בקשה להיפגש עם עדים

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה להיפגש עם עדים: הבקשה: 1. הונחה בפני בקשה מטעם הנאשמות 17-14 למתן היתר להיפגש עם עדי תביעה ולדון עמם בעניינים הקשורים לעדותם בתיק. במסגרת הדיון ביום 29/4/12 העלו הנאשמות 17-14 (להלן: הנאשמות), שהן תאגידים, בקשה להתיר להן להיפגש עם עדי התביעה המשמשים בתפקיד של אורגן אצל הנאשמות או אצל מי מהן, ו/או עדים המחזיקים ברוב המניות אצל מי מן הנאשמות, תוך התייחסות ספציפית למספר עדים: המאשימה התייחסה לעדים 131 (אהוד אדמתי), 132 (שמואל אביטל), 142 (עדי לייבוביץ), 143 (טובי פרץ) ו-145 (סמי קוגמן), מבלי לפרט מה תפקידו של כל אחד מהם ואילו הנאשמות התייחסו לעדים: 131, 132 ו-145. תכלית הבקשה, כפי שפורט בה, לאפשר לנאשמות להכין הגנתן לצורך קיומו של הדיון המקדמי בתיק. עדים אלה, לטענת הנאשמות, משמשים כמנהלים בחברות השונות או בעלי מניות. 2. בשל השוני בין מספר העדים, העדר פירוט בדבר מעמדם אצל הנאשמות והעדר מסמכים של הנאשמת 14, נדרשו השלמות כמפורט בהחלטה מיום 21/5/12. לאחר מתן ההחלטה מיום 21/5/12, נתקבלה לתיק תגובת הנאשמת 14, אך ללא צירוף נספחים. כן נתקבלה תגובת הנאשמות 17-15. עד למועד מתן ההחלטה, לא מצאתי תגובת המאשימה בנושא זה. 3. בקשת הנאשמות 17-15 מתייחסות לעדי התביעה 131, 132 ו-145 בלבד, כאשר עדי התביעה 142 ו-143 אינם קשורים לנאשמות אלה. נאשמת מס' 14 ביקשה להיפגש עם עדי התביעה 142 ו-143. מכאן, שעמדות בעלי הדין בתיק מתייחסות לכלל העדים הנ"ל (להלן: עדי התביעה). 4. בהעדר הוראה מפורשת בדין הפלילי, האוסרת על עצם המפגש של הסנגורים עם עדי התביעה, יש לפעול על-פי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), לפיו בכול עניין של סדרי דין שאין לגביו הוראה בחיקוק "ינהג בית המשפט, בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". כול זאת תוך מתן משקל ראוי להסדרים החוקיים הקיימים, הנוגעים למחלוקת הנדונה. עמדת המאשימה: 5. המאשימה התנגדה לבקשה שהועלתה במהלך הדיון מהנימוקים הבאים: - העדר הוראת חוק ספציפית המתייחסת לאפשרות של מפגש עורך דין של הצד שכנגד עם עדי המאשימה, לרבות העדר הוראה המתייחסת לנפקות של מפגש כזה. - סע' 37 של כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה) האוסר פנייה של עורך דין לעדי התביעה והחריגים שם. הגם שכללים אלה מטרתם להסדיר את עיסוק עריכת הדין, הרי שיש בהם, לעמדת המאשימה, כדי לבסס טענתה בדבר דחיית הבקשה. לעניין זה, ציינה עוד המאשימה, כי ס"ק (ב) לסע' 37 לכללי לשכת עורכי הדין מורה שעורך דין לא יבוא בדברים עם אדם העומד, לפי ידיעתו, להעיד במשפט מטעם הצד שכנגד, בעניין עדותו, אלא בהסכמת הצד שכנגד או בהסכמת בא-כוחו, לכשהוא מיוצג. הסכמה כאמור אין מקום לתתה, במיוחד כאשר הבקשה מתייחסת לבירור קו ההגנה של הנאשמות עם אותם עדים המשמשים בתפקיד של ניהול הנאשמות, מה שיחייב עיבוד חומרי הראיות יחד עם העדים, ומתוך כוונה להפריך את עמדת המאשימה. - יש במפגש כגון זה - אם תינתן רשות - כדי להביא לפגיעה בתוכן העדות, שהרי יכול שיביא הדבר לידי תיאום גרסאות ושיבוש הליכי משפט. המאשימה מדגישה עוד שיש במתן היתר כמבוקש כדי לאפשר לנאשמות בניית קו הגנה בכלל האישומים נגדם, וגם אם לא יהיה באותו הליך כדי לשבש את הליכי המשפט, הרי שיהא בכך כדי להשפיע על עדות העדים. - העדים המפורטים לעיל אינם רלוונטיים לבניית קו ההגנה של הנאשמות, ולמעשה לא תיפגע הגנתם, מאחר שעל פי כתב האישום לפחות, יכולות הנאשמות למצות את זכות טיעון לרבות הכנת קו הגנה בדרך של בירור נדרש עם הנאשם מס' 1. 