיווג 669, התעריף הנמוך, חל על מחזיק במרכז מסחרי ששטח המעברים בו עולה על 3,000 מ"ר או האם הוא חל רק על מחזיק במרכז מסחרי שמיוחסים לו "באופן אישי" מעברים בשטח של 3,000 מ"ר. צו ארנונה יש לפרש ככל חיקוק אחר, בהתאם לתורת הפרשנות התכליתית (עע"מ 9597/11 עיריית יהוד מונוסון נ' אורגל א.ל.פ סחר בע"מ (3.4.13)). בעע"מ 9597/11 הנ"ל הפנה בית המשפט לרע"א 8565/10 עמאש נ' הוועדה לתכנון ובניה שומרון (27.9.12) שם דן בית המשפט בפרשנות חוקי מס וקבע בין היתר (בפסקאות 9 ו-10): "נקודת המוצא לצורך פרשנות סעיף הפטור היא שיש לפרש חוקי מס בדרך הרגילה שבה מפרשים כל דבר חקיקה, היא הפרשנות התכליתית (ראו למשל: ע"א 1617/10 מנהל מיסוי מקרקעין נ' נחאש, פס' 6 לפסק דיני (3.5.2012)). יפים לעניינינו דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת קיבוץ חצור (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75 (1985)): 'כללים אלה, המשמשים לפירוש חוקים בדרך כלל, משמשים גם לפירושם של חוקי מסים. אין להם לחוקי המסים כללי פרשנות משלהם... אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום..., כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי.' 10. פרשנות תכליתית של חקיקה מתבצעת בשלושה שלבים. בשלב ראשון נבחנת לשון החוק. במסגרת זו אין לתת לחוק משמעות שלשונו אינה מסוגלת לסבול. בשלב השני נבחנת תכלית החוק ועל הפרשן לבחור מבין מתחם האפשרויות הפרשניות את אותה אפשרות המגשימה את תכלית החוק. בשלב השלישי, אם מתקיימות מספר תכליות לחוק, יופעל שיקול דעת שיפוטי לבחירת התכלית הראויה מבין התכליות השונות (אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה 81 (1993) (להלן: ברק, פרשנות במשפט); אהרן ברק "פרשנות דיני המסים" משפטים כח 425, 432 (1997) (להלן: ברק, פרשנות דיני המסים); בג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים, פס' 19 לפסק הדין (11.3.2009))". ובהמשך בפסקה 12: "מטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לנורמה המשפטית את המשמעות המגשימה באופן הטוב ביותר את תכליתה. התכלית המונחת ביסוד חקיקת מס היא המטרות, הערכים, והאינטרסים שחוק המס נועד להגשים (ברק, פרשנות דיני המסים, בעמ' 434). תכלית החקיקה מחולקת באופן גס לשתיים: תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית משמעה המטרות, הערכים והמדיניות שהמחוקק ביקש להגשים באמצעות החוק. על תכלית זו ניתן ללמוד מלשון החוק עצמו, מההיסטוריה החקיקתית שלו ומהרקע ההיסטורי, החברתי והמשפטי. התכלית האובייקטיבית היא המטרות והמדיניות אשר דבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית ומודרנית (ברק, פרשנות במשפט, בעמ' 202). המקורות לגיבוש תכלית החקיקה כוללים הן מקורות פנימיים, כגון גוף החוק, שם החוק, כותרות בחוק ומבנה החוק; והן מקורות חיצוניים, כגון עקרונות יסוד של השיטה, רקע חברתי, הדין הכללי, ההיסטוריה של החוק וחזקות שונות". האם יש אפשרות סבירה ששאלת פרשנות צו הארנונה הרלבנטי תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה אני סבורה כי פרשנות המבקשת היא לכאורה הפרשנות שיש ליתן לצו הארנונה ושעל כן קיימת אפשרות סבירה שטענות המבקשת