הפסדי פנסיה לנפגעים קטינים

1.        המערערת, ילידת 1974, נפגעה בחודש מאי 1993 בתאונת-דרכים. במועד התאונה הייתה בת 19 שנים ושירתה בצה"ל בשירות סדיר. בעקבות התאונה היא סבלה מהתעלפויות חוזרות ונשנות בגינן טופלה במחלקה הפסיכיאטרית במסגרת של אשפוז-יום במשך כחודשיים. בתום התקופה הזו היא הפסיקה את הטיפול.              בחודש אוגוסט 1993, לאחר שירות של פחות משנה, שוחררה המשיבה משירותה הצבאי. בית-המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטריה, לפיה סובלת המערערת מ-20% נכות בתחום הנפשי. בית-המשפט נדרש לענין זה לעובדה, כי היו ראיות בדבר יחסים קשים בין התובעת לבין בני-משפחתה, אך לא היה נכון לקבוע, על-יסוד העדויות שבאו בפניו, כי ראוי לייחס חלק מן הנכות שקבע המומחה הרפואי למסגרת המשפחתית הקשה.   2.        את פגיעתה התפקודית של המערערת העמיד בית-המשפט על 30% ואת בסיס ההשתכרות שלה, אלמלא התאונה, העמיד על סכום של 5,000 ש"ח לחודש, לאחר ניכוי מס. כשנתונים אלה בידיו, חישב בית-המשפט המחוזי את הפסדי ההשתכרות של המערערת בגין התקופה שתחילתה ביום התאונה וסופה במועד הצפוי לשחרור מהצבא אלמלא התאונה נפסקו לה פיצויים בשיעור 1/3 מן השכר של 5,000 ש"ח לחודש. בגין התקופה שמאז ועד ליום פסק-הדין וגם בגין התקופה שמיום פסק-הדין ואילך ועד הגיע המערערת לגיל 65 שנים, נפסקו לה פיצויים בשיעור של 30% מבסיס השכר החודשי. את זכויות הפנסיה העריך בית-המשפט בסכום של 33,000 ש"ח. אשר לפיצוי בגין הנזק שאינו נזק ממון מצא בית-המשפט כי יש לראות בימים בהם קיבלה המערערת טיפול, במסגרת אשפוז יום, ימים של אשפוז לצורך קביעת מודדי הפיצוי המתוארים בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים (פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (להלן: תקנות חישוב הנזק הלא ממוני).              מסכום הפיצויים הפחית בית-המשפט המחוזי את הסכום המשוערך של גמלאות המוסד לביטוח לאומי.   3.        המערערת והמשיבים (הם המערערים שכנגד) משיגים על גובה הפיצוי. המערערת סבורה כי בית-המשפט המחוזי קמץ ידו בפסיקת הפיצויים ואילו המשיבים סבורים, כי בית-המשפט הפריז בהערכת הנזק.              המערערת סבורה, כי ראוי היה לפצות אותה בגין הפסדי השתכרות עד הגיעה לגיל 67 שנים וכי לא היה זה ראוי לנכות מסכום הפיצויים את קצבת הנכות הכללית שהיא אמורה לקבל בעתיד וזאת משום שעל-פי קביעותיו של בית-המשפט עצמו לא יעלה שיעור הפסד השתכרותה על 30% וממילא לא תהא זכאות, על-פי הנחה זו, לקבל קצבת נכות. עוד טוענת המערערת כנגד מיעוט פסיקת הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה בעתיד.              המשיבה בערעור שכנגד שהגישה סבורה, כי שיעור ההשתכרות של המערערת היה נמוך מן הסכום שנקבע בבית-המשפט קמא; היא גם טוענת כי ראוי היה לייחס לפחות מחצית משיעור הנכות שממנה סובלת המערערת למצבה קודם לתאונה ומכל מקום ראוי היה, לדעתה, לקבוע כי שיעור הפגיעה התפקודית הכוללת של המערערת אינה עולה על עשרה אחוז. לדעת המשיבה לא הונחה תשתית ראייתית לפיצוי בגין הפסדי פנסיה ובגין הצורך להסתייע בעזרת הזולת. לבסוף, טוענת המשיבה בערעורה, כי "אשפוז יום" אינו אשפוז כמשמעותו בתקנות חישוב הנזק הלא-ממוני.   