6. לחלופין, הציעה המאשימה כי המפגש עם עדי התביעה יהיה בהסכמה להגשת עדויותיהם של עדי התביעה ביחד עם כל המסמכים הנוגעים לחקירתם. בנסיבות אלה סבורה המאשימה, כי בהעדר הסכמה להצעה החלופית, דין הבקשה להידחות. עמדת הנאשמות 17-15 ונאשמת 14: 7. הנאשמות 17-14 עומדות על הבקשה. לעמדתן, בהיות פעולתה של כל אחת כאורגן של תאגיד באמצעות מנהליה וחברי הדירקטוריון, הרי שעדי התביעה הם האורגנים הרלוונטיים של כל אחת מהן, והם נדרשים לבוא עמם בדברים. הנאשמות מדגישות כי אין איסור בדין הפלילי על מפגש של סנגור עם עד התביעה, וכי ההוראה בסע' 37 לכללי האתיקה, המונעת מפגש כזה, מצויה במישור האתי בלבד. למעשה סבורים הם, כי הם יכולים במקרה כגון זה לפנות לוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין לקבלת היתר או לבית המשפט, כאשר הברירה לעשות כן היא בידי הנאשם. בנסיבות העניין מצאו לנכון לפנות אל בית המשפט. לעמדתם, בדחיית הבקשה יהיה כדי לפגוע בחובתם כעורכי דין ייצג את הנאשמות בנאמנות ובמסירות כדרישת סע' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), שהרי אם לא יוכלו להציג ללקוחותיהם את המצב לאשורו לרבות הסיכונים והסיכויים - כשלצורך כך עליהם לקבל מידע חיוני מן הלקוחות, ומידע כזה מצוי אצל אותם עדים, לאור תפקידם ומיהות מעמדם בחברות - תימנע מהם אפשרות הייצוג הראוי, ומן הנאשמות זכות ההגנה. הנאשמות מדגישות עוד את זכות היסוד להיות מיוצגות בהליך פלילי ולהביא בפני עורך הדין המייצג את כלל הנתונים הנדרשים, בכלל, ולאור תוכן האישומים בתיק זה נדרשים הנתונים מן העדים, בפרט, ולכן אין למנוע מהם את המפגש. 8. הנאשמות דוחות את טענת המאשימה שיוכלו להסתייע בנאשם 1 לביסוס הגנתן. לעמדתן, יש בפני המאשימה שתי אפשרויות: האחת, אם החליטה שאורגנים של החברה יעידו כעדי תביעה מטעמה, לאפשר לבאי כוח החברות להיפגש עם אותם אורגנים. השנייה, אם עומדת המאשימה על היות אותם אורגנים עדים, לבחור שלא להגיש כתבי אישום כנגד אותן חברות, שהרי משעומדות הן לדין ואין עורכי הדין של אותן נאשמות יכולים להיפגש עם אותם אורגנים, הרי שיש בכך פגיעה מהותית בזכות התגוננות. 9. באי כוח הנאשמות מבקשים לדחות את ההצעה החלופית שהעלתה המאשימה, שהרי לא יוכלו להחליט אם להסכים להצעה בדבר הגשת העדויות הנ"ל, אלא לאחר שתשמר זכותם להיפגש עם אותם עדים ולבחון את כלל הראיות והמסמכים, לרבות תגובות אותם עדים. לחילופי חילופין, סבורות הנאשמות כי בסוגיית של פגישת סנגור עם עדי תביעה המצויה כל כולה במישור האתיקה, מוכנים הם להציע כי תיעשה פנייה מסודרת ללשכת עורכי הדין, על מנת לקבל את אישורה למפגש עם עדי התביעה. 10. הנאשמת 14 צירפה טיעון עצמאי מטעמה. בעיקרו של הטיעון, חזרה גם נאשמת זו על הטענות שהעלו נאשמים 17-15. בנוסף, טוענת נאשמת 14 שהמאשימה לא הניחה תשתית ולו מינימאלית, לביסוס טענתה בדבר תיאום גרסאות אפשרי, אם יותר ראיון העדים, ו/או אפשרות לשיבוש הליכי משפט. נאשמת 14 מפרטת עוד שהיא נמצא בבעלות משותפת של שתי חברות: 60% ממניותיה בבעלות חב' אודן נכסים בע"מ (להלן: חב' אודן) ו-40% ממניות החברה בבעלות ח' פיסו נכסים ואחזקות בע"מ, שהיא הנאשמת מס' 13 בכתב האישום. חב' אודן היא בעלת רוב המניות של נאשמת 14 (60%) ואלה מוחזקות בחלקים שווים על ידי האדונים עדי לייבוביץ וטובי פרץ, שהם כאמור עדים בתיק, ואילו פיסו נכסים ואחזקות שהיא בעלת יתר המניות אצל הנאשמת, מוחזקת על ידי משפחת