ביטול הסכמה דיונית להגשת סיכומים

ביטול הסכמה דיונית להגשת סיכומים בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בעכו, שניתן ביום 29.10.02 (להלן "פסה"ד"). בפסה"ד נדחתה תביעתו של המערער לנזקי גוף, שלטענתו נגרמו לו בזמן אימון גופני (ריצה לחימום הגוף). לטענת המערער הוא נפל תוך כדי ריצה. בפסה"ד נמנע בימ"ש קמא מלפסוק הוצאות למשיבים למרות שהתביעה נדחתה, ועל כך הערעור שכנגד. הצדדים הסכימו "הסכמה דיונית", לפיה יוגשו סיכומים בצרוף מסמכים, מבלי שתישמענה עדויות, ולאחר מכן יינתן פסק דין מנומק. לטענת המערער ההסכמה היתה לדיון לפי סעיף 79 א', אך הפרו' מעיד כגירסת המשיבים על תוכן ההסכמה הדיונית. בימ"ש קמא קבע בפסה"ד, שמפי המערער הושמעו בהזדמנויות שונות שלש גירסאות לגבי האופן שבו קרתה הנפילה. ואלה שלש הגירסאות: א) בשטיח שעליו רץ המערער לחימום היו קרעים רבים, ובאחד מהם נתקלה רגלו והוא נפל; ב) רגלו של המערער נתקלה במקום שבו עלה קצהו של אחד השטיחים על גבי שטיח סמוך לו, ומחמת זאת הוא נפל; ג) כדור הגיע אל מקום ריצת המערער, והמערער נתקל בכדור ונפל. אין מחלוקת שאם הנפילה קרתה מחמת כדור, אין אחריות רובצת על המשיבים. בימ"ש קמא קבע שמכיון שהמערער העלה שלש גירסאות כנ"ל, שאחת מהן אינה מטילה אחריות, ובהעדר שמיעת ראיות בעל פה, אין מנוס מלדחות את התביעה. סבורני שבימ"ש קמא צדק במסקנתו זו. אוסיף על דברי בימ"ש קמא שניים אלה: א) לא זו בלבד שמכיון שאחת הגירסאות שוללת אחריות, מן הראוי לדחות את התביעה, אלא שמעצם העובדה שהועלו שלש גירסאות שונות, מתעורר ספק רב אם הנפילה נגרמה באחת מהדרכים שמעלה המערער, או שמא מחמת סיבה אחרת בלתי ידועה לנו, סיבה שאין טמונה בחובה אחריות כלשהי מצד המשיבים; ב) המערער בערעורו טוען שהנפילה ארעה לפי גירסה א' הנ"ל, היינו מחמת קרע בשטיח. מטעם המשיבים הובאה ראיה בתצהיר המכחישה שהיו קרעים בשטיח. יש אפוא יסוד בראיות גם לסתירת גירסת המערער שעליה סומך הוא כיום את תביעתו. כאמור, המערער טוען שההסכמה הדיונית היתה להכרעה על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. טענה זו מוכחשת ע"י באי כח המשיבים, ומיניה וביה על ידי בימ"ש קמא בפסה"ד, ועל ידי הפרו' של בימ"ש קמא. ואולם, אפילו תמצי לומר שההסכמה היתה לסעיף 79 א', גם אז צדק בימ"ש קמא בפסה"ד. ראוי לזכור שכבר נפסקה הלכה שגם בהכרעה לפי סעיף 79 א' (כמו גם לפי סעיף 4 (ג) לפלת"ד), רשאי ביהמ"ש לדחות את התביעה מכל וכל, ואין הוא חייב לפסוק סכום פלוני, המצוי בין הסכום הנתבע לבין הסך אפס הנטען ע"י הנתבע. בנסיבות כשלנו, כאשר אין דרך להסיק כיצד ארעה הפגיעה בגופו של המערער, נכון היה לדחות את התביעה גם בפסיקה לפי סעיף 79 א'. צודקים המשיבים