בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה

בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה 1. הרקע לבקשה- התובע ואחיו הקימו בשנות השבעים חברה לייבוא ושיווק מתכות. בשנת 1991, לצורך הגדלת האשראי של החברה אצל הנתבע, שועבדו נכסים שונים שהיו בבעלותו לטובת האחרון. בשלב מאוחר יותר, חתם התובע על ערבות שאינה מוגבלת בסכום להבטחת חובותיה של חברת "בילאור חברה למסחר שירותים ותחזוקה בע"מ" (להלן: "חברת בילאור"). על פי כתב התביעה, חתם על כתב הערבות מבלי שהנתבע יידע אותו בגובה החוב וכי בשלב החתימה, לא ידע כי מדובר בחשבון בנק אשר נערכה חקירה אודות מעשי מרמה שנתבצעו בו. 2. עוד טוען התובע בתביעתו, כי בשנת 1998 הגיע להסכם עם הנתבע ,לפיו ישלם סכום של 1,000,000 ₪ ובתמורה- יוסרו השעבודים. דא עקא, חרף ביצוע התשלום ופניות חוזרות ונשנות אל הנתבע- לא הוסרו השעבודים. בשנת 2005 הגיש התובע תביעה למתן חשבונות, במהלכה נתברר לו כי השעבודים הינם מכוח חובם של בילאור ומר צדוק לוי לנתבע. 3. לטענת התובע, החתמתו על כתב הערבות בוצעה בניגוד להוראות הדין ועל כן יש להצהיר על ביטולו. לפיכך, עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי כי כתב הערבות בטל וכי אינו חב בחובותיו של מר לוי. כן, עותר הוא לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהותרת השעבודים על כנם. 4. טענות המבקש בתמצית- לטענת המבקש, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לשיטתו, כוללת התביעה שתי עילות שהתיישנו- הפרת המבקש התחייבותו להסרת השעבודים וביטול כתב הערבות. 5. בבקשתו, מצביע המבקש על התכתבויות שונות אשר נערכו במהלך השנים בינו ובין המשיב או ב"כ ולפיהן, העלה המשיב טענותיו ביחס לעילות התביעה כבר בשנים 1999-2000. כך, במכתב מיום 14.3.99 דרש ב"כ המשיב את הסרת השעבודים נוכח מכירת המניות ואילו במכתב מיום 4.7.99 הבהיר המשיב כי על המבקש להסיר השעבודים לאלתר וכי נגרמים לו נזקים שונים כתוצאה מאי הסרתם. בהמשך, מצביעות ההתכתבויות השונות על כך שהמשיב שב וטוען כי אי הסרת השעבודים מסיבה לו נזקים וכי במידה ופניותיו לא תענינה- יאלץ לפנות לערכאות. 6. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים- תביעה שהוגשה ביום 27.11.02 על ידי המשיב, כנגד המבקש, תביעה למתן חשבונות שהגיש המשיב ביום 16.2.05, תביעה כספית שהגיש המבקש ביום 13.6.06 ותביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלות השעבודים שהגיש המשיב ביום 12.2.08. מכאן, לטענת המבקש, כי עילת התביעה הנוגעת להסרת השעבודים ולנזקים שנגרמו לו בגין הסירוב לעשות כן, נולדה לכל המאוחר בשנת 1999, עת החל המשיב להעלות טענות בעניינה במכתביו, ולפיכך התיישנה זה מכבר. 7. באשר לכתב הערבות עליו חתם המשיב- מבהיר המבקש כי כבר במכתב מיום 13.2.01 טען המשיב כי אינו ערב לחובות בלאור ומבהיר כי העלה טענות אלה כבר חמש שנים קודם. לפיכך, הרי לפי עמדת המשיב עצמו- נולדה עילת התביעה כבר בשנת 1996 ולמצער, בשנת 2001. לפיכך, היה על התובע לפעול להגשת התביעה בעילות אלה, טרם התיישנותן, ומשלא עשה כן- יש לסלק את תביעתו. 8. תגובת המשיב, בתמצית לשיטת המשיב, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. סילוק על הסף הינו צעד קיצוני, ובבואו של בית המשפט לקבוע כי עילת התביעה התיישנה, עליו ליתן דעתו לזכות הגישה לערכאות. לטענתו, הואיל והתנהלו הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים לתובענה, לא מתקיימים הטעמים העומדים בבסיס עקרון ההתיישנות- לא קיים קושי בשמירת הראיות וברור כי התובע לא זנח את תביעתו. עוד טען כי יש הגורסים כי כאשר הנתבע הינו בנק- לא תינתן לו האפשרות להעלות טענת התיישנות. 