בקשה להחלפת ערבות בנקאית

בקשה להחלפת ערבות בנקאית שנתנה המבקשת לידי המשיבה הפורמאלית להבטחת התחייבויות המשיבה 1 כלפיה ולחילופין לחייב את המשיבות בשיפוי בגין מימוש הערבות ועלויותיה. המבקשת נסמכת על תצהירו של בעליה ומנהלה מר אלי פרץ. לגרסת מר פרץ נחתם באוגוסט 2010 הסכם עקרונות בו נרכשו ע"י המבקשת מניות במשיבה 1 מתוך כוונה לשתף פעולה נוכח הסכם שכירות עתידי שהיה אמור להיחתם באותו החודש בין המשיבה 1 למשיבה הפורמאלית בקשר ל-3 בניינים בטבריה. התוכנית הייתה לשפץ את הבניינים ולהשכיר את הדירות בהסכם עם אופציה ארוכת טווח. במסגרת הסכם העקרונות ורכישת המניות התחייבה המבקשת לממן 2/3 מעלויות השיפוץ ואילו המשיבה 2 את ה-1/3 הנותר כאשר סוכם כי השבת העלויות תעשה מתוך ההכנסות ובאותו היחס. במסגרת הסכם השכירות התחייבה המשיבה 1 (ומכוח זאת גם המבקשת) כלפי המשיבה הפורמאלית להפקיד ערבות בנקאית אוטונומית להבטחת התחייבויותיה ותוקפה עד לאחר תום הסכם השכירות. ערבות ראשונה בסך 112,500 ₪ נמסרה למשיבה הפורמאלית במעמד חתימת הסכם השכירות ביום 10.8.10 לאחר שהמבקשת והמשיבה 2 הפקידו כל אחת בחשבון המשיבה 1 מחצית מסכום זה. הערבות השנייה באותו סכום שהיה צורך בהפקדתה על פי ההסכם נמסרה באופן שונה כאשר כל צד להסכם העקרונות הפקיד ערבות בנקאית מחשבונו על מחצית הסכום הנדרש קרי המבקשת הוציאה לטובת המשיבה הפורמאלית ביום 15.6.11 מחשבונה ערבות בנקאית בסך 56,250 ₪. ערבות זו (המתחדשת מדי שנה) היא הנושא לתביעה. במהלך שיפוץ הבניינים נוצר קרע בין הצדדים והפרויקט נתקע. ביום 21.3.12 נחתם בין הצדדים הסכם היפרדות כפי שהוא מכונה ע"י הצדדים על פיו כנגד תשלום מיליון ₪ ב-48 תשלומים חודשיים תחזיר המבקשת למשיבה 2 את כל מניותיה במשיבה 1 כאשר המבקשת טוענת שמדובר היה במכירה במחיר "הפסד" שכן מניותיה נמכרו אחר כך בעלות הגבוהה פי 7. במסגרת ההסכם התחייבה המשיבה 1 לשחרר את המבקשת מיידית מכל התחייבות בגין עסקי המשיבות ולחילופין לשפותה בגין כל תביעה הנוגעת להתחייבויותיהן של האחרונות. המבקשת פנתה למשיבה הפורמאלית בבקשה להחזר הערבות וזו פנתה למר חזי שבת-מנהל המשיבה 2 לקבלת ערבות חליפית ע"ס 57,000 ₪ כתנאי להחזרת ערבותה של המבקשת. מר שבת סירב וטען כי עסקת מכירת המניות כללה גם את מכירת הערבות קרי הערבות שניתנה ע"י המבקשת היא למעשה נכס של המשיבה 2 שנרכש במסגרת אותם מיליון ₪ שנקבעו כתמורה והורה על הארכת או חילוט הערבות. המבקשת טוענת כי לא היו דברים מעולם, הערבות הבנקאית איננה חלק מ"השקעתה" במשיבה 1, מעולם לא נרשמת כהשקעת בעלים ולכן גם בוצעה ההבחנה בין הערבות הראשונה שהוצעה ע"י המשיבה 1 לאחר הזרמת כספי הבעלים ולבין הערבות השנייה שלא "עברה" דרך המשיבה 1. לגרסת המשיבות מפיו של מר יחזקאל