תביעה לפינוי ולסילוק יד מחנות בשכירות

תביעה לפינוי ולסילוק יד של הנתבע ממושכר, חנות, המצויה ברח' העמלים 11 ירושלים ולפי כתובת נוספת של המושכר ברח' הנגר 16, ירושלים (להלן - "המושכר"; "החנות"). ההליך נידון בתביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. טענות הצדדים: 2. התובעים, בעלי זכויות כבעלים במושכר חתמו על הסכם שכירות עם הנתבע ביום 01/01/13 לתקופה של 36 חודשים לניהול עסקו של הנתבע במושכר (להלן - "ההסכם", נספח 2 לכתב התביעה) זאת עם תום תקופת שכירות של הנתבע במושכר למשך כ- 8 שנים , בהתאם להסכמי שכירות קודמים שהיו ביניהם. 3. התובעים טוענים כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית משלא פינה חלק מהחנות , בשטח של 2.5 מטר לרוחב החנות (להלן-"השטח") ולא מסר את החזקה בו לתובע 2 שביקש לעשות בו שימוש לצורך נגריה שבבעלותו המצויה בסמוך ובמחובר למושכר. עקב אותה ההפרה שלחו התובעים לנתבע הודעה על ביטול ההסכם ביום 17.2.13 (להלן-"הודעת הביטול", נספח ת-3 לכתב התביעה) ונתנה לו ארכה לפינוי המושכר תוך 30 יום ממועד קבלתה לידיו. 4. התובעים טוענים כי הנתבע לא מילא אחר דרישתם ממנו כאמור בהודעת הביטול ולא פינה את המושכר עד לחודש אפריל 2013 כי אם טען ללא כל זכות, כנגד חסימת הגישה לחנות מכיוון רח' נגר עקב הדרישה לפנות את השטח דבר שאינו מוסכם עליו. מכאן התביעה. 5. הנתבע טען מנגד, כי הוא פינה את השטח וסילק את ידו ממנו בהתאם לדרישות התובעים. לדידו, התעוררה מחלוקת בין התובעים, בינם לבין עצמם, על מיקומו של השטח שעליו לפנותו והושגה הסכמה בינו ובינם על דחיית מועד הפינוי של השטח . בתמורה לכך שילם לתובעים תוספת לדמי השכירות בסך של 2,000 ש"ח עבור חודש ינואר 2013 , על מנת שתהיה שהות להגיע להסכם ביניהם בנוגע לשטח. משלא הושגו הסכמות בנוגע לשטח ולפי דרישתו של התובע 1 ממנו ביום 10.2.13 הוא דאג לפנות את השטח כבר ביום 11.2.13 והזמין את התובע לקבל את החזקה בו מידיו. למרות זאת, הוא קבל במפתיע את הודעת הביטול בהתעלם מפינוי השטח. 6. לטענת הנתבע, סעיף 16 להסכם אינו סעיף יסודי בהסכם בהיות השטח מושא המחלוקת כ- 7% בלבד משטחו של המושכר מה גם שלא נקבע בהסכם המועד לפינוי השטח . התובעים ניאותו כאמור לקבל ממנו תוספת לדמי השכירות בגין השימוש בשטח . הנתבע טען כי ההמחאות שנתן לדמי שכירות נפרעו לאחר הודעת הביטול כבר בחודשים ינואר ופברואר וכי השיק לדמי שכירות לחודש מרץ, הוצג לפירעון בחודש מאי 2013 מבלי שהועברו אליו חשבוניות כדין בגין התשלומים. 7. הנתבע טוען כי התובעים חיפשו אמתלא להביא לפינויו מהמושכר לאחר כ- 8 שנות שכירות ללא כל זכות משנחתם ההסכם, על מנת שיהא בידיהם להשכירו למגורים לשוכרים אחרים. השטח, אינו חיוני לתובע 1 לצורך הפעלת הנגרייה ששטחה גדול ובהתחשב בגודל הקטן של השטח (2.5 מ"ר) בשעה שהתובע 1 ניהל את הנגריה במתכונתה ללא השטח, במשך שנים רבות. דיון והכרעה: 8. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (לפי תיקון מס' 2 ) קובע כי חוזה יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שמשתמע מהחוזה לפי לשונו. ככל שאומד דעתם אינו משתמע מלשונו יש לפרשו לפי נסיבותיו זאת בדרך שתגשים את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים בקשו להגשים. מצינו ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ. סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לבטוח בע"מ: "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית נתנה לסתירה, שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, והרגילה והטבעית של כתוב". 9. סעיף 16 להסכם קובע: "מצד רחוב נגר יילקח שטח מהחנות התחתונה בעומק של 2.5 מטר מרוחב החנות" ובמבוא להסכם הוגדר המושכר כ"חנות הנמצאת ברח' העמלים מס' 11 א.ת. בית ישראל, ירושלים". בסעיף 11 להסכם נקבע כי הפרה של כל תנאי מתנאי ההסכם ע"י השוכר תזכה את המשכיר לדרוש פינוי מידי של ההסכם. 10. אין חולק כי המושכר הושכר לנתבע במשך כ-8 שנים וכלל את השטח. על פי ההסכם, היטב היה ידוע לנתבע כי המושכר לא יכלול את השטח אך מבלי שנקבע מועד הפינוי של השטח. כמו כן, לא צורף להסכם תשריט בנוגע לשטח ולא נקבעו הוראות בנוגע להקמת חיץ בין המושכר לשטח בדבר אחריותו של השוכר או המשכיר להקמתו וכיצד יוקם. 11. שתיקת ההסכם בנוגע לשטח טעונה בחינה של הפרת הסכם על רקע הנסיבות לכריתת ההסכם , בתום מס' שנות שכירות מכוח הסכמים קודמים, שכללו את השטח בתוך המושכר. החתימה על ההסכם שכלל את סעיף 16 מבלי שנקבעו הוראות לביצועו , יש בו כדי להעיד על יחסי אימון בין הצדדים. נכונים הדברים בפרט לנוכח השימוש של הנתבע בשטח מבלי שנידרש לפנותו עובר לחתימה על ההסכם וכתנאי לחתימה ובהיעדר הוראות ספציפיות בנוגע לפינויו. 12. מעדותו של התובע 1 כמו גם מעדותו של הנתבע למדתי כי אכן התקיימו יחסי אמון ביניהם. גם אם נכונה גרסתו של התובע לפיה היה חוב לדמי שכירות מהעבר בגין הפרשים בשער הדולר, סוגיה אליה אדרש בגוף פסק הדין, הוכח כי לא היה בכך כדי לגרום למשבר אמון ביניהם. התובעים , אף לא טרחו לדרוש את סילוק החוב הנטען כתנאי להארכת תקופת השכירות (עמ' 4 שורות 1-10). תימוכין לכך מצאתי בעדותו של הנתבע ובתצהירו בדבר היעדר טענות של התובעים כנגדו ועל כך שהצדדים נהגו בכבוד הדדי האחד כלפי השני (עמ' 6 שורות 25-32). 13. על רקע יחסי האימון בין הצדדים, השתכנעתי מעדותו של הנתבע שלא נסתרה, לפיה תוך שבוע עד 10 ימים ממועד החתימה על ההסכם (שנחתם ב-1.1.13) הוא יפנה את השטח וכי התובע 1 יבנה קיר לאחר הפינוי (עמ' 8 שורות 10-11). התנהלות התובעים שלא ציינו בהסכם מועד פינוי של השטח למרות ידיעתם כי השוכר ממשיך את השכירות של החנות ויחסי האימון שהוכח שהיו בין הצדדים מתיישבים עם עדותו של הנתבע לפיה היה עליו לפנות את החנות כעשרה ימים ממועד