9. לשיטת המשיב, על פי חוק ההתיישנות, נולדת עילת התביעה ביום בו התגבשו העובדות המהותיות המקימות את הסעד הנתבע. לפיכך, אין די בזכות תביעה מושגית, כי אם בכוח תביעה קונקרטי, וזה הגיע לידיו אך ביום 12.11.07- עת קיבל לידיו את מלוא הנתונים לצורך הגשת התביעה, בעקבות הסכם הפשרה בתביעה למתן חשבונות. לפיכך, יש לקבוע כי מתקיימים תנאיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 10. לחילופין, טוען המשיב כי יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות מיום הגשת התביעה על ידי המבקש וכי יש להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות לפיו יש להוציא מתקופת ההתיישנות את הזמן שבין הגשת התביעה למחיקתה בפשרה. בהקשר זה, מבהיר המשיב כי מדובר בתביעה שהוגשה על ידי צדדים זהים ובאותן עובדות ונסתיימה מבלי ליצור מעשה בית דין. לפיכך, יש לראות בתביעה דנן- כהמשכה של התביעה למתן חשבונות. עוד טוען המשיב כי ככל שלא תתקבלנה טענותיו- יש לראות בהחזקת הנכסים ושעבודם עילה מתמשכת ויש להתחיל את תקופת ההתיישנות שבע שנים אחורה מיום הגשת התביעה- על פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין. 11. תשובת המבקש, בתמצית בתשובתו, מבהיר המבקש כי אין להחיל במקרה זה את החריגים להתיישנות, שכן ממכתבו של ב"כ המשיב בשנת 2000, עת הבהיר כי יפנה לערכאות, ניתן ללמוד כי היו בידיו, כבר במועד זה, מלוא הנתונים לצורך הגשתה. באשר לקיומו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות טען כי זה מתאיין שעה שממכתביו של התובע ניתן ללמוד כי עילות התביעה היו ידועות לו כבר בשנים 1999-2000. לכן, אין לקבל את הטענה כי עד לתביעה למתן חשבונות לא היו בפני המשיב מלוא הנתונים באשר לנכסים המשועבדים, שכן חזקה עליו כי כבעל הנכסים- היה באפשרותו לגלות מידע זה בקלות. 12. עוד מדגיש המבקש, כי אין כל הסבר מדוע הגשת התביעה על ידי הבנק, בשנת 2006, עוצרת את מרוץ ההתיישנות, מה נפקותה ביחס לתביעה זו ומדוע יש לכרוך אותה עם התביעה למתן חשבונות. באשר לסעיף 15 לחוק ההתיישנות- השיב כי אין כל קשר בין התביעה למתן חשבונות לתביעה דנן. התביעה הראשונה לא נדחתה ואף לו הייתה עוצרת את מירוץ ההתיישנות- הרי שזה היה מסתיים כבר בשנת 2007. 13. באשר לטענה לעוולה מתחדשת, מבהיר המבקש כי המשיב אינו מציין לאילו מן החלופות הינו מכוון. כך, סעיף 89(1) חל רק באותם המקרים בהם הנזק איננו יסוד מיסודות העוולה- מה שאין במקרה דנן. כן, סעיף 89(1) , חל רק כאשר עילת התביעה הינה נזיקית ואילו בדנן, עילת התביעה חוזית. באשר לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין , זה קובע כי אף במקרים בהם מתגלה הנזק באיחור, מתיישנת העילה בחלוף 10 שנים. הואיל ובמקרה דנן, אירע הנזק בשנת 1998- אין בסעיף זה כדי לסייע לעמדת המשיב. לסיום, מטעים המבקש כי לו תתקבל עמדתו של המשיב בדבר קיומה של עוולה מתמשכת בעילה הנזיקית, הרי שיהא בכך כדי לאיין את דיני ההתיישנות, שכן משמעות הדבר תהא כי כל עילה חוזית הינה עילה מתמשכת המתחילה ביום הפרת החוזה. 14. דיון והכרעה- ככלל, בבואו של בית המשפט לסלק תביעה על הסף, אם מחמת התיישנותה ואם מטעם אחר- עליו לנהוג במשנה זהירות. עם זאת, ייאמר כבר כעת, כי סבורני שדין התביעה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. 15. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע מהי תקופת ההתיישנות- "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן- תקופת ההתיישנות) היא- בשאינו מקרקעין- שבע שנים; " על פי טענות המשיב בתגובתו, יש להידרש בענייננו אף לסעיפים 6,7 ו-8 לחוק ההתיישנות. שזו, לשונם: סעיף 6 לחוק ההתיישנות, קובע כי- "6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה." ואילו סעיפים 7 ו- 8 דנים בחריגים העוצרים את מרוץ ההתיישנות: תרמית- "7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". 