דקירות סכין הריגה עונש מופחת

מעשי הנאשם שתי דקירות סכין בחזה שמו קץ לחייו של גבי סלומון ז"ל, צעיר תושב רחובות, אב לילד כבן 3 שנים, שהיה כבן 30 שנה במותו. גבי, כמו הנאשם, יצא בערב שבת 18.2.06, לבילוי במועדון של יוצאי אתיופיה ברחוב התעשיה בתל-אביב. על רקע של מה-בכך, ויכוח על מוצא העדות באתיופיה, שהתפתח שעות אחדות קודם לכן, הביא להתלקחות תיגרה, בה נטלו חלק המנוח ואחרים מבני העדה, בשעת בוקר מוקדמת של השבת, בסמוך ליציאה מן המועדון. בעוד התגרה בעיצומה, יצא הנאשם, בן דודו של מי שהתווכח עם גבי, ממועדון סמוך כשהוא נושא את הסכין הקטלנית בכיסו. הוא נקלע לתיגרה הזו והצטרף לניצים. במהלכה, כאשר במקום התגודדו לא-מעט צעירים מתקוטטים, הגיע גבי אל הנאשם וסטר בפניו שתי סטירות ("כאפות"). בתגובה לפגיעה זו בכבודו, כפי שהסביר בחקירתו, הוציא הנאשם את סכינו מן הכיס ודקר את גבי שתי דקירות קטלניות, כנזכר. הוא נמלט מן המקום והותיר את הנפגע שותת דם. גבי הובהל לבית-החולים ושם נפטר. לאחר שמיעת הוכחות במשפט, הרשעתי את הנאשם, יליד 1984, בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מהלך המשפט לאורך כל משפטו כפר הנאשם במיוחס לו, תוך שהפנה, בשלבים מסויימים, אצבע מאשימה כלפי אחרים. הדברים הובאו, בהרחבה, בהכרעת הדין המפורטת. לאחר הטיעונים לעונש, שנשמעו על בסיס הכפירה הזו, חלה תפנית אצל הנאשם בדברו האחרון. וכך אמר שם (עמ' 898-899): "אני רוצה להגיד אבל אני לא יודע איך להגיד את זה. רציתי להגיד למשפחה שאני מצטער. אני מצטער על אותו יום שקרה. אני לא יכול להסתכל להם בעיניים (מדבר כאשר ראשו מורכן) אני בקושי מצליח להרדם בלילה. אני מתפלל יום ולילה שיסלחו לי. כבוד השופט קשה לי אני מבקש לשבת (יושב). אני מבקש לדבר עם מישהו מבני משפחת המנוח בפרטיות אחרי הדיון. אני מבקש להגיד לו מה שיש לי, יש לי פחד קהל ואני רוצה להגיד לו מה קרה ואיך הסתבכתי באסון". לאחר ההפסקה ולאחר שהקהל לא הוכנס לאולם בשל דברי הנאשם על פחד קהל, הוסיף ואמר: "אני לא אומר דברים כדי שירחמו עלי, אני אומר שאני מצטער מכל הלב על מה שקרה. גרמתי למוות של בן אדם ועשיתי טעות ואני מצטער על זה, אני באמת מצטער על זה. כשהייתי למטה היו לי הרבה דברים להגיד. לשאלת בית המשפט שמבקש ממני הבהרה ושואל האם להתייחס אלי כמי שעשה את הדבר, אני משיב שכן". מכוח התפנית הדרמטית הזו בעמדת הנאשם, שהודה, במפתיע, במיוחס לו, בדברו האחרון, איפשרתי לשני הצדדים השלמת טיעונים לעונש, על בסיס דבריו אלה של הנאשם. טיעוני הצדדים ב"כ התביעה עמדה על תוצאותיה החמורות של התנהגות הנאשם וכיוצא ממנה, עתרה לגזור לחומרה את עונשו, כמעט במיצוי הדין. קדושת החיים היא מעל הכל, אמרה. עוד הדגישה את האלימות