תאונת דרכים עקב בלימה וסטיה ימינה לשולי הכביש

תאונת דרכים: נטען כי רכבו של הנתבע בלם וסטה ימינה לשולי הכביש, ולאחר מכן חזר במהירות לכביש מבלי שיבחין ברכבו, ופגע ברכבו. לטענתו, האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע, וכי בעת שהחליף פרטים עם הנתבע, וכשנשאל האחרון על ידו מדוע חזר לכביש מבלי שיבחין בתנועה מאחוריו/לצידו, השיב כי הבחין באדם הרץ על שולי הכביש, ונאלץ לפיכך לחזור לכביש על מנת שלא לפגוע בו. התובע תבע בגין נזקיו הנטענים סך של 7,910 ₪. הנתבע/התובע שכנגד טען במסגרת כתב הגנתו כי האשם בגרימת התאונה הינו התובע, אשר לא התאים נסיעתו לתנאי הדרך ו/או נהג בחוסר תשומת לב ו/או בפזיזות ובכך פגע ברכבו של הנתבע בחלקו האחורי. הנתבע הכחיש כי נטל על עצמו כל אחריות בגין התאונה וטען כי במסגרת השיחה שהייתה לו עם התובע לאחר התאונה לא הזכיר כלל ועיקר את הגרסה הנטענת ע"י התובע בסיפת כתב תביעתו. במסגרת כתב התביעה שכנגד חזר התובע שכנגד על טענות אלו, והוסיף כי התובע (הנתבע שכנגד) גרם לתאונה בכך שלא שמר מרחק מרכבו. לטענתו, מן התמונות והראיות שהוצגו ניתן לראות כי התובע (הנתבע שכנגד) הוא זה שגרם לתאונה, עת פגע בחלק הקדמי של רכבו בחלקו האחורי של רכב התובע שכנגד. בגין נזקיו הנטענים תבע התובע שכנגד סך של 5,914 ₪. במסגרת כתב הגנתו לתביעה שכנגד, חזר התובע/הנתבע שכנגד על טענותיו במסגרת כתב התביעה המקורי, ופירט הנסיבות שהובילו לתאונה לגרסתו. כפי שטען, טענת התובע שכנגד כי הוא (התובע/הנתבע שכנגד) הוא זה שפגע ברכבו, מאחור-אין לה כל אחיזה במציאות ועומדת בניגוד לתמונות שצירף. כמו כן, הכחיש הטענה לפיה הפעיל לחץ על התובע שכנגד על מנת לגרום לו לקחת אחריות על התאונה, וטען כי ההפך הוא הנכון. אליהו חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 2 בכתב התביעה שכנגד) הגישה כתב הגנה לתביעה שכנגד, במסגרתו טענה כי התביעה הוגשה ככלי "ניגוח" בלבד, שכן התובע שכנגד מעולם לא פנה בדרישת תשלום כלפי הנתבעים שכנגד טרם הגשת תביעתו. כמו כן, ביקשה כי כתב התביעה המקורי יהווה בסיס הגנתה והגנת הנתבע שכנגד 1, גם לגבי התביעה שכנגד. ג. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")). במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים - החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. לכלל זה ישנם מספר חריגים - אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)). לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה - האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. ג. דיון: בדיון שהתקיים ביום 5.12.13, התייצבו לדיון התובע והנתבע, וכמו כן מטעם נתבעת מס' 2 התייצב מר דאוד עבוד, ומטעם הנתבעת בתביעה שכנגד התייצב מר מוטי לוי. הצדדים הופנו על ידי, על בסיס הסכמתם, לבדיקת פוליגרף. הצדדים הסכימו כי תוצאות הבדיקה של שניהם תהוונה ראיה מכרעת לעניין התביעות ההדדיות ביניהם. עוד נקבע במסגרת החלטתי מיום 5.12.13, כי הוצאות בדיקת הפוליגרף תשולמנה בשלב הראשון ע"י שני הנהגים, קרי התובע (הנתבע שכנגד) והנתבע (התובע שכנגד). מי מהנהגים אשר יימצא דובר אמת, תביעתו תתקבל, וכן הוצאות הפוליגרף אשר שולמו על ידו יוחזרו לו ע"י הנתבעים במסגרת ההוצאות אשר יושתו לטובתו ע"י ביהמ"ש, וכן ישולמו לו הוצאות שבית המשפט יקבע לטובתו. חוות דעת מומחה הפוליגרף הוגשה לתיק בית המשפט ביום 26.12.13. בבדיקת הפוליגרף שנערכה לתובע, השיב האחרון לשאלות הבאות כדלקמן: "האם אתה נכנסת ברכב של סמי שבלם פתאום?" - התובע השיב בשלילה. "האם התאונה התרחשה לאחר שסמי חזר לכביש מהשוליים?" - התובע השיב בחיוב. "האם סמי עלה מהשוליים ונכנס ברכב שלך?"-התובע השיב בחיוב. בהתאם לחוו"ד מומחה הפוליגרף, מניתוח הממצאים בשאלות הרלוונטיות אובחנו תגובות לאמירת שקר. 23. כאמור בחוו"ד מומחה הפוליגרף, לנתבע נערכו שתי בדיקות פוליגרף. במסגרת בדיקתו, השיב הנתבע לשאלות הבאות כדלקמן: 1. "האם התאונה הזו קרתה לאחר שחזרת מהשוליים לנתיב הנסיעה?"