נתבע שהגיש כתב הגנה ללא רשות וללא תצהיר

הבקשות 1. בפני בקשת התובע ליתן פסק דין לזכות התובע בהעדרה של הגנה מפני התובענה, ולחלופין להורות על מחיקת הגנתו של הנתבע בתובענה בשל מחדליו הנטענים לקיים אחר החלטות שניתנו לגילוי מסמכים והגשת תצהירי עדות ראשית, וכן בקשות הנתבע: האחת, להורות על מחיקת התביעה, בשל מחדלו הנטען של התובע למלא אחר צו גילוי מסמכים ולחלופין להורות על גילוי מסמכים כאמור, והשניה להורות על עכוב ההליכים בתובענה, עד לברורה של תביעה אחרת שהוגשה על ידו והתלויה ועומדת בבית משפט השלום בתל אביב. התובענה וההליכים המקדמיים לברורה 2. התובעים הגישו בקשה לביצוע של ארבעה שיקים (להלן: "השיקים"), בחתימת אינפוט אוטפוט בע"מ (להלן: "החברה"), משוכים על חשבון הבנק של החברה לפקודת ברגר, הנושאים חתימות היסב של ה"ה מרסל ברגר (להלן: "ברגר"), יעקב יעקב (להלן: "יעקב") והנתבע. 3. בהליך ההתנגדות לביצוע השטרות נטען על ידי הנתבע כי השיקים אינם מגלים כל עילת תביעה לתובעים שכן אינם נחזים כלל כמוסבים לידי מי מהם ולא הופקדו בחשבונם. עוד נטען לכשלון תמורה מלא ביחסים שבין החברה לבין ברגר, והועלה חששו של הנתבע כי השיקים הועברו על ידי ברגר לידי הזוכים במסגרת קנוניה, שתכליתה להתגבר על טענת כשלון התמורה ביחסים שבין ברגר לבין החברה, ללא מתן תמורה על ידי התובעים לברגר. הנתבע עתר, במסגרת הליך ההתנגדות, לגילויים של מסמכים שיהיה בהם להוכיח מתן תמורה ביחסים שבין ברגר לבין התובעים, ולתמוך בטענת התובע שהועלתה בפני הנתבע בדבר עסקת ניכיון בינו לבין ברגר במסגרתה נמסרו לו השיקים (להלן: "מסמכי הניכיון"). 4. בהסדר דיוני שקבל תוקף של החלטה תוקנה הבקשה לביצוע שטר, על דרך הוספתה של הטענה כי התובעים הינם בעלי הקניין בשיקים ומי שזכאים להפרע על פיהם, וניתנה רשות להתגונן מפני התובענה, תוך קביעה כי התצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות ישמש כתב הגנה, ומתן רשות לנתבע לתקן כתב הגנתו בתוך 15 יום מיום ביצוע צו גילוי המסמכים. באותו מועד - ביום 17.6.02 - ניתן צו גילוי מסמכים, הדדי, לביצוע תוך 30 יום, כשימי הפגרה יבואו במנין, ונקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית של הצדדים ( עד ליום 5.9.02 לתצהירי הנתבע, ועד ליום 5.10.02 לתצהירי התובע). 5. ביום 23.9.02 הועבר תצהיר גילוי מסמכים על ידי התובע. תצהיר גילוי המסמכים כאמור לא כלל את מסמכי הניכיון אשר גילויים התבקש בהליך ההתנגדות. תצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבע לא הוגש עד לקדם המשפט שהתקיים ביום 8.10.02, ובאותו דיון נימק הנתבע את אי הגשתו של תצהיר כאמור בעובדה כי אין בידי הנתבע מסמכים כאמור. עד למועד קדם המשפט הנ"ל לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע, אשר בפתח הדיון הודיע כי אין בדעת הנתבע להוסיף עדויות על התצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר. הצדדים העלו האחד כלפי משנהו טענות הדדיות לעניין אי ביצועו של הצו מיום 17.6.02, ובסופו של דיון ניתנה החלטה המאריכה את המועד להגשתו של כתב הגנה מתוקן ולהגשת תצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבע ב-15 יום מיום הדיון הנ"ל ונקצבו מועדים חדשים להגשתם של תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. 