יתקבלו ושבקשת האישור תוכרע לטובת הקבוצה, ואלה טעמיי: לשון צו 2012 מתייחסת למעברים שהשטח הכולל שלהם מעל 3,000 מ"ר. אלמלא הציון של "השטח הכולל" ניתן היה לפרש את הסיווג כחל על נישום מקום ששטח המעברים מעל 3,000 מ"ר ואשר השטח המיוחס לו עולה על 3,000 מ"ר, אם כי ניתן היה לטעמי לטעון גם שהכוונה למעברים בשטח כולל. נראה לי כי הוספת המילים "כשהשטח הכולל שלהם..." באה לשם הבהרה, על מנת שהדברים לא יוכלו להתפרש בשני אופנים. ההבהרה היא כי המבחן לחיוב לפי סיווג זה הוא שיעור השטח הכולל של המעברים, להבדיל מהשטח המיוחס לנישום ספציפי במרכז המסחרי. פרשנות המשיבה לצו 2012 כי התעריף הנמוך חל על נישום המחזיק "באופן אישי" שטח מעברים העולה על 3,000 מ"ר אינה עולה מלשון הצו ויש בתוספת משום שינוי מהותי של האמור בצו. כאשר חפצה המשיבה, לקבוע באותו צו הארנונה, תעריף מופחת לפי מבחן "המחזיק הפרטי" היא עשתה כן במפורש. בפרק 5 בצו הארנונה בהתייחס לחניון מקורה לא בתשלום, נקבע במפורש שהתעריף יחול על חניון מקורה לא בתשלום "המוחזק בידי מחזיק אחד ושטחו עולה על 2,000 מ"ר". בענייננו נקבע מבחן "השטח הכולל" ולא שטח של "מחזיק אחד". בשנת 2010 פרסמה המשיבה טיוטת צו ארנונה בו נעשה ניסיון לקבוע את מבחן הזכאות לתעריף המופחת לפי מבחן המחזיק הפרטני. נוסח זה לא אושר על ידי השרים. מהנוסח שהוצע שם ברי כי המשיבה הייתה ערה לכך שעל מנת שהצו יחול לפי מספר מטרים למחזיק, יש לציין זאת במפורש. בשנת 2013 הגישה המשיבה לשרים בקשה לשינוי צו הארנונה באופן שיתווספו המילים "המוחזקים על ידי מחזיק אחד" להגדרת הסיווג 667 ובנוסח דומה לסיווג 669 (נספח 3 לסיכומי המבקשת). הגשת הבקשה יש בה הודאה של המשיבה כי צו 2012 נושא הדיון אינו מאפשר גביית ארנונה בתעריף הגבוה במרכזים מסחריים ששטח המעברים בהם עולה 3,000 מ"ר. לעניין זה ר' עע"ם 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 11 (20.11.11) שם נקבע כי: "משבחרה העירייה במסלול של הפנייה לשרים, אין היא יכולה להישמע בטענה כי כלל לא הייתה מוטלת עליה חובה לפנות אל השניים". יש מקום ליתן משקל נכבד לפרשנותה של המשיבה עצמה את צו הארנונה. אין מחלוקת שבשנת 2011 עת היה בתוקף צו 2011 שנוסחו לעניין הסיווגים זהה לצו 2012, המשיבה פעלה על פי הפרשנות הנטענת על ידי המבקשת וחייבה בתעריף הנמוך בכל מקרה ששטח המעברים הכולל עלה על 3,000 מ"ר. בפסק הדין בעניין קנית שניתן ביום 1.12.10 נקבע כאמור, בין היתר: "לעניין שטח המעברים, אני קובעת כי התשלום יעמוד על 61 ₪ למ"ר, החל מהמ"ר הראשון, לכלל המעברים בשטח המסחרי, וזאת נוכח העובדה כי בשטח המסחרי מצויים שטחי מעבר בהיקף של למעלה מ-3,000 מ"ר... אין בכך כדי למנוע קביעת תעריף שונה לשטחי מעבר במבנה מסחרי אחר ששטחו קטן מ-3,000 מ"ר". בית משפט לעניינים מנהליים כבר קבע כי התעריף הנמוך חל על כלל המעברים במרכז מסחרי ששטח המעברים בו עולה על 3,000 מ"ר. המשיבה לא ערערה על פסק הדין בעניין קנית. ויותר מכך, המשיבה גם אימצה את פסק הדין וחוקקה את צווי 2011, 2012 על פי רוחו ועקרונותיו. על תכלית החקיקה בענייננו אפשר ללמוד מכך שזו באה לאחר פסק הדין, מתוך מטרה ליישם את האמור בו על פי לשונו ועל פי הבנת המשיבה. כמו כן יש