תביעה להחזרת כספים שנמשכו מחשבון אדם שנפטר

1. תחילתה של תביעה זו בתביעה בסדר דין מקוצר אותה הגיש התובע נגד הנתבע. אצל הנתבע, בסניף האשל בבאר שבע, ניהלה הגברת פיניש ז"ל – אמו המנוחה של התובע, חשבון בנק שמספרו 215130 (להלן "החשבון"). הגברת פיניש נפטרה ביום 3.7.1996 ועל פי צו ירושה מיום 28.8.2000 התובע הוא היורש היחיד בעזבונה (ראה נספח א' לכתב התביעה). לטענת התובע, ערב פטירת אמו, היו בחשבון הסכומים הבאים: בחשבון העו"ש סך של 1,468.96 ₪ נכון ליום 29.3.96 ובתכנית חיסכון סך של 26,139 ₪ נכון ליום 20.9.95 (ראה נספחים ב/1 ו-ב/2 לכתב התביעה). בכתב התביעה נטען כי לאור צו הירושה, הנתבע חייב לשלם לתובע את הסכום של 45,618 ₪, שהוא צירוף הסכומים שלעיל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 2. הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן בבש"א 11454/00. בהחלטת כב' הרשם אהרון בן יוסף מיום 24.10.01 ניתנה רשות להתגונן ונקבע כי תצהירה של הגב' ישוב אשר צורף לבקשה ישמש ככתב הגנה. 3. בכתב ההגנה של הגב' יישוב, מנהלת מחלקת גבייה אצל הנתבע, נאמר כי בתאריך 20.11.1990 חתמה המנוחה על הסכם עיכבון וקיזוז בחשבונות החיסכון (ראה נ/3). באותו מועד חתמה גם על טופס בקשה למשיכה מתוכנית החיסכון שלה לחשבון 173896 (ראה נ/4). בתאריך 4.3.92 חתמה המנוחה על כתב ערבות להבטחת התחייבויות "פיניש חברה למסחר והשקעות בע"מ" (להלן "החברה"), עד לסכום של 16,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה, כלפי הנתבע (ראה נספח א' לכתב ההגנה). אחיו של התובע, גדי פיניש, היה מנהל החברה וערב ערבות בעלים ללא הגבלה בסכום להבטחת כל התחייבויותיה כלפי הבנק (ראה נ/2). ביום 18.6.96 נשלח מכתב קיזוז למנוחה ובשל היעדר תגובה, ביום 30.9.96 קוזז הסכום 28,173.25 ₪ מתוכנית החיסכון לטובת חשבון מספר 173896 (ראה נ/5). ההפרש בין הסכום שקוזז בפועל לבין סכום הערבות הצמוד לו ערבה המנוחה בצירוף הפרשי הצמדה הועבר על ידי הנתבע לתובע (ראה נ/7). 5. לטענת התובע, אף אם חתמה האם על ערבות לטובת החברה, הרי שהכסף לא הועבר לחשבון החברה שמספרו 302777, אלא לחשבונו הפרטי של אחיו של התובע - גדי פיניש, בשל חובות שלו לבנק. כמו כן, טוען התובע בתצהירו, כי לא ייתכן שאמו חתמה על כתב הערבות היות ובאותה תקופה היתה במצב בריאותי קשה. התובע צירף מסמך אישפוז מבית החולים סורוקה שבבאר שבע לפיו אמו היתה מאושפזת בין החודשים 12.12.1991 ועד 8.1.1992 וכן בין 16.9.1993 ועד 20.9.1993 (ראה ת/9). 6. בהתאם להחלטת בית-המשפט מיום 18.7.02, בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת רות בהט, שלח הנתבע הודעת צד ג' לתובע, לפיה אם ימצא בית המשפט כי מימוש כתב הערבות היה שלא כדין, ועל הנתבע להשיב את הכספים לתובע, הרי שמכוח היות התובע היורש היחיד של המנוחה עליו לשאת גם בהתחייבויותיה של המנוחה ובכלל זה גם לפרוע את חובה לנתבע בגין כתב הערבות. 