6. עד למועד קדם המשפט שנקבע ליום 6.1.03 לא הוגש על ידי הנתבע כתב הגנה מתוקן, תצהיר עדות ראשית או תצהיר גילוי מסמכים מטעמו, בהתאם להחלטה מיום 8.10.02. בבוקר יום הדיונים הוגשה על ידי הנתבע בש"א 186/03 בה עתר למחיקת התובענה עקב מחדלם הנטען של המשיבים לגילוי מסמכי הניכיון. מנגד עתר ב"כ התובע, במהלך ישיבת קדם המשפט הנ"ל, למתן פסק דין לזכותו בהעדרה של הגנה לגוף התובענה ולחלופין למחיקת ההגנה בשל מחדליו הדיוניים של הנתבע כמתואר לעיל. 7. בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים נטען: כי ביום 8.2.00 נפתח תיק הוצל"פ ראשון כנגד החברה וברגר בגין אי פרעון שיקים בסכום כולל של 125,200 ₪ וכי באותו מועד היו בידי התובע שיקים נוספים בחתימת החברה אשר הוחזרו ללא שנפרעו; כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל הנ"ל הוטלו עיקולים על נכסי החברה ולאחר הטלתם של אותם עיקולים פנו הנתבע ושותפו, יעקב, לתובע לצורך השגתו של הסדר תשלומים במסגרתו יבוטלו העיקולים. כתוצאה נחתם ביום 23.2.00 הסכם הסדר חוב (להלן: "ההסכם"), בו הודה הנתבע בחובו לתובע בגין כלל השיקים דלעיל (להלן: "השיקים המקוריים"), והתחייב, ביחד ולחוד עם החייבים הנוספים (להוציא ברגר), לתשלום סכום כולל של 206,000 ₪, בשמונה תשלומים חודשיים, אשר לפרעונם נמסרו לידי התובע שמונה שיקים (להלן: "השיקים על פי ההסכם"). ארבעה מהשיקים על פי ההסכם נפרעו, ויתרתם השיקים נשוא התובענה שבפני. במהלך ישיבת קדם המשפט התבקש הנתבע להבהיר את הגנתו מפני התובענה בשים לב לתוכנו של התצהיר דלעיל ונוסח ההסכם אשר צורף לו. הן הנתבע והן בא כוחו אישרו הן את תוכנו של ההסכם, הן את העובדה כי לא ננקטה פעולה כלשהי לביטולו, והן את ביצועו החלקי. על ידי ב"כ הנתבע נטען כי עילת ההגנה הינה הקנוניה הנטענת שבין התובע לבין ברגר, אשר לו היתה בידיעת הנתבע במועד ההתקשרות בהסכם לא היה מתקשר בהסכם. על פי עדות הנתבע התקשר בהסכם תוך ידיעה כי אין הוא חב כסף לברגר, בשל לחץ מסחרי- עסקי להסיר העיקולים, והנסיבה החדשה בגינה קמה העילה לביטולו של ההסכם הינה העלמותו של ברגר, ממנו היה זכאי לשיפוי על התשלומים בתשלומם התחייב כלפי התובע. 8. ביום 16.1.03 הגיש הנתבע, לאחר חלוף המועדים וללא בקשה כלשהי, תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע. עוד הגיש הנתבע באותו מועד בקשה לעיכוב הליכי המשפט בתביעה שבפני, עד למתן פסק דין בתובענה לפסק דין הצהרתי להכרזה על בטלותו של ההסכם, תובענה אשר הוגשה על ידו ביום 15.1.03 לבית משפט השלום בתל אביב. הבקשה למתן פסק דין בהעדרה של הגנה מפני התובענה 9. בהתאם להוראת תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") מוסמך בית המשפט ליתן פסק דין, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה. 10. בהצגת ההסכם ניתן על ידי התובע מענה לטענות כתב ההגנה (אשר נסקרו בסעיף 3 לעיל). ההסכם מקים את זכותו הקניינית של התובע בשיקים נשוא התובענה וזכותו להפרע על פי השיקים הנ"ל (ראה האסמכתאות אשר נזכרו בטיעונו של ב"כ התובע בהליך ההתנגדות). ההסכם נותן מענה לטענה בדבר כשלון תמורה מלא ביחסים שבין ברגר לבין החברה. זאת מאחר ועל פי אותו הסכם: הנתבע הצהיר כי התובעים אוחזים כשורה בשיקים המקוריים ולא תועלה על ידו כל