תביעה בגין חוב על שירותי פרסום

בפני תביעה על סך 44,765 ₪ שעניינה חוב כספי בגין שירות פרסום שנתנה התובעת לנתבע. רקע התובעת הינה חברה ציבורית העוסקת בין היתר, בהוצאת עיתונים יומיים, מקומונים וכתבי עת. הנתבע ניהל בית עסק בתחום הפרסום בשם "דניאל מערכות פרסום ושיווק" (להלן "בית העסק"), כעוסק מורשה. בין התובעת ובין בית העסק, החלו יחסים מסחריים בשנת 1998 ונסתיימו בפברואר 2003. הנתבע הזמין פרסומים אצל התובעת, עבור לקוחותיו. לטענת התובעת, נותר הנתבע חייב ביתרת חוב בסך 44,765 ₪, הוא החוב הנטען. לטענת הנתבע, יחסיו עם התובעת היו באמצעות חברה בערבון מוגבל בשם "דניאל בוזגלו בע"מ" (להלן "החברה") ועל כן, אין התובעת יכולה להפנות את חיובו של החוב הנטען, אם קיים, כלפיו אישית. כמו כן, טוען הנתבע כנגד עצם קיומו של החוב ושיעורו. השאלות השנויות במחלוקת הינן קיומו של החוב, שיעורו והחב בו. טענות הצדדים טענות התובעת התובעת, פרסמה בעיתונים שבהוצאתה ו/או באמצעותם, בעבור ובהתאם להזמנות הנתבע, מודעות ו/או פרסומים אחרים, אותם הזמין ממנה הנתבע. לנתבע, ניתן אשראי של 30 ימים לביצוע התשלומים בגין הפרסומים . במקרה של איחור בתשלומים חויב הנתבע בריבית והונפקו לו חשבוניות מס לתשלום. בתקופה שמחודש ספטמבר 2002 ועד פברואר 2003, פרסמה התובעת בהתאם להזמנות הנתבע, מודעות בעיתונים בסך כולל של 34,377 ₪. מאחר וההתקשרות עם הנתבע, היתה התקשרות עם משרד פרסום, אזי היה זכאי הוא לעמלות. בגין החודשים ספטמבר - נובמבר 2002, זוכה הנתבע בגין עמלה בסך כולל של 3,985 ₪. מעבר לחיובים הנ"ל, לחובת הנתבע, חיובי ריבית מהעבר בגין תשלומים שחרגו מתקופת האשראי המוסכמת בסך כולל של 11,854 ₪. סך יתרת החוב של הנתבע לתובעת מגיע כדי הסך של 42,245 ₪ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין, נכון ליום הגשת התביעה, לרבות לצורכי חישוב אגרה, מסתכם בסך של 44,765 ₪. לדרישות התובעת לסילוק החוב, העביר הנתבע שיקים של צד ג' בגין חלק מהחוב, אולם הם חוללו באי פירעון. כתב התביעה נתמך בתצהירו של מר ירון בסקינד (להלן "מר בסקינד"), מנהל מחלקת מודעות בתובעת אשר בזמן הרלוונטי, שימש כמנהל עיתון "כל הזמן" שבהוצאת התובעת והיה נציגה בירושלים. במסגרת תפקידו, ניהל מר בסקינד את הקשרים של התובעת עם הנתבע, שהפעיל את בית העסק האמור. לטענת מר בסקינד, עד לתום ההתקשרויות עם התובעת, עשה הנתבע שימוש בשם בית העסק ולא החליף את שמו המסחרי. הנתבע לא הודיע, משך כל תקופת ההתקשרות כי הוא עובד באמצעות חברה או תאגיד אלא, אפילו כחלק מתשלומיו לתובעת, מסר שיקים המשוכים על שם בית העסק, כאשר בסמוך לו כתוב שמו המלא של הנתבע ומס' הזהות שלו. אם היה הנתבע מציין כי הוא פועל באמצעות חברה או תאגיד, כי אז התנאי להמשך ההתקשרות היה מתן ערבויות, לרבות ערבות אישית בדומה למשרדי פרסום אחרים לכן, אין לקבל את טענת הנתבע לפיה, הוא פעל באמצעות חברה ששמה זהה לשמו. התובעת צרפה לכתבי טענותיה: כרטיס חשבון לקוח של בית העסק אשר הונפק ב 4/4/04 ומתייחס