פיסו - הנאשמים 3-1. נאשמת 14 חוזרת ומדגישה כי אי מתן היתר להיפגש עם עדי התביעה בנוגע לעדותם בנסיבות אלה כמוה כמניעה יכולתו של עורך הדין להיפגש עם לקוחו. דיון ומסקנות: 11. אבהיר כבר בשלב זה, כי עם פניית הנאשמות בבקשה האמורה לבית משפט זה, אין עוד סמכות, לדעתי, ללשכת עורכי הדין לדון באותה בקשה. לגוף הבקשה, יש בדעתי לדחות את הבקשה, לפחות בשלב הזה של הדיונים. אפתח בהבהרה כללית לאופן קבלת ההחלטה ולאחר מכן פירוט נדרש. 12. - נקודת המוצא היא - כלל 37 לכללי האתיקה האוסר על עורך דין להיפגש עם עדי הצד שכנגד - יש לראות בו איסור מהותי שתכליתו למנוע החשש משיבוש הליכי משפט ואשר משלים את ההוראות הקבועות בדין הפלילי בדבר שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים; - הנחה נוספת שאין להתעלם ממנה - מניעת מפגש עם עדי הצד שכנגד שיש בידם מידע על אודות המעשה הנטען ואשר יכולים לסייע בידי נאשם לנהל הגנתו, פוגעת לכאורה בזכות הנאשם להגנה; - נתון נוסף המאפיין את ההליך הפלילי - יש לזכור ולהדגיש כי במסגרת ההליך הפלילי יש גילוי מלא של הראיות עם הגשת כתב האישום, לאחר שהחקירה התבצעה בידי המשטרה, ולפיכך מתן היתר להיפגש עם עדי המאשימה יש למקמו בגדר חריג. - השאלה הנוספת נוגעת לעקרון המידתיות - גם אם מדובר בחריג, הרי שאין להתעלם מפגיעה אפשרית בזכות ההגנה של הנאשם, וכן אין להתעלם מן העובדה שקיימת אפשרות עקרונית ליתן היתר לסנגור להיפגש עם עדי התביעה לצורך ניהול ההגנה של הנאשם, ותוך שמירה על תכלית היות ההליך המשפטי, הליך הוגן שיש בו כדי להביא לגילוי האמת, יש לנסות ולקבוע אמות מידה לצורך בחינת האפשרות של מתן היתר במקרה ספציפי לראיון עדי התביעה, באופן שהפגיעה בזכות הנאשם להתגונן תצומצם, מבלי שיעלה החשש לשיבוש הליכי משפט. - מאחר שהדין הפלילי אינו נותן בידינו אמות מידה קבועות עלי חוק, אלא מותיר לבית המשפט שיקול דעת לנהוג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק, הרי שיש לנסות ולהשוות את הבקשה להסדר רלוונטי אחר שבמסגרתו יש פגיעה לכאורה בזכות ההגנה, ולנסות לגזור מאמות המידה המוחלות שם גם לענייננו. ההשוואה שנבחרה על ידי תעשה אפוא לבקשה להתיר גילוי ראייה חסויה. 13. קודם להשוואה יש להדגיש את ההבדל המהותי בין שני סוגי הבקשות: בעוד שבמסגרת הליך של בקשה לגילוי ראייה חסויה - הראייה עצמה לא נמסרת לצד שכנגד, הרי שבמקרה של בקשה לראיין עדי תביעה, ממילא נמסרות הודעותיהם לידי הנאשם, כך ש"הראייה" למעשה מצויה בידו; זאת ועוד, במסגרת הליך של גילוי ראייה חסויה, אשר יכול שיהיה בה לתרום להגנתו של הנאשם עומד למעשה אינטרס בטחון המדינה מול אינטרס של גילוי האמת, זאת שעה שבבקשה לראיין עדי תביעה עומד לנגד בית המשפט אינטרס אחד, הוא גילוי האמת לצד מידת החשש לשיבוש הליכי משפט, ככל שיתאפשר ראיון של עדי התביעה בידי הסנגור. כך בשונה מהליך של גילוי ראייה חסויה, כאשר נדרש בית המשפט להכריע בשאלה אם יש להתיר מפגש בין סנגור לעדי התביעה, השאלה אינה ניגוד בין אינטרסים שונים, אלא בפני בית המשפט עומדת תכלית אחת - ניהול הליך פלילי הגון, כשהמחלוקת מתמקדת בשאלה, מהם האמצעים הנדרשים כדי להביא למיקסום הגשמת התכלית האמורה - ניהול הליך פלילי הגון - לגילוי האמת. 14. למרות ההבדלים האמורים, וכדי למקסם את אי הפגיעה בזכות הנאשמים, בחרתי להמשיך ולהשוות בין השניים לצורך בחינת אמות המידה שנקבעו בקשר להליך של חיסיון ויישומם - בשינויים המתאימים - במקרה דנן. מעיון באמות המידה המוחלות בבקשה לגילוי ראייה חסויה עולה כי