טענה בדבר פגם כלשהו בזכות קניינו של ברגר או של התובעים או של כל מסב אחר (סעיף 2 להסכם), הנתבע הודה בחובו בגין השיקים המקוריים והתחייב לפורעו בתשלומים, באמצעות השיקים שעל פי ההסכם, עליהם נמנים השיקים נשוא התובענה שבפני (סעיפים 2-5 ו - 14 להסכם), הנתבע הצהיר והתחייב כי אין לו ולא תהיה לו כל תביעה כנגד התובעים בכל הקשור לשיקים המקוריים או השיקים שעל פי ההסכם (סעיף 10 להסכם), מנגד התחייבו התובעים לביטולם של העיקולים שהוטלו בהליכי הוצל"פ שננקטו על ידם לביצוע חלק השטרות המקוריים, להמנע מלנקוט בהליכים למימוש השיקים הנ"ל, ולסגירתו של תיק ההוצל"פ הנ"ל והשבת השיקים הנ"ל עם תשלום כל התשלומים על פי ההסכם (סעיפים 9,12,ו-13 להסכם). לאור נוסחו של ההסכם, הנתבע מנוע מלהעלות את הטענה בדבר כשלון תמורה מלא ביחסים שבין ברגר לבין החברה ולפגם בזכות הקניין של התובעים בשיקים לאחר שאישר כי התובעים אוחזים כשורה בשיקים המקוריים, וכאשר נטל על עצמו לפרוע את סכום החוב על פי השיקים נשוא התובענה כנגד התחייבות התובעים להמנע מלפעול למימוש השיקים המקוריים. 11. כנזכר לעיל במהלך קדם המשפט הודה הנתבע בקיומו של ההסכם ובתוכנו. כפי שעולה מסקירת ההליכים בתובענה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים, אשר כל כולו תאורו של תוכן ההסכם ונפקותו הנטענת לעניין התובענה הוגש בספטמבר 2002. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה באוקטובר 2002 האריך בית המשפט את המועד להגשתו של כתב הגנה מתוקן ב-15 יום. כתב הגנה מתוקן כאמור לא הוגש בתוך התקופה כאמור או בכל מועד שלאחר מכן, ותצהיר הנתבע בהליך ההתנגדות הינו כתב ההגנה בתובענה. יתרה מזאת, עד למועד קדם המשפט שהתקיים בינואר 2003 לא הוגשו גם כל תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע, ולפיכך עומדת הצהרתו כי התצהיר הנ"ל ישמש גם כתצהיר העדות הראשית בתובענה. מאחר וזכרו של ההסכם לא בא בתצהיר הנתבע הנ"ל ממילא לא עומדת בפני בית המשפט טענה כלשהי לעניין פגם שנפל בכריתתו. אשר על כן משיש בהסכם להדוף את כל טענות ההגנה שעל פי כתב ההגנה, משהודה הנתבע בקיומו של ההסכם ובתוכנו, ומשנמנע הנתבע לטעון לבטלות ההסכם מחמת פגם שנפל בכריתתו, לכאורה הדין עם התובע כי יש מקום לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט וליתן פסק דין בהעדרה של הגנה מפני התובענה. 12. על אף האמור לעיל, לא ימהר בית המשפט ליתן פסק דין כאמור, לכאורה אפילו ניתנה לנתבע ההזדמנות לתקן הגנתו ולא נוצלה על ידו, אם מדובר אך במשגה דיוני הניתן לתיקון ולריפוי בהוצאות ואם יהיה בכך לגרום לעיוות דין ולמנוע דיון והכרעה בפלוגתאות האמיתיות השנויות במחלוקת. לפיכך, משהועלו על ידי הנתבע טענות לעניין פגם ברצון שנפל בהתקשרות בהסכם ולבטלותו של ההסכם כתוצאה מכך, יש מקום לבחון אם יהיה בהתעלמות מאותן טענות לפגוע באלה. יודגש: הטענה בדבר בטלות ההסכם לא נטענה בכתב ההגנה, חרף הארכת המועד להגשתו, ולא הוגשה כל בקשה להארכת מועד נוספת; הטענה הנ"ל לא נטענה בתצהיר שהוגש כדין או שהוגשה בקשה להגשתו. יחד עם זאת הטענה פורטה במהלך הדיון בקדם המשפט האחרון, בתצהיר הנתבע שהוגש ביום 16.1.03 (ללא נטילת רשות וללא בקשה) ובתובענה נפרדת שהוגשה על ידי הנתבע בבית משפט השלום בתל אביב (לאחר ההליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק זה) למתן פסק דין הצהרתי על בטלות ההסכם. 