הרבה, ובמיוחד זו הכרוכה בשליפת סכין ובדקירה, הנראית בכל מקום ובכל פינה, במועדונים, ברחובות ובכביש. אלה מעשים קשים המסתיימים במוות או בפציעות קשות. רק באותו מתחם שבו התלקחה התיגרה וגבי ז"ל נדקר למוות בידי הנאשם, התרחשו קטטות אחדות, במהלך החודשים הסמוכים ששתיים מהן הסתיימו, גם הן, בתוצאות פטאליות. על-כן, התמונה העצובה הזו מחייבת החמרה בעונשים. התובעת עמדה על נסיבות האירוע, שלמעשה, כך סיפר הנאשם במשטרה, היה מעורב בו משחק של כבוד. הוא קיבל שתי סטירות, כבודו נפגע ועל-כן שלף את הסכין ודקר את גבי שתי דקירות. אם בתחילה, במהלך החקירה הודה בדברים, הרי שבמשפט הרחיק עצמו מהם ולא נטל אחריות, תוך שלא היסס להצביע על אחרים, כמי שביצעו את המעשה. התובעת תארה את קורות חייו של גבי ז"ל שעלה ארצה, לבדו, בגיל 14 ממניעים ציוניים, למד בתיכון, התגייס לצה"ל ואף שירת בקבע. הייתה לו עבודה קבועה, בת-זוג וילד משותף. המשפחה הלומת-הצער, היושבת בבית המשפט, איננה יכולה לשאת את האסון. היא הגישה פסיקה שעניינה מעשי הריגה שבוצעו על ידי צעירים ובה קשת רחבה של ענישה, החל מענישה מחמירה של 20 שנה מאסר בפועל (בגין מעשה שעל גבול הרצח), עבור ב- 18 שנה מאסר בפועל (קטטת סכינים בין שניים) וכלה במאסר בפועל נמוך יותר, של 15 ו- 13 שנים. להמחשת הפסיקה, הכינה התובעת טבלה ובה ריכוז נתונים הנוגעים לעונש. גם לאחר שמיעת דברו האחרון של הנאשם לא סברה התובעת, כי יש מקום לשנות מטיעוניה. היא לא שמעה מן הנאשם חרטה כנה, מה-עוד שבראשית דבריו לא אמר בפה-מלא, כי הוא מצטער ואף לא הבהיר, מפורשות, כי הוא מודה בדברים, אלא לאחר שנתבקש להסביר את דבריו. זו חרטה מאוחרת שבאה בעקבות עדות שקרית במשפט, הדגישה. ב"כ הנאשם ביקשה לקחת בחשבון, בטרם חלה התפנית בעמדת הנאשם, את דברי עד האופי בעבורו, מדריך מכפר הנוער בו שהה, שהכיר את הנאשם וסיפר על הרקע המשפחתי שלו ועל אופיו הצנוע. לדבריו לא קישר את האירוע ששמע אודותיו, עם הילד הזה שחינך. הסניגורית סמכה ידיה גם על שני מכתבים מכפר הנוער וכן מקיבוץ הזורע, בו שהה הנאשם לאחרונה, המשבחים את הנאשם ומתארים את המצוקה המשפחתית הקשה שלו, מאז עלה ארצה בשנת 1994 וגודל בידי אם חורגת, כולל לאחר שאביו נהרג בארץ בתאונת דרכים. היא תיארה את הנסיבות שפורטו בהכרעת-הדין והדגישה את זאת שלא היה זה מדרכו של הנאשם לשאת עמו סכין. למעשה, נקלע לריב-לא-לו ואף נפגע על-ידי המנוח, שהיה כעוס במהלך התלקחות התיגרה, הגם שחבריו ניסו למנוע ממנו את המשך השתתפותו בתיגרה. בפועל, הוא חש פחד מפני המנוח, שהיה במצב של השתוללות, כמתואר בהכרעת-הדין ולא התכוון להורגו, אלא בכוונתו היתה אך לפצעו. הנאשם חווה טראומה קשה, בהמשך, והגיע למשטרה, לאחר ימים אחדים