זכויות פלסטינים לפיצויים בגין תאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות פלסטינים לפיצויים בגין תאונת דרכים: עסקינן בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") שעניינה נזקי גוף אשר נגרמו לתובע בשל תאונת דרכים שארעה לו כהולך רגל (להלן: "התאונה"). רקע עובדתי - התובע, יליד 1981, תושב הכפר יעבד שבשטחי הרשות הפלסטינאית. בשעות הערב ביום 11/4/2008 נפגע התובע בתאונת דרכים עת צעד בתוך הכפר ברטעה (להלן: "הכפר") על ידי רכב בו נהג הנתבע 1, מר שאדי פדל קבהא (להלן: "הרכב הפוגע" ו-"הנתבע" בהתאמה). מוסכם כי האירוע התרחש על הכביש הראשי בכפר, בסמוך למכולת של מר יוסף חטיב (להלן: "המכולת" ו-"בעל המכולת" בהתאמה) ואין אף חולק כי לתובע נגרמו עקב הפגיעה נזקי גוף. התובע טוען כי התאונה ארעה בשטח מדינת ישראל וכי השימוש ברכב הפוגע, בוטח על ידי הנתבעת 2, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"). מכאן, שלשיטת התובע הוא זכאי לפיצוי מאת הנתבע והנתבעת בגין נזקיו מכח חוק הפיצויים. הפלוגתאות העומדות לדיון והכרעה - המחלוקת הראשונה נוגעת למקום התרחשות התאונה, לשאלה אם התאונה התרחשה בשטח מדינת ישראל או בשטח הרשות הפלסטינאית (שתכונה להלן: "הרשות") ולשאלה אם חוק הפיצויים חל על המקרה. התובע טוען כי יש לראות את מקום התרחשות התאונה כאילו הוא נמצא בתוך שטח מדינת ישראל ולכן חוק הפיצויים חל. הנתבעת טוענת כי התאונה ארעה בשטח הרשות ועל כן אין תחולה לחוק הפיצויים. המחלוקת השניה נוגעת לשאלת התיישנותה של התביעה (אשר הוגשה בדצמבר 2010 לגבי תאונה שארעה באפריל 2008). הנתבעת טוענת כי על המקרה חל צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה והשומרון) (מס' 677), תשל"ו-1976 (להלן: "צו הפיצויים") הקובע תקופת התיישנות של שנתיים בלבד, ועל כן התביעה התיישנה. התובע מנגד טוען כי צו הפיצויים לא חל אלא שחל חוק הפיצויים ולכן תקופת ההתיישנות הינה התקופה "הרגילה", בת שבע השנים - והתביעה לא התיישנה. מחלוקת עובדתית נוספת נוגעת לשאלת זהות הרכב הפוגע. בעוד שהתובע טוען כי נפגע על ידי רכב סובארו אשר היה מבוטח על ידי הנתבעת, הרי שהנתבעת מכחישה זאת וטוענת כי התאונה ארעה כאשר הנתבע נהג ברכב אחר, שלא בוטח על ידה, ומכאן שאין לה כל חבות כלפי התובע. מחלוקת אחרונה נוגעת למשמעות של העובדה המוסכמת כי לאחר התאונה שילמה משפחתו של הנתבע לתובע סך של 6,000 ₪ (להלן: "התשלום שבוצע"). קיימת מחלוקת אם התשלום שבוצע נועד להיות תשלום סופי בגין כלל נזקיו של התובע או שנועד להוות "מקדמה" לכיסוי הוצאותיו הרפואיות הראשוניות של התובע, עד אשר יקבל פיצוי מהנתבעת. מסכת הראיות - לאור המחלוקות דלעיל - נשמעו ראיות באשר לנסיבות ולאחריות טרם בירור שאלת הנזק. לפניי העידו התובע; אחיו של התובע, מר מחמוד אבו שמלה (להלן: "אחיו של התובע"); הנתבע; אביו של הנתבע, מר פאדל קבהא (להלן: "אביו של הנתבע"); מר נזמי קבהא ומר אמל מוחמד קבהא, הדודים של הנתבע (להלן: "הדודים של הנתבע") ובעל המכולת. כל העדים נחקרו בחקירות ראשיות ובמהלך החקירות