שמשנדחתה התביעה, ראוי היה לחייב את המערערים בהוצאות. בימ"ש קמא לא נימק את החלטתו להימנע מפסיקת הוצאות, פרט לאמירה סתמית לאמור: "בנסיבות המקרה לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות". בטרם אסיים אעיר שלש הערות: א) יכולה להיות תחושת אי נוחות מכך שמחמת ההסכמה הדיונית לא נתלבנה המחלוקת ע"י ראיות. אכן, יתכן שכאשר יש מחלוקת עובדתית לגבי עילת התביעה, ראוי שביהמ"ש לא יסכים אוטומטית להכריע על סמך טענות בכתב ללא חקירות ודרישות. ואולם בעניננו, משהמתין המערער לקבלת פסה"ד, ומשניתן פסק דין, אין מן הראוי שנסיג אנו את הגלגל אחורנית, ונחזיר את התיק לשמיעה מחדש. במיוחד הדברים אמורים כאשר מפי המערער כתובע יצאו שלש גירסאות שונות. ב) המערער טוען שהעדויות אודות דברי המערער באוזני אחרים הן בבחינת עדות שמיעה. אין הדבר כך. מדובר בדברי בעל דין שעליהם מעיד אדם. דבריי אלה נכונים בודאי לגבי עדותו של המדריך רטיב, ששמע את הדברים ישירות מפי המערער. הם נכונים גם לגבי עדותו של החוקר הפרטי, ששמע מפי רכז הספורט ברקאת, ששמע מפי המערער. אמנם עדות החוקר מפי הרכז היא עדות שמיעה, אך משהוסכם שיצורפו מסמכים לסיכומים, תושש במדה רבה כוחו של ליקוי זה, ואכן ב"כ המערער לא טען טענה זו, אלא טען שעדויות על דברים שאמר המערער הן עדות שמיעה (ובכך כאמור לא צדק, בהיות המערער בעל דין). ג) אם אמת נכון הדבר שהנפילה נגרמה מחמת קרע בשטיח, הרי ראוי לקבוע אשם תורם גבוה למדי על המערער, שכן המערער טען שהקרעים בשטיח היו מוכרים לו זמן רב קודם לתאונה, ושהוא אף התריע על כך לא אחת בפני האחראים למקום. יחד עם זאת אין לקבל את טענת המשיבים, שמשידע המערער אודות הקרעים בשטיח, יש לראות בו כמי שהסכים לקבל על עצמו את הסיכון, ועל כן אינו זכאי לפיצוי. אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, לקבל את הערעור שכנגד, ולחייב את המערער לשלם למשיב (מרכז קהילתי (מתנ"ס) ירכא) סך כולל של 5,000 ₪ הוצאות בשתי הערכאות, בצרוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום, ולצד ג' (מועצה מקומית כפר ירכא) סך כולל של 2,500 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא, אב"ד מ. נאמן, שופט: אני מסכים. מ. נאמן, שופט י. גריל - שופט: א. אין בידי להצטרף לחוות דעתו של אבה"ד ס. הנשיא, כב' השופט י. יעקבי-שווילי. כפי שפירט והסביר כב' השופט קמא בפסק-דינו המנומק קיימות שלוש גירסאות של התובע באשר לארוע התאונה. שתיים מהן יש בהן כדי להטיל חבות על הנתבעת ו/או על המועצה, ואילו השלישית אין בה כדי לשמש תשתית לאחריות. שתי הגירסאות הראשונות הינן אלה: 1) גירסת התובע בתצהירו מיום 13.1.01 לפיה בתאריך 11.10.98 תוך כדי ריצת חימום לפני האימון בתוך האולם נתקל בשטיח קרוע, ונפל על כל משקל גופו על יד שמאל. גרסה זו נתמכת בגירסה זהה שמסר מר מובדא אבו חמד בתצהירו מיום 13.1.01. 