של מצוקה נפשית, כולל נסיון אובדני. המדובר בצעיר חסר-עבר-פלילי, שזה עתה השתחרר מן הצבא וגדל בנסיבות משפחתיות קשות. ואף-על-פי-כן הצליח לשרוד ולתפקד. אין לנאשם דפוסי התנהגות עברייניים ועל כן אין מקום למצות עמו את הדין, כדרך שהציעה התביעה. גם היא המציאה ריכוז פסיקה, כולל בטבלה, מתוך שהפנתה לפסיקה מתונה, פחותה בהרבה מרמת הענישה עליה הצביעה התובעת. לטעמה, רף הענישה העליון, כאמור בפסיקה זו, איננו צריך לעלות על 10 שנות מאסר בפועל. למשמע דברו האחרון של הנאשם, הופתעה מטבע הדברים, באת-כוחו, שלא העריכה, לדבריה, כי הוא יקום ויאמר דברים כאלה. לגופם של דברים, המדובר בהודאה ועל-כן צריך, כאשר ייגזר דינו, להתחשב בה, במשקל מלא, יחד עם החרטה הכנה שהביע, וכן עם הבעייתיות שאיפיינה תיק זה, במסגרת היחסים בין בני העדה, כולל שתי המשפחות, כפי שהדבר מצא ביטוי גם בהכרעת-הדין. כיצד לשקול את הדברים? אעמוד, תחילה, על אופי מעשהו של הנאשם, במסגרת נגע האלימות הכללי בחברה ולאחר מכן אבחן את השיקולים האחרים, כולל הודייתו בדברו האחרון, משמעותה ומשקלה. אי-אפשר שלא לקבל כל שדיברה עליו התובעת אודות הרעה-החולה הזו של אלימות בחברה הישראלית ובמיוחד על תת-תרבות הסכין. הרבה כבר נאמר על כך וחוששני, כי על-פי מראית פני הדברים במציאות, עוד ייאמר, כהנה וכהנה. האלימות הזו אוכלת בנו בכל פה. היא מתפרצת כמעט בכל הנסיבות, חמורות כקלות. לעיתים, אפילו על רקע של מה-בכך, כמו בענייננו. לעיתים, אפילו בנסיבות של שליחת מבט שלא נשא חן בעיני מאן דהוא. שלא לדבר על מי הסבור שכבודו נפגע, בשל עניין כזה או אחר, כמו כאן, והוא מגיב בתוקפנות, בלא כל יחס לטיב העניין. ועל הנפגעים, נדקרי הסכינים, מהם למוות, שומעים אנו לאחר מכן. בראשית כל שבוע שומעים אנו על נדקרי הבילויים של סוף השבוע הקודם. פעמים לא-מעט, הרשימה ארוכה. גם התובעת הצביעה על נפגעי הדקירות האלה במתחם או באיזור שבו התלקחה התיגרה. וכמוהם, בכל רחבי הארץ. כמעט בכל מועדון בילויים לילי של שותי-אלכוהול למינהו, כך הם פני הדברים, למרבית הצער. התגובה על מעשים כאלה צריכה להיות קשה ונמרצת. כבר אמרנו, כי תחילתם של דברים בחינוך: החינוך להימנעות מאלימות ולפתרון סכסוכים בין-אישיים בדרכי שלום. את זאת יש להתחיל בגיל צעיר. הפירות יבשילו, כך צריך לקוות, עם הבגרות. רשויות אכיפת החוק צריכות לעשות את שלהן בנחרצות, כדי לנסות ולמנוע את כל הכרוך במעשי האלימות ולרבות החזקת סכינים וחפצים דוקרניים אחרים. בתי המשפט, הפועלים בסופם של דברים, כאשר המציאות, לעיתים קשה ומרה, כמו כאן, פרושה לנגד עיניהם, תורמים את תרומתם, אף את זאת כבר אמרנו, באמצעות ענישתם. הענישה הזו, ככל שתהא קשה, כך תהא גם מרתיעה. על כל אוחז בסכין