בקשה לביטול פסק דין בטענה לאי המצאה של כתב התביעה בכוונה כמעשה תרמית

ההליך 1. לפני בקשה לביטול פסק דין מיום 11.5.01 שניתן נגד המבקשות בהעדר הגשתן בקשת רשות להתגונן, בו חוייבו לשלם למשיבה סך של 270,843 ₪ בצירוף הוצאות המשפט בסך 3,547 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. 2. המבקשות טוענות כי יש לבטל את פסק הדין משום שכתב התביעה לא הומצא להן כדין ולמעשה לא הומצא להן כלל וזאת כמעשה תרמית מתוכנן, וכי למבקשות טענות הגנה טובות לגופו של עניין, המצדיקות כי התביעה כנגדן תידחה ולכן סיכויי הגנתן טובים. לבקשה צורף תצהירה של הנתבעת 2 על נספחיו.   האם ההמצאה שבוצעה אינה כדין טענות המבקשות 3. המבקשות טוענות כי על אף שהמשיבה ידעה כי ציינה כתובת לא נכונה של המבקשות בכתב התביעה וידעה כי המבקשות אינן שוהות בה והכתובת ריקה, היא ביצעה בה הדבקה של כתב התביעה, בעוד שכתובת המבקשת 1 היא ברח' הלל 14 בירושלים עפ"י תמצית רישום מרשם החברות שצורף כנספח א' לתצהיר המבקשת 2, וגם כתובתה של המבקשת 2 מופיעה שם ברח' ה' באייר 30 תל אביב. לפיכך המצאת כתב התביעה למבקשות לכתובת ברח' בוני העיר 9 בתל אביב אינה בגדר המצאה כדין לאף אחת מהמבקשות.   4. המבקשת 1 אמנם פעלה בכתובת שברח' בוני העיר 9 בת"א במשך 6 חדשים, אך עזבה מקום זה בחודש 2/01 והמבקשת 2 הודיעה זאת למר בועז שרעבי בעלה של מנהלת המשיבה וגם השאירה הודעה על תיבת הדואר שבמקום כי יש להעביר כל חומר לביתה של המבקשת 2 ברח' ה' אייר 30.   5. כמו"כ זמן קצר לפני הגשת התביעה (לא צויין תאריך), מסרה המשיבה למבקשת 2 שיק לחנותה ברח' טשרניחובסקי 5 ת"א, המשמשת את המבקשת 2 עד היום.   6. למרות שהמבקשות ידעו כי המבקשת 1 איננה מצויה בכתובת שברח' בוני העיר 9 בתל אביב, הן עשו כאילו ביצעו מסירה לכתובת זו, למרות שהמקום היה סגור, ריק ולא מאוייש.   7. על המשיבה היה לבצע את ההמצאה לכתובתה הרשומה של המבקשת 1 אצל רשם החברות וזאת לא עשתה. משכך לא בוצעה המצאה כדין המצדיקה ביטול פסה"ד.   טענות המשיבה 8. ההמצאה למבקשות היתה כדין, שכן עוד ביום 2.4.01 הן ביצעו ספירת מלאי המוצרים שנותרו במשרד המבקשת 1 וכל מטרתן היא להאריך הליך זה.   9. המבקשות לא ניהלו את החברה בכתובת שבירושלים, הרשומה אצל רשם החברות, אלא בכתובתן ברח' בוני העיר 9 בתל אביב, שם התנהל משרד המבקשת 1. הכתובת שבירושלים נועדה להטעות את ביהמ"ש משום שהיתה כתובת קודמת של החברה, וממועד רכישתה ע"י המבקשת 2, החברה ניהלה כתובתה ברח בוני העיר בת"א, היא הכתובת המוסכמת בין הצדדים. הימנעות המבקשות לציין את מועד עזיבתן את כתובתה ברח' בוני העיר, ואת המועדים בו ניהלה המבקשת 1 את משרדה שם, מותירה חלל מגמתי, שנועד להסתיר את העובדה כי המבקשות ניהלו את משרד המבקשת 1 ברח' בוני