תביעה ותביעה שכנגד שעניינן מערכת יחסים בין משכיר לשוכרת

תביעה ותביעה שכנגד שעניינן מערכת יחסים בין משכיר לשוכרת התובעת והנתבעת שכנגד (להלן - "התובעת") שכרה דירה מהנתבע 1. במועד מאוחר העביר הנתבע 1 את זכויותיו בדירה לנתבע 2 והתובע שכנגד (להלן - "הנתבע") או לאחר הקשור עמו, והצדדים - התובעת והנתבע - חתמו ביום 23.5.2010 על הסכם שכירות חדש. התובעת טוענת שהיא שילמה חשבונות ארנונה בשיעורים גבוהים, בגין שטח גדול משטח הדירה שהושכרה על ידה, ולא זכתה להנחה המגיעה לה. כמו כן נטען שפיקדון כספי שהופקד על ידי התובעת לא הושב לה בתום תקופת השכירות. הנתבע טוען שבעת עזיבתה של התובעת את המושכר היא נטלה עמה ריהוט שהיה מצוי במושכר והיווה חלק בלתי נפרד מהמושכר, כאשר הוא מפנה לפריטי הריהוט הנזכרים בהסכם השכירות (מיטה, ארון, מקרר, פלטה לבישול). התביעה שכנגד הועמדה על סך של 5,000 ₪. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שדין שתי התביעות להידחות. התביעה העיקרית: החזר עבור תשלומי ארנונה: לטענת התובעת, הנכס שהושכר על ידה מהווה חלק מנכס גדול יותר שפוצל, כאשר בפועל נשאה התובעת בתשלום ארנונה בגין הנכס המלא ולא רק בגין חלקה האמיתי. כמו כן, נטען שהתובעת זכאית להנחה בתשלום הארנונה בשיעור של 80% אולם בפועל היא לא נהנתה מההנחה כאמור לה היא זכאית. לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהוצגו, הגעתי למסקנה לפיה לא הונחה בפני תשתית עובדתית מספקת המעידה על כך שהתובעת שכרה יחידה בנכס שפוצל; לא הונחה תשתית עובדתית המעידה על כך שחשבונות הארנונה ששילמה התובעת מתייחסים לשטחים גדולים משטח הדירה שהושכרה לה. ממילא, לא עלה בידי התובעת להוכיח מהו שיעור התשלום העודף ששולם עבור הארנונה. אשר לטענת התובעת בכל הקשור להנחה המשמעותית לה היא זכאית מהרשות המקומית, הרי שאין לנתבע מעמד כלשהו או אחריות למימוש ההנחה. היה על התובעת לפעול במישרין אל מול הרשות המקומית לצורך בחינת זכאותה להנחה כלשהי ומימוש הזכאות. הימנעות התובעת מלפעול באופן כאמור היא שהובילה לכך שהתובעת לא זכתה להנחה משמעותית אשר על פי הנטען הגיעה לה (מעבר לאמור - עיון במסמכי מוצג ת/2 מעלה שהתובעת זכתה להנחה משמעותית בתשלום הארנונה). דרישה להשבת פיקדון כספי: אין מחלוקת שהופקד על ידי התובעת פיקדון כספי ע"ס 2,200 ₪. הפיקדון הופקד בידי הנתבע 1 ומאוחר יותר הועבר אל הנתבע 2. התובעת טוענת שבתום תקופת השכירות לא הושב לה הפיקדון. הנתבע טוען שהוא לא נותר חייב תשלום כלשהו לתובעת. בכתב ההגנה טען הנתבע שהצדדים הגיעו להסדר המתייחס לפיקדון, לפיו דמי הפיקדון הומרו לחודש שכירות ובמקום הבטוחה כאמור מסרה התובעת לנתבע המחאה לביטחון, אשר במועד מאוחר יותר ניתנה לגביה הודעת ביטול. בדיון טען הנתבע: "היא נתנה לדדוש פיקדון במזומן, כאשר נכנסתי לנעליו היא ביקשה ממני להפוך את המזומן לשיק. היא ביקשה זאת ממני. אני נתתי לה כסף בחזרה. אני לא יכול לדעת האם זה עבור חודש או במזומן. היא ניסתה להטעות. מציג לבית המשפט את שיק הפקדון המקורי ורואים שהוא חזר" (עמ' 14, ש' 17 - 22). המסמך הוגש וסומן נ/2. הנתבע לא זכר היטב את השתלשלות הדברים אולם מסקנתו הינה שסוגיית הפיקדון הוסדרה במהלך ההתנהלות השוטפת, בין בדרך של החזר במזומן ובין בדרך של תשלום חודש דמי שכירות (עמ' 15, ש' 3- 4). התובעת העידה: "לא קיבלתי את זה בחזרה. לא קיבלתי במקום זה חודש חינם" (עמ' 13, ש' 15 - 16). במחלוקת העובדתית כאמור עדיפה עלי גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת, וזאת על אף העובדה