הגיון בצו הארנונה. למשיבה יש עניין לעודד הקמת מרכזים מסחריים גדולים בתחומה המרכזים תחת קורת גג אחת מגוון של חנויות רבות. זאת לרווחת התושבים, וגם לאספקת מקומות תעסוקה הן בחנויות, הן באחזקת המרכז המסחרי. על כן בהתאמה יש הגיון בהטלת ארנונה נמוכה יותר על עסקים לגבי מעברים ושטחים משותפים, במרכז מסחרי גדול. המשיבה כאמור אינה חולקת על כך שבשנת 2011 חייבה בארנונה על פי הפרשנות הנטענת על ידי המבקשת ואילו בשנת 2012, למרות שלא חל כל שינוי בצו הארנונה לעומת שנת 2011 (למעט בסכומים), חייבה על פי פרשנות המשיבה כפי שנטענת בבקשה שלפניי. בעע"מ 9597/11 עיריית יהוד מונסון נ' אורגל א.ל.פ. סחר בע"מ (3.4.13) (להלן: "עניין יהוד")) נדונה חקיקת ההקפאה וכמו כן דינה של שינוי שיטת חישוב וכך נקבע שם: "חקיקת הארנונה הידועה כ'חקיקת ההקפאה' נדונה בבית משפט זה פעמים רבות (ראו, למשל, ע"א 2765/98 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פ"ד נג(4) 78, 86-82 (1999); רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481 (2003); הנריק רוסטוביץ ואח' ארנונה עירונית ספר ראשון 431 ואילך (מהדורה חמישית, 2001); עומר קמחי "מגמות בדיני השלטון המקומי - סיכום שנת המשפט התשע"א" דין ודברים ז 129, 144-143 (2012)). בקצרה ייאמר כי חקיקה זו - כשמה כן היא - 'הקפיאה' את תעריפי הארנונה שהיו בתוקף בשנת 1985 והם הפכו לבסיס המס. בין השנים 1992-1986 נקבעו בחקיקה שיעורים מרביים להעלאת תעריפי הארנונה בכל שנה. כל העלאה - ישירה כעקיפה - של תעריפי הארנונה מעבר לשיעור שנקבע בחקיקה הותנתה בקבלת אישור פרטני של שרי האוצר והפנים. משכך, חיוב שלא קיבל את אישור השרים הוטל בחריגה מסמכות. בפסיקתנו נקבע כי בין השנים 1990-1986 היו הרשויות המקומיות מוסמכות להפחית את שיעורי הארנונה, ובכלל זה לתת פטור מחיוב בלא שנדרש אישור השרים לכך; אך משנת 1991 ואילך נדרש אישור גם להפחתה (ראו הערת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעע"ם 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה, פסקה 9 (18.11.2008); עע"ם 10864/07 גלבר נ' עיריית אשדוד, פסקה 14 (9.2.2011)). החל משנת 1993 הוגבלה סמכות הרשויות לשנות את שיטת החישוב של גודל הנכס לצורך חיוב בארנונה; ומשנת 1993, ככלל, רשויות אינן מוסמכות לשנות את שיטת החישוב, אף לא בדרך של קבלת אישור של השרים. משהוטל חיוב בארנונה מכוח צו שהותקן בניגוד לחקיקת ההקפאה, ניתן לתקוף את החיוב באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים" (פסקה 5 שם) (הדגשות שלי - מ' נ'). בעע"ם 1721/10 מועצה מקומית גני תקוה נ' קופלביץ (9.8.12) דן בית המשפט באבחנה שבין שינוי בגביית הארנונה שהוא משום תיקון טעות שנפלה בחישוב השטח לבין שינוי שהוא בבחינת שינוי מדיניות. נקבע שם שתיקון טעות הוא מותר, שכן אין תכליתם של דיני ההקפאה להנציח טעויות או מחדלים של מועצות מקומיות. אשר לשינוי מדיניות בחן בית המשפט האם מדובר בשינוי שיטת חישוב, שאיננה אפשרית כלל אף לא באישור השרים, או בשינוי סיווג, שאפשרי באישור השרים, או בהטלת ארנונה לראשונה שהיא בסמכות המועצה המקומית. נראה לכאורה כי בענייננו שינוי מדיניות המשיבה לעניין סיווג 669 ומתן פרשנות