לדעת, כי צפוי לו עונש מחמיר, אפילו רק בשל החזקתה. לא כל שכן כך, אם יעשה בה שימוש. ועוד יותר - אם יפגע בזולתו. פגיעה פטאלית, צריכה לגרור ענישה קשה מאין כמותה. דומני, כי בעת האחרונה ניתן להיווכח בקיומה של הגישה הזו בבתי המשפט. מובן, כי הענישה היא אינדיווידואלית. כל מקרה על פי נסיבותיו. כל עבריין ייענש גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות. זו טיבה של הענישה, בכל עניין ועניין. הנאשם הוא צעיר ובלא הרשעות קודמות. על פניו, צעיר נורמטיבי שלא היה מעורב, קודם לכן, באלימות. אלא שהמקרה היחיד הידוע, בו נטל חלק, הוא חמור מאין כמותו. הוא קיפד בשתי איבחות סכין את חייו של אדם אחר, צעיר ובעל משפחה. האם ישנה משמעות ממשית, בנסיבות כאלה, לנסיבות האישיות של הנאשם? סבורני שאין כן הדבר. גם באשר להתייחסות אל הודייתו המאוחרת של הנאשם, לאחר ניהול משפט הוכחות מורכב וסבוך, שבמהלכו הוצרכו להעיד עדים רבים, עניין לנו במשקל יחסי מועט. מטבע הדברים הוא, כי נסיבות אישיות נידחות במשקלן מפני המוטל על הכף השניה של מבצע עבירות קשות. עבירות כאלה, חזרנו ואמרנו, מחייבות הרתעה. לעיתים את הרתעתו של העבריין עצמו ולעיתים של אחרים. אני מאמין שהנאשם את לקחו שלו למד. מה שעשה מלווה אותו כבר עתה, כך אמר. מותר להאמין לדבריו אלה. מותר גם להניח, כי מה שעשה ילווה אותו גם בהמשך, שנים הרבה. גם אם הרתעתו איננה נחוצה עוד, עדיין יש לעמוד על הרתעת הרבים. כאשר המציאות היא כפי שתארתי אותה לעיל, ומידי פעם היא טופחת על פנינו, שוב ושוב, הרתעת הרבים חיונית. ועוד לא אמרנו מילה על ערך קדושת החיים. הערך הזה הוא ראש וראשון, כמעט, לערכים הקיימים בחברה מתוקנת. בלעדיו, כבר נאמר, לא תהא תקומה לשום חברה. על כן צריך לעמוד על כיבודו של הערך הזה עד-מאוד, כולל בעת שבאים אנו לענוש את מי שפגע בו אנושות. גם על כך דיברו בתי המשפט פעמים הרבה. הודייתו של הנאשם היתה מאוחרת. הוא ניהל משפט הוכחות מלא. עדים רבים העידו במהלכו, מהם אנשי משטרה ומהם אזרחים. זו אמנם זכות לגיטימית של נאשם לעמוד על שמיעת ההוכחות בעניינו, אך לדברים מחיר, כאשר אותו נאשם מורשע וכאשר יש להחליט בעניין עונשו. במצב שכזה, אם לא הודה ולא הביע חרטה, הוא לא יוכל להנות, ככלל, מפירות של הודייה. אמנם, אין להחמיר בעונשו משום שניהל משפט הוכחות, אך מנגד, אין להקל בעונשו, משום שלא התוודה על מעשיו ולא הצטער על עשייתם. הדברים נכונים, כך, עד שמיעת דברו האחרון של הנאשם, שאז חלה תפנית בעמדתו, כפי שכבר הזכרתי. מה משקלה של התפנית הזו, כאשר בדברו האחרון הודה הנאשם במעשיו, הביע צער עליהם, אף חרטה? סבורני, כי בנסיבות האלה, משקלה איננו רב. דברי נאשם נבחנים בכֵנותם לאורך כל המשפט. כך גם הודייתו