-הנתבע השיב בשלילה. "האם עלאא נכנס ברכבך מאחור, לאחר שביצעת בלימת פתע?"-הנתבע השיב בחיוב. "האם לפני התאונה ירדת מהנתיב בו נסעת לשוליים מימין?"-הנתבע השיב בשלילה. בהתאם לחוו"ד מומחה הפוליגרף, בשאלות 1 ו-3 הנתבע דובר שקר, ובשאלה 2 לא ניתן היה להגיע לממצא החלטי. ד. הכרעה לעניין המצב המשפטי באשר לשימוש בבדיקות פוליגרף בסכסוכים אזרחיים, יפים הדברים הבאים שהובאו בפסק דינו של כב' השופט טננבוים אברהם בתק (י-ם) 4860/05: " 4. גלוי וידוע לכלל הציבור כי אין הפוליגרף מהווה כל ראיה במשפט פלילי. אלא שבמשפט אזרחי מקובל כי ניתן להשתמש בפוליגרף. וזאת מדוע? משום שכל הסכמה סבירה במשפט אזרחי בנושא הקשור לדיני הראיות מחייבת את הצדדים וכובלת אותם "עד כדי שלילת ערעור על החלטה שניתנה כתוצאה מהסכמתם" (ע"א 61/84 - יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי פ"ד מב(1), 446). 5. מכיוון שבמשפט אזרחי כפופים כללי הקבילות להסכמת הצדדים, רשאי בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, לקבל כראיה גם תוצאות הבדיקה בפוליגרף. הסכמת בעלי הדין צריך שתהיה מפורשת ולא הסכמה שבשתיקה וכן על הצדדים להסכים להגשת תוצאות הפוליגרף כראיה. (י' קדמי, על הראיות (דיונון, 2003), חלק שני, 1111-1121). 6. כך קבעה גם הפסיקה. בעניין ביאזי נ' לוי קבע הרכב השופטים ברוב קולות כי התשובה לכך היא חיובית. השופט גולדברג (עמ' 475) אמר "סבורני כי על פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות שבית המשפט "קשור" להן ואינו מכניס ראשו ביניהן - אין מנוס מהמסקנה כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בחינת "יקוב החוזה את ההר" 7. כך גם בע"א 166/84 - ידידה בר אילן ואח' נ' ויקטור בן כנען .תק-על 86(4), 114 נקבע כי "...משהסכימו הצדדים, כי הדין ייחתך על פי בדיקת הפוליגרף הרי הם קשורים להסכמתם זו." 8. ההלכה כיום היא לכן כי הצדדים רשאים להתנות על בדיקת הפוליגרף ובדבר שמדובר בהתנאה סבירה ובלבד שהוסברה להם היטב קודם לכן משמעות הסכמתם (ראו ערעור אזרחי 97 / 4027 סולפרד בע"מ ואח' נגד עמישי, חברה לשיווק בע"מ ואח' פ"ד נג(2) עמ' 555 והאיזכורים המופיעים שם)." שמעתי את טענות הצדדים, התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, המסמכים והצילומים שהוגשו, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאים מטעם הצדדים, וכן בתוצאות בדיקת הפוליגרף. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין שתי התביעות להדחות, וזאת מהנימוקים הבאים: שני הנהגים הפרו את חובת הזהירות החלה עליהם, בהתאם לתקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (חובת הזהירות הכללית). הנתבע הפר את חובת הזהירות בכך שרכבו ירד מן הנתיב בו נסע לשוליים וחזר לכביש תוך אי מתן תשומת לב מספקת ואי נקיטת אמצעי זהירות מתאימים, ובאופן שיצר סיכון לו ולמשתמשי הדרך האחרים בכלל, והתובע בפרט, סיכון אשר התממש. מאידך, התובע הפר את חובת הזהירות הכללית כאמור לעיל ואת חובתו לשמירת מרחק מתאים מרכב הנתבע, בהתאם לתקנה 49 לתקנות התעבורה, וכתוצאה מכך פגע ברכבו של הנתבע בחלק האחורי. בהתאם לתקנה 21 לתקנות התעבורה: "21. (א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות. (ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא - (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4) יסכן חיי אדם. (ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". בהתאם לתקנה 49 לתקנות התעבורה: 49. (א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה. (ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב. לנוכח האמור, אני קובעת כי שתי התביעות נדחות, וכי כל צד ישא בנזקיו ובהוצאותיו, ובכלל זה ההוצאות בגין בדיקת הפוליגרף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. לבעלי הדין עומדת הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. תאונת דרכיםכביש