16. מידת ההוכחה הדרושה על מנת להוכיח קיומה של תרמית, נדונה בפסיקה לא אחת. נקבע כי מדובר בטענה אשר מטבעה עלולה לפגוע בשמו הטוב של בעל הדין אשר כלפיו מופנית ולפיכך, לא יסתפק בית המשפט במידת ההוכחה הרגילה (ר' לעניין זה ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר נ' ד"ר סבינה שטנה פ"ד מב(4) 500, 504). 17. בכתב תביעתו, טוען המשיב כי כאשר הוחלט להנפיק את מניות החברה, ביצע אחיו מעשי רמייה שונים, תוך שיתוף פעולה של המבקש. עוד טוען הוא, כי לו ידע אודות מעשים אלה- היה מסרב לחתום על כתב הערבות. איני צריכה להידרש לשאלה האם די בהעלאת טענות אלה כדי לבסס תשתית לקיומה של מרמה, שכן על פי סעיף 7 הנ"ל, מתחילה תקופת ההתיישנות ביום בו נודע לתובע אודות המרמה. 18. בכתב תביעתו מציג המשיב, כאסמכתא לטענתו בדבר שיתוף הפעולה של המבקש במעשי המרמה, הכרעת הדין בת.פ. 92/97 מדינת ישראל נ' עיני, אשר נתנה ביום 3.12.02. כן, מציין הוא בסעיף 13 לכתב התביעה כי "ביום 27.11.02 התובע הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א. 5685-08-07) בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלותו הפסולה של הבנק ושיתוף הפעולה שלו בפעולת המרמה שהתבצעה בחברה". ומכאן כי, למצער, כבר בשנת 2002 ידע זאת. לפיכך, אין המשיב יכול לבוא ולטעון כעת כי אין ידע הוא על מעשה התרמית וכי תביעתו לא התיישנה. 19. סעיף 8 לחוק ההתיישנות - "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הנטל להוכחת יסודות סעיף זה, מוטל על כתפי הטוען לו- קרי, התובע. 20. ברע"א 901/7, ע"א 2919/07, רע"א 9788/08 מדינת ישראל- הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה), עמד כב' בית המשפט העליון על יסודותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות- "סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (המאירי הראשון בעמ' 866). בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד- הצעה לשינוי החוק, 122- 123). 41. הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997) (להלן: עניין זונבנד); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים ( 18.3.2009) (להלן: עניין שוב); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' 204 (1991) (להלן: יהודאי); עניין פלונית; עניין יפרח) בפסקה 28). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997))." ובהמשך- " אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990); זיסר, שם). עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (עניין אבו רוקן, עמ' 72; ד"נ 84/32 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israeli British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאת שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541 (2000); פרשת תלמוד תורה, עמ' 456)). על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" (ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית ( 3.7.2008) (להלן: עניין ארג'י))." וכן- "די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14). לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו" (עניין טבע תעשיות, פסקה 18 והאסמכתאות שם)." 21. מעיון בהתכתבויות שנערכו בין הצדדים במהלך השנים, ניתן לראות כי קצה החוט , היה בידי המשיב זמן רב בטרם הגשת התביעה. המשיב צירף, כנספח ד' לכתב התביעה, העתקי תכתובות בין הצדדים בנוגע להסרת השעבודים. מעיון במכתב מתאריך 23.2.00 עולה כי כבר אז טען המשב כי "אי שחרור השעבודים מעל המגרשים מסב למרשי נזק עצום, הואיל ואין בידו לגייס כל אשראי באמצעותם, הם אינם יכולים לשמש לו כבטוחות באופן המקשה עליו לחזור להשתקם בחייו ובעסקיו וכן מגביל אותו מהפקת הנאה כספית ורווח ממכירתם. נזק זה ייפרע מרשי מהבנק בבא העת עקב העיכוב הנמשך, הנגרם לו לשווא, בניגוד להתחייבות הבנק לשחרורם ושלא כדין. על כן, לאחר שמרשי נואש מדרך הילוכו של הבנק הורה לי מרשי, כי