שבת-אחד ממנהליהן, אכן נחתם ההסכם המתואר ע"י המבקשת כאשר הוא מדגיש כי המשיבה 1 הייתה נטולת נכסים והון ולכן היה ברור כי הצדדים להסכם נדרשים לממן את השקעותיה. כשיצא הפרויקט לדרך, השקיעו הצדדים כספים כאשר תשלומים נעשו בשתי דרכים, האחת מחשבון המשיבה 1 אליו הוזרמו כספי בעלים והשנייה תשלום ישירות מהבעלים (הצדדים) לספקים ועל כך התנהלה כרטסת מסודרת. לגרסת מר שבת, היחסים עלו על שרטון דווקא בגלל ניהול קלוקל ורשלני מצד המבקשת ואי הזרמת מלוא הכספים להם התחייבה לעניין שיפוץ המבנים. גם מר שבת מאשר כי הוחלט על היפרדות ולכן נחתם הסכם ההיפרדות מיום 21.3.13, בהסכמה מלאה ותוך שהוא משקף את כל הרצונות וההסכמות. המשיבות מילאו וממלאות לטענתן את חלקן על פי ההסכם, משלמות את שהוסכם והודיעו לכל הספקים על כך שהן נוטלות עליהן כל התחייבות שרבצה על המבקשת באופן ישיר או הנובע מבעלותה במשיבה 1. המשיבה הפורמאלית הגישה גם היא תגובה במסגרתה נטען כי במסגרת הסכם השכירות שבין המשיבה 1 לסוכנות היהודית (שאת נכסיה שבהסכם מנהלת המשיבה הפורמאלית) נקבע כי המשיבה 1 תפקיד שתי ערבויות בנקאיות אוטונומיות בסך 112,500 ₪ כל אחת להבטחת התחייבויות המשיבה 1 על פי ההסכם וזאת עד חלוף 3 חודשים מתום השכירות או הארכתה כאשר הערבויות מתחדשות מדי שנה. המשיבה הפורמאלית מאשרת שמר פרץ פנה אליה לקבלת הערבות ע"ש המבקשת היות וחלקה במשיבה 1 נמכר ואז השיבה לצדדים כולם כי הערבות תוחזר כנגד ערבות דומה חלופית כשלטענתה נכונות זו היא לפנים משורת הדין שכן אין עליה חובה לנהוג כך אלא שכאמור מר שבת מטעם המשיבות התנגד וביקש כי ערבות המבקשת תוארך ולחילופין תחולט. גם כעת מחזיקה המשיבה הפורמאלית בעמדתה ולמעשה מודיעה שאין לה אינטרס ממשי בתביעה ברם אם עניין הערבות לא יוסדר, היא תחולט לפני פקיעת תוקפה. כאן אולי המקום לומר בסיכום ביניים שבסיס הגרסאות העובדתיות לא באמת שנוי במחלוקת וגם מרבית העובדות השנויות במחלוקת, אינן רלבנטיות להכרעה בתיק זה ומשכך גם הסכימו הצדדים כי לא תשמענה הוכחות בתיק והוא יוכרע על בסיס סיכומים שהוגשו כאשר בינתיים הוארכה הערבות ולמצער עד מתן ההכרעה. אם כך יש להכריע בשאלה האם הערבות נשוא תיק זה היא חלק "מהשקעותיה" של המבקשת במשיבה 1 ? ההסכם שנחתם בין הצדדים שותק בנקודה זו, הוא איננו מפרט או מבחין בין מהות ההשקעות השונות שביצעו הצדדים במהלך ההתקשרות ומסתפק בנקיבת סכומי השקעה ברישא להסכם בפסקת "והואיל" שמן הסתם מקובלים על הצדדים. כאשר קוראים את ההסכם, למדים על כך שהמבקשת ויתרה על סכום משמעותי מהשקעותיה ומסתפקת בהעברת מניותיה במשיבה 1 כנגד תמורה של כרבע בלבד מסך השקעותיה. אין חולק כי הערבות הראשונה שניתנה מחשבון המשיבה 1 נחשבת ל"השקעת" בעלים, כך גם נרשם במפורש בכרטסת החו"ז בפריט הראשון שבה: "10/8/10 מתן ערבות משותפת.. 