שהנתבע לא ידע לומר בוודאות מהו האופן בו הושב העירבון לתובעת. עדותו עדיפה עלי משני טעמים עיקריים. האחד - גרסתו עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבעת מסרה לתובע המחאה לביטחון ע"ס 2,200 ₪ [נ/4], עליה מצוין: "פיקדון"; השני - במהלך הדיון התנהלה התובעת באופן חריג ביותר בכל הקשור להמחאה האמורה. שני הצדדים הציגו ראיות בדיון. התובע הציג, בין היתר, את ההמחאה המקורית, אשר שודכה לדף וסומנה נ/2 (מתוך כוונה שלאחר מכן יצלם הנתבע את המוצג, ימסור את הצילום לבית המשפט ויקבל לרשותו את ההמחאה המקורית). המוצג - ביחד עם שני מוצגים נוספים (נ/1 ו - נ/3) - נמסרו לעיון התובעת (הם נמסרו לתובעת באמצעות המתורגמנית, ביחד עם מסמכים שונים שהועברו על ידי התובעת, לגביהם נדרשה התייחסות משלימה מצד התובעת). כשנדרשה התובעת להשיבם, היא טענה שהמוצגים נ/1 - נ/3 לא נמסרו לה. ערכתי הפסקה בדיון, לאחריה איתרה התובעת שניים מתוך שלושת המוצגים לגביהם נטען שהם לא נמסרו לה. מוצג נ/2 - שנמסר לתובעת - לא הושב על ידה. אני מוצא דופי רב בהתנהלות התובעת (למען הסר ספק אני מבהיר שההתנהלות החמורה מיוחסת לתובעת עצמה ולא למתורגמנית, על אף העובדה שהמסמכים נמסרו לתובעת באמצעות המתורגמנית. ביהמ"ש ביקש למסור לתובעת מסמכים שונים שהוגשו על ידה, לצורך קבלת התייחסותה אליהם. משהוצגו מוצגים על ידי הנתבע, ציינתי שגם הם מועברים אליה, לעיונה. המוצגים נ/1 - נ/3 נמסרו אפוא למתורגמנית (לצורך העברתם לתובעת) ביחד עם מוצגים אחרים, שהוגשו על ידי התובעת. לאור עמדת המתורגמנית, אשר התמקדה בעבודת התרגום, אני מסיק שהיא העבירה את כל המסמכים אל התובעת. כאמור, לאחר שנטען שמוצגים נ/1 - נ/3 לא נמסרו לתובעת, לאחר הפסקה בדיון אותרו בחפצי התובעת שני מוצגים, על כל הכרוך והמשתמע מכך). התנהלותה החריגה של התובעת אינה אלא ביטוי להסכמתה עם עמדת הנתבע, שהרי ההמחאה האמורה היוותה ראיה ממשית לחיזוק גרסת הנתבע, בכל הקשור לסוגיית הפיקדון, וראיה שיש בה כדי לשלול את גרסתה. הנתבע החזיק העתק של ההמחאה והגישה כראיה בהמשך הדיון (המוצג סומן נ/4). אציין שנמנעתי מליתן ביטוי נוסף להתנהלותה כאמור של התובעת (בגינה הנתבע אינו אוחז כיום בהמחאה המקורית), מהטעם שבדיון המשפטי הוכח שהנתבע אינו זכאי לפעול לביצוע ההמחאה, שהרי עמדתו ביחס לרהיטים לא התקבלה והתביעה שכנגד נדחתה, כאמור להלן. התביעה שכנגד: לא הוכח שהמושכר כלל פריטי ריהוט. הספק נובע מהעובדה שבעוד שהנתבע אוחז בהסכם שכירות הכולל רשימה של פריטי ריהוט, הרי שהתובעת אוחזת בהסכם שכירות שאינו כולל פריטי ריהוט. לא ניתן הסבר מניח את הדעת כיצד אירע שכל אחד מהצדדים לאותו הסכם אוחז ברשותו הסכם שונה (המתייחס לאותה תקופת שכירות). די בכך על מנת שהתביעה שכנגד תידחה. מעבר לאמור, לא עלה בידי הנתבע להוכיח את שווי הריהוט. אין די בכך שהנתבע נוקב בסכום כללי (סך של 5,000 ₪), ללא שהוצגו אסמכתאות מניחות את הדעת באשר לשווי ריהוט כאמור. לא הוצגו אסמכתאות המעידות על רכישת פריטי ריהוט על ידי הנתבע ולא הוצגה חוות דעת של שמאי. זאת ועוד, התובעת שהתה במושכר זמן ממושך טרם שנחתם הסכם השכירות אל מול הנתבע. הדעת נותנת שלתובעת היו בדירה פריטי ריהוט בסיסים - בהם מיטה, ארון, מקרר ופלטה לבישול. לא הונחה על ידי הנתבע תשתית עובדתית מספקת המעידה אחרת. סיכום: לנוכח עמדת התובעת (עמ' 12, ש' 19), התביעה כנגד הנתבע 3 - נמחקת. התביעה כנגד הנתבע - נדחית. התביעה שכנגד - נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - בתוך 15 יום. תביעה שכנגדשכירות