העיר, כדי לאפשר למבקשות, באקט של התחמקות, להשלים לפי צרכיהן את המועד לצורך הליך ביטול פסה"ד.   10. בכתובת הצדדים בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מצויינת כתובת המבקשים ברח' בוני העיר 9 בתל אביב וסעיף 20 להסכם קובע מפורשות כי כתובות הצדדים לחוזה זה יהיו כנקוב במבוא להסכם או כל כתובת אחרת אשר יודיעו אחד הצדדים למשנהו בדרך האמורה בסעיף זה."   11. המסירה בוצעה בהדבקה במשרד המבקשת 1 ברח' בוני העיר לפי תקנה 484 לתקנות סד"א, שהיא כתובתה מאז רכשה המבקשת 2 את המבקשת 1, מה עוד שמדובר על כתובת זו כמוסכמת בחוזה הפשרה שבין הצדדים.   12. שליח המשיבה שביקר בכתובת המבקשת 2 ברח ה' באייר בת"א, מצא כי לא ניתן למצאה שם,לאחר שדיירי הבנין מסרו לו כי המבקשת 2 אינה מתגוררת עוד במקום, בעוד שבכתוב ברח' בוני העיר 9, נמסר לו כי המבקשת 2 מופיעה מדי פעם ולא נמסר לו כי המבקשות עזבו את המקום, גם לא היתה במקום מודעה כי הן עזבו (לא הוגש תצהיר על עובדות אלה).   13. לאור העובדה שלמבקשות נודע על כתב התביעה ופסה"ד שניתן נגדן בהליכי ההוצל"פ, הרי שהאזהרה נמסרה להם ב- 1.5.01 או בסמוך, לפיכך אפילו לגירסתם חלפו למעלה מ-30 יום בהם היה עליהן להגיש את הבקשה לביטול פסה"ד בהעדר הגנתם, אולם הם לא נימקו בתצהירם את הסיבה למחדלם זה. לפיכך כבר מטעם זה, אין מקום להיעתר לבקשתם לביטול פסק הדין.   דיון בטענה כי לא בוצעה המצאה כדין 14. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי המבקשות לא הרימו את הנטל הנדרש מהן להראות כי לא המשיבה לא ביצעה המצאה כדין של כתב התביעה ולהלן נימוקיי.   15. אין חולק כי המבקשת 1 שהתה בכתובת ברח' בוני העיר 9 בתל אביב. בנסיבות אלה סבורני כי הנטל להראות בהליך זה מתי עזבו המבקשות (המבקשת 1 החברה והמבקשת 2 כמנהלת המבקשת 1) כתובת זו רובץ על המבקשות, אך זאת לא עשו, אלא השאירו את מועד עזיבתן כתובת זו לוט בערפל ובעמימות ללא כל הצדקה, כאשר המועד המדוייק לעזיבתן הינו אך בידיעתן ומן הראוי היה לציינו בתצהיר במסגרת בקשתן לבטל את פסה"ד, שהרי עובדה זו הינה לב לבה של הבקשה לענין ההמצאה, ומכל מקום הן לא נתנו כל הבהרה מדוע לא פירטו את מועד עזיבתן כתובתן זו, שהיתה כתובתן גם בהליך הקודם, והיא גם כתובתן המחייבת עפ"י הסכם הפשרה.   16. אין כל הצדקה כי מועד שינוי הכתובת אצל רשם החברות לא יהא מונח בפני ביהמ"ש והרי אין הליך זה מתייחס לכתובת שרשומה בתמצית רשם החברות מיום 9.9.01 שאינה מועד הגשת כתב התביעה, ולא ברור כלל מדוע צרפו המבקשות תמצית ממועד הגשת בקשתן ולא ממועד הגשת כתב התביעה, כשהנטל עליהן להראות כי במועד הגשת כתב התביעה היתה כתובת המבקשת 1 שונה מזו שנרשמה בכתב התביעה.   17. לענין זה יצויין כי התביעה נשוא פסה"ד שמבוקשת לבטלו, מתייחסת להליך קודם בין הצדדים (בת.