בוררות בגין פיצוי בגין הפסקת ההתקשרות שהיתה בין הצדדים

בוררות בגין פיצוי בגין הפסקת ההתקשרות שהיתה בין הצדדים המשיבה דרשה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בגובה אובדן רווחים לתקופה של שישה חודשים. עוד דרשה פיצוי בגין הפסדי רווחים עתידיים, פגיעה בשמה הטוב, ובמוניטין, וכן בגין גזל לקוחות. בהסכמת הצדדים, הועברה המחלוקת לבוררות בפני עו"ד שלמה שרון הבקיא בתחום עמילות המכס (להלן: "הבורר"). הצדדים הסכימו כי הבורר לא יהיה כפוף לדיני הראיות ולסדרי הדין, אולם יהיה כפוף לדין ויחויב לנמק את פסק הבוררות. הבורר קיים ישיבת בוררות אחת, ובהתאם להסכמת הצדדים, הגיש כל צד לידי הבורר, את מסמכיו וטענותיו. לא התקיימו חקירות מצהירים. ביום 1.5.13 ניתן פסק דינו של הבורר, המצורף כנספח א' לבקשה. בפסק הבוררות, דחה הבורר את תביעת המשיבה לפיצויים בגין הפסד רווחים עתידיים, פגישה בשם הטוב ובמוניטין וגזל לקוחות. הבורר חייב את המבקשת בתשלום פיצוי בסך של 142,000 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.6.10 בגין חמישה חודשי הודעה מוקדמת. לפי קביעת הבורר, היה על המבקשת ליתן למשיבה חמישה חודשי הודעה מראש, אשר לא ניתנו וכנגדם ניתן הפיצוי. ביום 9.5.13, הגישה המשיבה בקשה לאישור פסק בורר, במסגרת ת.א. 28717-07-10. [] ביום 21.5.13 הגישה המבקשת את הבקשה דנן, לביטול פסק הבוררות. הצדדים הגישו טענותיהם בכתב, ובנוסף, טענו לפני בעל- פה, בישיבת יום 17.10.13 . נפתח הפתח למתן החלטה. הבקשה : עניינה של הבקשה לביטול פסק הבורר, הינה גובה הפיצוי שפסק הבורר, אשר לטענת המבקשת, נפסק בהעדר כל ראיה לנזק, תוך התעלמות מהדין, הראיות והטיעונים שעמדו לפני הבורר. המבקשת טוענת, כי פנתה בבקשה אל הבורר, לתיקון טעות חישוב בפסק הבוררות. בהחלטתו מיום 13.5.13, דחה הבורר את הבקשה. המבקשת מוסיפה, כי הבורר חוזר וקובע בפרק הדיון וההכרעה בפסק הבוררות, כי נטל ההוכחה בדבר הרווח שנמנע ממנה בתקופת ההודעה המוקדמת, לא הורם. למרות כל זאת, קבע הבורר, על בסיס דו"ח רווח והפסד לשנת 2009, שהוצג על ידי המשיבה, כי הרווח לתקופה בת שישה חודשים, הינו 170,000 ₪. כן טוענת המבקשת, כי פרט לסקירה קצרה ותמציתית של טענותיה בפסק הבוררות, אין כל דיון בנתונים, בראיות ובטענות של המבקשת בפסק הבוררות. לעומת זאת, טוענת המבקשת כי המשיבה זכתה ליתרון ברור, כאשר חרף קביעת הבורר כי המשיבה לא הוכיחה תביעתה. לטענתה, קיים קושי להגיע מתוך מסמכי המשיבה, למסקנה ברורה וחד משמעית באשר להכנסות המשיבה בשת 2009. למרות זאת, הסתמך בסופו של יום הבורר על הדו"ח משנת 2009, חרף קביעתו כי מדובר אך בדו"ח "הקרוב ביותר" לעניין הכנסות המשיבה. עוד טוענת המבקשת, כי הבורר ציין בפסק הבוררות שמעבר לדו"ח הרווח וההפסד לשנת 2009, הוא ביסס קביעתו בדבר סכום הפיצוי, על דרך האומדנה. מכאן למדה המבקשת, כי אף הבורר סבר כי אין מקום להסתמך על הדו"ח משנת 2009 לעניין קביעת הפיצוי. טוענת היא כי פסיקה על דרך האומדנה במקרה דנן, מנוגדת לדין, ומחייבת את ביטול פסק הבוררות. המבקשת גורסת , כי ההלכה הפסוקה היא, כי פסיקת פיצויים על דרך האומדנה תעשה רק במקרים בהם לאור טיבו של הנזק הנתבע, לא ניתן להביא ראיות לגבי שיעורו, וכי מקום בו ניתן להביא נתונים, אך התובע לא עשה כן - תידחה תביעתו. במקרה דנן, סבורה המבקשת כי לא היה כל קושי להוכיח במסמכים ובאסמכתאות ברורים וחד משמעיים את הכנסותיה ורווחיה של המשיבה בשנת 2009 וכן ב - 6 החודשים הראשונים לשנת 2010. משלא עשתה כן המשיבה, היה על הבורר לדחות