13. אינני סבורה כי יש ממש בטענות הנתבע בדבר פגם ברצונו שנפל במועד התקשרותו בהסכם ואשר יש בו להביא לבטלות ההסכם כאמור. 13.1 בראש ובראשונה הסכם שנקשר עקב פגם ברצון כמשמעו בפרק ב לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים") אינו בטל מאליו, הוא ניתן לביטול על ידי הצד שהוטעה, ועל פי סעיף 20 לחוק החוזים ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול. מהוראת החוק הנ"ל ומההלכה הפסוקה שפרשה אותה עולה הן כי ביטולו של הסכם טעון הודעת ביטול והן כי על הודעה כאמור להנתן בתום לב ותוך זמן סביר. עילת הביטול הנטענת נעוצה בחשדו של הנתבע כי התובעים הציגו לו מצג שוא במועד כריתתו של ההסכם בכל הנוגע לאחיזה כשורה בשיקים המקוריים וטיב יחסיהם עם ברגר. אפילו היה באותו חשד להקים עילה לביטולו של ההסכם הרי שעל פי עדותו של הנתבע במהלך קדם המשפט אותו חשד התעורר, ושינוי הנסיבות המביא לבטלות ההסכם קם, עם כשלונו של ברגר להשיב לנתבע את התשלומים בהם נשא הנתבע על פי ההסכם ביחסיו עם התובעים. מסעיפים 16-23 לכתב התביעה שצורף לבקשה לעיכוב הליכים עולה כי כתוצאה מאותו חשד ניתנה הוראת החברה שלא לכבד את השיקים נשוא התובענה. מועד פרעונו של השיק הראשון שהודעה על ביטולו ניתנה כאמור חל ביום 23.7.00. אין בגרסת הנתבע הסבר כלשהו להמנעותו מליתן הודעת ביטול או לפעול לברורה של עילה למתן הודעה כאמור החל מאותו מועד ועד להגשתה של ההתנגדות לביצוע השיקים שהוגשה בתיק זה ביום 18.10.01, ולכך שגם באותה התנגדות לא הועלתה על ידי הנתבע טענה כלשהי לעניין פגם ברצון או בטלות ההסכם, הנתבע הסתיר את דבר קיומו של ההסכם, וזכרה של הטענה בדבר בטלות ההסכם בא לעולם לראשונה בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בינואר 2003. 13.2 בסעיפים 11-12 לכתב התביעה שצורף לבקשה לעיכוב הליכים נטען: "אינפוט היתה זקוקה בדחיפות לביטול וגם או להסרת העיקולים ולאלתר, ממש כמו "אויר לנשימה", על מנת לאפשר לה להמשיך ולפעול וכך "כפו" התובעים בפועל על אינפוט להגיע להסדר איתם בעניין פריסת החוב הקיים בתיק ההוצאה לפועל". וכן: "לא זו אף זו, התובעים אף "כפו" עלי ועל יעקב לחתום באופן אישי על ערבות לחוב נשוא ההסדר, וזאת כתנאי להגעה להסדר ולביטול העיקולים". לא ברור על שום מה הושמו המלים "כפו" שבסעיפי כתב התביעה הנ"ל במרחאות והאם יש בהם להעלות טענה בדבר בטלות ההסכם בשל כפיה כמשמעה בסעיף 17 לחוק החוזים. אם וככל שיש טענה כאמור הרי שהנסיבות הנטענות, קרי נכונותם של התובעים להסרתם של עיקולים שהוטלו על ידם כחלק מהליכים למימוש השטרות המקוריים רק כנגד ההתקשרות בהסכם אינן מעלות כפיה כמשמעה בסעיף 17 הנ"ל. המבחנים אשר יחולו לצורך קיומה של כפיה כמשמעה בדין, שעילתה בלחץ או כפיה מהתחום הכלכלי נדונו ב- עא 93 / 1569 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ מח (5) 705, שם נאמר: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. ענייננו הוא ב"מוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט. בית המשפט הכשיר עצמו הוא ערוך לזיהויה של חריגה מכללים נאותים שקובע מוסר העסקים, ובמקרים הראויים יכיר בזכותו של הצד הנפגע לשחרר עצמו