לתקופה החל מ 31/8/1998 ועד 25/5/03, העתקים מחשבוניות מס לתקופה החל מחודש ספטמבר 2002 ועד פברואר 2003, הכוללים את פירוט המודעות, לרבות מיקום, מועד פרסום ומחיר בסך כולל של 34,377 ₪ ; חשבוניות זיכוי המפרטות את הזיכויים בגין עמלת הנתבע בסך כולל של 3,985 ₪ ; חשבוניות המפרטות את חיובי הריבית הנטענת בסך כולל של 11,854 ₪ ; העתקי שיקים המשוכים על שמו לתשלום חובות שוטפים לתובעת ; העתקים מהזמנות עבודה מסוף שנת 2002 בהם צוין במפורש שם בית העסק. טענות הנתבע לטענת הנתבע, לתובעת לא מגיעים כל כספים מהנתבע שכן הנתבע לא הזמין כל פרסום מהתובעת. הנתבע, אכן התקשר עם התובעת בעניינים שונים אולם בשם החברה, "דניאל בוזגלו בע"מ" וכל ההתחייבויות הכספיות היו של החברה בלבד. בשל כניסת התובעת לשוק עבודה קשה, רכשה לקוחות חדשים בכך שהעניקה תנאים מועדפים על פני המתחרים וביניהם אי דרישה לערבויות אישיות. מכיוון שהנתבע לא התחייב באופן אישי כלפי התובעת לשאת בחובות החברה וכתב התביעה איננו מגלה עילה באשר להגשת התביעה כנגד מר דניאל בוזגלו ו/או להרמת מסך ההתאגדות ו/או לחיובו האישי בחובות החברה, אין באפשרות התובעת במסגרת תביעתה לגלגל את חובותיה של החברה כלפיו באופן אישי. כך גם לטענת הנתבע, נספחי כתב התביעה, מעלים כי אף אחד מהמסמכים איננו ממוען למר דניאל בוזגלו אלא לכל מיני שמות מסחריים שונים. כתב ההגנה נתמך בתצהירו של הנתבע, אליו צורפו הסכמי התקשרות עם שני עיתונים שונים, אשר נועדו להוכיח שיש הסכם גם אם ההתקשרות הינה עם עוסק מורשה אם לאו (ר' עדותו של הנתבע עמ' 10 לפרוטוקול) וצילום שיק + ספח עליון עליו רשום שם בית העסק ובסמוך, שם החברה. דיון בין הצדדים מחלוקת בשלוש שאלות: שאלת קיומו של החוב הנטען ע"י התובעת, גובהו של החוב הנטען ושאלת החבות בחוב. אדון בשאלות אלו אחת לאחת אולם, תחילה אבחן את השאלה העיקרית והיא השאלה על מי מוטל החוב הנטען, שכן אם אמצא כי כדברי הנתבע, לא הוא החייב בחוב, הרי שתתייתרנה השאלות האחרות. שאלת החבות השאלה היא מי התקשר עם התובעת? הנתבע בעצמו או כטענת הנתבע, חברה בשם דניאל בוזגלו בע"מ, שאז הדרך לחייבו באופן אישי בגין חובותיה של חברה זו, אינה הדרך בה בחרה התובעת להוכיח תביעתה. על פי החשבוניות, העתקי השיקים, טפסי ההזמנה וכרטסת הנהלת החשבונות, שצורפו לכתב התביעה ועל פי טענת התובעת ועדותו של מר בסקינד, התקשרה התובעת עם הנתבע בשמו של בית עסקו, "דניאל מערכות פרסום ושיווק" וניהלה עימו מערכת יחסים עסקית משנת 1998 ועד שנת 2003. לטענת הנתבע, העסק היה למעשה חברה בעירבון מוגבל ששמה דומה לשלו והוא "דניאל בוזגלו בע"מ" ומכיוון שלא ערב אישית לחובות החברה, אין התובעת יכולה לחייבו אישית בחובות אלה. עם זאת, טוען הנתבע כי עד הקמת החברה, במרץ 2001, עבד כעוסק מורשה עם מס ת.ז שלו ומיום הקמתה, כל התשלומים לתובעת שולמו בשיקים של החברה בע"מ (עמ' 9 לפרוטוקול) ועל כל השיקים שקיבלה התובעת הוזכר שזהו שיק של חברה בע"מ. להוכחת טענתו, צרף הנתבע לתצהירו העתק ריק של שיק +ספח עליון עליו רשום שם בית העסק ובסמוך לו "דניאל בוזגלו בע"מ" ומס' ח.