56,260..." האם העובדה כי הערבות השנייה נמסרה ישירות מהבעלים למשיבה הפורמאלית יוצרת אבחנה והבדלה מבחינת מהותה ומביאה למסקנה שלא מדובר בהלוואת/השקעת בעלים? המשיבות טוענות שמדובר באותו סוג של ערבות אלא שהפעם במקום להזרים את הכספים לחשבון המשיבה 1 ואז להוציא ערבות על שמה מאותם כספים, העדיפו הצדדים להביא כל אחד את חלקו, ישירות ומחשבונו מבלי להזרים את הכספים דרך חשבון המשיבה 1, שיטה שננקטה גם ביחס לתשלומי ספקים ומפנה למשל לנספחים 10-12 לתצהירה המהווים ראיה חלקית להתנהלות דומה בהיקף רחב יותר. המשיבות מוסיפות וטוענות כי מבחינת מהותה של הערבות השנייה הרי מדובר בדיוק באותה ערבות כמו הראשונה שניתנה מכוח אותו הסכם להבטחת אותן התחייבויות ושמקורה זהה-הזרמת כספים בחלקים שווים ע"י הבעלים. ההבדל הוא טכני בלבד ואיננו מעיד על סוג שונה של ערבות או מחריג את הנשיאה בעלויותיה משאר ההשקעות. היות ולמשיבה 1 לא היו כספים באותה תקופה, כל תשלום וכל עניין כספי היה תלוי בהזרמת כספים מהבעלים קרי בהשקעת בעלים . כשם שהמבקשת לא דורשת את כספי הערבות הראשונה כך אין לה מה לדרוש את כספי הערבות השנייה שכן מדובר באותו עניין. המשיבה טוענת כי גם מהפן המשפטי, הערבות הבנקאית האוטונומית איננה התחייבות של המבקשת אלא התחייבות עצמאית של הבנק כלפי המוטב-המשיבה הפורמאלית. דיון: לא בכדי לא התקיימו הוכחות בתיק שכן אין למעשה שום אזכור לערבות נשוא תיק בהסכם העברת המניות ואין שום ראיה חיצונית השנויה במחלוקת היכולה להעיד על "אומד דעתם של הצדדים" ביחס אליה ובכלל. יש לומר כבר עתה שגם הכלים המקובלים המסייעים בפירוש חוזים או בניסיון לקבוע את אומד דעת הצדדים מוגבלים מאד במקרה דנן, כך לגבי פרשנות ה"מקיימת" את ההסכם וכך לגבי ביטויים ותניות שפרשנותם צריכה להיעשות בשים לב לחוזים דומים. שני הפירושים אותם מציעים הצדדים "מקיימים" את ההסכם ובגלל נוסחו, אין "עוגנים" לשוניים היכולים להעיד, בשים לב לחוזים דומים, על אומד דעת הצדדים. היות והערבות נשוא תיק זה איננה מוזכרת בהסכם והיות והצדדים גם לא טוענים כי דובר עליה באופן מפורש והתנהל לגביה מו"מ, הרי שלא ניתן לבחון את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים וכך או אחרת מגיעים בסופו של דבר לאותה השאלה שבמחלוקת. משכך אין מנוס אלא לפנות לפרשנות אובייקטיבית המנסה לבחון את תכלית ההסכם והגיונם של הדברים. נראה כי תכליתו של ההסכם היא אחת-היפרדות מוחלטת. כאשר קוראים את ההסכם לא ניתן להבינו אחרת. כנגד שחרורה המלא של המבקשת מחובותיה וגם מזכויותיה הנובעים מבעלותה במשיבה 1, הייתה מוכנה המבקשת לוותר על מירב השקעותיה ולהסתפק בהחזר של כ-25% בלבד וגם זאת בפריסה ארוכה למדי. קל וחומר אם