7. מעיון בחומר המונח בפני אני סבור כי הבנק הנתבע נהג שלא כשורה בכל הקשור לניהול ענייניה של המנוחה, ובפעולותיו אילו, ובשל חובתו לנהוג עם לקוחותיו ועם ערבים בזהירות יתרה, תוך גילוי נאות ובתום לב, השמיט את הבסיס החוקי למשיכת הכספים מחשבונה של המנוחה. 8. על פי עדותה של הגב' ישוב מיום 15.7.04, שהיא העדה היחידה מטעם הנתבע, הכסף עבר לחשבון הפרטי של אחיו של התובע על סמך החתימה על נ/4 (ראה עמוד 8 שורות 23). משיכת הכסף בדרך האמורה, אינה ברורה אף לגב' ישוב עצמה: הנתבע טוען כי משיכת הכספים מחשבונה של המנוחה נעשתה ראשית כל, בשל חתימתה על כתב הערבות (בהנחה כי חתימתה זו תקיפה בהיעדר ראיה אחרת), אולם כפי הנראה לא די בכך על מנת לבצע משיכה בפועל מתוכניות חיסכון של ערב, ולכן לבנק טפסים ספציפיים אשר נועדו לאשר משיכות כאמור (טופס נ/4 או ת/1 בבש"א 11454/00). נספח 4 הנ"ל הוא טופס משיכה מתוכנית החיסכון "מטמון דולר מדד" של המנוחה אשר נחתם ביום 20.11.90. על פי עדותה של הגב' ישוב, "ניתן למשוך את כספי החיסכון לא יאוחר מתום תקופת החיסכון 9/95.." (ראה עמוד 8 שורה 10) אולם הכסף נמשך בפועל ב- 30.9.96 וההסבר לדידה הוא כי "הבנק הבין וראה את כוונת החתימה הזאת להשתמש בכספים האלה לפרעון חובותיו של גדי עד קץ הדורות" (ראה עמוד 8 שורה 11). מחשבותיו הפנימיות של הבנק ויכולתו להפליג בפרשנות חתימת המנוחה על הטופס סותרים כל הלכה ומדיניות נהוגה באשר לחובותיו של בנק כלפי לקוח וכלפי ערב. לא בכדי נוהגים בנקים להחתים לקוחות על כל פעולה האמורה להתבצע בקשר אליהם, היתכן שרשאי הבנק להניח הנחות באשר לרצונו של לקוח או ערב מעבר לאמור ולתקף באותו הטופס עליו חתם? האם הדבר הוסבר כלל למנוחה? לטענת הגב' ישוב "אני לא יודעת אם זה הוסבר למנוחה" (ראה עמוד 8 שורה 13). 9. הבנק הנתבע הציג טופס נוסף המהווה גושפנקא לכאורה למשיכת הכסף מחשבונה של המנוחה והוא ת/1 בבש"א 11454/00. טופס זה שהוא בקשת משיכה מתוכנית החיסכון "שער המשך" נערך ב-5.9.96 (לאחר פטירת אמו של התובע) ונחתם על ידי גדי פיניש. הגב' ישוב מעידה כי "זהו מסמך לא תקין...לא הייתה לגדי פיניש כל זכות לעשות זאת" (ראה עמוד 8 שורות 26-28). 10. מעדותה של הגב' ישוב עולות תמיהות רבות באשר לפעולותיו של הבנק ורבות מהן מתבררות כלא תקינות. בנסיבות כאלה הופך הבנק, כמחזיק בכספי לקוחותיו וכבעל היכולת לשנות מהותית זכויותיהם ואף לפגוע בהן, כחשוד בעשיית פעולות שלא כדין: הבנק לא יכול לומר כי לגדי פיניש היה ייפוי כוח בחשבון המנוחה (ראה עמוד 9 שורה 26). בטופס ת/3 בבש"א 11454/00 אשר בא ליידע את המנוחה כי נמשכו כספים מחשבונה, מעבר לעובדה שעניינו בפעולה שנעשה לאחר מות המנוחה, קיימת טעות במידע שנמסר לפיו הכסף הועבר לחשבון 173896 שהוא על שם המנוחה (ראה עמוד 9 שורה 28). הגב' ישוב מעידה כי "ת/1 נחתם..