מכבליו של חוזה שנכרת בחטא של פגיעה באותם כללים". ובהמשך הדברים: "לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפייה ככפייה בת-פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ. ... .... מבחן זה, הנסב על היעדרה של בררה מעשית וסבירה העומדת לפני הצד התם, מנפה ומסנן לחצים כלכליים מקובלים וראויים: מקובלים במקומותינו ונראים ראויים בעינינו בעת שאנו באים לקבוע את מקומה של נקודת האיזון בין האינטרסים המושכים לצדדים. יש בו במבחן כדי לספק הגנה ראויה לצד התם, ובה בעת מחייב הוא אותו צד להתמודדות כלכלית-מסחרית - בכללה פנייה לבתי-משפט לקבלת סעד - ובלבד שאותה התמודדות הינה סבירה ומעשית מבחינה כלכלית-מסחרית. וכך, למשל, אמר השופט מלץ בפרשת שאול רחמים [4], בעמודים 100-101: "... כעיקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפייה... מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום". 13.3 הטעם לבטלותו הנטענת של הסכם הפשרה תואר בדברי הנתבע בקדם המשפט ונעוץ בהעלמותו של ברגר וסיכול ציפייתו של הנתבע להפרע מהאחרון את התשלומים בהם התחייב כלפי התובעים. טעם זה אינו יכול להוות עילה לבטלות ההסכם. בפשרה יש משום קניית סיכון ואם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך אין מקום לטענת טעות (פרדימן -כהן, דיני חוזים, עמוד 736), ועל אחת כמה וכמה שכך הוא מקום שמדובר בשיקול לבר הסכם הפשרה, שכן היחסים שבין הנתבע לבין ברגר לא היוו חלק מהסכם הפשרה. 13.4 טענת פגם ברצון שעילתה בטעות ביחס למעמדם של התובעים ביחס לשיקים המקוריים ואם ניתנה תמורה בגין השיקים כאמור אינה יכולה לעמוד. אפילו ניתן לבטל הסכם פשרה מחמת טעות הרי שצריך שתהא זאת טעות יסודית שלא היתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים. כמפורט לעיל ההסכם כולל הצהרה מפורשת של הנתבע בדבר הכרה בזכות הקנין המלאה של התובעים בשיקים המקוריים והעדרן של טענות בעניין זה, ואותו עניין היווה איפוא את נושא הפשרה. 13.5 הגם שגם הסכם פשרה ניתן לביטול אם הושג בתרמית הרי שכל תרמית כאמור, להבדיל מחשש בעלמא לקיומה לא נטען על ידי הנתבע. על הנתבע היה לבחון את שאלת קיומה של עסקת הניכיון בטרם התקשר בהסכם פשרה בו הוא מקבל את קיומה ומתחייב שלא להעלות טענה כלשהי בעניין זה, אינו מספק הסבר כלשהו ביחס לחילופי הדברים, הבדיקה והשיקולים שהנחו אותו בעניין זה במועד ההתקשרות בהסכם הפשרה, סומך את טענת הקנוניה על עצם "העלמותו" של ברגר, עובדה ניטרלית שאינה מצביעה על חשד הקנוניה הנטען, ולא נקט פעולה כלשהי לברורו של אותו חשד תקופה ארוכה מיום שהתעורר כביכול ועד לנקיטתם של הליכי המשפט בתובענה שבפני. 14. סוף דבר בענין זה: נוסחם של כתב ההגנה ותצהיר העדות הראשית כפי שהוגשו כדין אינו מגלה הגנה כלשהי מפני התביעה, וזאת נוכח תוכנו של ההסכם אשר כריתתו וקיומו אינם שנויים במחלוקת. הנתבע בחר להמנע מלתקן את כתב הגנתו, חרף אורכה שניתנה לו, וחרף זאת נקט בדרך תמוהה של נקיטתו של הליך אחר, נפרד ועצמאי, בו תידון לכאורה, ועל פי בחירתו מדעת, טענתו בדבר בטלות ההסכם. כשלכל אלה מצטרפים השיקולים בדבר קלישותה של הטענה בדבר בטלות ההסכם, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, אני סבורה כי הדין עם התובע וכי יש מקום לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט ליתן פסק דין בהעדרה של הגנה מפני התובענה. בשים לב להכרעה דלעיל מתייתר לכאורה הצורך להכריע בעתירות הנתבע. למען הזהירות אתייחס בהמשך הדברים לגורלן של הבקשות הנ"ל אלמלא ההחלטה ליתן פסק דין כאמור. הבקשה לעיכוב הליכים 15. המסגרת הנורמטיבית וההלכה הפסוקה בעניין הליך תלוי ועומד נסקרה ב- תא 161/94 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' תחנת דלק עיר שלם בע"מ [פדאור (לא פורסם) 95(3) 476] (להלן: "פ"ד פז"),כדלקמן: "הדיון הנוכחי מושתת על הכלל של ה "הליך תלוי ועומד ", או כשמו הלועזי LIS ALIBI PENDENS". כלל זה, כפי שמציינת פרופ' נינה זלצמן בספרה "מעשה בית-דין בהליך אזרחי "הוא יציר הפסיקה ותחולתו בכל אותם מצבים שבהם מנהלים בעלי-הדין תובענות מקבילות בבתי המשפט בשל אותה עילה." (שם, עמ' 105). הכלל האמור עומד על שלושה מרכיבים עיקריים. (א) הרעיון שביסוד הכלל. "הרעיון העומד מאחורי הכלל של "ענין תלוי ועומד " הוא כפול - מניעת הכבדה מיותרת על היריב ומניעת הטרדה מיותרת של בית-המשפט.......אין להכביד על בתי המשפט בדיון מקביל באותה שאלה מהותית, שאם לא כן, שני בתי משפט יצטרכו לשמוע בנפרד ראיות דומות וטיעונים דומים, ואף עלולים להגיע לתוצאות הפוכות." (ע"א 9/75 שיך סולימן אל עוקבי נגד מינהל מקרקעי ישראל פד"י כ"ט (2), עמ' 477 בעמ' 480, 481). (ב) זהות העילות. הכלל הוא כי חייבת להיות זהות בעילות שבשני ההליכים, "ברם הזהות איננה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי מהותן. השאלה, אם צד למשפט מוטרד פעמיים בגלל אותה העילה תלויה לא רק בטעמים טכניים של זהות צורת התביעות אלא בעניינים של ממש, היינו, לפי מהותן העיקרית". .... (ג) זהות בעלי הדין". 16. כמצוטט לעיל שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לעכב דיון בשל הליך אחר התלוי ועומד נעוץ במניעת הכבדה מיותרת על היריב ומניעת הטרדה מיותרת של בית-המשפט, הבאים לידי ביטוי בדיון מקביל באותה שאלה מהותית, על מנת למנוע מצב בו שני בתי משפט יצטרכו לשמוע בנפרד ראיות דומות וטיעונים דומים, ואף עלולים להגיע לתוצאות הפוכות, ואחד התנאים לחלות הכלל כאמור הינו זהות העילות בהליכים השונים. כפי שעולה מסקירת ההליכים בתובענה באופן פורמלי, אין בנמצא שני הליכי משפט בהם מתבררת אותה עילה, שכן הטענה בדבר בטלות ההסכם איננה חלק מכתב הגנתו של הנתבע, או מהעדויות מטעמו בהליך שבפני, הנעדרים אזכור של אותו הסכם או טענה לפגם כלשהו שנפל בכריתתו. משכך, אין גם סכנה של הכבדה בגין שמיעתן של ראיות זהות או של מתן החלטות סותרות, ולא מתקיימים התנאים לחלותו של הכלל המאפשר העמדת הליכים בשל הליך אחר התלוי ועומד באותו עניין. 17. יתרה מזאת, אפילו אצא מתוך הנחה כי אין מחדל דיוני שלא ניתן לרפאו בהטלתן של הוצאות משפט וכי הנתבע היה עותר לתיקון הגנתו ולהשלמתו של תצהיר העדות הראשית מטעמו, על דרך קבלתו של התצהיר שהוגש על ידו בפועל במועד מאוחר יותר, גם אז לא היה מקום לעיכוב ההליכים בתובענה בפני. אפילו התקיימו הנסיבות בהן קם שיקול הדעת להעמדתו של הליך בשל הליך אחר, התלוי ועומד בין הצדדים, באותה עילה, כי אז כלל הוא כי דרך כלל ובהעדרן של נסיבות מיוחדות מעכבים את התביעה המאוחרת עד לגמר הדיון בתביעה שהוגשה ראשונה (ראה: ת.