תביעה בגין נזקים שנגרמו בשל כתב אישום בשל נהיגה ללא חגורת בטיחות שהוגש ברשלנות

תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובע, כך לטענתו, בשל כתב אישום שהוגש כנגדו ברשלנות ואלה טענות התובע: בשנת 2007 הגישה כנגדו הנתבעת כתב אישום לביהמ"ש לתעבורה בנצרת, בטענה כי נהג ברכב ללא חגורת בטיחות. אולם, במהלך המשפט נתגלה כי העד מטעם המאשימה אינו אמין ולפיכך, חזרה בה הנתבעת מכתב האישום. לתביעתו צירף התובע הזמנה למשפט, כתב אישום ופרוטוקול דיון. כן ביקש כי תת"ע 140-01-08 (להלן: תיק התעבורה) ישמש כמוצג בתיק זה. לטענת התובע, כתב האישום הוגש ברשלנות, שכתוצאה ממנה נגרמו לו נזקים בשל ביטול ימי עבודה ועוגמת נפש. התובע העמיד תביעתו על סך 15,000 ₪, בתוספת שכר עדים והוצאות משפט. ואלה טענות הנתבעת: הנתבעת עתרה לדחות את התביעה. לטענתה, במסגרת תיק התעבורה אכן ביקשה לחזור בה מכתב האישום. זאת, לאחר קבלת המלצת בית המשפט ואישור הגורמים המקצועיים, ולאחר שהתובע ביקש לחזור בו מכפירתו. יחד עם זאת, יישום מדיניות משפטית נכונה על נסיבות המקרה מחייבת להימנע מקביעת אחריות בנזיקין, על מנת שלא להרתיע את רשויות התביעה ממילוי תפקידן כנדרש. לטענת הנתבעת, ההחלטה על הגשת כתב האישום הייתה עניינית וסבירה, לאור קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של התובע, בנוסף לקיומו של עניין לציבור. ממילא, ביהמ"ש לא ציין בפסק דינו כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש את כתב האישום. המועד לבחינת פעולות המשטרה והשאלה האם פעולות אלה עולות כדי מחדל או מעשה רשלני, הינו בזמן אמת ולא בדיעבד. לפיכך, אין בחזרתה מהאישום כדי ללמד על כך שמלכתחילה לא היה מקום להגיש את כתב האישום. לעניין הנזק נטען, כי ההליך הפלילי כרוך מעצם טבעו בהוצאות ועוגמת נפש למעורבים בו ואף פוגע בזכויות הפרט. אולם, אין מנוס מפגיעה זו, כל עוד נועדה היא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. במקרה דנן, לא נגרם לתובע סבל חריג או עינוי דין חמור. לפיכך, דין טענתו לפיה הינו זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש, לדחייה. לעניין גובה הנזק נטען, כי המדובר בסכום גבוה שאינו קשור למציאות ואינו נתמך בהוכחות המתאימות. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, ואנמק. אין חולק כי כתב האישום כנגד התובע בוטל. אף על פי כן, אין בכך לבד כדי להספיק לצורך הקביעה כי הנתבעת התרשלה בהגשתו. המסגרת הנורמטיבית הינה הוראת סע' 62 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982 הקובע כדלקמן: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור..." בת"א (חי') 8976/05 אוחנונה אברהם נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרי המידע) אליו מפנה הנתבעת סוכמו הדברים כך: "התקיימותה של עוולת הרשלנות אינה נבחנת בחוכמה שבדיעבד. לפיכך בענייננו, את פעולות המשטרה והשאלה האם עולות הן כדי מעשה או מחדל רשלני, יש לבחון בזמן אמת על פי חומר החקירה והנתונים שהיו בידי המשטרה בכל שלב, ואין ללמוד מן התוצאה הסופית - זיכוי - על כך שמלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום על בסיס הראיות שהיו בידי המאשימה" ובהמשך: "ההלכה פירשה את סעיף 62(א) הנ"ל כמי שמציב רף של אפשרות סבירה להשגת הרשעה. יש אפוא