ועיתויה. הכֵנות איננה מבחן של רגע. היא איננה קיימת, כאשר עולה חשש, כי היא כרוכה בהודייה שיש בה משום רצון לנצל את משמעותה לרכישת יתרון בעת גזירת הדין. חוששני, כי חשש כזה קיים בענייננו. בסופו של דבר ניהל הנאשם, כפי שכבר הזכרתי, משפט של הוכחות מתוך דחייה חד-משמעית של מה שיוחס לו ומתוך האשמת אחרים בכפייה אלימה שלו, לקחת על עצמו אשם-לא-לו. בצד אלה היפנה אצבע מאשימה כלפי מי מאותם אחרים, על כי ידו היתה במעשה הדקירה. גם על כך עמדתי, בפירוט, בהכרעת-הדין. הנאשם הורשע בדינו, מתוך דחיית גירסתו זו בבית המשפט. אין תימה, איפוא, אם לאחר מכן, בסוף סופו של המשפט, כאשר הוא מודה, במפתיע, בעשיית המעשה, מותר לחשוד בו, כי גם אותו יסוד של השגת יתרון עונשי, בנוסף לכל מה שאמר על הבעת צער וחרטה, מצוי בבסיס הודייתו המאוחרת הזו. שאם לא כן, מדוע לא אמר כדברים האלה מייד בתחילת המשפט, או בסמוך לאחר מכן? מדוע היה מוכן להקשיב, בהרכנת ראש, כפי שציינתי, לכל העדים שהעידו בבית המשפט, מבלי שיאמר "עשיתי", כפי שאמר בדברו האחרון? שאלות אלה מכרסמות בכנות התנהגותו של הנאשם, בכל הנוגע למשמעות ההתחשבות בפֵירות ההודייה והחרטה, לצורך ההקלה בעונש. צריך, אם כן, להפריד בין מי הלוקח אחריות מייד ומביע את חרטתו לבין מי העושה כך בסופה של הדרך, כאשר כלו כל הקיצין ושוב אין לו מנוס אלא מלהיענש. עם זאת, אינני יכול לומר, כי ההודייה הזו, המאוחרת מידי, אין לה, כלל, משמעות בעיני. גם כך, עדיין יש לה משמעות, אלא שמשמעות זו תתבטא במשקל מופחת. העונשים עמדתי על הנסיבות של ביצוע המעשה הקשה על ידי הנאשם באותן שעות בוקר מוקדמות ועל השלכותיהן הטרגיות. הבאתי לכדי ביטוי גם את מכלול השיקולים הזקוקים הדגשה בבחינת העונש הראוי לו לנאשם הזה, בנסיבות אלה. מצאתי גם, כי הודייתו המאוחרת יש לה, אמנם, משקל - שהרי בשום מקרה אי-אפשר להתעלם מהודייה וחרטה, אפילו אם הן מאוחרות - אלא שהמשקל הזה מופחת. כאשר עניין לנו במעשה אלימות קיצוני של הריגת אדם באמצעות דקירות סכין, מעמד של בכורה, בכל מובן, לאינטרס הציבור, המדגיש את הצורך במלחמה באלימות, בכלל, ובתת-תרבות הסכין בפרט, ולרבות מתוך הבלטת יסודות של ערך קדושת החיים, מצד אחד וגמול והרתעת הרבים, מן הצד האחר. נסיבותיו האישיות של הנאשם נידחות, כמעט כליל, מפני יסודות אלה. על פי מכלול זה אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 16 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 21.2.06. שנתיים מאסר על-תנאי לשלוש שנים שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה עליה הורשע, עבירה של החזקת סכין או כל עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים מהיום. דקירההריגהסכיןמשפט פלילי