א. 57380/00), במסגרתו הגיעו להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד ובתביעה נשוא הליך זה טוענת המשיבה כי המבקשות הפרו את הסכם הפשרה. מעיון בהסכם הפשרה מיום 8.8.00 שנחתם בין הצדדים עולה כי כתובתה של המבקשת 1 עפ"י ההסכם היא ברח' בוני העיר 9 בתל אביב. בסעיף 20 להסכם הוסכם כי כתובות הצדדים יהיו כנקוב בחוזה. ביום 6.9.00 נתן ביהמ"ש תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. לפיכך הכתובת ברח' בוני העיר היא הכתובת המחייבת.   18. לכתב התביעה בתיק זה צורפה התכתבות בין המשיבה לב"כ המבקשות, ואולם לתגובת המבקשות לא צורפה למיצער כל הודעה על חילופי כתובתה של המבקשת 1, על אף ההתכתבות שבין המשיבה לבא כוחן.   19. בתמצית רישום מרשם החברות, שהמבקשות צירפו לבקשתן (כנספח א' לתצהיר) אמנם צויינה כתובת המבקשת 2 ברח' ה' באייר 30 תל אביב, ואולם תאריכו של מסמך זה עפ"י תאריך משלוח הפקס הוא 9.9.01 וככזה אין הוא משקף את כתובת המבקשת 1 במועד הגשת כתב התביעה 18.2.02 (בו צויינה הכתובת ברח' בוני העיר), כך שלא ניתן היה להיווכח עפ"י תמצית רשם החברות מהי כתובת המבקשת שהיתה רשומה באותו מועד, ולחילופין גם לגבי מועד ההמצאה 22.3.01.   20. בעלה של המשיבה אינו צד להליך זה, וגם אם המבקשת 2 אמרה לו כי הכתובת ברח' בוני העיר שונתה, אין משום הוכחה באמירה סתמית זו על ידיעת המשיבה כי הכתובת שונתה וכי המבקשות עזבו אותה, ואין בה כדי יציאתן ידי חובתן לגבי הנטל המוטל עליהן להוכיח כי כתובתן מרח' בוני העיר שונתה אצל רשם החברות במועד הגשת כתב התביעה. המבקשות לא הוכיחו כלל כי המשיבה ביצעה המצאה לכתובתן ברח' בוני העיר, על אף שידעה כי עזבו כתובתן זו.   21. גם טענת מבקשת 2 כי המשיבה המציאה לה שיק לחנותה ברח' טשרניחובסקי 5 ת"א, המשמשת את המבקשת 2 עד היום, אינה רלבנטית לכתובת הרשמית להמצאת מסמכי בי דין בקשר לתביעה זו. המבקשת 1 הינה חברה בע"מ והמבקשת 2 היא מנהלת החברה. ככזו, הרי שכתובת המבקשת 1 היא גם כתובת מנהליה, ואין כל דופי או פגם בהמצאה כדין לשתי המבקשות בכתובת המבקשת 1.   22. סבורני כי אף אם נניח כי המבקשות עזבו את כתובתן ברח' בוני העיר 9, היה עליהן לבדוק מדי פעם בפעם, האם נתקבלו דברי דואר בכתובת זו, לפחות בסמוך לאחר מועד עזיבתן, כך שאפילו אם נכונה טענתן כי עזבו ב-2.1.01 וההמצאה לכתובת זו היתה ב-22.3.01, היה באפשרותן לגלות בנקל את דבר ההמצאה.   23. באשר לטענת המבקשות כי גם בקשת העיקול הזמני לא הומצאה להן, הרי שבקשה זו הוכתרה במלים "במעמד צד אחד" ואף ניתנה ככזו, לפיכך אין לתמוה על שלא הומצאה למבקשות, ואין בכך כדי להצביע על כוונת הימנעות שלא כדין מהמצאה.   