התקבלה טענת ה"פרעתי" בהתייחס לגובה שיעור המע"מ

התקבלה טענת ה"פרעתי" שהגישה המשיבה בהתייחס לגובה שיעור המע"מ שהיה עליה להעביר לידי המערער בגין רכיב ה"שכר הראוי". עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: 2. בתאריך 06.09.10 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין המחייב את המשיבה בתשלום הסכומים הבאים לידי המערער: א. "שכר ראוי" בסך של 203,991 $ בתוספת מע"מ ובצירוף ריבית דולרית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל בשיעור הקבוע בתקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה , התשס"ג - 2003. ב. שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 $ בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית דולרית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ג. החזר אגרת בית משפט בסך של 30,425 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום 13.08.08 ועד התשלום בפועל. בתאריך 18.10.10 שילמה המשיבה למערער סך של 279,333.5 $ . בתאריך 28.10.10 הגיש המערער ערעור על פסק הדין , המשיבה הגישה ערעור שכנגד. בתאריך 27.01.12 , בתום דיון מקדמי בערעורים , קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט ומשכו הדדית את ערעוריהם. המערער פתח תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבה מכוח החיוב בגין מרכיב מס ערך מוסף על הסכום שנפסק לזכות המערער כ"שכר ראוי" ועל סכום פסק הדין בכל הנוגע לרכיב ה"שכר הראוי". המשיבה הגישה בקשה בטענת פרעתי . כבוד הרשמת מירב כפיר קבעה כי טענות הצדדים בנוגע לחיוב במע"מ בגין העסקה צריכות להיתמך בחוות דעת רו"ח. המערער לא הסכים על מינוי רו"ח מומחה מטעם לשכת ההוצאה לפועל , המשיבה הסכימה. כבוד הרשם גולן עמית הורה לצדדים להגיש חוות דעת מטעמם. המשיבה הגישה חוות דעת מטעמה. בתאריך 09.04.13 התקבלה ההחלטה נשוא הערעור דנן על ידי כבוד הרשמת בה קיבלה כבוד הרשמת את בקשת ה"פרעתי" של המשיבה וקבעה כי מדובר בעסקה אשר עונה על הוראות סעיף 30 (א) (5) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, ומשכך שיעור גובה המע"מ הינו 0 %. טענות המערער: 3. המערער טוען כי המשיבה אינה רשאית לטעון כי שיעור המע"מ הינו %0 , שכן טענה זו לא התגבשה לאחר פסק הדין , וכי פסק הדין הפך לחלוט וקבע את חובת תשלום השכר הראוי בתוספת מע"מ, אשר עמד על 16% באותו זמן, וכי המשיבה לא התנגדה לטענת המערער כי יש להוסיף מע"מ על השכר הראוי, ולכן הינה מושתקת , גם מכוח כלל השתק העילה, מלחתור תחת הכרעת פסק הדין בטענה שיכולה הייתה לטעון לפני מתן פסק הדין. המערער טוען כי כבוד הרשמת ניתחה את הוראות החוק והתקנות באופן שגוי, וכי כבוד הרשמת כלל לא התייחסה לטענת המערער כי יש להפעיל לרעת המשיבה את הימנעותה מהעדת עד מטעם המשיבה עצמה. המערער טוען כי לא התקיימו התנאים המצטברים להחלת מע"מ בשיעור של 0 %, וכי אין בהחלטת כבוד הרשמת הכרעה ביסוד השלילי הדרוש או ביסוד התאגדות רק מחוץ לישראל, וכי האמירה לעניין זה המופיעה בחוות הדעת אינה קבילה , ולא