"פוליסה התקנית" שבתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח

"פוליסה התקנית" שבתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), בסעיף 23(ב) לפוליסה התקנית נקבע במפורש שעל המבטחת לשלם לניזוק את מלוא ניזקו ולאחר מכן לגבות ממבוטחה את דמי ההשתתפות העצמית. טענת היעדר היריבות מגבילה אפוא את היקף התפרשותה לביטוחי רכוש של רכבים שאינם רכבים פרטיים, כלומר רכבים במשקל העולה על 3.5 טונות. התובעים מתנגדים לטענה זו, מטעמים שונים שפורטו בסיכומיהם (התובעים לא הגישו כתב תשובה על טענה זו שהועלתה בכתב ההגנה). טענת היעדר היריבות הביטוחית הינה טענה, שאם תתקבל ואם שוק הביטוח ותביעות נזקי הרכב יאמץ אותה וינהג עפ"י תוכנה, הרי שגלומות בה השפעות ומשמעויות מרחיקות לכת, שעל חלקן אעמוד בקצרה כאן במסגרת הנימוקים הבאים. דעתי היא, שיש לדחות את טענת היעדר היריבות הביטוחית, מכל הנימוקים הבאים: למעשה, דין הטענה, בתיק זה, להידחות על הסף. טענת היעדר היריבות הביטוחית נסמכת, בראש ובראשונה, על הוראות פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת 2, אך הנתבעת 2 כלל לא הגישה כדין לתיק ביהמ"ש את מסמכי הפוליסה. בדקתי ומצאתי, שבניגוד לטענת הנתבעים בסיכומיהם וכפי טענת התובעים בסיכומיהם, הפוליסה לא צורפה לכתב ההגנה הסרוק בתיק ביהמ"ש, בניגוד למתחייב בדין בכל הנוגע לגילוי וצירוף מסמכים במסגרת ניהול תביעה בסדר דין מהיר (תקנה 214ח (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, המחייבת צירוף כל מסמך שגולה ברשימת המסמכים הרלוונטיים שפורטה בכתב ההגנה, לכתב ההגנה). מסמכי הפוליסה לא הוגשו גם במעמד שמיעת הראיות בתיק (בשעת ישיבת יום 14.10.13). הנתבעים צירפו אמנם לסיכומיהם את רשימת הפוליסה, אך עשו זאת ללא נטילת רשות ובניגוד מפורש ובוטה להוראות החלטתי בתום ישיבת יום 14.10.13, הוראות לפיהן פסה"ד יינתן על סמך התשתית הקיימת בלבד תוך שנאסר במפורש על הצדדים לצרף לסיכומיהם ראיות חדשות שטרם הוצגו. אגב, הנתבעים בחרו לצרף את רשימת הפוליסה בלבד, ולא את התנאים הכלליים של הפוליסה, כאשר ההגדרות והתנאים המלאים והמפורטים של הביטוח כתובים כידוע במסמכי התנאים הכלליים, וברשימת הפוליסה שצורפה לא מוגדר ולא מוסבר מושג ה"השתתפות עצמית" ותנאיו וסייגיו. המסקנה הינה אפוא שאין בנמצא כל פוליסה ולכן לא ניתן לבחון אם יש עיגון לעמדת הנתבעים בפוליסה. עפ"י ניסיוני, בטיפולי במאות רבות של תיקי נזקי רכב, חברות ביטוח בישראל (להוציא הנתבעת 2) לא נוהגות להעלות את טענת היעדר היריבות הביטוחית, וזוהי למעשה הפעם הראשונה בה אני נדרש לדון ולהכריע בטענה זו. דבר זה מלמד לכאורה על קיומה של פרקטיקה נוהגת, שלפיה חברות הביטוח בישראל לא סבורות שיש ממש בטענת היעדר היריבות הביטוחית או שטענה זו ראויה, שאחרת, כך יש להניח, הייתה טענה זו נשמעת באולמות בתי המשפט בתדירות גבוהה יותר וגם מפי חברות ביטוח נוספות. לקבלת