א. (ת"א) 254+259/93 המר' 6381+6382/93 עיזבון המנוח יצחק שלום ז"ל ואח' נ' אמפא בע"מ ואח' (דינים מחוזי א' 590); תא 98 / 2799 בדני בנימין נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל [פדאור (לא פורסם) 99 (5) 16]; תא 93 / 254 עיזבון המנוח יצחק שלום ז"ל נ' אמפא בע"מ [פדאור (לא פורסם) 94 (4) 21]). נעלה מספק כי אין מקום לסטות מאותו כלל בענייננו כאשר לתובענה אשר הוגשה בבית המשפט בתל אביב אין כל תכלית וכל קיום עצמאיים. כל תוכנו של ההסכם באישור זכויותיו של התובע לגבות את השיקים, והסעד המבוקש להצהיר על בטלותו של ההסכם כאמור הינו סעד מלאכותי, כאשר זכות הביטול של ההסכם, אם אכן נפל פגם ברצון המתקשר בו, נתונה לנתבע, והטענה בדבר בטלות ההסכם יכולה וצריכה היתה להוות טענת הגנה מפני התובענה שבפני. התובענה הנוספת אינה אלא בקשה לפסק דין הצהרתי בטענה שהוגדרה על ידי הנתבע בקדם המשפט האחרון כטענת הגנתו מפני התובענה, והוגשה ככל הנראה משום חששו כי החמיץ את המועדים להעלאת מלוא הגנתו הנטענת. ברי כי בנסיבות אלה אין מקום לעיכוב ההליכים בתובענה שבפני, וזאת אפילו נצא מתוך הנחה כי יש בנמצא שני הליכים תלויים ועומדים בהם מתבררת אותה עילה. הבקשה בבש"א 186/03 18. בבש"א 186/03 (להלן: "הבקשה") עותר הנתבע למחיקת התובענה עקב אי עמידת התובעים בחובת גילוי מסמכי הניכיון כהגדרתם לעיל, ולחלופין למתן צו המורה על גילויים. 19. הבקשה למחיקת התובענה מושתת על טענה בדבר מחדל למלא אחר צו שיפוטי לגילוי המסמכים. צו כאמור לא ניתן. הנתבע אמנם עתר, כחלק מהתנגדותו לביצוע השטר לגילוי המסמכים אולם בהסכם דיוני שהושג בהליך ההתנגדות לא הוסכם על ולא ניתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים כי אם צו גילוי מסמכים כללי, הדדי, כשתצהיר גילוי מסמכים כאמור ניתן על ידי התובעים (להבדיל מהנתבע). יתרה מזאת, בישיבת קדם המשפט באוקטובר 2002 העלה הנתבע את טענותיו בדבר הפרתו של הצו שנתן תוקף להסדר הדיוני שהושג בין הצדדים, ולא רק שבית המשפט לא קבל את אותן טענות, אלא שבהחלטה שניתנה בתום אותו דיון, ואשר התירה תיקונו של כתב ההגנה והשלמתם של תצהירי עדות ראשית לא ניתן צו המורה על הגילוי המבוקש. 20. אפילו לא הייתי סבורה שיש מקום ליתן פסק דין כנגד הנתבע, הרי שגילוי מסמכים הינו תולדה של הפלוגתאות שבמחלוקת, ואלו נגזרות מכתבי הטענות, ועל פי אמת המידה המקלה והליברלית ביותר גם על פי תצהירי העדות הראשית. במועד הגשת הבקשה, וכך למעשה עד היום בהעדרה של כל בקשה לתיקון או השלמה, כתב ההגנה ותצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע- המבקש הינם התצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות, הנעדרים טענת פגם ברצון, ומשכך ונוכח תוכנו של ההסכם, שקיומו ותוכנו אינם שנויים במחלוקת, אין המסמכים נדרשים לצורך פלוגתה שבמחלוקת בין הצדדים. סוף דבר 21. מהטעמים שפורטו בסעיפים 1-14 לעיל אני דוחה את התנגדות הנתבע לביצוע השיקים והליכי ההוצאה לפועל שננקטו על ידי התובעים לגבייתם יימשכו. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בגין כל הליכי המשפט בתובענה בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. ניתן היום ט"ז בשבט, תשס"ה (26 בינואר 2005) בהעדר הצדדים. ריבי צוק, שופטת מסמכיםכתב הגנה