ניתן לקבוע כי מתקיים היסוד השלילי , שכן המערער התנגד לראיות לא קבילות, התנגדותו נכונה , לפי ההסדר הדיוני ששינה את מצבו , וכי תצהיר עו"ד מרקוביץ אינו רלוונטי ואינו בנמצא לצורך הוכחת התנאים, וכי המשיבה אינה הוכיחה כי התאגיד itochu אינו מאוגד בישראל לפי דרישת סעיף 1 לחוק , וכי אין קביעה אחרת בהחלטתה ביסוד שלילי זה, וכי מופרכותה של הקביעה ביחס לתאגיד itochu מוכחת, מהכרעת פסק הדין הקיבל את טענת המערער כי "יצר התובע קשר עם נציגות איטוצ'ו בתל אביב", שכן כבוד הרשמת לא הייתה רשאית לערער אחר קביעת בית המשפט. המערער טוען כי המשיבה הגישה חוות דעת כשעליה חתומים שני פרקליטים מכובדים, כאשר כבוד הרשמת התבססה על חוות הדעת ללא עד מטעמה של המשיבה, ולא התייחסה לחובת המשיבה להעיד עד רלוונטי , ואף הפעילה לרעת המערער את העובדה כי הוא לא הגיש חוות דעת, אף שהמערער לא היה צריך להגיש חוות דעת. המערער טוען כי אין צורך בחוות דעת מטעמו , וכי בהחלטת כבוד הרשמת היה נימוק על אי הנפקת חשבונית למשיבה , כביכול, אף שלא מדובר בתנאי בבקשת המשיבה להחלת מע"מ בשיעור של 0 %. המערער טוען כי לאור הודאה חתומה מפורשת של המשיבה באמצעות עו"ד מרקוביץ על הנפקות הטכנית בלבד בתצהירה , לא היה כל צורך להתייחס לאמרות הכביכול עובדתיות בתצהירה על אודות התנאים העובדתיים שבחוק ובתקנות, שכן בהתאם לכך הגישו הצדדים הסדר דיוני לפיו אין עוד נפקות לאמירות הכביכול עובדתיות בתצהיר עו"ד מרקוביץ. המערער טוען כי כבוד הרשמת התעלמה מהסדר דיוני והחלטה בה נשמרו זכויות המערער להתנגד לראיות לא קבילות . תגובת המשיבה: 4. המשיבה טוענת כי מעולם לא טענה כי היא זכאית לפטור מתשלום מע"מ וכי בפסק הדין שניתן נקבע כי הסכום שישולם בעבור השכר הראוי ישולם בתוספת מע"מ, לא נקבע כי המע"מ שיש להוסיפו הינו מע"מ בשיעור של 16%, וכי המע"מ שיש להוסיף לסכום זה הינו על פי חוק מע"מ בשיעור של 0 %. בתגובה לטענת המערער כי מכך ששילמה שכר טרחה לב"כ המערער בצירוף מע"מ בגובה של 16% יש ללמוד כי עליה לשלם גם בגין רכיב שכר ראוי 16% מע"מ, טוענת המשיבה כי הדברים דווקא מלמדים כי עמדתה אחת, המשיבה חייבת בתשלום מע"מ ושיעורו נקבע על פי דין. המשיבה טוענת כי צדקה כבוד הרשמת בקביעתה כי המע"מ החל על התשלום בגין שכר ראוי הינו מע"מ בשיעור של 0 %, וכי בהתאם לסעיף 30 (א) (5) לחוק מע"מ מדובר בשירות שניתן למשיבה שהינה בבחינת תושב חוץ והיא בלבד, וכי המשיבה הינה חברה זרה, מקום מושבה בארה"ב ואינה מנהלת עסקים בישראל, עניין אשר מעולם לא היה במחלוקת וכך גם הצהיר המערער עצמו. המשיבה טוענת כי צדקה כבוד הרשמת בהסתמכה על חוות הדעת שניתנה על ידה , וכי למערער ניתנה ההזדמנות להביא חוות דעת נגדית , ואולם לא עשה זאת. המשיבה טוענת כי המערער ביקש להתיר לו להמציא את כתב התביעה לחברה מחוץ לתחום המדינה וכי המערער בעצמו הצהיר כי המשיבה הינה חברה זרה שעיקר פעילותה הוא בארה"ב ואשר אינה מנהלת עסקים בישראל. המשיבה טוענת כי באשר לטענת המערער כי גם אם יתבטל רכיב המע"מ עדיין נותר חוב , כבוד הרשמת טרם הכריעה בטענה