טענת היעדר היריבות הביטוחית משמעויות מעשיות שליליות מרחיקות לכת: משיקולי גבייה (חשש סביר של ניזוקים מכך שלא יעלה בידיהם לממש פס"ד שיקבלו נגד גורמים פרטיים שאינם בעלי כיס עמוק כמו זה של חברות הביטוח בישראל), ציבור הניזוקים העצום ייאלץ לאתר ולתבוע בכל תביעת נזיקין, פרט למבטחת הרכב המזיק, גם את כל המזיקים הפוטנציאליים: הנהג ברכב המזיק, מעסיקו של הנהג ו/או מתיר השימוש ברכב המזיק. דבר זה צפוי לייקר ולסרבל את ניהול תביעות נזקי הרכב, שמוגשות כידוע במספרים גדולים מאוד לבתי המשפט באופן שוטף. הפיצול שייווצר בחבות (אם תתקבל טענת היעדר היריבות הביטוחית) צפוי ליצור מתח וניגוד עניינים פוטנציאליים בין מבטחות המזיקים לבין המזיקים, דבר שעלול בהחלט להביא לייצוג משפטי נפרד לכל אחת מקבוצות הנתבעים ואף לריבוי ולהתמשכות הליכים. לגבי התיק שלנו יצוין, כי הגם ששני הנתבעים מיוצגים ע"י אותו משרד עו"ד מייצג, לא הוצגה בפניי אסמכתא מפורשת על כך שהנתבע 1 מבין את השלכות הטענה המוצגת גם בשמו (השלכה שנוכח תוצאת קביעתי במישור האחריות הוא אמור היה לחוב בעצמו ולבדו בפיצוי התובעים), מה גם שהמבוטחת של הנתבעת (חב' דוד דני בע"מ, לפי רשימת הפוליסה) לא נתבעה בתביעה ולכן לא השמיעה את עמדתה לגבי הטענה ולכן גם התובעים לא קיבלו הזדמנות לתבוע אותה במישרין. מטבע הדברים ומאחר שהליכי הגבייה ינוהלו נגד גורמים פרטיים, שיכולתם הכלכלית לשלם חובות פסוקים אינה בת כל השוואה ליכולתן של חברות הביטוח לעשות זאת, צפויים לניזוקים שזכו בפס"ד הליכי גבייה ממושכים, יקרים ומתישים של אותם פס"ד, כאשר לא פעם יש להניח שהליכי גבייה אלו לא יניבו לזוכים דבר (בכל המקרים בהם המזיקים הינם קשי יום או בעלי יכולת כלכלית מוגבלת). קיימת פסיקה רלוונטית (סותרת בחלקה), שאל חלקה היפנו הצדדים בסיכומיהם. להלן אתייחס לחלק מהפסיקה הקיימת, אך אקדים ואומר כי לא קיימת כל הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון בסוגיה, וביהמ"ש העליון, עפ"י הידוע, טרם נדרש להכריע בסוגיה חשובה זו: ב-ע"א (מחוזי חיפה) 602/94 קופלוביץ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.3.96) קובע ביהמ"ש כי משמעותה של השתתפות עצמית בפוליסת ביטוח אחריות היא, שאחריות המבוטח המזיק כלפי הצד השלישי הניזוק מבוטחת באופן חלקי ולא מלא אצל המבטחת, ולכן ניתן להפחית מפיצוי של צד שלישי עפ"י פוליסת ביטוח אחריות את שיעור דמי ההשתתפות העצמית, תוך פתיחת פתח לצד השלישי לתבוע את היתרה ישירות מהמבוטח המזיק. עמדה זו עולה בקנה אחד עם טענת היעדר היריבות הביטוחית. דעתי היא, שבכל הכבוד, עמדה זו אינה מחויבת המציאות ומובילה למצב הבלתי רצוי שתואר מעלה. ב-בר"ע (מחוזי חיפה) 1808/04 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' זערור ( 6.3.05) מפרש ביהמ"ש את סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 כך, שהחבות של מבטחת המזיק כלפי הצד השלישי הניזוק