הפרת הסכם נאמנות

טוענת היא כי המבקש הפר את הסכם הנאמנות שבין הצדדים ולא שילם לה את מלוא התמורה שהיה עליו לשלם בהתאם להסכם הנאמנות. עוד טוענת היא כי הייתה צריכה לשלם למוכרת סכום של 1,500,000 ₪ כדי שלא יקום כנגדה חיוב בגין הפרת הסכם המכר. בנוסף טוענת המשיבה כי המבקש הגיש הצעה לרכישת חלקה של המשיבה בנכס, אך חזר בו מן ההצעה. משכך וביום 8/7/12 הציעה המשיבה לרכוש את חלקו של המבקש בנכס, אך הצעה זו לא נענתה. בנסיבות אלה הגישה המשיבה את התביעה שבפניי לפירוק השיתוף בין הצדדים בנכס. מנגד טוען המבקש בכתב הגנתו כי המשיבה היא שחרגה מהסכם הנאמנות ומהתחייבויותיה בו, וכי הוא עצמו שילם כספים רבים (כ-1,000,000 ₪), על מנת להפעיל בנכס אולם אירועים מורשה, כפי שהתכוונו הצדדים מלכתחילה. במקביל הגיש המבקש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילת תביעה, ולחילופין בשל חוסר סמכות עניינית ומקומית, כפי שיפורט להלן. הטענות הצריכות לעניין טוען המבקש כי הצדדים אינם רשומים כבעלי הזכויות בנכס, בנסח רישום המקרקעין, ועל כן כי אינם יכולים להגיש תביעה לפירוק שיתוף בנכס. משכך טוען הוא כי בהיעדר עילת תביעה יש להורות על סילוקה על הסף. לחילופין טוען המבקש כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שבפניי. בעניין זה טוען הוא כי היות שזכויות הצדדים אינן רשומות במרשם המקרקעין, הרי שהתביעה שבפניי נכללת תחת "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" כפי המפורט בסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, וכי הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי. בנוסף טוען המבקש כי משום שמדובר בזכויות חוזיות יש להגיש את התביעה בהתאם לחוק המיטלטלין ולשווי הזכויות, ולא בהתאם לחוק המקרקעין. לפיכך טוען הוא כי יש לחשב את שווי הנכס בהתאם לחוזה המכר, בסכום העולה על סך של 2,500,000 ₪, שהוא גובה סמכותו של בית המשפט השלום. לחילופי חילופין טוען המבקש כי המקרקעין נמצאים ברמלה, ועל כן כי יש להעביר את התביעה שבפניי לבית המשפט המוסמך בלוד. מנגד טוענת המשיבה כי הסיבה לאי רישום זכויות הצדדים כבעלים, בנסח רישום המקרקעין, נעוצה בהתנהלות חסרת תום לב של המבקש, שכל מטרתו היא לסכל את פירוק השיתוף. ממילא טוענת המשיבה כי יש לסלק תביעה על הסף רק במקרים קיצוניים, וכי אין זה המקרה שבפנינו. עוד טוענת המשיבה כי יש להבחין בין זכויות אובליגטוריות הרשומות בספרי מנהל מקרקעי ישראל, לבין זכויות שאינן רשומות כלל. בנוסף טוענת המשיבה כי לצורך חישוב סכום התביעה יש לחצות את שווי הזכויות בנכס לשניים, משום שמדובר בזכויות בחלוקה שווה בין הצדדים. כך טוענת המשיבה, ובניגוד לטענת המבקש, נמצא סכום התביעה בתחום סמכותו של בית משפט השלום. כמו כן טוענת המשיבה כי הסמכות לדון בתביעה זו שייכת לבית משפט השלום גם לפי סעיף 51 (א)(2) ו- (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, הקובע כי סמכותו של בית משפט השלום חולשת גם על תביעה שעניינה חזקה או שימוש במיטלטלין הכרוכים בתביעות מקרקעין. בנסיבות אלה טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה שבפניי. דיון סמכותו של בית המשפט לסלק תביעה על הסף מנויה בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת במחיקת תביעה על הסף קובעת כדלקמן: "100. בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) אין הכתב מראה עילת תביעה; ..." תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: "101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. (ב) לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט". ככלל, הליכים אלה של סילוק תביעה על הסף, נועדו לאפשר לנתבע לעשות קיצור דרך ולבחון את האפשרות לסיום התביעה מבלי לערוך דיון בשאלות שבמחלוקת (ראו: ע"א 124/63 אחוזת גוש 6212 נ חסין פ"ד יז 1340; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, 171). במסגרת שיקוליו של בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף, עליו לבחון מחד גיסא כי עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט ומאידך גיסא כי צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, דינים עליון כרך פג, 597). יש לזכור כי במסגרת דיון בבקשה לסילוק התביעה על הסף מחליט בית המשפט על גורל התביעה מבלי לשמוע טענות לעצם העניין וכי לפיכך יש להשתמש באמצעי חמור זה בזהירות רבה ובמקרים קיצוניים בלבד. בענייננו, נסמכת הנתבעת בבקשה על האמור בתקנות 100 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי. בעניין זה של היעדר עילת תביעה נקבע כי העובדה שהעילה או השאלה היא חלשה וכי סיכוייה להצליח קלושים, אינה משמשת נימוק למחיקתה (ראו: ע"א 124/63 לעיל). לצורך כך, נבחנת "עילת התביעה", בהתאם למפורט בכתב התביעה המכיל את העובדות החשובות עליהן נסמך התובע. כתב התביעה אינו מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בו, לא יהיה זכאי בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש על ידו (ראו: ע"א 109/49 חברה להנדסה ותעשייה נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה 1585; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, 170 - 171). בענייננו אין מחלוקת כי זכויות הבעלות בנכס שייכות לשני הצדדים בחלוקה שווה. עוד אין מחלוקת כי זכויות הבעלות אינן רשומות במרשם המקרקעין. שעה שזכויות הצדדים טרם נרשמו בפנקסי רישום המקרקעין, עסקינן בזכויות חוזיות, ולא בזכויות קנייניות. כידוע עסקה במקרקעין טעונה רישום ומסתיימת ברישום. כל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה בלבד (סעיף 7 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969). כלומר, למשיבה זכות אובליגטורית בלבד, וזכות שכזו, כבר נקבע לא פעם, אינה מקנה לבעליה את הזכות לעתור לפירוק שיתוף במקרקעין. אפנה לדבריו של כב' השופט ע' גרשון בבש"א 904/99 עזבון בינשטוק נ' א.א.חי חברה לפיתוח ובנין בע"מ (מיום 9/11/00) אליו הפנה גם המבקש בבקשתו, בו נקבע באשר לסוגיית פירוק השיתוף כי: "...אין די בזכות אובליגטורית להירשם כבעלים כדי להקנות לבעל הדין את הזכות לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין. הזכות לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין, על פי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, מוקנית אך ורק לבעלים הרשומים של המקרקעין. רק מי שבידו זכות קניינית זכאי לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין...". לפיכך אני סבורה כי גם אם אקבל את כל טענות המשיבה בתביעה שבפניי, אין בכך כדי להקנות לה זכוות לתבוע פירוק שיתוף שעה שזכויותיה בנכס אינן רשומות. תוצאת האמור הינה כי יש להורות על מחיקת התביעה על הסף. אוסיף על האמור כי להבנתי, וגם אם שגיתי במסקנתי לעיל, ממילא הסמכות לדון בתובענה זו נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום. אפרט. בבר"ע (ת"א) 8602/86 לנצוט נ לנצוט פ"מ תשמ"ז (3) 438, שאושר בערכאת הערעור (ר"ע 57/87 אליו הפנו שני הצדדים), קבע כב' השופט ש' אלוני כי: "... הדיבור "חלוקת מקרקעין" בסעיף 5(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] אין כוונתו אלא לפירוק שיתוף במקרקעין על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט- .1969לא הובא לידיעתי דבר קיומו של כל חוק אחר שעינינו "חלוקת מקרקעין". כפועל יוצא מכך אין מנוס מפני המסקנה כי באותם מקרים, המתחזים להיות כאלה הנוגעים לחלוקת מקרקעין, שבהם לא יחולו הוראות חוק המקרקעין - לא יהיו בין העניינים שהסמכות לדון בהם מסורה לבית-משפט השלום מכוח סעיף 51(א)(ד) ... מושכל ראשון הוא כי אין בעלים משותפים של זכות כלשהי, זכאים לפרק אלא את הזכות החוקית שבידיהם, ועל כן שומה עלינו לקבוע, בראש ובראשונה, מהי זכותם של בעלי הדין, אותה הם מבקשים לחלק ביניהם. נראה בעליל, ועל כך גם אין מחלוקת, כי הזכות שבה מדובר היא זכות חוזית, או במושגים של חוק המקרקעין, הם בעלים משותפים של התחייבות (מצד בעלי מקרקעין להקנות להם בעלות במקרקעין. התחייבות כזאת אינה בבחינת "זכות במקרקעין" ובוודאי שאיננה "מקרקעין". לא נותר אלא לאבחן זאת כ"זכות" גרידא, זכות שניתן לחלקה בין בעלים-משותפים, ככל זכות אחרת, על יסוד הוראות חוק המטלטלין וסמכותו של בית-משפט תיקבע על פי שוויה של הזכות". תוצאת האמור הינה כי בנסיבות שבפני אין מדובר בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, המסורה לסמכותו של בית המשפט השלום מכוח הוראת סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, אלא בתביעה אזרחית רגילה שהסמכות לדון בה נקבעת על פי שווי הזכויות. לעניין זה, זכויות כמו מיטלטלין, נבחנות בין היתר, על בסיס הוראות חוק המיטלטלין, התשל"א 1971, ולא על פי הוראות חוק המקרקעין התשכ"ט - 1969. ודוק: אינני מתעלמת מטענת המשיבה לפיה בית משפט העליון הביע הסתייגות מן ההבחנה שנוצרה בין זכויות שנרשמו בפנקסי הרישום לבין אלה שטרם נרשמו. עם זאת ובאותה נשימה נקבע גם כי בית המשפט אינו חליף למחוקק, וכי שעה שהמחוקק ביצע במפורש את אותה ההבחנה, לא ניתן להעלם ממנה (בעניין זה ראו ר"ע 57/87 לנצוט נ לנצוט שאישר את דבריו של כב' השופט ש' אלוני בבר"ע (ת"א) 8602/86 לנצוט נ לנצוט לעיל). מכאן וביישום לענייננו עולה כי סעיף 6א להסכם המכר (נספח א' לכתב התביעה), קובע את גובה התמורה ששילמה המשיבה למוכרת בעבור הנכס, בסך של 5,850,000 ₪ בתוספת מע"מ. אין מחלוקת כי סכום זה איננו נמצא בתחום סמכותו של בית משפט השלום. גם אם אקבל את טענת המשיבה לפיה יש לקבוע את שווי הזכויות בתביעה בהתאם לשווי זכויות המבקש בנכס בלבד, קרי על פי מחצית משווי הנכס, הרי שאין בכך כדי לשנות ממסקנתי זו. סוף דבר אני מורה על מחיקת התביעה. המשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪. הסך האמור ישולם בתוך 30 ימים החל מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. נאמנותחוזההפרת חוזה