מכיוון שפקיד הבנק לא רצה ללכת לחפש בארכיון את נ/4.." (ראה עמוד 9 שורה 3). באשר ל-נ/3, הוא הסכם עיכבון וקיזוז בחשבונות החיסכון עליו חתמה המנוחה ב-20.11.90, מוסיפה הגב' ישוב וטוענת כי "על פי מילותיו הפשוטות והקרות של נספח 3 מה שנעשה שם אינו תקין מכיוון שהמנוחה לא היתה לווה באותה עת" (ראה עמוד 8 שורה 3). באשר למשיכת הכסף המזומן מחשבון העו"ש של המנוחה אומרת הגב' ישוב כי "אני לא יודעת מי משך את הסכום של 1,900 ₪ שהיה בעו"ש" (ראה עמוד 7 שורה 17). 11. הבנק משך כספים מחשבונה של המנוחה לאחר פטירתה, כאשר לא ברור כלל מהיכן נבעה סמכותו לעשות כן. הגב' ישוב אף מוסיפה ומחזקת את חוסר הבהירות ומעידה כי "היום אנחנו לא יודעים על סמך איזה מבין שני הטפסים הנ"ל פעל הבנק בעת משיכת הכסף" (ראה עמוד 8 שורה 30), וממילא התברר כי אף אחד מהם לא מהווה מקור תקין לפעולה זו. אם נצרף לכל זאת את העובדה כי בזמנים האמורים הייתה המנוחה בת כ-85 שנה, אני סבור כי קשה לסבור בהגיון שאכן הבינה את משמעות הטפסים עליהם חתמה. פעולותיו של הנתבע, כפי שעולה מעדותה של העדה מטעם הבנק עצמה, לקו בחוסר בהירות משווע ובהיעדר הסבר אחר משכנע, לא נותר אלא להסיק כי היו אלה פעולות שלא בסמכות ולכן שלא כדין. 12. לאור כל האמור לעיל אני מורה כי כל הכספים אשר נמשכו מחשבונה של המנוחה יימסרו לתובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המשיכה ועד ליום התשלום המלא בפועל. מן הסכום ינוכו הסכומים אשר שולמו לתובע על פי נ/7. 13. באשר להודעה לצד ג' אני סבור כי יש לדחותה. חבות התובע כיורש המנוחה לחובותיה כלפי הנתבע לא הוכחה. אין בפני שום מסמך המעיד על שיעורו של החוב שלו הייתה ערבה המנוחה. התובע בכתב ההגנה להודעת צד ג', בסעיף 10(ב), מכחיש קיומו של חוב כאמור והעובדה כי לא ציין דבר בנוסף לכך אינה מעלה ואינה מורידה- הנטל הוא על הנתבע להוכיח שיעור החוב ובהיעדר ראייה בעניין זה הרי שאיני יכול להעניק את הסעד המבוקש. 14. בשולי הדברים יש לציין, כי יורש זכאי לזכויות וחובות בעיזבון מרגע הפטירה ולא כנטען בסיכומי הנתבע. ראה לעניין זה סעיף 1 לחוק הירושה. 15. סיכומו של דבר, שאני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 45,618 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה – 07.09.00 – ועד לתשלום המלא בפועל. מסכום זה יש לקזז את הסכום ששילם הנתבע לתובע, 3,302 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם הסכום ועד לביצוע הקיזוז בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את הוצאות המשפט בסכום כולל של 4,500 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. החזרת כספים