אכן נמכרו אחר כך מניותיה של המבקשת לאחרים בסכום העולה פי כמה על סכום הסכם מכירת המניות (כך נטען ע"י המבקשת בסעיף 11 להמרצת הפתיחה ובסעיף 12 לתצהיר מר פרץ כאשר המשיבות מצדן הגם שראו לנכון להתייחס לעובדות שונות שנטענו ע"י המבקשת, לא הכחישו עניין זה). אם כך עניין לנו בהסכם שבו שני הצדדים החליטו על היפרדות כאשר לפחות על פניו, נראה כי המבקשת היא זו שהסכימה לוותר על כל זכות ועל מרבית השקעותיה ובלבד שתופטר מכל חבות. לאור מסקנה זו יש להמשיך ולפרש את תנאי ההסכם. אם מטרת ההסכם היא היפרדות מוחלטת, ספק אם פרשנות המותירה את הערבות נשוא תיק זה על כנה עולה בקנה אחד עם מטרתו. בסיכומים עלה עניין העלויות הכרוכות בחידוש הערבות מדי שנה (או מדי כל תקופת חידוש) כעניין שבמחלוקת אלא שנספח י"א להמרצת הפתיחה מבסס מסקנה בדבר עלות החידוש ועצם הצורך בחידוש מעת לעת. אם נדרשת המבקשת לחדש את הערבות מדי שנה והיא גם נדרשת לשאת בהוצאות החידוש אזי הדבר מבסס מסקנה כי תידרש מעורבות כזו או אחרת מצד המבקשת לאורך כל תקופת השכירות (עד שנת 2025) מה גם שמעבר לסתם מעורבות, למעשה תוטל עליה התחייבות עתידית לפעול להארכת הערבויות על כל הכרוך בכך והתחייבות עתידית כזו לא מסתדרת עם תכלית ההסכם שהיא ביטול כל התחייבות מצד המבקשת החל מיום חתימתו. אינני מקבל את הטענה לפיה הערבות הבנקאית איננה ערבות של המבקשת כטיעון הרלבנטי למחלוקת שבפני. מהפן המשפטי הטהור צודקות המשיבות אלא שאין אנו עוסקים במערכת יחסים שבין המבקשת למוטבת-המשיבה הפורמאלית. אם היה מתקיים דיון בשאלת מעמד הערבות הבנקאית מול המשיבה הפורמאלית אכן היה מקום, קרוב לוודאי, לקבל את טענות המשיבות ביחס למעמדה של הערבות האוטונומית. המחלוקת בתיק זה נוגעת למישור יחסים אחר לגמרי הוא מישור היחסים החוזי בין המבקשת לנתבעות. אמנם הערבות היא אוטונומית ומהווה התחייבות של הבנק ברם הכסף המבטיח אותה כמו גם החובה לחדשה הם של המבקשת ועל עניין זה נסב התיק. טוענות המשיבות כי הערבות הראשונה והערבות השנייה-נשוא תיק זה חד המה ויש לראותן יחדיו כהשקעת בעלים. אמנם שתי הערבויות נדרשו במסגרת הסכם אחד הוא הסכם השכירות מול המשיבה הפורמאלית. מאידך גיסא, לדרך העברת הכספים משמעות לצורך ההכרעה במעמד הערבות השנייה. בעוד הערבות הראשונה ניתנה ע"י המשיבה 1 והזרמת הכספים מצד בעליה נרשמה בספריה, הרי הערבות השנייה נמסרה לאחר כחצי שנה, באופן שונה ומבלי שהכספים יועברו בחשבונה ובספריה של המשיבה 1. כאשר יש מחלוקת באשר למעמדם של הכספים, ניתן משקל רב לדרך פעולת הצדדים ובנסיבות העניין הסכימו הצדדים לפעול אחרת ביחס לערבות השנייה ודרך פעולה זו השונה לחלוטין מרישום ההשקעה ביחס לערבות הראשונה והוצאתה מחשבון המשיבה 1 מקבלת משמעות לצורך הפרשנות. זאת ועוד, אם