פ 512623679. העתקי השיקים אשר צורפו לכתבי טענות התובעת אכן מתייחסים לתקופות טרם הוקמה החברה, לטענת הנתבע. אולם, טפסי ההזמנה, באמצעותם הזמין הנתבע שירותי פרסום מאת התובעת, ממשיכים ונושאים את שמו של בית העסק ללא כל אזכורה של חברה, אף לאחר הקמת החברה היינו, בתאריכים: 9.12.02, 10.12.02. שוכנעתי כי התקשרותו של הנתבע עם התובעת נעשתה באופן אישי, כעוסק מורשה, שכן בעת ההתקשרות, בשנת 1998, ממילא לא הייתה קיימת החברה וכך גם במרבית תקופת יחסיהם העסקיים של הנתבע והתובעת. התובעת פתחה כרטיס לקוח על שם בית עסקו של הנתבע, וכל מסמכי ההתקשרות ביניהם נושאים את שמו של הנתבע ושמו של בית עסקו, ללא כל אזכור, כאמור של החברה הנטענת. עוד שוכנעתי כי הנתבע לא הודיע לתובעת כי אישיותו המשפטית של העסק הפך מאדם פרטי (עוסק מורשה) לחברה, באף שלב של יחסיהם העסקיים. הנתבע לא צרף כל ראיה חיצונית המעידה על קיומה של החברה בכלל, למעט העתק השיק האמור לעיל וכך גם לא המציא כל ראיה שיש בה כדי להעיד על התקשרותה של החברה עם התובעת, בפרט. כפי שהרחבתי ופירטתי בעניין ארביב (ת.א. 211476/02 אפריל טקליין נ. בני ארביב, לא פורסם), הנוהג העסקי מכתיב הודעה מפורשת, ברורה וחד משמעית לספקים על שינוי בשם חברה, בצורת התאגדות, בהרכב הבעלים ובפרטים מהותיים נוספים, אשר יכולים להשפיע על החוזים הנכרתים בין הצדדים ועל ההסכמים הכלליים הנוגעים לעבודה הסדירה בין הצדדים, כדוגמת ערבויות ובטחונות. שכן, כפי שטען מר בסקינד, אילו ידע כי הנתבע עובד עימו מטעם חברה, היה דואג להחתימו על ערבויות אישיות, כנהוג בתחום עסקם. גם אם אקבל את טענת הנתבע, לפיה מיום הקמת החברה, שילם לתובעת בשיקים של החברה, הרי, שבמקרה גבולי כגון דא, בו שם החברה יכול בנקל להטעות את התובעת, שכן דומה הוא לשם בית העסק ולשם הנתבע עימו עבדה, אין לדרוש מן התובעת לשים לב לפרטי מושך השיקים. אף אם היתה שמה לבה לכך, אין לדרוש כי תסיק מכך ששונתה צורת ההתאגדות של עסק הנתבע, אם לא קיבלה על כך הודעה מפורשת בכתב. וכדברי מר בסקינד (בעמ' 5 לפרוטוקול): "... ההודעה של איזה שהוא גוף שאנו עושים איתו עסקים, אם הוא עבר ממעמד א' למעמד ב', לא נעשה על דרך שהכיתוב על השיקים שלו משתנה" כמו כן, דרישת הנתבע כי עובדי התובעת, ישימו לב לכיתוב על ההמחאות שהם מקבלים, במיוחד אם שונו לאחר מס' שנות עבודה משותפות, מבטלת למעשה את נטל הגילוי הרובץ על כל צד לחוזה בקשר לפרטים המהותיים לכריתתו, כגון זהות המתקשר במקרה דא וכן את דרישת תום הלב אשר מהווה עקרון יסוד במערכת המשפט. אין סיבה להטיל אחריות זו על כתפי התובעת ולהסיר נטל זה מכתפי הנתבע. לסיכומו של עניין, שוכנעתי כי בפועל, לא נעשה כל שינוי בצורת ההתקשרות בין הצדדים והתובעת המשיכה להסתמך משך כל שנות ההתקשרות, על התחייבותו האישית של הנתבע לפרוע את תמורת הסחורה המוזמנת על ידו. משכך, אין כל ממש בטענות הנתבע לפיהן, התובעת היא זו שהתרשלה בבחינת הגורם עימו התקשרה