2) גירסת התובע כפי שנמסרה לחוקר יובל מידן כמפורט בהודעת התובע מיום 18.2.99 לפיה: "... באולם על הרצפה יש שטיחים שמונחים זה על זה והרגל שלי נכנסה ברווח שבין שטיח לזה שמונח עליו". ואילו הגירסה השלישית שאין בה כדי להטיל חבות: 3) גירסת התובע שנמסרה ימים מספר לאחר התאונה למר סובחי ברכאת, מנהל מחלקת הספורט לפיה נתקל התובע בכדור ונפל. (הודעת מר סובחי מיום 18.2.99 לחוקר). גירסה זו נתמכת בתצהיר מר רטיב אבו טריף מיום 22.3.01, שבמועד ארוע התאונה עבד כמאמן בחדר הכושר, וכן בטופס הודעה על התאונה מיום 19.10.98. ב. כב' השופט קמא מסביר שהואיל והצדדים ויתרו על חקירת העדים והמצהירים, נמנעה מביהמ"ש האפשרות להתרשם מן התובע ומשאר העדים, ולכן אין באפשרותו לקבוע דבר בענין אמינותם של התובע ושל שאר העדים. לכן, אין באפשרות ביהמ"ש לקבוע איזו גירסה מתוך השלוש היא הנכונה. משמע: לא הוכח כיצד ארעה התאונה ומה גרם לנפילת התובע. הואיל וגירסה מס' 3 אינה מטילה חבות על הנתבעת ו/או על המועצה, ומאחר שאין באפשרות ביהמ"ש לקבוע (בהעדר חקירת העדים והמצהירים) דבר בענין אמינותם של התובע ושאר העדים, הרי לא הוכח כיצד ארעה התאונה ומה גרם לנפילת התובע. התוצאה של אי היכולת להכריע בין הגירסאות הינה אחת - דחיית התביעה כבלתי מוכחת, וזאת בשים לב לכך שפסק-הדין לא ניתן על דרך הפשרה אלא כפסק-דין רגיל שבו על ביהמ"ש להכריע בין הגירסאות ולקבוע את העובדות כפי שהוכחו. ג. עיינתי בטיעוני הצדדים במסגרת הערעור ובתיקו של כב' ביהמ"ש קמא. מסקנתי היא שאין מנוס מלקבל את הערעור ולהורות על החזרת הדיון לכב' ביהמ"ש קמא לשמיעת העדויות בתיק. דעתי היא שהסדר דיוני אמור לשמש כלי עזר במטרה לייעל את הדרך שבה יתברר הדין בפני ביהמ"ש. אין להסכים לכך שההסדר הדיוני יביא למעשה למניעת הכרעה במשפט, ולמצב שבו נמנעה מביהמ"ש האפשרות להכריע בין גירסאות כפי שקרה במקרה שבפנינו. עסקינן בתיק אזרחי במסגרתו עומד לרשות הצדדים מרחב פעילות ניכר, בין אם בדבר הסכמה למתן פסק-הדין על דרך הפשרה, בין אם בדבר הסכמה למתן פסק-דין ללא חקירת מצהירים ועדים אלא על יסוד תצהירים, מסמכים וסיכומים שבכתב, וכיו"ב דרכים. כך גם נהוג חדשות לבקרים, בין אם עפ"י הצעת השופט הדן בתיק, ובין אם ביוזמת הצדדים. ברובם המכריע של התיקים מקבלים הסדרים אלה תוקף של החלטה ובהתאם לכך מוכרע הדין. המקרה שבפנינו הוא מקרה נדיר שבו היה מקום לעניות דעתי לכך שביהמ"ש יקבע שבהעדר אפשרות להכריע בין הגירסאות, ללא חקירת המצהירים והעדים, אין מנוס מלבטל את ההסדר הדיוני ולשמוע את הראיות