4.        לא מצאנו עילה להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע לשיעורי הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית, ובכל הנוגע לאומדן בסיס השכר, שאלמלא התאונה היה עומד על סך של 5,000 ש"ח נטו לחודש. אין מקום גם להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לנכות מן הפיצוי את תקבולי הביטוח הלאומי. בית המשפט נתן דעתו לחשש שהביעה המערערת שמא לא ישולמו לה תגמולים בעתיד, ומצא כי לאור העובדה שבפועל משולמים כבר תגמולים לידי המערערת ולאור העובדה ששנים מספר לאחר קביעת המומחה הרפואי של בית המשפט, מצא המוסד כי המערערת ראויה לקבל תגמולים - נתקיימה התשתית הראויה לניכוי גמלת הנכות. בקביעה זו אין עילה להתערב.                גם קביעתו של בית המשפט המחוזי למנות את אשפוז היום במניין ימי האשפוז לצורך פסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל הינה כדין. כבר נפסק כי אשפוז יום כמוהו כאשפוז כמשמעותו בתקנות חישוב הנזק הלא-ממוני (ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן, טרם פורסם).   5.        לעומת זאת, ראינו צורך להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בשניים: ראשית, ראוי היה להניח, כי בהתחשב באופי עיסוקה ובמקום העבודה שהמערערת הייתה משתלבת בו אלמלא התאונה, היא הייתה יוצאת לגמלאות בהגיעה לגיל 67 (בענין זה אין שוני בין איש לאישה, וראו סעיף 4 לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004: "הגיל שבהגיעו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה"). השוני מבחינת הפיצוי אינו רב, שהרי כנגד הארכת תקופה העבודה מתקצרת תקופת הפנסיה, והפיצוי נעשה, אמנם, תכופות, בהיוון כפול משמעותי כאשר מדובר בניזוקה הצעירה בגילה, אלא שהתוצאה הכספית אינה יכולה לשנות מן הכלל כאמור.   6.        שנית, בית-המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה, כי אלמלא התאונה היתה מצויה המערערת במסגרת עבודה שיש בה תנאים סוציאליים, המזכים בתגמולי פנסיה עם היציאה לגמלאות, ופסק לה פיצוי בגין אובדן תשלומי פנסיה תוך ניכוי השתתפותה בצבירת הפנסיה.              זכויותיה של המערערת לפנסיה הן פועל יוצא של גילה ושל תחולת ההוראות הרלוונטיות של הדין או של ההסכמים הרלבנטיים. לחישוב הפיצוי לפי ראש נזק זה, יש להעמיד, זה מול זה, את הסכומים שנגרעו מן הנפגע כתוצאה מן התאונה לעומת הסכומים שהוצאתם נחסכה ממנו. בצד הזכות עומדים ההפסדים בגין ההפרש בין הפנסיה שהייתה אמורה להשתלם לנפגע מיום פרישתו מן העבודה (בהגיעו לגיל 67) ועד לתום תוחלת חייו, על פי נתונים סטטיסטיים מקובלים, לבין סכומי הפנסיה שישתלמו לו בפועל בשל התאונה. בצד החיוב, יעמוד "מחיר" צבירת הפנסיה שנחסך מן הנפגע בתקופה שראשיתה ביום התאונה, וסופה ביום שהיה צפוי לפרוש אלמלא התאונה. גורם זה, הכולל סכומים שנחסכו בעבר וסכומים שיחסכו בעתיד, מבטא את הסכום שנחסך מן התובע בתשלומים שהיה משלם לרכישת זכויות הפנסיה אלמלא התאונה. במקרה בו יציאתו של הנפגע לפנסיה הוקדמה כתוצאה מן התאונה, וסכומי הפנסיה בכללותם גבהו, יש להוסיף לסכום החיוב גם את שיעור הפנסיה שתשלומה הוקדם בעטיה של היציאה לגמלאות. גם כאן, יש להתחשב בתשלומי עבר ותשלומי עתיד, כשלגבי העבר, הנתון העובדתי נוצר קודם למתן פסק הדין. עקרונות אלה הובהרו זה מכבר בפסיקה של בית המשפט זה, ראו למשל ע"א 514/88 א.