לצורך גילוייה של אותה ראייה על מבקש הגילוי להראות כי מדובר במחלוקת ממוקדת ולבקש גילוי ראייה ספציפית נדרשת; ועוד כי הראייה רלוונטית וחיונית לצורך ההגנה; וכך בהשוואת אמות המידה לבקשה לראיון עדי תביעה, ככל שלא יוכח בענייננו כי מדובר במחלוקת ממוקדת אלא בשאלה כללית וככל שלא יצביעו הנאשמות על רלוונטיות וחיוניות ראיון העדים לצורך ניהול ההגנה וכי אין בנמצא מקור אחר אשר ממנו ניתן להשיג את המידע המבוקש, הרי שלא יענה בית המשפט לבקשה לראיין את עדי התביעה, שהיא כאמור בגדר חריג. אפרט מסקנתי. מהות האיסור: 15. לדעתי, האיסור הקבוע בכלל 37 לכללי האתיקה שלא לבוא "בדברים עם אדם העומד, לפי ידיעתו, להעיד במשפט מטעם הצד שכנגד, בעניין הקשור לעדותו, אלא בהסכמת הצד שכנגד..." אינו רק הוראה המצויה במישור האתי של מקצוע עריכת הדין, אלא בא להשלים הוראות פליליות בחוק העונשין בנוגע לתוצאה פסולה אפשרית מ"מפגש" כזה, ובהיותה מצויה בתחום כללי האתיקה, מהווה ההוראה - תמרור אזהרה נוסף הבא למנוע אפשרות לביצוע עבירה פלילית שיש עמה קלון (ראה ה"ש (1) במאמרה של ד"ר אורנה אליגון, עו"ד "על זכותו וחובתו של הסנגור לשוחח עם עדי התביעה" הסנגור מס' 37 (ספטמבר 2000), המפנה שם למאמרו של אברהם זר "אתיקה מקצועית לעורכי דין" רמת ספרות משפטית, תוספת שישית, ע' 130). תכליתה של ההוראה למנוע השפעה או לחץ בלתי חוקי על העד. עבירה כגון זו אם תבוצע, תגרור ביצוע עבירה פלילית שיש עמה קלון. נזכיר לדוגמא עבירות בחוק העונשין, הקשורות לתוצאות של "מפגש" כזה": שיבוש הליכי משפט (סע' 244); הדחת עדות (סע' 246); הטרדת עד (סע' 249); הדחה בחקירה (סע' 245). לכן, ולמרות שחוק העונשין אינו קובע הוראה האוסרת באופן גורף על מפגש עם עדי תביעה, הרי שאין להתעלם מאפשרות ממשית כי ראיון עדי תביעה על ידי סניגור עלול להביא - ברמת סבירות גבוהה - להשפעה בלתי ראויה על העד ואף לשיבוש ההליך השיפוטי. יחד עם זאת, צודקות הנאשמות, כי איסור מוחלט - שאף אינו קיים בכלל 37 - עלול לפגוע קשות בהגנת הנאשם. עוד מוסכם עלי, כי איסור גורף כזה, אין לו מקום, בנסיבות בהן מידת הפגיעה בהליך המשפטי, מועטת. ואולם, תוצאה כזו יכול שתתקיים לגבי אותה קשת של מקרים בהם לא יהיה בעצם המפגש כדי להכשיל את ההליך השיפוטי או להטריד עדים מצד אחד, כך שניתן יהיה לאפשר מפגש עם עדי התביעה ובכך לצמצם את הנזק לכאורה שעלול להיגרם לנאשם. קשת מקרים כזו חלה בנוגע לעדים 'נייטרליים' כגון: מומחה מקצועי ברפואה או בתחום מקצועי אחר, בוחן תאונות וכד' (ראה לעניין זה ת"פ 14/00 בקשר לרצח תינוק בידי אמו. שם הותר מפגש עם הפסיכיאטר בנוגע למצבה הנפשי והשפעת הלידה על מצבה של הנאשמת, וזאת במעמד התביעה. כן ראה אישור שנתן הוועד המחוזי לסנגור של הנאשם דרעי להיפגש עם עדי התביעה אשר כללו רואי חשבון ומנהלי חשבונות של העמותות הקשורות לנאשם, וזאת לצורך כתב הגנה). ראיה חסויה - כנגד איסור מפגש: 16. כדי לעמוד על היחס בין מעמדה של המאשימה לבין מעמדו "הנחות" הנטען של הנאשם במקרה כגון זה, במיוחד שעה שהטענה היא שבידי המאשימה יתרון החקירה המוקדמת, והאפשרות לבצע השלמת חקירה, לעומת הנאשם שלא עומדים לו אמצעי חקירה עצמאיים במקביל (ראה לעניין זה מאמרה הנ"ל של ד"ר אליגון); וכדי לעמוד על מידת הפגיעה של זכות ההגנה של נאשם עקב שלילת הזכות לראיין עד תביעה, ראוי לדעתי להשוות בין גילוי ראייה חסויה לבין איסור ראיון עדי תביעה על ידי סנגור. 