החתימה על ההסכם ולא במועד תחילת השכירות. בכך לא עמד הנתבע לא מחמת אי ידיעה על מיקומו של השטח , טענה שלא הוכיח, כי אם בשל רצונו להביא לשינוי בתנאי ההסכם בנוגע לסעיף 16 בו. 14. המחלוקת היא מחלוקת עובדתית, בשאלת קיומה של הסכמה בין הצדדים לאחר מועד החתימה על ההסכם ולמרות האמור בסעיף 16 בו, לקיום הידברות ביניהם במהלך חודש ינואר בניסיון להגיע להסכמות בנוגע לשטח. 15. הנתבע טען בכתב ההגנה כי לפי ההסכמות בינו ובין התובעים הוא שלם לתובעים 2,000 ₪ בחודש ינואר עבור השטח, בנוסף לדמי השכירות שנקבעו בהסכם (להלן-"תוספת לדמי השכירות") משהוסכם כי תהיה הידברות ביניהם בנוגע לשטח. התובעים, למרות שהיו ערים לטענתו של הנתבע בתשובתו להודעת הביטול לפיה הוא שילם תוספת לדמי השכירות (נספח 7 לתצהיר הנתבע) טענו לראשונה בתצהירו המשלים של התובע 1 כי התשלום, שאין חולק שניתן להם לאחר החתימה על ההסכם, ניתן בגין חוב לתקופת השכירות קודמת בשל הפרשי שער הדולר ממועד מסירת השיקים בגינה. 16. התובע 1 העיד כי החוב 'התאסף לאלפיים ₪' ואמר כי אין לו צורך לעיין בחשבוניות כדי לראות מה גובה החוב (עמ' 9 שורות 26-32) ואף לא הציג מסמכים שיעידו על החוב ועל כך שהגיע במדויק לסך של 2,000 ש"ח. בנוסף, לא הציגו התובעים דרישות תשלום ששלחו לנתבע בגין חוב העבר גם לא, עובר לחתימה על ההסכם מושא התביעה. לא הוצגו גם צילומי השיקים לתקופת השכירות הקודמת ופרסומי בנק ישראל על שער הדולר שהתפרסם בכל מועד הנקוב בהמחאות על מנת להוכיח קיומו של חוב מהעבר לפי טענתם בסך של 2,000 ₪. 17. התובע העיד כי אחד משלושת השותפים היה בקרבתו בשעה ש"הנתבע הוציא 2,000 ₪ וסגר את החוב לשנת 2012". חזקה על התובעים האחרים, ה"שותפים" כדברי התובע 1 , שהיו מתייצבים להעיד אילו עדותם עמדה לטובתם להוכחת מהות התשלום בגין חוב העבר משהוכח כי התובע 1 , לא קיבל את התשלום לידיו ולא סגר את החוב כי אם תובע אחר. בהימנעותם מלהעיד, יש כדי לחזק את גרסתו של הנתבע לפיה לתובעים 2 ו- 3 היה אינטרס לקבל תוספת לדמי השכירות עבור השטח ולא לקבל את השטח חזרה במסירתו לתובע לפי סעיף 16 להסכם. שכן התובע 1 , הוא בלבד ייהנה מהשטח שיימסר לידיו לצורך צירופו לנגריה שבבעלותו (עמ' 8 שורות 12-13, 24-29 וכאמור בכתב ההגנה) . לפיכך טען הנתבע, כי היתה הסכמה להידברות ביניהם על סעיף 16 להסכם, שבדיעבד נימצא כי נכשלה. 18. לאור האמור השתכנעתי מעדותו של הנתבע כי הושגה הסכמה בינו ובין התובעים לפיה למרות שהיה עליו לפנות את השטח בסמוך למועד החתימה על ההסכם ידחה המועד לצורך ניהול מו"מ ביניהם, למשך חודש ימים. בנסבות אלו אני קובעת כי אי פינוי השטח במהלך חודש ינואר אין בו משום הפרה של ההסכם. 