זו אלא ביקשה מהצדדים תחשיב משותף , אשר לא הוגש על ידם בשל הערעור . תשובת המערער לתגובת המשיבה: 5. המערער טוען כי קביעת פסק הדין בבית המשפט המחוזי, לפיה סכום החיוב יהיה בתוספת מע"מ אינה אות מתה, וזאת משום שהמשיבה כלל לא טענה אחרת קודם למתן פסק הדין, לכן המשיבה לא רשאית לחתור תחת פסק הדין ואינה רשאית לטעון כי הוראת בית המשפט על חיוב מע"מ אינה מחייבת אותה. המערער טוען כי נכרת בין הצדדים הסדר דיוני לפיו אין להכשיר ראיות בלתי קבילות כאשר המערער הסתמך על כך ושינה מצבו לרעה וויתר על חקירה וניגש לסיכומים, שכן לפי ההסדר ניתן היה להכשיר ראיות לא קבילות בהעדר אין התנגדות , אולם כאשר קיימת ההתנגדות לא תקובל הראייה הלא קבילה. המערער טוען כי כבוד הרשמת התעלמה מטענותיו לאי קבילות הראיות מכוח ההסדר הדיוני ובכך נפגעו זכויותיו, וכי כבוד הרשמת שגתה בהתייחסה לחוות הדעת שהגישה המשיבה שכן כבוד הרשמת הניחה כי העובדות שמוצגות בחוות הדעת מוכחות, וזאת כאשר אין למשיבה תצהיר שהוכיח את העובדות. המערער טוען כי כבוד הרשמת לא התייחסה לעובדה כי המשיבה שהנטל עליה נמנעה מהגשת תצהיר של אדם במשיבה להוכחת העובדות וכבוד הרשמת הפעילה את החזקה הראייתית על מי שאינו מביא ראייה דווקא על המערער. המערער טוען כי המשיבה לא הוכיחה כי היא או חברת itochu הן תושב חוץ לפי התנאים הקבועים בחוק, וכי היה עליה להוכיח כי היא או itochu מאוגדת רק מחוץ לישראל וכי אין לה או ל itochu פעילות או עסקים בישראל. דיון והכרעה: 6. לאחר עיון מעמיק בנתונים שלפניי מצאתי כי דין הערעור להידחות מהטעמים שאפרט להלן. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתאריך 07.09.10 נקבע כך : "משכך, הסך של 5,099,784 דולר יישקף את היקף העסקה, ומשקבעתי כי שכר התובע יעמוד על 4% בתוספת מע"מ, הרי ששכרו הראוי מסתכם ב 203,991 דולר בתוספת מע"מ. לסכום הנ"ל תתווסף ריבית דולרית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל בשיעור הקבוע בתקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה , התשס"ג 2003 . כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסף 15,000 דולר בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית בשיעור מיום מתן פסק הדין". 7. הוראת סעיף 30 (א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו -1975 מורות כך : "אלה עסקאות שהמס עליהן יהיה בשיעור אפס: (1)מכירת טובין - למעט טובין כאמור בסעיף 33 - אם הותר לגביהם רשימון יצוא או מסמך אחר שאישר לענין זה המנהל; (2)מכירת נכס בלתי מוחשי לתושב חוץ; (3)מכירת טובין לבעל מחסן רשוי כמשמעותו בפקודת המכס, שאישר לענין זה המנהל (להלן בסעיף זה - מחסן רשוי), לשם העברתם למחסן, אם הטובין הועברו אליו; (4)מכירת טובין במחסן רשוי ליוצאים מישראל וכן מכירה במחסן רשוי של אספקה שאישר המנהל, בטופס שקבע, לכלי שיט או לכלי טיס המשמשים להולכת נוסעים או הובלת מטענים בקווים בינלאומיים; (5)מתן שירות לתושב חוץ, למעט שירות ששר האוצר קבע לענין זה; לא יראו שירות כניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתן השירות בפועל, נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל, לשותפות שרוב הזכויות בה הן של שותפים תושבי ישראל או לחברה שלענין פקודת מס הכנסה רואים אותה כתושבת ישראל, אלא אם הוא שירות שתמורתו מהווה חלק מערך הטובין שנקבע כאמור בסעיפים 129 עד 133ט לפקודת המכס, לפי העניין". 