17. במסגרת הליך לגילוי ראייה חסויה לפי סע' 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], ניתנת זכות בידי המדינה לדרוש חיסיון לטובתה בנסיבות מסוימות, בהתייחס לראיה ספציפית, וזאת כאשר גילויה עלול לדעת שר הביטחון או שר החוץ לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ של המדינה. מנגד, שמורה לנאשם הזכות לעתור לגילוי הראיה. במקרה כזה של אינטרס בטחון מול אינטרס גילוי האמת של הנאשם נתונה סמכות לבית המשפט להעדיף את הצורך בגילויה של הראיה לשם עשיית צדק. ואכן, הפסיקה מעמידה לבחינה את האינטרסים המנוגדים, ונותנת שיקול דעת בידי התביעה אם להמשיך בהליך הפלילי ואם לאו, באותם מקרים שבהם אכן מדובר בראיה חיונית ורלוונטית להגנתו של הנאשם. 18. האינטרס הקיים ביסוד ההליך הפלילי הוא גילוי האמת, כדי שהחף מפשע יזוכה והנאשם יחוייב בדינו. ההנחה היא שלשם חשיפת האמת, יש לחשוף את כל חומר החקירה לנאשם ולבית המשפט, ועל יסוד אותו חומר ראייתי יוכל הנאשם להוכיח את חפותו אם בדרך של הצגת גרסה משלו, ואם בדרך של חקירת עדי התביעה, תוך ערעור גרסתה. לכן, נקודת המוצא היא כי כל מידע רלוונטי חיוני, ראוי כי יעמוד בפני הנאשם, בהיותו חשוב לצורך הגנתו. מנגד, בנוגע לתעודת חיסיון של שר הביטחון, יש אינטרס ציבורי שאינו קשור בהכרח למשפט הספציפי אך הדורש אי חשיפה של חומר חקירה, מחמת חשש שחשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה. במקרים כגון אלה, כאשר עומד בפני בית המשפט הצורך להכריע בין משפט הוגן לבין ביטחון המדינה; וכאשר לציבור יש אינטרס לא רק לשמור על ביטחון המדינה אלא גם להקפיד על הגינות ההליך הפלילי, נבחנת השאלה על בסיס של "כימות" האינטרסים בניסיון להביאם למכנה משותף (ב"ש 838/84 מנחם לבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729 (להלן: פס"ד לבני)). במקרים כאלה צריכה להינתן עדיפות להליך הפלילי, וזאת ללא התחשבות בסוג העבירה ו/או לעונש הצפוי לה, הכל לאחר שנבחנה החיוניות של הראיה לצורך עשיית צדק. "אם חומר חקירה, אשר לגביו חל החיסיון חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול ביטחוני אפשרי. שום נימוק ביטחונו, והיה הוא נכבד ביותר, אינו שקול יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע..." (738א-ב). בפס"ד לבני נמסרו הודעות הנאשמים בנוגע לפעילות בארגון טרור, קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח ועוד עבירות. טענת ההגנה הייתה ל"שתילת מידע". תעודת החיסיון נתבקשה לגבי מהות החומר שהיה בידי שירות הביטחון אשר היה רלוונטי להוכחת טענת ההגנה של הנאשמים. כדי להכריע בשאלה, נדרש בית המשפט לבחון את הראיה לגופה ומצא כי חשיפתו של החומר אינה חיונית לסנגוריה, וכי אין בו דבר מעשי העשוי לסייע לה בטיעונה, לעניין קבילות ההודאות שבהן כפרה, ולכן לא עלה הצורך בעצם גילויה של הראיה. בחינה דומה נעשתה בע"פ 889/96 מוחמד מזאריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433 (להלן: פס"ד מזאריב). שם מדובר היה בעסקת סמים, שהנאשם הסכים לתווך בה, מבלי שידע שאנשי המשטרה שם התחזו לקונים. המערער טען שבעת שנעצר פעל מתוך אמונה שהוא משתף פעולה עם משטרה מאחר שסבר שמבקשים לגייסו למשימה שמטרתה לכידת מוכר הסם. המחלוקת העובדתית התמקדה בשאלה אם אכן אדם אחר הציג עצמו כאיש משטרה בפני הנאשם. תחילה לא הותר לאותו אדם אחר להיחקר על ידי הנאשם והוצאה לכך תעודת חיסיון, כדי שלא לעמוד על טיב קשריו של אותו אחר עם המשטרה. גם במקרה זה הבהיר בית המשפט העליון שכאשר החומר שלגביו מתבקשת הסרת החיסיון הוא עדותו של עד, על בית המשפט לבחון אם באותה עדות מצוי פוטנציאל ראייתי, שאם יוצא מהכוח אל הפועל - קרי; החיסיון יוסר - יהיה באותה ראיה לפחות כדי להעלות ספק באשמת הנאשם. בית המשפט מיקד את המחלוקת העובדתית בקשר לאותה עדות והתיק הוחזר למחוזי כדי לשמוע עדותו, בדרך שתסתיר את זהותו והמערער יהיה רשאי לחוקרו רק בעניין גרסתו. 