אף הוגשו מסמכים שונים מטעם הצדדים. דיון והכרעה - לאחר בחינת התשתית הראייתית ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות, מחמת הנימוקים שיפורטו להלן בהתאם לנושאים השונים במובחן. האם קמה עילת תביעה מכח חוק הפיצויים ? השאלה המקדמית המכריעה במקרה זה הינה שאלת תחולתו של חוק הפיצויים, שכן עילת התביעה סומכת אך ורק על חוק זה ולא על עילות חלופיות. לטענת הצדדים, לחוק עשויה להיות תחולה מכח כמה הסדרים חלופיים - (א) תחולה טריטוריאלית במקרה והתאונה התרחשה בשטח ישראל; (ב) תחולה מכח סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים; (ג) תחולה מכח תורת "הפורום הנאות"; או - (ד) תחולה מכח צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה והשומרון) (מס' 677), תשל"ו-1976 (כפי שהוגדר כבר לעיל: "צו הפיצויים"). נבחן להלן את ארבע החלופות ואקדים כבר עתה ואומר כי לא קמה אף לא אחת מהן ולשיטתי חוק הפיצויים אינו חל על התאונה. האם התאונה התרחשה בשטח מדינת ישראל ? כידוע, הכלל הוא כי חוק הפיצויים הוא בעל תחולה טריטוריאלית (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית - 2005), עמ' 16-17, ואליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית - 2012, להלן: "ריבלין"), עמ' 47). מכאן שיש חשיבות לבחינת השאלה - אם התאונה ארעה בישראל אם לאו. מוסכם על הצדדים כי הכפר מחולק לשני חלקים - חלקו המערבי (ברטעה אלע'רביה) נמצא בשטח מדינת ישראל וחלקו המזרחי (ברטעה אלשרקיה) נמצא בשטח הרשות. עוד מוסכם כי גדר ההפרדה שהקימה מדינת ישראל, הוקמה ממזרח לכפר כולו, כך שחלקו המזרחי (הפלסטינאי) של הכפר שוכן במעין מובלעת ממערב לגדר. כלומר, הגדר עוקפת את הכפר ואינה חוצה אותו פיזית, ובין שני חלקי הכפר מפריד וואדי בלבד. לגבי מקום התאונה - התובע מודה כי התאונה ארעה בחלקו המזרחי של הכפר, מחוץ לשטח ישראל ובתוך שטח הרשות (וראו את סיכומי התובע בסעיפים 9 ו-13). אלא, שלשיטת התובע, למרות האמור מתקיימים בנסיבות העניין "חריגים לכלל", שמצדיקים את החלתו של חוק הפיצויים אף אם התאונה ארעה מחוץ לשטח ישראל. ברי כי הנטל להוכחת "החריגים", מוטל על התובע - והוא לא הרים נטל זה. הטענה הראשונה של התובע היא כי התאונה ארעה על הכביש הראשי בכפר, המחבר בין החלק המזרחי (הפלסטינאי) לבין החלק המערבי (הישראלי) של הכפר - ועל כן יש לראות בכביש זה כביש "שבשליטת" ישראל. אין בידי לקבל טענה זו. אזכיר כי אין מחלוקת שהתאונה ארעה בחלק המזרחי של הכפר (וראו אף את האישור מטעם מנהלת התיאום והקישור בג'נין ביחס למקום התאונה - ת/1). כלומר, התאונה ארעה בשטח שבריבונות פלסטינאית ולא בריבונות מדינת ישראל. התובע לא הביא כל ראייה שמוכיחה כי הכביש מצוי תחת ריבונות ישראלית, והראיות שהוצגו דווקא מעידות כי הכביש כולו מצוי בתוך שטח הרשות (ואפנה לאישור מועצת הכפר הפלסטינאית של ברטעה ולמפה אשר צורפה לו, ממנו עולה כי הכביש (המסומן על המפה בצבע צהוב) נמצא כולו בשטח הרשות - נ/3). העובדה כי הכביש מוביל מחלקו המזרחי של הכפר אל חלקו המערבי, אל שטח ישראל, אינה