במידה ובתוך 10 ימים מהיום לא יקבל את מלא המסמכים שנדרשו ואת אישור הבנק לשחרור הדירה והמגרשים, יאלץ לעתור לערכאות שיפוטיות לנקיטת הליכים נגד הבנק ולחיובו בהוצאות משפט מלאות..." ואילו במכתב מיום 13.2.01 הבהיר המשיב כי "ברצוני לחזור ולהדגיש כי איני ערב לחובותיה של חברת ביל אור כפי שחזרתי והודעתי לפני חמש שנים". מכתבים נוספים, אשר מפאת קוצר היריעה איני מביאה כלשונם, מצביעים על תמונה דומה- כבר בשנים 1999- 2001 העלה המשיב טענותיו בנוגע לשעבודים ולערבותו, בפני המבקש. לפיכך, לא ברור כיצד טוען הוא כעת כי עד לשנת 2007, לא היו בידיו מלא העובדות, כאשר ברור כי קצה החוט, ואף למעלה ממנו, היה בידיו זמן רב קודם. משכך, הטענה נדחית. 22. סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע בהאי לישנא: "89. לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות- "היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך- היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אשר לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ניתן לראות, אם כן, כי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין אינו חל בענייננו, שכן ברי כי אף לו לא נתגלה הנזק במועדו- חלפו עשר שנים מיום שאירע ולפיכך, התיישנה התביעה. על כן, יש לבחון האם מתקיים סעיף 89 (1). 23. מוצאת אני כי אף טענה זו דינה להידחות. בפסק דין הועדה לאנרגיה אטומית דלעיל, עמד כב' השופט עמית, בפסקה 33, על תחולתו של סעיף זה וקבע: "על התיישנות בנזיקין חלות אפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא), שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה , חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה (ולביקורת על פיצול ההסדרים, ראו: גלעד - הצעה לשינוי החוק). ברי כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מירוץ ההתיישנות לא מתחיל בהיעדר נזק. כפי שיוסבר להלן, על יתר רכיבי העילה, כולל הקשר הסיבתי, חל ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות (ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 462 (1997); עניין המאירי השני; ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ( 24.11.2005), פסקה 8 (להלן: פרשת צורף))." עילות התביעה הנזיקיות בגינן תובע המבקש הינן סעיפים 35, 56 ו- 63 לפקודת הנזיקין. סעיפים אלה, אשר כחלק מיסודות העוולה כוללים את רכיב הנזק, אינם נכללים בגדר עוולה מתמשכת ולפיכך, אין סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין חל עליהם. 24. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". לטענת המשיב, יש לראות את התביעה דנן כהמשכה של התביעה למתן חשבונות, אשר נדחתה לשיטתו מבלי ליצור מעשה בית דין, ולפיכך, אין לספור את תקופת ההתיישנות בין התאריכים 16.2.05 ועד ליום 12.11.07. 25. נדמה, כי אף בטענה זו אין כדי לסייע למשיב. מבלי להיזקק לבחינת קיומו של סעיף 15 לחוק ומבלי לקבוע האם תביעה זו הינה המשכה של התביעה למתן חשבונות, אם לאו, הרי אף לו נפחית את התקופה הנקובה ממועד ההתיישנות- לא יוכל הדבר להועיל למשיב. 26. על מנת לעשות חסד עם המשיב, אבחן את מועד ההתיישנות מתוך הנחה כי מועד המכתב האחרון- 8.2.01, הינו המועד בו נודעו למשיב מלוא העובדות המקימות את עילת התביעה. ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה, חלפו 4 שנים. קרי- אף לו אכן תיעצר תקופת ההתיישנות נוכח התביעה למתן החשבונות, הרי שלזכותו של המשיב עומדות 3 שנים נוספות מיום 12.11.07 להגשת התביעה עד התיישנותה. לפיכך, היה על המשיב להגיש תביעתו עד לחודש נובמבר 2010. המשיב לא עשה כן ולפיכך אף לפי גישתו שלו- התיישנה תביעתו זה מכבר. סוף דבר, הריני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנותה. המשיב ישלם הוצאות המבקש, בסך 5000₪. התיישנותסילוק על הסף