19. בהשוואה בין חיסיון של ראיה לבין איסור מפגש עם עדי תביעה, יש לציין תחילה את ההבדל המהותי שבין השניים. בעוד שחיסיון מאפשר לתביעה שלא למסור ראיה לידי הנאשם, הרי שעדותו של עד תביעה, כפי שנמסרה במסגרת החקירה המשטרתית, נכללת בכלל הראיות שעותק מהן נמסר לנאשם. גם אם נאמר שמכוח סמכויות החקירה של התביעה המבוצעות על ידי המשטרה, ניתנת עדיפות מסוימת בידי המאשימה, הרי שאין להתעלם מן העובדה כי כלל חומר החקירה שנאסף על ידי המאשימה, מועבר בסופו של דבר לידי הנאשמים. יש עוד לציין בהקשר זה שההליך הפלילי מחייב למעשה את המאשימה לגלות את כל קלפיה, בעוד שהנאשם המקבל את חומר החקירה מן התביעה, עשוי להימצא לעיתים במצב שדווקא לו יש יתרון מידע על פני התביעה. 20. ראיון של עדי תביעה על ידי סנגור היא בקשה שבאה לאתר פרטים נוספים שאינם בהודעה ו/או שינויה, שהרי אם ניתן היה להסתפק באמור בהודעה יתכן שלא היה צורך בראיון נוסף. ועוד יש להזכיר כי הזכות להבהיר הודעה שניתנה, בין על דרך של שינוי תוכנה, ובין בדרך של הוספת פרטים ו/או הבהרה ו/או בכל דרך אחרת, תעמוד לנאשם במסגרת החקירה הנגדית. הוספת פרטים כאלה במעמד צד אחד על ידי הסנגור עם עד התביעה שכבר מסר הודעה במשטרה ותוכנה הובא לידיעת הנאשם, וללא נוכחות התביעה, עלולה להעמיד קו גבול לא ברור בין שיבוש הליכי משפט לבין איתור פרטים נוספים שאולי חיוניים הם להגנת הנאשם. נקודת מוצא זו - חשש ברמת סבירות גבוהה לשיבוש הליכי משפט - מחייבת לדעתי, עמידה על איסור המפגש, ככלל, ומתן היתר למפגש, כחריג. לאור כל האמור, השאלה שעל בית המשפט להידרש לה בשלב זה היא אם אמנם יש בדחיית הבקשה משום פגיעה בזכות ההתגוננות של הנאשמות; ואם במקרה הספציפי יש אפוא לחרוג מן הכלל; ואם יינתן היתר חריג, האם יש להגבילו בתנאים. לצורך בחינת שאלות אלה, יש לפעול בדרך דומה לזו בה מתנהל הליך של גילוי ראייה חסויה בשינויים המתאימים: קרי; מיקוד המחלוקת שבגינה נדרש עד התביעה כמקור ראייתי, ומיהות העדים, מעמדם ותוכן עדותם והעדר מקורות מידע אחרים שיכולים לספק אותו מידע. יושם לב כי הודעות העדים הנדונים לא נמסרו לעיוני קודם למתן החלטה זו, ולכן כדי לעמוד על השאלות לעיל אתייחס לטיעוני הצדדים. מיקוד המחלוקת: 21. הנאשמות טוענות שמדובר בחברות פרטיות מוגבלות בערבות המנוהלות על ידי נושאי משרה מטעמן (סע' 9 של התגובה). על פי כתב האישום נגד אותן חברות, הושקעו כספים על ידי מי מן הנאשמים האחרים באותן חברות שעה שהחברות הנאשמות מודעות לכך שמדובר בכספים שמקורם ברכוש אסור, כמשמעות מונח זה בחוק איסור הלבנת הון. טענה עובדתית זו מוכחשת על ידי החברות הנאשמות. מכאן המחלוקת העובדתית הממוקדת, אותה מבקשת המאשימה להוכיח, בהתבסס כפי הנראה בין היתר על העדים המשמשים כאורגנים אצל אותן חברות, נוגעת למודעות הנאשמות לכך שמקור הכספים/ההשקעות הוא ברכוש אסור כמשמעותו בחוק הלבנת הון. הנאשמות מבקשות להכחיש אותה עובדה, וזו אכן יכול שתהא מהות הגנת אותן חברות. עדי התביעה כמקור למידע נדרש להגנת הנאשמים: 22. כפי שפורט בפס"ד מזאריב, ותוך התאמה לענייננו, יש לבחון ראשית, אם יש בעדי התביעה הספציפיים פוטנציאל ראייתי - וזאת מעבר לאמור בהודעות שנמסרו על ידם במסגרת החקירה המשטרתית - שיהא בו כדי להעלות לפחות ספק באשמת הנאשמות; שנית, שמידע כזה ניתן יהיה לגלותו רק אם תתאפשר פגישה בין הסנגור לאותם עדים, וכי לא ניתן להמתין עד למיצוי זכות החקירה במסגרת החקירה הנגדית; ושלישית, כי המידע הרלוונטי מצוי רק בידיעת אותם עדי תביעה. 