8. בהחלטתה קבעה כבוד הרשמת כי בהתאם לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה , התקיימו בנסיבות דנן 7 התנאים המזכים עסקה במע"מ בשיעור של אפס , המערער טוען כנגד קביעה זו. נעמוד עתה על שבעת התנאים הללו: קיומו של שירות- המערער, איש עסקים , העניק שירותי תיווך בין המשיבה , לבין חברה יפנית בשם itochu . מקבל השירות הינו תושב חוץ- התיווך נעשה בין המשיבה אשר לא מקיימת פעילות עסקית בישראל , היא מאוגדת בארה"ב, לבין חברה יפנית בשם itochu . נושא ההסכם אינו מתן שירות בפועל גם לתושב ישראל- זוהי עסקת תיווך שנעשתה על ידי תושב ישראל בעבור 2 חברות זרות. ציון פרטי העסקה בספרי העוסק- פסק הדין והתכתובות שבין הצדדים מאשרים את עסקת התיווך. קיומו של הסכם בכתב- תנאי זה מתקיים בהינתן פסק הדין. אין מדובר בשירות לגבי נכס בישראל- מדובר בתיווך שעשה המערער, הסכם הפצה של מוצריה של המשיבה על ידי החברה היפנית. נושא השירות אינו תושב חוץ אחר בעת שהותו בישראל - התיווך שעשה המערער הוא בין שתי חברות זרות אשר אינן מנהלות עסקים בישראל. ניתן לראות כי בנסיבות דנן מתקיימות הנסיבות המזכות עסקה במע"מ בשיעור של 0 %. בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת יהודית שבח בבית המשפט המחוזי בתל אביב , נקבע כי על המשיבה לשלם למערער את סכום השכר הראוי בתוספת מע"מ, לא נקבע מהו שיעור המע"מ אשר על המשיבה לשלם , שכן החיוב בתוספת מע"מ הינו על פי דין באופן ששיעורו נקבע על פי הקבוע בחוק מס ערך מוסף, המשיבה צירפה חוות דעת אשר מלמדת כי שיעור המע"מ במקרה דנן הינו 0 %, אשר עונה על התנאים להחלת סעיף 30 (א) (5) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו -1975. טענת "פרעתי" מעוגנת בסעיף 19, לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כדלהלן: "(א)חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין או עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו..." נחה דעתי כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של כבוד הרשמת ובקביעתה כי אכן המשיבה הרימה את נטל ההוכחה המוטל על חייב בטענת "פרעתי". "לפי הוראה מפורשת שבסעיף 19, על החייב מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיו. נטל זה קבוע ומוטל תמיד על החייב, ואיננו עובר לעולם אל הזוכה מכיוון שרואים את החייב כאילו הוא המוציא מחברו. טענת "פרעתי" היא בדרך כלל טענת הודאה והדחה , שבה רובץ נטל השכנוע עד הסוף על החייב ואיננו עובר לזוכה " . ע"א 513/76 שנסי נ' בצלציוני , פ"ד כז (1) עמ' 741, 744. ד. בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ראשון, מהדורה שביעית, עמ' 269. 