ד.י.ג. תעשיות והרכבות בע"מ נ' נגר, פ"ד מז(1) 383, 386:   אם כדי להבטיח קבלת פנסיה בהגיעו לגיל פרישה מעבודה על העובד להפריש 5% משכרו - אין מקום גם להעניק לו הפסד פנסיה וגם להתעלם מהצורך להקטין את גובה השתכרותו, המהוה בסיס לחישוב הפסדיו, בשיעור ההפרשה הנ"ל של 5%.              ראש נזק המשיק לפיצוי בגין אובדן הפנסיה הוא ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים שאותם עתיד היה המעביד להפריש לקרן הפנסיה של הנפגע אלמלא התאונה:   מן המפורסמות כי בדרך כלל, זוכים העובדים בתנאים סוציאליים המתווספים לשכר העבודה, והלכה פסוקה היא כי אותם תנאים שהעובד מפסיד לרגל תאונה בעבודה צריכים להיות מובאים בחשבון דמי הנזק שלו. (ע"א 66/72 פיגלירז נ' אלומות, סביר  ז 158.)                שני ראשי הנזק - תשלומי פנסיה מזה ותנאים סוציאליים מזה - הינם חלופיים; אין לפסוק פיצוי בשניהם במקביל, כי אם לבחור אחד מהם (ע"א 511/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד מג(3) 774, 777-778). לצורך חישוב הפיצוי בגין אובדן תשלומים סוציאליים, יונח בפני הערכאה המבררת אומדן התשלומים שמפריש המעביד לטובת קרן הפנסיה של עובדו, לצד תשלומים נוספים שהמעביד משלם ברגיל לעובדו (כגון ימי חופשה או ימי מחלה). סכום זה ייווסף לפיצוי המוענק לנפגע בגין הפסד כושר השתכרותו בעתיד, בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שנקבעה לו.   7.        פיצויים לפי אחד משני ראשי הנזק - אובדן פנסיה או אובדן תשלומים סוציאליים - עשויים להשתלם לנפגע, גם אם הוא לא תבע מפורשות לפצותו בגינם, כי אם הסתפק בתביעה כללית של הפסד השתכרות (ע"א 1190/90 שוורץ נ' עזרן, לא פורסם), ובלבד שנתקיימה תשתית ראייתית מתאימה לכך. כאשר שיעור ההפסד ניתן לקביעה, ברי כי שומה על הערכאה המבררת לדייק ככל הניתן בחישובו. עם זאת, גם באותם מקרים שבהם הראיות לא מאפשרות לערוך חישוב מדויק - כדוגמת מקרים בהם הנפגעים הם קטינים - ניתן לקבוע את הפיצוי לפי הערכה, או בסכום גלובאלי (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג) 455; ע"א 629/70 סקירה נ' רויטמן, פ"ד כה(2) 299).   8.        השאלה כיצד נעשית הבחירה בין שני ראשי הנזק, ולפי איזה מהם יש לפסוק פיצוי במקרה נתון, לא זכתה למענה חד-משמעי בפסיקה. לעניין זה, קבע השופט ג' בך בעניין סעיד הנ"ל, כי: ב לא קיימת הלכה ברורה וחד-משמעית בסוגיה זו. מסתמנת אמנם בפסיקה מגמה לפסוק לנפגע פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים, כאשר נראה, שהנפגע יוכל לשוב לעבודה ולהמשיך לחסוך לקרן פנסיה. ואולם ישנם גורמים נוספים, שעל בית המשפט לקחתם בחשבון בעניין זה, כגון גילו של הנפגע. כאשר הנפגע צעיר יחסית, תהיה הנטייה לפסוק לו פיצוי בגין אובדן תשלומי המעביד למטרות של ביטוח סוציאלי, אך כאשר הנפגע מבוגר, עשוי הדבר להוות שיקול מכריע לפסוק לו פיצוי עבור אובדן פנסיה בעתיד. אין בנושא זה נוסחאות קבועות ויש לבדוק כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו.                