23. אכן מדובר בכתבי אישום שבהם נטען כי בעת שהכספים הושקעו אצל החברות הייתה לנאשמות מודעות לכך שמדובר בכספים שמקורם ברכוש אסור כמשמעות המונח בחוק איסור הלבנת הון. ואולם לא שוכנעתי, לפחות לא בשלב הזה של הדיון, כי הראיות להוכחת קיומה או העדרה של מודעות כזו, מצויות רק בידי אותם עדים שעמם מבקשים באי כוח הנאשמות להיפגש. על בית המשפט לבחון אם החומר הראייתי הנדרש לצורך הגנתן של הנאשמות ואשר יכול שנמצא בידיעת העדים ונרשם בהודעותיהם כעדים, אינו מצוי אצל אחרים בין אצל הנאשמות, בין אצל בעלי מניות ובין אצל דירקטורים אחרים של אותה חברה או אצל חברות אחרות. משאין מחלוקת כי הודעות אותם עדים מצויות בידי הנאשמות, מצטמצמת השאלה לשאלה יש אצל אותו עד מבוקש ספציפי מידע חיוני להגנת הנאשם, שאינו מצוי בהודעה, אינו מצוי בידיעת אחר ו/או אינו עולה מכלל הראיות האחרות המצויות אצל הנאשמים (החלטות דירקטוריון, ספרי חשבונות וכו'). 24. מן המסמכים שצירפו הנאשמות עולה כי לפחות לגבי חלק מן הנאשמות, יש בידיהן מידע נדרש מכוח תחקור של אחרים. זאת ועוד, מעצם מהותו של תפקוד הדירקטוריון, אין מניעה כי אותו מידע נדרש מצוי אצל יחידים אחרים. בנוגע למעמדו ותפקידו של דירקטוריון בחברה יש להעיר שבעוד שבעבר הייתה התייחסות לדירקטוריון כאל גוף המנהל את החברה, הרי שהיום גוברת ההשקפה כי הדירקטוריון איננו מנהל את עסקי החברה אלא הוא מופקד לפקח על דרכי הניהול על ידי המנכ"ל וההנהלה. חוק החברות נותן לכך ביטוי בסע' 92 לחוק החברות. הדירקטוריון אכן מתווה מדיניות ומפקח על המנכ"ל, ואולם הביצוע בפועל אינו נעשה על ידו דווקא, הגם שבפועל יכול הדירקטוריון להפוך למנהל. ככלל, הדירקטוריון דן בעיקר באסטרטגיה של החברה לטווח רחוק והביצוע היום יומי לא ייעשה על ידו דווקא אלא על ידי המנכ"ל או מי שאחראי לאותה פעילות. יש עוד לשים לב, שכדי שנושא משרה יוכל למלא תפקידו כראוי, מעניק לו חוק החברות זכות לקבל מידע ולהעסיק יועצים. ועוד, ניהול הישיבות נעשה באופן המחייב רישום פרוטוקולים, וחובת ניהול זו אינה ניתנת לביטול או להתנייה (ראה ספרו של פרופ' יוסף גרוס דירקטורים לנושאי משרה בעידן הממשל התאגידי 62 (2010)). הפועל היוצא לענייננו שיכול שיהיו אנשים נוספים אצל כל אחת מן הנאשמות שלהם המידע הנדרש לצורך השלמת קו ההגנה של מי מן הנאשמות. בכל מקרה אם סבורות הנאשמות כי בידיהן ראיה סותרת להודאה שנמסרה, אזי שיחה עם העד עלולה לעורר סיכון של התאמת עדויות וממילא גם אינטרס גילוי האמת לא יתגשם. ככול שמבקשות הנאשמות להכחיש גרסה, הרי שזו יכול להיעשות בביהמ"ש במסגרת חקירה נגדית. 25. גם לגוף הבקשה, אין בה משום פירוט מטרה ממוקדת של הנאשמות בהתייחס למפגש עם עד זה או אחר, גם לא לאחר הפירוט הנוסף שניתן, בעקבות ההחלטה שניתנה ב- 21/5/12. יש אפוא לקבל הטענה כי מטרת הבקשה של הנאשמות לפגישה עם עדי התביעה אינה לברר נושא נקודתי, אלא הסתייעות שיכול שתהא משמעותית ורחבת היקף, לבחון באמצעות אותם עדים את קו ההגנה בניהול התיק, בצד ניסיון - אף שלא מדעת ושלא במשים - לקעקע את ראיות המאשימה, אשר יכול להביא לתיאום גרסאות ולשיבוש הליכי משפט, כמו גם להשפיע על תוכן העדות של אותם עדים, מה שימנע בסופו של דבר גילוי האמת, לא