שונה לצו הארנונה בשנת 2012 לעומת שנת 2011, חרף העובדה שלא חל שינוי בלשון הצו למעט בסכומים למ"ר, מהווה שינוי שיטת חישוב שאינו מותר אף לא באישור השרים. שכן בעוד שבשנת 2011 חושב שטח המעברים, במרכז מסחרי, לחיוב באופן שאם יש שטח כולל של 3,000 מ"ר חל התעריף הנמוך, הרי שבשנת 2012 חושב שטח מעברים לחיוב באופן שהשטח הנמדד אינו השטח הכולל, כי אם השטח המיוחס למחזיק. תנאי נוסף הנדרש לאישור התובענה כייצוגית הוא זה שבסעיף 8(א)(2) בחוק תובענות ייצוגיות לפיו "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". אני סבורה כי תנאי זה מתקיים שכן עניין לנו בשאלה משפטית של פרשנות הדין בעלת השלכה על עניינם של כל הנישומים הרלבנטיים בתחומה של המשיבה המחזיקים נכסים במרכזים מסחריים ששטחם המשותף הכולל גדול מ-3,000 מ"ר. ככל שתתקבל התובענה הייצוגית יהיו זכאים נישומים אלו להשבה בגין גביית היתר. אני סבורה גם שמתקיימים התנאים שבסעיפים 8(א)(3)ו-8(א)(4 )בחוק תובענות ייצוגיות לפיהם "קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת" וכי "...עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". שכן לא הוכח שהמבקשת או בא כוחה אינם מייצגים את הקבוצה או מנהלים את ההליך בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום לב. סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. המשיבה תשא בשכר טרחה לבא כוח המייצג בסכום של 35,000 ש"ח (כולל מע"מ). הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא - כל מחזיקי המבנים שאינם משמשים למגורים, לרבות בתי העסק במודיעין, ואשר ממוקמים במרכזים מסחריים ששטחם המשותף הכולל גדול מ-3,000 מ"ר, בתקופה שמתחילה בשנת 2012 מועד בו שינתה המשיבה את מדיניותה לעניין פרשנות צו הארנונה לפני הגשת בקשת האישור ועד למועד אישור הבקשה (כפוף להחלטה בעתירה לבג"צ לעניין שנת 2013). בהתאם לסעיף 11(א) בחוק, כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 יום מיום פרסום הודעה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה. התובעת המייצגת היא אגו מודיעין בע"מ,ובאי הכוח המייצגים הם עוה"ד רועי נחום ואסף זמיר. עילת התובענה היא גביית ארנונה ביתר בניגוד לדין. השאלה המשותפת לחברי הקבוצה היא הפרשנות שיש ליתן לאמור בצו הארנונה של המשיבה לשנת 2012- האם סיווג 669 , התעריף הנמוך, חל על מחזיק במרכז מסחרי ששטח המעברים בו עולה על 3,000 מ"ר או האם הוא חל רק על מחזיק במרכז מסחרי שמיוחסים לו "באופן אישי" מעברים בשטח של 3,000 מ"ר. הסעד הנתבע הוא השבת הכספים שנגבו ביתר במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור, ואולם נוכח הגדרת הקבוצה, הסעד שיידון הוא החיובים שנגבו ביתר החל משנת 2012. המשיבה תגיש כתב הגנה בתוך 45 יום. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר" וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטת בית המשפט זו בפנקס תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי ינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום. הצדדים ישלחו עותק מהחלטתי זו למנהל בית המשפט לשם רישומה בפנקס תובענות ייצוגיות. ארנונהרכוש משותףתביעה ייצוגיתמרכז מסחריגביית יתר