19. בחנתי את שאלת מועד הדרישה לפינוי השטח בחודש פברואר ומועד הפינוי בפועל. הנתבע העיד כי התובע דרש ממנו לפנות את השטח ביום 10.2.13 . גרסתו זו, מתיישבת עם כישלון המו"מ שניתנה שהות לניהולו, עד סוף חודש ינואר ומתיישבת גם עם גרסתו של התובע 1 על ביקורו במושכר ביום 10.2.13 (סעיף 9 לתצבירו). לדבריו, הוא הגיע למושכר כדי לתעד את אי פינויו אך מבלי שהיה בידיו לסתור בעדותו את דבר הודעתו לתובע באותו מועד על דרישתו לפינוי מידי . כך גם, לא הציגו התובעים גרסה על מועד דרישתם מהנתבע בחודש פברואר לביצוע הפינוי משכשל המו"מ ביניהם לענין השטח כמובא לעיל. לפיכך ובהיעדר מועד פינוי נקוב בהסכם , סבירה גרסתו של הנתבע לפיה הופנתה אליו דרישה לפינוי ביום 10.2.13 בצורך לבצע את הפינוי ממועד כישלון המו"מ (כאמור בסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) ,מקום בו לא צוין מועד ביצוע של הוראה בחוזה וראו עמ' 8 שורה 10 וכן נספח 7 לתצהירו של הנתבע ). הדברים מתיישבים גם עם האמור בהודעת הביטול מיום 17.2.13 (בסעיף 3 ) לפיה הייתה אל הנתבע פניה לדרישה לפינוי השטח גם בימים האחרונים עובר למכתב זה (נספח ת-3 לכתב התביעה). 20. אוסיף כי התובעים, לא הוכיחו כי נמנע מהם להיכנס למושכר כדי לצלם את השטח מבפנים על מנת להוכיח כי הנתבע לא פינה אותו . לא התרשמתי מהתמונות כי יש בהם כדי להוכיח שהנתבע לא פינה את הציוד שלו מהשטח. עיון בתמונות שהציג התובע , מבלי שדאג להביא לעדות את הצלם, מלמד כי השטח אינו עוד חלק מהמושכר שבשימוש הנתבע ומראהו כשטח עזוב, באופן המתיישב עם עדותו של הנתבע על פינויו. ככל שנותרו בשטח שני כיסאות ללא כל ציוד אחר של הנתבע , אין בהימצאותם משום ראייה על הפרה יסודית של ההסכם באי פינוי השטח. 21. אוסיף כי דווקא בשל רצונו של התובע 1 למהר לקבל את השטח לידיו לפי דידו ומשלא סתר את גרסת הנתבע לפיה התובע 1 אמור היה להקים את הקיר המפריד בין המושכר לשטח על מנת לצרפו לנגריה, אין ליישב את התנהלות התובעים בהימנעם מכניסה למושכר כבר בחודש פברואר 2013 . נכונים הדברים בפרט משלא הוכח כי נמנעה מהם כניסה למושכר שהתובע 1 מנהל את עסקו בסמוך אליו , למעט בסגירת הדלת החיצונית ע"י הנתבע בתום יום העבודה שלו משהוכח כי המושכר היה נותר פרוץ אילולי כן, משטרם נבנה קיר ההפרדה. 22. היה על התובעים לנהוג בתום לב בביצוע ההסכם גם לאחר שנתנו את הסכמתם לדחיית מועד הפינוי . משכך, גם אם היה עיכוב בפינוי למשך מס' ימים בחודש פברואר לא היתה הפרה של ההסכם מצד הנתבע המקימה להם זכות לדרוש את פינוי המושכר. בקביעה זו, אין משום קביעה לפיה סעיף 16 אינו תנאי יסודי בהסכם משהוכח כי המו"מ לחתימה על ההסכם נסב דווקא על השטח ובידיעתו של הנתבע כי התובע 1 רוצה בו לצורך עסקו ( עמ' 8 שורות 4-7). כי אם העיכוב במסירת השטח עד לחודש פברואר, אין בו בנסיבות שנוצרו משום הפרה יסודית של סעיף 16 להסכם . 23. לאור האמור, דין התביעה להידחות. 24. בנסיבות העניין ובהתחשב בהערותי על ארכות שניתנו לנתבע כבקשתו, אני מחייבת את התובעים ,ביחד ולחוד, בהוצאות לנתבע בסך של 5,000 ש"ח בלבד. פינוישכירותתביעת פינויפינוי מושכר