לקיים הליך בדיקה של דיות הראיות; ואם המסקנה הנה שיש אפשרות סבירה להרשעה - יש להגיש כתב אישום (בהינתן התנאי המצטבר הנוסף של עניין לציבור). ראה בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1; בדנג"ץ 3865/97 תק (על) 98(2) 281 נדחתה בקשה לדיון נוסף תוך הבהרה שאין סתירה בין המבחן שנבחר לבין מבחן הראיות לכאורה (שבו נבחנת האפשרות להשגת הרשעה בפריזמה של תובע סביר, על סמך הראיות לכאורה שבידיו). לשם הגשת כתב אישום אין די שהערכת חומר הראיות תעלה שיש סיכוי כלשהו להרשעה, קלוש ככל שיהא. אך בודאי שלא נדרשת הערכה שסיכויי ההרשעה גבוהים עד וודאיים. דרישה שכזו היתה מציבה רף בלתי אפשרי..." בדומה, פורשה הוראת סע' 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 כי "...נאשם המבקש לזכות בפיצויים מכוח עילה זו נדרש להראות כי תשתית הראיות שהיתה מונחת בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום לא היתה מובילה תובע סביר למסקנה כי יש בתיק ראיות לכאורה לביסוס האשמה (עניין יוסף, עמ' 519 - 520). מקרה נוסף בו עשויה לקום עילה זו הינו כאשר בהתאם לתשתית הראיות שהיתה בידי התביעה עובר להגשת כתב האישום היה זה סביר להגיש את כתב האישום, אולם תשתית ראיות זו היתה תשתית חסרה, בעטייה של התרשלות המדינה, שאלמלא היא היתה תשתית ראיות מלאה מביאה את התביעה למסקנה כי אין מקום להגשת כתב האישום. בחינה זו הינה בחינה אובייקטיבית..." (ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים) שם, פסקה 7). יש לבחון, אם כן, מה עמד בפני הנתבעת כאשר גמרה אומר להגיש את כתב האישום. בנקודה זו לא טען התובע דבר. עיון בנספחי התביעה מעלה, כי כל שהוגש לבית המשפט היה הזמנה לדיון "הזמנה למשפט וכתב אישום" במסגרתו פורט האישום ונסיבותיו - כי התובע נהג ברכב מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות, בניגוד לתקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה. התובע לא טרח להגיש את דו"ח התעבורה על יסודו הוגש כתב האישום, שהוא "חומר החקירה" שעמד בפני הנתבעת בהחליטה על הגשת האישום. בנסיבות העניין, לא הוכיח התובע את תביעתו. למעלה מן הצורך, אציין כי מההזמנה שקיבל התובע, עולה כי ככל הנראה כלל דו"ח התנועה אשר נערך על ידי השוטר רב נגד יצחק סעדה את פרטי האירוע, מיקומו והשעה בה התרחש. כמו כן, מהפרוטוקול בתיק התעבורה (המהווה הוא עצמו ראיה בתיק), עולה כי הדו"ח (אשר אינו סרוק כמוצג לתיק התעבורה אף כי סומן כמוצג), כולל בחובו את תגובת התובע, ולפיה לא הכחיש את האישום אלא טען רק "עזוב לא צריך". הסברי התובע בהליך שם, כי הדבר היה נוכח העובדה כי הוא היה חגור בחגורת בטיחות, אינם מספיקים לצורך הליך זה להוכיח רשלנות בהגשת האישום. במצב דברים זה, הרי שלכאורה היה בראיות שם, ככל שניתן לדלות אותן מהראיות שהוצגו בהליך זה, כדי לבסס אשמה. מכל מקום, לא הוכח בהליך כאן, כי אין בהן די. אין תימוכין בפרוטוקול תת"ע 140-01-08 לדברי התובע, לפיהם נקבע ממצא כלשהו בדיון ביחס למהימנות עד התביעה. ממילא אין בכך כדי להשליך על סוגיית דיות הראיות שעמדה בפני המאשימה בעת הגשת האישום. משלא הוכח כי הנתבעת התרשלה בהגשת האישום, דין התביעה להידחות. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 500 ₪. חגורת בטיחותנהיגה בלי חגורהמשפט תעבורהמשפט פלילי