שכן לא ידעה ובנסיבות העניין, גם לא יכלה לדעת אם בשלב מסוים של יחסיה עם הנתבע, הפך הוא את בית עסקו לחברה בע"מ. לו חפץ הנתבע בזמן כלשהו לשנות את תנאי ההתקשרות עם התובעת, היה עליו לנקוט בפעולות אופרטיביות מפורשות של פתיחת כרטיס לקוח חדש על שם החברה וכו'. משלא עשה כן, אין יכול הוא להתכחש לכל קשר עם התובעת מכיוון שלא עוגן בהסכם בכתב וזאת לאחר שאין מחלוקת לעניין היחסים המסחריים ששררו ביניהם, אין הוא יכול להסתתר מאחור מסך של חברה, אשר קיומה לא הוכח ובטח גם לא קשרה העסקי עם התובעת, ואין לו להלין על כך, אלא על עצמו. אשר על כן, באם יוכח החוב הנטען ע"י התובעת הרי שיושת החוב על כתפיו של הנתבע. שאלת קיומו של החוב על כתפי התובעת מוטל הנטל להוכיח את החוב הנטען על ידה בבחינת "המוציא מחברו, עליו הראיה". החוב הנטען ע"י התובעת מורכב ממספר רכיבים כמפורט: בגין פרסום המודעות בעיתונים, אותם הזמין הנתבע, חייב הנתבע 34,377 ₪, בניכוי זיכוי בגין עמלה של הנתבע בסך כולל של 3,985 ₪ ובתוספת חיובי ריבית מהעבר בגין תשלומים שחרגו מתקופת האשראי המוסכמת, בסך של 11,854 ₪, חייב הנתבע סכום כולל של 44,765 ₪ כולל הפרשי ריבית והצמדה, נכון ליום הגשת התביעה. להוכחת החוב בגין הפרסום, צרפה התובעת חשבוניות מס המתייחסות לפעולות בחשבון הלקוח "דניאל מערכות פרסום ושווק", בתקופה מחודש ספטמבר 2002 עד סוף פברואר 2003 בסך כולל של 34,377 ₪. לרוב, ביחסי מסחר אין די בהצגת חשבוניות להוכחת חוב אלא הטוען לחוב נדרש, להציג גם תעודות משלוח המאשרות את קבלת הסחורה, נשואת החוב. ה"סחורה" בענייננו, אינה אלא פרסומים שונים בעיתון מקומון, אשר עצם פרסומם הינו אישור על קבלת התמורה נשואת החוב. אין בטענות הנתבע כל הכחשה לקבלת מי מן הפרסומים המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות ו/או בכרטיס הלקוח של בית עסקו. הנתבע לא העלה כל טענה כנגד אמיתות תוכנם של כרטיסי הנהלת החשבונות למעט הכחשה כללית לעניין חיובו האישי של הנתבע עצמו והכחשה לעניין גובה החוב. על פי תקנות 85 ו86 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 שעניינן הכחשה, לא די בהכחשה כללית של העובדות הנטענות, אלא נדרשת הכחשה מפורשת לגופו של עניין. מה עוד שהנתבע לא מכחיש שביצע (אמנם לטענתו באמצעות חברה) הזמנת פרסומים אצל התובעת. שאלת שיעורו של החוב החוב הנטען מורכב כאמור לעיל משלושה פרמטרים: החוב על פי כרטסת הנהלת החשבונות, ריביות בגין איחורים בתשלומים וקיזוז עמלות אשר הגיעו לנתבע. כאמור, לא היו בפי הנתבע כל טענות לעניין אמיתות כרטסת הנהלת החשבונות והחוב על פיהן, אולם, טען הוא כנגד העמלות המחושבות וחישובי הריבית. אדון בשני מרכיבים אלה. שיעורי העמלה - הנני מקבל את טענת הנתבע, לפיה היה זכאי לעמלות בגובה 25%. כך העיד גם מר בסקינד, מטעם התובעת (עמ' 6 לפרוטוקול). לטענת התובע, מכרטסת החשבונות שצורפה לכתב התביעה עולה כי חושבה העמלה בשיעור של 15% בלבד. משכך, שיעור העמלה היה צריך להיות על סך 8,594.25 ₪ שהם 25% מ34,377 ₪ ושיעור החוב צריך לעמוד לכן על סך של 25,782.75 ₪. לטענת התובעת, אכן נזקפה לזכות הנתבע, עמלה בשיעור 15% וההשלמה ל25%, נעשתה במסגרת חשבוניות הזיכוי שצורפו לכתבי טענותיה והמסתכמות בסך של 3,985 ₪ ולכן, יש להפחית סכום זה מהסכום הכולל של החשבוניות בסך של 34,377 ₪. מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות, אכן ניתן למצוא את הזיכויים המצוינים בחשבוניות הזיכוי המצורפות. כמו כן ניתן לראות בשורות פעולות רבות זיכויים בחשבון הנתבע כאשר בשורה כתוב "השלמת עמלה ל 25%". לא שוכנעתי מטענת הנתבע לפיה, לא זכה בעמלות המגיעות לו, שכן, טענה מסוג זה מטילה עליו את הנטל להוכיחה והלה לא הרימה. כך גם, לא שוכנעתי מאופן חישוב החוב הנותר, שכאמור עצם קיומו, לא מוכחש ע"י הנתבע. התוצאה היא, שאני מקבל את טענת התובעת באופן שהחיוב בגין הפרסומים בקיזוז עמלת הנתבע בשיעור של 25% יעמוד יעמוד בסך של 30,391 ₪ נכון לחודש פברואר 2003, עת סיום היחסים העסקיים בין הצדדים, הוא יום היווצרות עילת החוב. חיובי הריבית - לטענת התובעת, כל אימת שלא שילם הנתבע בזמן את חובותיו, הוספה לחיוב גם ריבית והופקה לו חשבונית לתשלום. חיובי הריבית, נובעים לטענת התובעת מתשלומים מן העבר שחרגו מתקופת האשראי המוסכמת. בכדי לבחון מהו איחור בתשלום, יש ללמוד תחילה על אופן התשלום אשר היה נהוג בין הצדדים. לטענת התובעת, תקופת האשראי אשר הוסכמה בין הצדדים היתה שוטף +30 אולם בפועל הנתבע נהנה מאשראי ארוך הרבה יותר, בערך שוטף + 60 (ר' עמוד 7 לפרוטוקול). לדברי מר בסקינד, בשל קשיים מסחריים, התירו לנתבע להמשיך ולפרסם גם כשהיו עיכובים בתשלומים, בהנחה שבסופו של דבר כולם יצאו "נשכרים" (עמ' 8 לפרוטוקול). בסיכומיה הוסיפה התובעת כי, אם לא ניתן ללמוד על תנאי תשלום מוסכמים, תחול הוראה סעיף 21 לחוק המכר שעניינה "המועד לתשלום המחיר ומקומו", ולפיה התשלום יבוצע מיד עם קבלת התמורה. לטענת הנתבע, בחינת הרגלי התשלום באותה תקופה במשק, בענף הפרסום, מראה כי תנאי האשראי המקובלים היו שוטף + 100 עד שוטף + 140 יום ובכל מקרה, תנאי אשראי שהוסכמו, לא מזכים בזכות לגבות ריביות בשיעורים הנתבעים. לא ניתן ללמוד מטענות הצדדים, שלא הוכחו, על הסדרי האשראי אשר היו נהוגים ביניהם. משכך, לא ניתן ללמוד האם איחר הנתבע בתשלומים ולכן, גם לא על הריבית הנטענת ע"י התובעת בסך של 11,854 ₪. התובעת ממילא לא הוכיחה, את התשלומים אשר לטענתה, חרג מהם הנתבע ואת אופן חישוב הריבית הנטענת, ועל כן, אינני מקבל את מרכיב זה של החוב הנטען. התוצאה היא שאני מקבל את התביעה באופן חלקי, כך שהנתבע ישלם לתובעת סך של 30,391 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מחודש פברואר 2003 ועד לתשלומו המלא בפועל. בנוסף לכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 3,000₪ + מע"מ כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. ניתן היום י"ז בסיון, תשס"ד (6 ביוני 2004) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי חובשירותי פרסוםפרסום