בדרך הרגילה. רובם המכריע של ההסדרים הדיוניים משרת היטב את הרצון הלגיטימי של ביהמ"ש ושל הצדדים לייעל את הדיונים. אך מקום בו מתברר שבמקום לשרת את המטרה עלולה להיווצר תקלה (כפי שקרה בעניננו) יש מקום לכך שביהמ"ש יורה על ביטול ההסדר. ד. אבהיר, שברוב המקרים לא ניתן לדעת בשעת אישור ההסדר הדיוני שקיים קושי שלא יאפשר חריצת הדין מבלי שיישמעו העדים. קושי זה מתברר בדרך כלל בדיעבד, בבוא ביהמ"ש לעיין בסיכומיהם של הצדדים, בתצהירים ובמסמכים שהוגשו. כאשר מתברר לביהמ"ש שקיימות גירסאות מנוגדות שההכרעה ביניהן בלתי אפשרית ללא חקירת העדים, והבחירה בין גירסה א' לגירסה ב' היא החורצת את שאלת החבות, אין מנוס מלנקוט יוזמה ולהורות על ביטול ההסדר. אני גם מסתייג מן האמור בהערה ב' של חברי כב' אבה"ד, בעמ' 3 של פסק-דינו, וזאת משום שלדעתי השאלה איזה משקל ניתן ליחס להודעתו של מנהל מחלקת הספורט מר ברכאת, ולתצהירו של המאמן רטיב, תצטרך להתברר רק לאחר שאלה יופיעו בביהמ"ש וייחקרו על דוכן העדים כאשר יתנהל המשפט בדרך הרגילה. גם מן האמור בהערה ג' של חברי אני מסתייג. אינני יודע אם בסוף הדרך יהא מקום להטיל אשם תורם, בודאי שאיני יודע האם האשם התורם (אם יוטל) יהא "גבוה למדי", הכל יתברר בבוא העת, לאחר שמיעת הראיות. נראה לי, שבטרם נשמעה גירסת התובע מעל דוכן העדים, ההשערה לפיה האשם התורם עשוי להיות גבוה למדי, שוות משקל להשערה הפוכה בדבר אשם תורם נמוך. ה. ציינתי קודם לכן, שההסדר הדיוני אמור לשרת את מטרת בירור המשפט, בבחינת כלי עזר, ואין מקום לכך שהמשפט המהותי ישתעבד למעשה לדרך הדיונית. לענין זה אני מפנה לפסק-דינו של כב' השופט א. מצא ב-ע.א. 4384/90 ואתורי נ. ביה"ח לניאדו, נ"א (2) פד"י עמ' 171. היתה זו תובענה בדבר רשלנות רפואית בלידה. במהלך המשפט הגיעו הצדדים להסדר דיוני על-פיו יחקור כל אחד מב"כ הצדדים את המומחה של הצד שכנגד, ופרט לכך לא תובאנה ראיות נוספות. על-פי הסדר זה נתבקש ביהמ"ש המחוזי להכריע בשאלת האחריות על בסיס חווה"ד של המומחים וחקירתם הנגדית. דא עקא: שאלות עובדתיות חשובות נותרו במחלוקת וללא הכרעה, כגון: כיצד נהגו הרופאים שטיפלו במנוחה, האם הסבירו לה את הנדרש באשר למצבה, אם לאו? במהלך שמיעת הראיות ביקש ב"כ התובעים להגיש כראיה דו"ח של ועדת חקירה שנתמנתה ע"י משרד הבריאות, ואילו ב"כ הנתבעים התנגד, בין היתר, על סמך ההסדר הדיוני. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההתנגדות, הן משום שהדו"ח אינו ראיה קבילה, והן משום שנוכח ההסדר הדיוני אין להתיר הגשתו. סופו של דבר נדחתה התביעה ועל כך הוגש הערעור. ו. בפסק-דינו ציין כב' השופט א. מצא שביהמ"ש המחוזי מיאן לקבל את דו"ח ועדת החקירה הואיל ולפי ההסדר הדיוני דו"ח ועדת החקירה (אם הוא קביל) הינו ראיה חיצונית שהצגתה מנוגדת להסדר הדיוני. מה עוד שיהא אז צורך לאפשר לנתבעים להביא ראיות לסתור. כותב על כך כב' השופט א. מצא, שם, בעמ' 187: "הנני נכון לקבל כי צדקה השופטת בקובעה, שבקשת המערערים להציג כראיה את דו"ח ועדת החקירה חורגת מגדר ההסדר הדיוני. אך דעתי היא כי בנסיבות הענין ראוי היה לשופטת להתיר את הצגת הדו"ח חרף הסטיה מן ההסדר הדיוני". (ההדגשה שלי, י.ג.) ובהמשך, בעמ' 188: "נראה לי שבנסיבות הענין ראוי היה להעדיף את שיקולי עשיית הצדק על פני ההתחשבות בהסדר הדיוני, שעצם כריתתו הוכחה כבלתי הולמת את צורכי הבירור ושהסטייה ממנו אינה עלולה לגרום למשיבים יותר מאי-נוחות דיונית". ז. כב' השופט א. מצא הוסיף והביא את דברי כב' השופט ברנזון מתוך ע"א 189/66 ששון נ. קדמה, כ' (3) פד"י, עמ' 477, בעמ' 479: "... הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות... כבר אמרתי הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על ידי האמצעי של פסיקת הוצאות....". (ההדגשה שלי, י.ג.). ובהמשך, בעמ' 189, הוסיף וכתב כב' השופט א מצא בעניין ואתורי: "הסדר דיוני, כדוגמת זה שכרתו הצדדים בפרשתנו, עשוי לייעל עד למאד את הליך הבירור. לכן, יש לברך על הסדרים כאלה, וכל עוד אין בכך כדי לגרוע מיכולתו של בית-המשפט לעשות משפט, זכאים הצדדים לצפות ולדרוש שההליך ינוהל על-פי המתכונת שנקבעה בהסדר שעליו הסכימו מראש, אך בהסדר אין משום קדושה, ואם מתברר שניהול ההליך על-פי ההסדר הדיוני לא יאפשר לבית-המשפט להכריע במחלוקת האמיתית שבין הצדדים רשאי בית-המשפט להתיר סטייה מן ההסדר". (ההדגשה שלי, י.ג.). ח. דברים אלה נכונים ויפים הם לעניננו. עשיית משפט מחייבת במקרה ספציפי זה לבטל את ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים ולהורות, שבהעדר אפשרות להכריע בין הגירסאות, אין מנוס מלשמוע את העדויות שבתיק בדרך הרגילה ובהתאם לכך לקבוע עובדות וממצאים, ואת המסקנות הנגזרות מממצאים אלה. ככל שיתברר בדיעבד שהטירחה היתה טירחת שוא, יוכל ביהמ"ש לשקול בבוא העת פסיקת הוצאות בשיעור מתאים. לכן, אילו דעתי היתה נשמעת הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של כב' ביהמ"ש קמא, ולהחזיר את התיק לדיון לכב' ביהמ"ש קמא לצורך שמיעת העדויות בדרך הרגילה. (תוך ביטול ההסכמה הדיונית בדבר הכרעה בתיק ללא חקירת עדים ומצהירים). הייתי גם דוחה את הערעור-שכנגד. עוד הייתי מורה שבשלב הנוכחי ישא כל צד בהוצאותיו, וכי המזכירות תחזיר למערער את הפקדון שהופקד, במידה והופקד. י. גריל, שופט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של אבה"ד, ס. הנשיא השופט י. יעקבי-שווילי. מסמכיםסיכומיםהסכמה דיונית