נניח כי הצדדים להסכם השכירות יחליטו לסיימו או שהוא יסתיים בהתאם לתנאי ההסכם והמשיבות יעמדו בהתחייבויותיהן או לחילופין תחליט המשיבה הפורמאלית שאין מקום לחלט את הערבויות אזי אין חולק כי ערבות אחת-הראשונה תוחזר כולה למשיבה 1 שבספריה היא נרשמה ומחשבונה היא הוצאה ואילו מחצית הערבות השנייה תוחזר למבקשת שמחשבונה היא הוצאה. איך אם כך ניתן לראותה כהלוואת/השקעת בעלים בחברה קרי במשיבה 1? מנסות המשיבות להפנות לנספח 5 לתשובתן (כרטסת החו"ז) ברם גם הן לא מצליחות להצביע באופן משכנע על אותה השקעה/הלוואת בעלים ספציפית שנרשמה בגין הערבות השנייה. הכרטסת רצופה בהשקעות והלוואות בעלים מצד המבקשת ברם אין שום רישום הדומה שלא לומר זהה לסכום הערבות השנייה ומועדה ובוודאי שלא נרשם שמדובר בכספים עבור ערבות ובשונה לחלוטין מהרישום המפורט והמפורש ביחס להלוואה הראשונה. לא ברור מהיכן צצה ה"חזקה" לפיה גולמה הערבות בהשקעות המבקשת שנרשמו והמשיבות לא עמדו בנטל להוכיח כי כספי הערבות השנייה שלא עברו בחשבון המשיבה 1 נרשמו בספריה. אם היה מוכח רישום כזה, יש להניח כי אז הייתה התוצאה אחרת. דווקא ההסבר שנותנת המבקשת ביחס לשוני שבין שתי הערבויות מסתבר והגיוני יותר. המבקשת טוענת כי היות וכספי הערבות הראשונה הוזרמו לחשבון המשיבה 1 הרי שם הם התערבבו עם כספים אחרים והם חלק מההון וההתנהלות הכספית של המשיבה 1 ולכן בעת ההתחשבנות שערכה לקראת הסכם ההיפרדות היה ברור לה מהרישומים מהו סכום ההשקעה שנכנס לחברה. מאידך גיסא כספי הערבות השנייה הם כספים שמעולם לא נכנסו לחשבון המשיבה 1, לא נרשמו בספריה והם אינם חלק מהשקעה בה. מעבר לכך טוענת המבקשת שלא ידוע מה יהיה ערכם של כספים אלו אם בכלל שכן מדובר בתחום רחב מאד של אפשרויות החל מאי מימוש הערבות כלל ועד לערך מקסימאלי של ערכה בשנת 2025, אי וודאות זו ממילא לא יכולה הייתה להיכנס לשקלול סך ההשקעות שהושקעו ע"י המבקשת ומשכך גם לא הייתה נושא להסכמה שהביאה בסופו של יום לחתימת הסכם העברת המניות. האמור לעיל מחזק את עמדת המבקשת המפנה בסיכומיה להגיון הכלכלי העומד מאחורי הסכם ההיפרדות וגם בעמדתה לפיה אין הגיון בהשארת מערכת יחסים משפטית בין הצדדים היוצרת תלות והתחייבויות לאחר הסכם ההיפרדות, קל וחומר שבין הצדדים נוצר משבר אמון שהביא לרצון להיפרד. שני הצדדים מנסים לפרש את סעיף 4 להסכם ההיפרדות, המבקשת טוענת שמדובר בסעיף מרחיב המפנה לפטור מ"כל" ההתחייבויות, המוסדות והרשויות בעוד שהמשיבות רואות בו כסעיף סגור התוחם את גדר הפטור ולכן צוינו בין היתר בנקים מסוימים ועסקה ספציפית ומשכך הוא תקף לגביהם ולא בכדי לא הוזכרה בו הערבות. את סעיף 4 יש לקרוא ולפרש באותו המתווה שפורט לכל אורך פרק הדיון, הסעיף כמו ההסכם מדגיש את הפטור המלא לו תהיה זכאית