רק בהליך הדיון המקדמי אלא גם למקרה שיהא צורך בשמיעת הוכחות בתיק. 26. לאור האמור, לפחות בשלב הזה של הדיון - כאשר מדובר בדיון מקדמי בהליך הפלילי - לא התרשמתי כי העדר מפגש עם עדי התביעה יהא בו כדי לפגוע בהכנה נדרשת למיצוי זכות הטיעון של הנאשמות, במיוחד כאשר יש להניח כי אופן ניהול הנאשמות, כתאגיד, מבוסס על מסמכים, ספרי חשבונות ודו"חות לרבות החלטות נדרשות, וכי בכול אחת מהנאשמות יש בעלי תפקידים שונים, אשר להם המידע הנדרש, כדי לדחות טענות המאשימה ו/או להכחישן. 27. יש לזכור, כאמור, כי האינטרס הרלוונטי היחיד שהוא בר הגנה - הן של המאשימה, הן של הנאשם והן של כלל הציבור - הוא גילוי האמת, תוך ניהול הליך שיפוטי הוגן. המחלוקת היא מהם האמצעים הטובים יותר - בסבירות גבוהה יותר - שיש בהם כדי להגשים התכלית האמורה. הכלל בדבר שמירה על זכות ההתגוננות לנאשם, אינו עקרון עצמאי לכשעצמו, אלא אמצעי נדרש לצורך גילוי האמת. אמנם, נקודת המוצא היא שיש ליתן בידי הנאשם כול ראיה חיונית שיש בה להביא בין בעצמה ובין בהצטרפה לראיות נוספות, להביא לזיכויו של הנאשם או להקלה בסעיף האישום שהוגש כנגדו. ואולם, מנגד, משמדובר בעיקרון של גילוי האמת, אין להימנע מן האפשרות שמתן משקל יתר לזכות ההתגוננות, עד כדי התעלמות מאמצעים נדרשים, יהיה בהן לפגוע בתכלית גילוי האמת, כאשר קיים חשש אמיתי שמפגש פרטני עם עד התביעה, יש בו אפשרות ממשית לשינוי גרסה או להכחשת גרסה - גם שלא במשים - באופן שיהא בהם תיאום גרסאות או שיבוש הליכי משפט. לאור כל האמור, כאשר מדובר בעדים שהם מנהלי הנאשמות, שלהם המידע על אופן הפעילות של כל אחת מן החברות, לרבות היקף נרחב של ידע זה מצד אחד, ועוד אינטרס בתוצאות ההליך הפלילי, מצד שני, אין לאפשר מפגש בין הסנגורים לאותם עדים, בשלב זה. מכל הטעמים המפורטים לעיל, דין הבקשה להידחות. 28. אתייחס עוד לשני נושאים: 28.1 הערות בנוגע לכתב האישום: באישום הראשון נזכרת נאשמת 17, ואילו בסעיף 11 של אותו אישום לא מצאתי פירוט של סעיף האישום ונזכרת שם נאשמת 18 כאשר בכתב האישום אין נאשם כזה (עמ' 26). על המאשימה לבדוק הנושא ולהודיע עמדתה. 28.2 חומר חקירה ותעודות חיסיון: בנוסף, הוגשה לתיק מטעם המאשימה הודעה בעניין חומר חקירה ובעניין תעודות החיסיון, לרבות הודעה מוסכמת, בנושא זה. בנוגע לתעודות החיסיון, ישנה החלטה של כב' השופט שפירא, לפיה הוארך המועד להוצאת התעודות עד להחלטה אחרת, ואילו המאשימה הבהירה שניתנה הסכמה להאריך המועד לעניין זה עד ליום 11/6/12. הגם שההסכמה האמורה טרם קיבלה תוקף של החלטת בית משפט, אין צורך במתן החלטה על ידי. הנושא נמצא בדיון, בפני כב' השופט רון שפירא. לעניין חומר החקירה, יש לאפשר למאשימה לערוך רשימה מפורטת, עם סיום עריכת כלל חומר החקירה, תוך הבהרה שחזקה על המאשימה - כפי שפירטה בהודעתה - שהיא ערה לחובתה לעשות כן (סע' 1 של ההודעה מיום 30/5/12). 29. המועדים שנקבעו בנושאים האחרים להמשך הדיון, יעמדו בעינם. יש להזכיר, כי הנאשמות 17-14 צריכות היו למסור תשובתם לכתב האישום, וטרם עשו כן, והם מתבקשים לעשות כן בהקדם. לתיק בית המשפט נתקבלו טיעוני המאשימה בנוגע לנאשמות 17-14. על הנאשמות הנ"ל לפעול כמפורט בסע' ב(7) של ההחלטה מיום 29/4/12. התיק קבוע למעקב נוסף בפניי ליום 1/7/12. דיון מקדמי קבוע ליום 10/7/12 החל מן השעה 09:30 (הובא לידיעת בעלי הדין ובאי-כוחם כי ככלל, מתקיימת גם ישיבת שופטים באותו מועד, בין השעות 11:40-11:00. בית המשפט מזכיר עוד כי הנאשמים 13-1 רשאים שלא להופיע לדיון הנ"ל.דיוןעדים