את תביעתה ולא להשלים את החסר על דרך אומדנה. יתר על כן, המבקשת גורסת כי פסיקת הבורר בעניין גובה הפיצוי, מתעלמת כליל מהראיות והמסמכים שהוצגו על ידי המבקשת בבוררות, אשר יש בהם כדי לסתור את טענת המשיבה לאובדן רווח בכלל, ואת טענותיה בדבר הסכומים אשר לטענתה הפסידה. המבקשת מפרטת, בבקשה, את טיעוניה אשר מהם עולה, לטענתה, כי למרות ההודעה הפורמאלית על סיום התקשרות, הלכה למעשה, שיתוף הפעולה בין המבקשת לבין המשיבה נמשך גם בשנת 2010, והלכה למעשה לא נגרם כל נזק מהפסקת ההתקשרות עם המבקשת. אף ממסמכי המשיבה עצמה, טוענת המבקשת, ניתן היה להגיע למסקנה זהה. חרף האמור, טוענת המבקשת, התעלמה פסיקת הבורר לחלוטין מראיות אלה. טעם נוסף שמעלה המבקשת בבקשתה לביטול פסק הבורר, הינו כי הפיצוי שנפסק על ידי הבורר, גבוה מהסכום שנתבע על ידי המשיבה. הלכה פסוקה היא, גורסת המבקשת, כי אין לפסוק יותר ממה שביקש התובע, אפילו נתברר במהלך הדיון כי היה זכאי לקבל יותר. משכך, מבקשת המבקשת, בהסתמך על עילות סעיפים 24(3), 24(5), 24(7) ו - 24(10) לחוק הבוררות, לבטל את פסק הבוררות בכל הנוגע לשיעור הפיצוי שנפסק. התגובה : המשיבה טוענת, כי אין ממש בעמדת המבקשת. טענותיה אינן מתאימות לבקשה לביטול פסק בורר, ובוודאי כאשר מדובר במקרה כבמקרה דנן, בו הבורר שוחרר בהסכמת הצדדים, מסדרי הדין וכללי הראיות. המשיבה סבורה, כי עיון בפסק הבורר מעלה כי הבורר בחן את מכלול הראיות שהוצגו בפניו, וסמך הכרעתו על ראיות ברורות. כן מציינת המשיבה, כי אף לאחר שפנתה המבקשת לבורר, בבקשה לתיקון טעות חישוב, השיב הבורר, תוך שהוא דוחה הבקשה, כי פסיקתו נקבעה הן על סמך הראיות והן על דרך האומדנה, וכי אין המדובר בטעות חישוב. המשיבה מציינת, כי מלבד הדו"ח משנת 2009, הוצגו בפני הבורר חוות דעתו של מומחה לסחר בינלאומי, ותצהירו של מר אלי שחר, בו פורטו הפסדי המשיבה. משכך, סבורה המשיבה כי היו בפני הבורר ראיות מספקות, על מנת לפסוק כפי שבפסק. המשיבה מתייחסת לעילות הפסילה אליהן התייחסה המבקשת וטוענת - סעיף 24 (3) לחוק הבוררות אינו מתקיים, שכן הבורר פעל בסמכות ולא חרג ממנה. סעיף 24(5) לחוק הבוררות אינו מתקיים, שכן הבורר הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו. סעיף 24 (7) לחוק הבוררות אינו מתקיים, שכן הבורר פסק בהתאם לדין. פסק הבורר, כלל פיצוי בגין הפסדים שנגרמו עקב העדר הודעה מוקדמת מספקת. זוהי עילה אשר הוכרה בדין, ואשר נובעת מחובת תום הלב המוכרת בדין. סעיף 24(10) לחוק הבוררות אינו מתקיים, שכן הבוררות התקיימה בצורה הוגנת, באופן עליו הסכימו הצדדים ולא קיימת כל אילה לפסילת הפסק. המשיבה מכחישה את דברי המבקשת כבכול נפסק פיצוי הגבוה מהסכום שנתבע. דיון והכרעה : הפסיקה מנחה אותנו, כי בבוא בית המשפט לדון בבקשות לביטול פסק בורר, אין הוא משמש כערכאת ערעור על הבורר. בקשת ביטול אינה שקולה ואינה נבחנת כערעור על פסק בוררות. גם אם נפלה טעות על פני פסק הבוררות זו איננה כשלעצמה עילה לביטולו. המאפיין את עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הוא שהן מיוסדות על פגם או ליקוי שנפל בהליך הבוררות ולא על תוכנו של פסק בוררות שביטולו מתבקש. כך כותבת המלומדת פרופ' אוטולנגי בספרה, בוררות - דין ונוהל, כרך ב' (2005) עמ' 963: "... יש ובעלי דין נוטים לשכוח שהמדובר בפסק בורר, להבחין מפסק דין של בית משפט, והם מנסים לתקוף אותו בטענות האופייניות לערעור. בתי המשפט דחו לא אחת בקשות ביטול שנוסחו בצורה כזו, בציינם כי אין הם יושבים כבית משפט לערעורים על פסק הבורר"(בעמ' 963). וכך נקבע ביום 22.9.03, ברע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח', פד"י נ"ז (6) עמ' 605, שם בעמ' 616-617, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, בעניין עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות: "מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטית בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב. מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט...התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית על עילות הביטול". כמפורט לעיל, המבקשת ביססה את בקשתה לביטול פסק בורר, על סעיפים 24(3), 24(5), 24 (7) ו - 24 (10). אדון בסעיפים אלו אחד לאחד. סעיף 24(3): הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות: בנוגע לסעיף זה, נקבע בע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605 שם, בפסקה 9 של פסק הדין, מפי כב' השופט שלמה לוין: "אכן, אם בסוגיות מסוימות יש צידוק להרחיב את משמעותו של הדיבור "סמכות", אין הדבר כן בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר". הלכה פסוקה היא איפוא, כי יש להעדיף את קיום פסק הבורר על פני בטלותו. לא זו אף זו : המבקשת בענייננו, לא הצביעה על חריגה כלשהי של הבורר מן הסמכות שניתנה לו לפסוק בסכסוך. טענותיה של המבקשת, כנגד פסק הבוררות, נסמכות, רובן ככולן, על תוכנו של הפסק, דהיינו - טעויות שלדעתה נפלו בו, ועל הטענה כי הבורר לא הסתמך כל כלל הראויות שהובאו בפניו, במתן פסק הבוררות. טענות אלו, אף אילו יש בהן אמת, הרי שאין בהן כדי להוות חריגה כלשהי מסמכות הבורר. נראה, כי בהליך הבוררות עצמו לא נפל כל דופי. רק תוצאות הבוררות שלא היו לטובת המבקשת, הן שהביאו אותה להגיש את בקשת הבטלות. ב"כ המבקשת עצמו, טען לפני בישיבת יום 17.10.13 : "אני לא נוהג לתקוף פסקי בורר, קל וחומר בורר שעד לפסק הדין הערכתי אותו". ( עמ' 1 שם, שורות 14-15). גם מכאן אני למדה כי הליך הבוררות עצמו, התנהל כשורה ולשביעות רצון שני הצדדים. רק התוצאות חרו למבקשת. אך מה לעשות, ובסופו של כל הליך שיפוטי ישנו צד מפסיד. הפסד בדין, אינו פוגם בהליך שהתנהל לפני מתן הפסק, ואינו מהווה כשלעצמו, סיבה לביטול הבוררות. אשר על כן, טענות המבקשת בנוגע לסעיף 24(3) - נדחות. סעיף 24 (5) : הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו: ברע"א 5546/13 אחים שגראוי ייזום ובניה בע"מ ואח' נ' סימה ועקנין, תק-על רע"א 5546/13(3), 6554, ניתן ביום 14.7.13, קבע כב' השופט דנציגר כי גם אם נשמטה מעיני הבורר ראיה, אין בכך די כדי לבסס קביעה, לפיה הבורר לא הכריע באחת המחלוקות שנמסרו להכרעתו. באשר לטענות המבקשת הנוגעות להתעלמות הבורר, לכאורה, מראיות אשר הובאו בפניו, הרי שאין בכך, לאור הפסיקה דלעיל, כדי להביא לפסילת פסק הבוררות, מה עוד שלא הוכח כדבעי, כי בראיות אלו אכן היה כדי להביא את הבורר לפסוק אחרת מאשר פסק. אשר על כן, טענות המבקשת בנוגע לסעיף 24(5) לחוק הבוררות - נדחות. סעיף 24(7) : הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן: הצדדים מסכימים כי בהסכם הבוררות נקבע כי הבורר יהא כפוף לדין המהותי. המבקשת טוענת כי פסיקת הבורר על דרך האומדנה, מנוגדת לדין. כן טוענת המבקשת כי הבורר פסק סכום גבוה מהסכום שנתבע, והדבר מנוגד לדין. ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 4.3.10, בהרכב השופטים רובינשטיין, חיות ודנציגר, נקבע כי הביקורת השיפוטית המוחלת מכוח עילת ביטול זו הינה מצומצמת. כך הורה כב' השופט דנציגר: "...