המבקשת מול "כל" הגופים והרשויות וזאת כנגד העברת המניות תמורת כרבע מהשקעתה. מלשון הסעיף ורוח ההסכם לא ניתן לומר שהסעיף מחריג את הערבות הבנקאית או מלמד משהו ביחס למעמדה. כך גם לגבי סעיף 2 להסכם, "יתרת השקעותיה" של המבקשת על פי נוסח סעיף זה המפנה לסעיף 3 למבוא להסכם הם אותם 4 מיליון ₪ שהצדדים הסכימו שמהווים את סך השקעות המבקשת שבגינם יוחזר רק מיליון אחד. כדי שסכום הערבות ייכלל באותה יתרת השקעות יש להוכיח שהוא חלק ממנה ודבר זה כאמור לא הוכח דיו חרף הכרטסות והטענות. היות והערבות לא מומשה עד ליום חתימת ההסכם וביום חתימתו לא הייתה ודאות בדבר חילוטה, ניתן לומר שמדובר בהתחייבות שמהותה עתידית והמתייחסת לכספים הנמצאים בחשבון המבקשת ולא בחשבון המשיבה 1. התחייבות השווה במשקלה לכל "התחייבות" שהתחייבה המבקשת כלפי גופים שונים בגינה היא מופרת במסגרת סעיף 4 להסכם. התחייבות שהפכה לחיוב היא דבר אחד, התחייבות עתידית שטרם התגבשה לכדי חיוב (כמו ערבות או העמדת בטוחות) היא דבר אחר ועל כך מדבר סעיף 4. משכך יש להיעתר לבקשה. אלא שאין פטור בלא כלום. לא ברור אם הצדדים בחרו שלא להזכיר את הערבות במסגרת הסכם ההיפרדות וכך היה להם נוח-כל אחד מנקודת מבטו או שמא מדובר בעניין שנשמט בהיסח הדעת ברם כך או אחרת יש לדברים משמעות. האינטרס העיקרי של המבקשת כפי שהיא טוענת הוא הפטור המלא מכל התחייבות והיא כבעלת האינטרס והשותפה לניסוח ההסכם לא ראתה לנכון לכלול הוראה מפורשת ביחס לערבות שבגינה פתחה הליך זה. עניין זה יילקח בחשבון בין אם כאשם תורם חוזי ובין אם כשיקול מהותי בפסיקת ההוצאות. אשר על כן הנני מורה כי המשיבות תחלפנה את הערבות הבנקאית נשוא תיק זה ותמסורנה למשיבה הפורמאלית ערבות בנקאית באותם הסכומים והתנאים ע"מ שהמשיבה הפורמאלית תחזיר למבקשת את הערבות שהוצאה מחשבונה של האחרונה. החלפת הערבויות תעשה עד ליום 6.2.14 שאם לא כן תהיה רשאית המשיבה הפורמאלית לחלט את הערבות והדבר יביא לחיובן של המשיבות, יחד ולחוד, לשפות את המבקשת בסכום שיחולט ואשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום החילוט ועד לתשלום בפועל (בבוא היום ככל שיהיה צורך, תוגש פסיקתא לחתימה). הבקשה לפיצול סעדים איננה מפורטת דיה, לא ברור מהן "ההפרות" הנטענות ומכל מקום, הזכות להגיש המרצת פתיחה היא זכות שבדין וביחס לעילות מוגדרות בתקסד"א. מה שניתן היה לתבוע במסגרת המרצת הפתיחה ולא נתבע הרי שלגביו אינני רואה מקום להתיר פיצול סעדים שהוא החריג לכלל. כל עילה אחרת, ממילא לגביה אין צורך במתן היתר לפיצול סעדים. אשר להוצאות, כפי שפורט לעיל ונוכח נוסח ההסכם לו שותפה המבקשת, ראיתי לנכון שלא לחייב את המשיבות בהוצאות חידוש הערבות או בהוצאות משפט ומשכך יישא כל צד בהוצאותיו.ערבותבנקערבות בנקאית