במקרים שבהם הנפגעים הם קטינים, אשר טרם נקלטו במעגל העבודה עובר לתאונה, נטיית הפסיקה היא לפסוק להם פיצוי בגין אובדן תשלומים סוציאליים דווקא, ולא בגין אובדן פנסיה:   יש והדרך הראויה לפיצוי על אובדן תשלומי המעביד עבור ביטוח סוציאלי, היא לגלם ראש נזק זה בתוך הפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד. זאת במיוחד לגבי קטינים, כשהפיצוי המידי על ההפסד העתידי של כושר ההשתכרות הינו לשנים רבות, ובסופו של דבר מבוסס על הערכה. (ע"א 1027/90 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אליס, לא פורסם.)              וכן:   אם בנוסף לגילו הצעיר של הנפגע נראה כי הוא לא יפלט עקב נכותו משוק העבודה ויוכל להשתלב בו בעתיד, כך שהאפשרות כי יצטרף למסגרת ביטוח פנסיוני לא נשללת כליל, יש מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן תשלומי המעביד לביטוח פנסיוני, ולא בגין הפסד מוחלט של הפנסיה. (ע"א 5826/90 סטילוגלו נ' שמש, לא פורסם.)                הנה כי כן, קטינים, שכושר השתכרותם נפגע באופן חלקי בלבד, ונכותם התפקודית מאפשרת להם להשתלב בעתיד בשוק העבודה, יפוצו לפי ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים. יהא זה נכון איפוא לפסוק לקטינים פיצוי דווקא לפי ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים, מקום בו ניתן להעריך את הנתונים המתאימים. פיצוי כזה יבטא באופן מלא יותר את מטרתם של דיני הנזיקין להשיב את המצב לקדמותו וישקף את מצבו האמיתי של הנפגע, שעוד עתיד להשתלב בשוק העבודה בהתאם לכושר השתכרותו. זאת ועוד, ראש הנזק של תשלומים סוציאליים לא כולל אך את הפרשות המעביד לקרן הפנסיה של הנפגע אלמלא התאונה. בגדרו נכנסים כלל התשלומים שבהם נושא המעביד לטובת עובדו לאורך תקופת עבודתו. לכן, כשמדובר בנפגע צעיר שצפוי להיקלט בשוק העבודה לאחר התאונה, ראוי ברגיל לפצותו לפי ראש נזק אחד של אובדן תשלומים סוציאליים - שבגדרו יבואו כל התשלומים בהם צפוי היה לשאת המעביד עבורו ובכללם גם ההפרשות לקרן הפנסיה. אין בדרך כלל טעם של ממש בפיצול הפיצוי בין שני ראשי נזק, כשהאחד יפצה את הנפגע על אובדן התשלומים השונים של המעביד זולת ההפרשות לקרן הפנסיה, והשני יפצהו על אובדן הפנסיה בלבד.                עם זאת, במקרה שלפנינו בית המשפט קמא הביא בחשבון את מלוא נסיבותיה של המערערת ואף את פרק הזמן העתידי הממושך בגינו נפסק הפיצוי. משכך, אין מקום להתערב בשיעור הפיצוי שנקבע.              הערעור והערעור שכנגד נדחים, בכפוף לאמור לעיל.                                                                                         המשנה-לנשיאה     השופט א' גרוניס:              אני מסכים.  ש ו פ ט     השופט ס' ג'ובראן:              אני מסכים.               ש ו פ ט       הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.   ניתן היום, כ"ז בניסן התשס"ז (15.4.07).    קטיניםפנסיה