מעלה ואינה מורידה, ואין בעובדה זו כדי להחיל "ריבונות ישראלית" על חלקו המזרחי של הכפר - בכלל, או על הכביש הספציפי - בפרט. הטענה השנייה של התובע, היא כי מאחר וגדר ההפרדה הוקמה ממזרח לכפר, באופן שגם חלקו המזרחי הפלסטיני נכלל כ"מובלעת" בתוך השטח הישראלי, ומאחר ובין החלק המזרחי לבין המערבי אין הפרדה פיזית כלשהיא - הרי שיש לראות באזור שבו ארעה התאונה כשטח מדינת ישראל. אין בידי לקבל אף טענה זו, שהרי למיקום המדויק של גדר ההפרדה קיימות סיבות רבות ואין היא מסמנת בהכרח, בכל המקומות, את קו הגבול בין השטח שבשליטה ישראלית לבין השטח שבשליטה פלסטינית - ובוודאי שלא הוצגו ראיות בנדון. משכך, המסקנה העובדתית היא כי התאונה לא התרחשה בשטח ישראל. האם חוק הפיצויים חל מכח ההרחבה שבסעיף 2 לחוק? סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים קובע כי אף אם ארעה תאונה בשטח הרשות ולא בישראל, יחולו הוראות חוק הפיצויים אם הנהג או הרכב הפוגע היו ישראלים ואם הנפגע היה ישראלי או תושב חוץ. המדובר בתנאים מצטברים. במקרה זה הנהג (הנתבע) הינו ישראלי אך הנפגע (התובע) אינו ישראלי ואינו תייר חוץ, אלא תושב הרשות. לכן - אין תחולה לסעיף 2(א1) והתאונה אינה יכולה להכנס אל מסגרת חוק הפיצויים דרך סעיף זה. האם חוק הפיצויים חל בשל שבמ"ש זה הינו "הפורום הנאות" או בשל "חזקת שיוון הדינים" ? טוען התובע כי אפשרות נוספת להחלת חוק הפיצויים על התאונה הינה בהיותו של בית משפט זה הפורום המתאים ומכח "חזקת שוויון הדינים". לגבי השאלה אם בית המשפט הינו הפורום המתאים - אומר ראשית כי שאלת הפורום אינה משליכה על שאלת הדין, ואף אם בהמ"ש היה הפורום המתאים לתביעה מכח עילה נזיקית או חוזית זו או אחרת - אין הדבר מחייב את המסקנה שחל על המקרה חוק ספציפי ומיוחד כגון חוק הפיצויים הקובע הסדרים חד משמעיים כמתואר מעלה. מעבר לכך, אם נבחן את סוגית "הפורום המתאים" באספקלריה של מבחן "מירב הזיקות", כפי שמבקש התובע לעשות - נמצא דווקא שמירב הזיקות אינן לבתי המשפט בישראל (רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' עבד זריקאת, פ''ד מח(3) 265 (1994), ריבלין בספרו בעמ' 61-63 ואורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית - 2009), בעמ' 48-49). אמנם - הנתבע הינו אזרח ישראל (תושב ברטעה המערבית) והתאונה דווחה גם למשטרת עירון, ועל כן קיימת "זיקה ישראלית" מסוימת לאירוע; אך מנגד - התאונה ארעה בשטח הרשות, התובע הוא תושב הרשות ועובד בתחומה, התובע קיבל טיפול רפואי בתוך שטח הרשות, חלק מהעדים הם תושבי הרשות, התאונה נחקרה גם על ידי רשויות הרשות וכפי שנראה בהמשך - לא היה "ביטוח ישראלי" רלבנטי. מכאן, שבמכלול איני מוצאת שמירב הזיקות הן דווקא לישראל. באשר לטענה בדבר תחולת "חזקת שוויון הדינים" - מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה החזקה אינה מתקיימת במקרה זו וכי בפסקי הדין אליהם הפנה התובע - דווקא נקבע כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות וכי אין תחולה לחזקה (ראו סעיף 38 לסיכומי הנתבעת). האם חל