מוגבלת ל"תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח", כלשון הסעיף, ופוסק, כי "בגדר תגמולים אלה לא נכללת ההשתתפות העצמית של המבוטח". למעשה, ביהמ"ש מקבל באותה החלטה את טענת היעדר היריבות הביטוחית. יצוין כי עפ"י עובדות המקרה שם מדובר היה בפוליסת ביטוח אחריות בגין נזקי גוף. דעתי היא, שבכל הכבוד, פרשנות זו אינה מתחייבת מלשון סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח (חוק חוזה הביטוח לא מזכיר כלל את המושג "השתתפות עצמית" ואינו מגדיר או מפרש את הזיקה בין תגמולי ביטוח לבין דמי השתתפות עצמית). פרשנות תכליתית של סעיף 68, ברוח דבריי למעלה, מצדיקה לטעמי מסקנה אחרת, לפיה הדיבור "תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח" כלל לא נוגע לדמי ההשתתפות העצמית, אלא מכוון לתקרת סכום החבות עפ"י הפוליסה (באותם מקרים בהם שיעור הנזק שנגרם עולה על השיעור המרבי של תגמולי הביטוח עפ"י הפוליסה). ב-ת.א. (שלום ת"א) 46397/06 ניו קופל בע"מ נ' תייר ( 6.2.07) מאמץ ביהמ"ש את טענת היעדר היריבות הביטוחית, למרות הרהורים שהוא מעלה לגבי השאלה האם קבלת הטענה מתיישבת עם המדיניות הראויה, תוך מודעות לכך שקבלת הטענה עשויה לגרום לצד שלישי ניזוק שהינו אדם פרטי ""לרדוף" הן אחרי המבטחת והן אחרי המבוטח, כדי לזכות במלוא הפיצוי המגיע לו". ביהמ"ש רואה עצמו מחויב למצב המשפטי המתואר (פרשנות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח ופסיקה קודמת) ואף מעלה הרהור נגדי, לפיו לא צודק יותר שמבטחת תחויב להיות "קבלן גביה" עבור הניזוק מול המבוטח. דעתי היא, שבכל הכבוד, המצב המשפטי הקיים לא מחייב את המסקנה הנחרצת שהוסקה בפסה"ד, והדין הרצוי מצדיק את הרהוריו הראשונים של ביהמ"ש. ב-ע"א (מחוזי נצרת) 303/09 עיריית ת"א נ' שחר ( 28.6.10) קובע ביהמ"ש כי נושא ההשתתפות העצמית, כמו נושא גביית דמי הביטוח לפי הפוליסה (בעקבות רע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מצליח, פ"ד מט (3) 265), הינו במסגרת יחסי המבטח והמבוטח בלבד, ועל כן אין להעלותו במסגרת טענות המבטח כנגד צד שלישי ניזוק (במסגרת טענות שהמבטח רשאי להעלותן ע"ס סעיף 68 סיפא לחוק חוזה הביטוח כלפי צד שלישי). בכל הכבוד, גישה זו נראית לי ראויה. סיכום התביעה מתקבלת, באופן חלקי (כמידת אחריות הנתבע 1 שנקבעה), כנגד שני הנתבעים גם יחד. על הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 4,340 ₪, שהינו מחצית מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 20.11.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 20.11.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 450 ₪, בגין שכר העד בו חויבו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. ב"כ התובעים ידאג להעביר לכל אחד משני התובעים המגיע לו מהסכומים שישולמו, בשים לב לרכיבי התביעה הנפרדים שתבע כל אחד מהשניים.פוליסההמפקח על הביטוח