9. ניתן לראות כי המשיבה נהגה בהתאם לפסק הדין, אשר הורה לה להוסיף מע"מ לסכום השכר הראוי שבנסיבות אלו עמד על 0%, מה גם שכאשר שילמה המשיבה בהתאם לפסק הדין את שכר הטרחה לב"כ המערער , שילמה את הסכום בתוספת של 16% מע"מ , כאשר רכיב זה לא נפל לאחד החריגים המצויים בסעיף 30 (א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו -1975, מעובדה זו ניתן ללמוד כי המשיבה אכן פועלת בהתאם להוראות הדין בשני המקרים, כאשר שילמה את רכיב השכר הראוי למערער, אשר תשלום המע"מ בגינו עומד בתנאי החריג המצוי בסעיף 30 (א) (5) לחוק מס ערך מוסף ושיעורו 0%, וכאשר שילמה את שכר הטרחה של ב"כ המערער , אשר אינו נופל לאחד החריגים המצויים בסעיף 30 לחוק מע"מ , ושיעור תשלום המע"מ בגינו הינו השיעור הקבוע בהוראות החוק אשר עומד על 16%. בהחלטתה קבעה כבוד הרשמת כי על פי חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה מדובר בעסקה אשר עונה על הוראות סעיף 30 (א) (5) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, המערער טוען כי כבוד הרשמת לא יכלה להסתמך על חוות הדעת ללא העדת עד רלוונטי מטעם המשיבה עצמה, מעיון בנתונים נוכחתי כי חוות הדעת ניתנה על ידי עוה"ד עופר אלבוים וטלי יהושע, המערער בחר שלא לזמן את עוה"ד לחקירה ולא הגיש חוות דעת נגדית , ומכאן נראה , כביכול שתחשיב המומחה לא נסתר. "סעיף 19 מטיל , אם כן, את נטל השכנוע על החייב , ופירוש הדבר הוא כי בבואו לטעון שאיננו חייב עוד למלא אחר פסק הדין , עליו הראייה. במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור , וזאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. ולנוכח מצב דברים כזה צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענות החייב. הנטל עובר אל הזוכה גם כאשר עובדה מהותית כלשהי , שהחייב נדרש להוכיח את קיומה , נמצאת דווקא בידיעתו המיוחדת של הזוכה , והסבת הנטל מתרחשת לאחר שהחייב הביא ראיה לכאורה לתמיכת גרסתו". ע"א 170/65 המועצה המקומית כפר אתא נ' סלמה, פ"ד כ (1) עמ' 635, 632. יצויין כי המערער בחר שלא להביא חוות דעת מטעמו ושלא להתמודד עם חוות דעתה של המשיבה ואין לו לבוא בטענות אלא לעצמו. המערער טוען כי אין המשיבה יכולה לערער אחר קביעת בית המשפט לפיה על הסכום בגין ה"שכר הראוי" יש להוסיף מע"מ, המשיבה איננה מערערת אחר קביעת בית המשפט, שכן בית המשפט קבע את החיוב העקרוני בתשלום מע"מ אך לא את שיעורו ושיעורו נקבע בהתאם לקבוע בחוק מס ערך מוסף ובשיעור המשתנה מפעם לפעם וחל במועד התשלום בפועל. ניתן לראות כי כל שקבע בית המשפט הוא את העיקרון של הסכום שפסק כשכר ראוי יש להוסיף מע"מ והאם בפועל חל מע"מ בנסיבות העניין ומה שיעורו זאת לומדים מחוק מס ערך מוסף , תקנותיו וצוויו המוצאים מפעם לפעם. סיכום: נוכחתי כי החלטתה של כבוד הרשמת נכונה ומפורטת ואיני מוצא להתערב בה. דין הערעור להידחות. המערער ישלם הוצאות הערעור על סך של 3,000 ₪ לידי המשיבה. המזכירות תעביר לב"כ המשיבה את סכום ההוצאות בסך 3,000 ₪ מהפיקדון שהפקיד בתיק, ואת יתרת סכום הפיקדון תחזיר לב"כ המערער. מע"מ (מס ערך מוסף)מיסים