24. לאור האמור בסעיף 20 להסכם הפשרה, הקובע מפורשות כי כתובות הצדדים יהיו כנקוב בחוזה, וקובע את הדרך להודעה עי שינוי כתובת בדואר רשום, הרי שהמבקשות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להודיע למשיבה על שינוי כתובתן ולא הראו ואף לא טענו כי פעלו עפ"י האמור בסעיף 20 להסכם, המטיל עליהן את הנטל להודיע למשיבה בדואר רשום על שינוי כתובתן.   25 בנסיבות אלה סבורני כי המבקשות לא הרימו את הנטל בראש ובראשונה להוכיח כי עזבו את כתובתן ברח' בוני העיר 9 בתל אביב וכי לא נמצאו שם במועד הגשת כתב התביעה, וכי באותו מועד היתה כתובתן שונה גם אצל רשם החברות. המבקשות אם כן לא הרימו את הנטל הנדרש מהן להוכחת הסיבה שבעטיה לא הגישו בקשת רשות להתגונן ואין לומר כי לא בוצעה המצאה כדין. מכל מקום בוודאי שטענת המירמה שמייחסות המבקשות למשיבה ושלגביה נדרשת רמת הוכחה מוגברת, לא הוכחה מכל וכל והיא אינה עולה מהחומר שהוגש.   26. ולבסוף המבקשות טוענות כי נודע להן על פסק הדין וכתב התביעה רק בשל הליכי ההוצל"פ שננקטו נגדן, אך גם כאן לא ציינו את המועד בו נודע להן על פסק הדין. טענת המשיבה כי האזהרה נמסרה למבקשות בתחילת חודש 5/01, מלמדת לכאורה על חלוף המועד להגשת בקשה זו בתוך 30 יום ממועד שנועד להן על פסה"ד, והמבקשות לא הגיבו על טענה זו, ואולם, לא אביאה זאת בגדר שיקוליי, לאור הימנעות המשיבה מהגשת תצהיר בצירוף אישור המסירה על מועד מסירת האזהרה, הגם שהמבקשת 2 מאשרת בסעיף 8 לתצהירה כי נודע לה על פסה"ד בעקבות הליכי ההוצל"פ.   27. לאור כל האמור לעיל השתכנעתי כי המשיבה ביצעה המצאה כדין בהמציאה את כתב התביעה לכתובת המבקשות ברח' בוני העיר 9 בתל אביב. ברח' בוני העיר 9 בתל אביב. מאידך המבקשות לא פרטו בבקשתן פרטים חיוניים שבידיעתן, שבנסיבות המקרה הן ממש בגדר הסתרת פרטים חשובים ורלבנטיים שלא ראיתי כל הצדקה שלא לגלותם, כמו המועד בו עזבו את כתובתן ברח' בוני העיר (כפי שציינה המשיבה בסעיף 18.5 לתגובתה מיום 17.10.01) או העובדה כי ידעו על יסוד האזהרה על כתב התביעה שהוגש נגדן והיה בידיהן להגיש מבעוד מועד בקשת רשות להתגונן.   28. בנסיבות אלה דין הבקשה להידחות, מהטעם שהיתה המצאה כדין.   למטה מהנדרש אתייחס גם לשאלת הסיכוי   טענות המבקשות בדבר סיכויי הגנתן הטובים: 29. הסכם הפשרה מזכה את המשיבה בתשלומים של 50% מהתקבולים שישלמו הלקוחות שימשיכו לקבל שירותים מהמבקשות, עפ"י מאגר הלקוחות השוטף. ואולם מר שרעבי ערך רשימת לקוחות לקויה, שכללה שמות פיקטיביים ולאחר חתימת ההסכם הוא הוציא מהקליניקה של המשיבה ציוד שכלל מחשב, פקס', מדפסות ומרכזיית טלפונים בסך כולל של 5,700$, שעל המשיבה לשלם למבקשות. המחשב כלל תכנה שהכילה גם את מאגר הלקוחות, פרטיהם, נתוני הטיפול והתשלום שלהם, ובכך מנע וסיכל את ביצוע ההסכם מהמבקשות.   