פיקוחו של בית המשפט בהתאם לעילה זו אינו ביקורת "ערעורית", אלא מדובר בביקורת האם אכן פעל הבורר בהתאם להתנאת הצדדים, קרי, לפסוק על פי הדין. אלא שעל פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, גם אם טעה הבורר בדין, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר (אוטולנגי, כרך ב,עמ' 1072). "רק מקום שהבורר (אשר חויב לפסוק בהתאם לדין) מחליט ביודעין להתעלם מן הדין המהותי ולפסוק שלא בהתאם לו, תעמיד פסיקתו עילת ביטול לפי סעיף 24(7)"(עניין בן חיים, עמ' 832; ראו גם עניין עיריית חיפה). כאמור, אם הבורר התעלם מהדין ביודעין ובמכוון - יבוטל הפסק, אולם אם הבורר התכוון לפסוק בהתאם לדין וטעה לגביו -אין זו עילה לביטול הפסק (אוטולנגי, כרך ב, עמ' 1073). בבוררות שבה כפוף הבורר לדין המהותי, משהתברר כי הבורר החיל את הדין על המחלוקת שבפניו לא יזקק בית המשפט לטענות בדבר אופן החלת הדין, ובכלל זה, לטענות כי הבורר שגה בפרשנות הדין ובדרך החלתו על מערכת היחסים בין הצדדים (עניין ג'נח)". (הדגשות שלי - נ.ג.) בהקשר זה אציין, כי גם אם סבור בית המשפט כי הדין מחייב תוצאה שונה, גם אז אין זה נימוק לביטול פסק הבורר, שכן נקבע לא אחת כי פסיקה מוטעית של בורר אינה מצדיקה את ביטולו של פסק הבוררות (ראו רע"א 3727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ, מיום 6.10.10). אשר לפסיקה על דרך האומדנה, הרי משקבע הבורר כי פסק הן על פי אומדנה, והן על סמך הדו"ח משנת 2009, אין לראות בכך פעולה בניגוד לדין. באשר לסכום אשר נפסק - אף בכך אין לראות פסיקה המנוגדת לדין, מה עוד, שהמשיבה מכחישה הטענה כי תבעה סכום נמוך מהסכום שנפסק, והמבקשת לא הוכיחה כי אין הדבר כן. משכך, ולאור הפסיקה דלעיל, הקובעת כי יש לפרש ביתר צמצום סעיף זה, אני דוחה טענות המבקשת הנוגעות לסעיף 24(7) לחוק הבוררות. סעיף 24 (10) : קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד: בנוגע לעילת הביטול המנויה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, חיוותה המלומדת פרופ' אוטולנגי בספרה לעיל, את דעתה כי עילה זו: "מנוסחת בצורה כוללנית, כך שתחום תחולתה יכול להיות רחב למדי. בתי המשפט משתמשים בה כדי להרחיב את תחום התערבותם, כאשר הם חשים שנגרם אי צדק ואין שום עילה מיוחדת היכולה לשמש להם לביטול הפסק" (כרך ב, בעמ' 1,101). בהמשך, מונה המחברת, מבלי למצות את הרשימה, את הנסיבות שלדעתה יכולות לשמש ביסוד העילה שבסעיף 24(10) והן: פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; גילוין של עובדות חדשות המצדיקות עריכת משפט חוזר; תרמית שהשפיעה על מתן הפסק וחוסר סמכות להיזקק להליך של בוררות. שבתי ועיינתי בטענות הצדדים, ולא מצאתי כי מתקיימת אחת העילות הללו. טענות המבקשת כנגד הסכום שנפסק לחובתה, היא טענה ערעורית מובהקת, אשר אין בה כדי לעורר תחושת אי נוחות או אי צדק, המחייבת ביטולו של פסק הבורר. לא מצאתי כי המבקשת הוכיחה, ואף לא טענה, נגרם אי צדק במקרה דנן. כן, לא הצביעה המבקשת על עובדות חדשות כלשהן, לא טענה כי מדובר בתרמית ו/או לא טענה לקיומה של חוסר סמכות להיזקק להליך הבוררות. אשר על כן, לא מצאתי כי קיים ביסוס כלשהו, לבקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות, בהסתמך על סעיף 24(10) לחוק הבוררות. סיכום : מן המקובץ עולה, כי דין הבקשה לביטול פסק הבורר - להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו, בסך של 2,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.בוררותפיצוייםיישוב סכסוכים