30. הגב' שרעבי פתחה מכון עצמאי ופיתתה את לקוחות נאוטורפיל לעבור לטיפול במכון שפתחה, בטענה כי שיטת הטיפול בנאוטורפיל הינה מירמה. בכך הפרה המשיבה הפרה יסודית את ההסכם שבין הצדדים בסעיפים 2 ו-12 להסכם והמבקשות זכאיות לפיצוי מוסכם בסך 60,000$.   31. המבקשות סברו כי תקופת השכירות של המשיבה עומדת להסתיים תוך מספר חדשים לאחר חתימת ההסכם, ולא העלו על דעתן כי יידרשו לחתום על הסכם שכירות בן 3 שנים. מכל מקום המבקשת 2 חתמה על הסכם שכירות של המושכר למשך 3 שנים ללא שקראה אותו ורק בדיעבד התברר לה הדבר. לטענתה מר שרעבי הסתיר ממנה שהשכירות כוללת ערבות בנקאית.   32. ה"ה שרעבי מנעו מהמבקשות חשבוניות מס על תשלומים ש המבקשת 1 העבירה להן ואישור על ניכוי מס במקור בשל כך נאלצה המבקשת לבטל את השיקים שהיה עליה להעביר למשיבה בגין התשלומים שהתחייבה עפ"י ההסכם. המשיבה היא שמנעה ביצוע ההסכם.   33. ערבות המבקשת 2 ניתנה אך לגבי התשלומים עפ"י סעיף 10 להסכם הפשרה ולא בגין פיצויים, דמי שכירות או ערבויות. לפיכך יש לבטל מטעם זה את פסה"ד נגדה.   34. הזכיון, שהיווה בסיס עיקרי לתביעתה משיבה, לא נמכר לצד ג', אלא צד ג' ביקשת תקופת נסיון להפעיל את המקום כיד שישקול בתומה את כדאיות רכישת הזכיון. בסוף תקופת הנסיון לא יצאה העיסקה לפועל.   35. אין המשיבה זכאית לתבוע בעת ובעונה אחת גם פיצוי מוסכם עפ"י ההסכם וגם את סכום הנזקים שנגרמו לה ואם בחרה להוכיח את נזקה, מנועה היא לתבוע פיצוי מוסכם במצטבר.   טענות המשיבה: 36. מאחר והמבקשת 2 מודה בחובה החלקי כערבה לביצוע התשלומים לפי סעיף 10 להסכם, ניתן להעריך כי יינתן נגדה פסק דין חלקי ע"ס 168,813 ₪ כמפורט בסעיף 17 לכתב התביעה. במצב דברים זה יש לשקול את ביטול פסה"ד נגדה אם בכלל, תוך הבטחת סכום זה בצירוף הצמדה וריבית נכון למועד הגשת התביעה, כמפורט בסעיף 17 לכתב התביעה.   37. טענת המבקשות כי לא הגיע המועד לשלם למשיבה את החוב מאחר והמבקשות טרם מכרו את הזיכיון, אינה נכונה מהטעמים באים:   א. סעיף 11 להסכם קובע כי עם מכירת הזכיון לצד ג' תועבר במלואה יתרת התמורה למשיבה, טרם המכירה לצד ג'.   ב. טענת המבקשת 2 בסעיף 19 לתצהירה כי הזכיון לא נמכר מעולם לצד ג', אינה נכונה, שכן סעיף 11 להסכם מיום 26.3.01 שצרפה המשיבה כנספח ה' לתגובתה, הכולל בסעיף 5א את מכירת סניף יהוד, מלמד כי המבקשות קבלו בגין הזכיון שמכרו 600,000 ₪ וסעיף 12 להסכם הפשרה קובע כי המידה וצד ב' , (המבקשת 1) יסגור את הקליניקה ביהוד ו/או יעביר את פעילותו למקום אחר ו/או... הפעילות תיפסק... מתחייב צד ב' לשלם לצד א' את יתרת התמורה בתשלומים ממוצעים כפי שהיה עד למועד הסגירה או ההעברה."   דיון בשאלת סיכויי הגנת המבקשות 38. טענת המבקשות בדבר תהיותיהן על שכירת המושכר תמוהה. ראשית נראה כי היה עליהן מלכתחילה לעיין בהסכם שכירת המושכר שהיה בידי המשיבה (שבין המשיבה לקניון המשכיר), לפחות ערב חתימת הסכם הפשרה, לאור התחייבויות המבקשת 1 בסעיף 6 להסכם הפשרה לקבל על עצמה להמשיך את הסכם השכירות, כדי שתוכל לכלכל צעדיה מבעדו מועד, והעובדה כי לא עשתה כן פועלת אך לחובתה. שנית ולא כל שכן, תמוה יותר בעיני הכיצד חתמה המבקשת 2 בשם המבקשת 1 על הסכם שכירות חדש עם הנהלת הקניון מבלי לקראו כלל, וכי רק בדיעבד, גילתה כי משך תקופת השכירות לגביה התחייבה הינה 3 שנים. אין למבקשות אלא להלין על עצמן בענין מחדלים אלו, שאין להם מאומה עם התנהגות המשיבה, שהרי עפ"י תנאי הסכם הפשרה המבקשת 1 קיבלה על עצמה את זכויות המשיבה (סעיף 5 להסכם), לרבות "לחתום על הסכם שכירות עם המשכירה של הקליניקה ולהיכנס בנעלי צד א (המשיבה) בתנאים של הסכם השכירות עליו היא חתמה מייד לאחר החתימה על הסכם זה" (סעיף 7 להסכם הפשרה) והיה עליה לפעול באופן אחראי.   39. אינני רואה ממש בטענות המבקשת 1 בדבר סיכויי הגנתה, המצדיק בנסיבות המקרה את ביטול פסק הדין.   40. באשר לחלקה של המבקשת 2 כערבה, מאחר והמבקשת 2 מודה בחובה החלקי כערבה לפי סעיף 10 להסכם, ניתן היה לחייבה בפסק הדין בסך 168,813₪, כמפורט בסעיף 17 לכתב התביעה. במצב דברים זה ניתן לשקול את ביטול חלקו של פסה"ד נגדה בלבד, אך באשר ליתרת הסכום שנפסק.   41. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הגם שדחיתי את טענת המבקשות כי לא היתה המצאה כדין, לאחר עיון בטענות הצדדים ובנספחים שהוגשו, אני דוחה את הבקשה ביחס למבקשת 1.   42. עם זאת הגם שקבעתי כי ההמצאה היתה כדין, הרי שלאור חלקה המסוייג של המבקשת 2 בערבות שנתנה בהסכם הפשרה, אך לגבי התשלומים למשיבה לפי סעיף 10 להסכם, בהבדל מדמי השכירות והערבויות, ולאור נוסח כתב הערבות (השונה מנספח ט' לבקשה), סבורני כי בנסיבות המקרה יש מקום לבטל חלקית את פסה"ד לגבי המבקשת 2, שכן לא ראוי שהפרוצדורה תסתום את הגולל על טענה זו.   אשר על כן, אני מצמצמת את חובה של המבקשת 2 למשיבה בפסה"ד הנ"ל לסך של 168,813 ₪ בלבד, (כמפורט בסעיף 17 לכתב התביעה), בצירוף הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, באופן יחסי לסכום שנפסק כנגדה ביחס למבקשת 1, ומבטלת את פסק הדין ביחס לשאר חלקי פסה"ד ויתרת הסכום שנפסק נגד המבקשת 2.   43. באשר לביטול פסה"ד ביחס ליתרת הסכום שנפסק כנגד המבקשת 2 בלבד, רשאית המבקשת 2 להגיש בקשת רשות להתגונן, אך בנסיבות המקרה מוצע כי המשיבה תודיע בתוך 10 ימים לביהמ"ש, אם היא עומדת על ניהול התיק נגד המבקשת 2 לגבי החלק שבוטל בפסה"ד, דהיינו, מעבר למה שנפסק לחובתה עפ"י החלטה זו.   44. בנסיבות המקרה אני מחייבת את המבקשת 1 בלבד בהוצאות המשיבה בסך 3,500 ₪.   45.ביטול פסק דיןתרמיתמסמכיםכתב תביעה