צו הפיצויים ? כזכור צו הפיצויים הינו משנת 1976 והוא מחיל את הוראות חוק הפיצויים אף על תאונות שהתרחשו בשטחים (אם כי לגביהם קמה תקופת התיישנות קצרה יותר). בשנת 1995 נחתמו ההסכמים המדיניים בין הרשות הפלסטינאית לבין מדינת ישראל (להלן: "הסכמי הביניים") ומכוחם הועברו הסמכויות האזרחיות השונות בתחומי הרשות לידי הרשות הפלסטינאית, ובכלל זה גם הסמכויות בתחום ביטוח הרכב. אעיר בהקשר זה כי אין משמעות להבחנה בין האזורים השונים שנקבעו בתוך שטחי הרשות הפלסטינאית (שטחי A, B ו-C) לעניין ההכרעה העומדת לפתחנו מאחר והסמכויות האזרחיות (לרבות בנושא ביטוח הרכב והפיצוי לנפגעי תאונות דרכים) הועברו לרשות הפלסטינאית ביחס לכל אחד מסוגי השטחים הללו (כולל שטח C), למעט לגבי שטחיהם של היישובים היהודיים והאתרים הצבאיים. התאונה לא התרחשה ביישוב יהודי ו/או באתר צבאי ולכן אין צורך לדון בטענות התובע לגבי השאלה את התאונה ארעה בשטח A, B או C (ת"א (י-ם) 10116/08 ג'מיל נ' עיזבון המנוח עבאס; ע"א 2144/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ח'אזם). בשנת 2005 חוקקה הרשות את חוק הפיצויים מטעמה (להלן: "חוק הרשות"), ובהקשר זה אפנה לדברי המשנה לנשיאה (כתוארו אז), כבוד השופט ריבלין ברע"א 1667/09 סהאם שושה נ' מרשד נתשה, לאמור: "כפי שפורט בעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בתיק זה, ההסכמים המדיניים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית (שנטמעו בהסכם ביניים ישראלי- פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, כ"א 33, 1071 (נחתמה ב-1995) קובעים, בין היתר, שסמכויות הביטוח בשטחי יהודה ושומרון (למעט יישובים ישראליים ואתרים צבאיים) יועברו לידי הרשות הפלסטינית. לאור הסכמים אלו בוצעו שינויי חקיקה מתאימים על ידי הממשל הצבאי באזור יהודה ושומרון (אשר העיקרי בהם הוא מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון (מס' 7), התשנ"ו-1995) וכן בוצעו תיקוני חקיקה בדין הישראלי (חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994; חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998). היום אף אין מחלוקת של ממש כי חוק הרשות משנת 2005 נחקק כדין וכי התאונה אירעה לאחר חקיקתו." (ההדגשות אינן במקור). כלומר, שבשנת 2005 חוקקה הרשות הפלסטינאית את חוק הרשות - המקביל לחוק הפיצויים "שלנו", המיישם את עקרונות חוק הפיצויים, למעט בסוגיית קביעת שיעור הפיצוי (וראו אף את רבלין בספרו, עמ' 65). חוק הרשות החליף את צו הפיצויים. מאחר והתאונה דנן התרחשה בשנת 2008, לאחר חקיקת חוק הרשות, הרי שחוק הרשות הוא זה אשר רלבנטי לגביה ולא צו הפיצויים (והשוו לת"א (נצ') 10435-11-09 צואלחה ראזי נ' צואלחה נאצר, אשר עסק במקרה משנת 1999). עוד אעיר כאן כי חלק מאסמכתאות אליהן הפנו הצדדים אינן רלבנטיות שכן הן עוסקות בתאונות לפני 2005. היות והמסקנה עד כה היא כי התאונה התרחשה לאחר תחיקת חוק הרשות - שומא עלינו לבחון האם התובע זכאי לפיצוי מכוחו ומהן הוראותיו הרלבנטיות של חוק הרשות. אלא מאי ? שמאחר ומדובר בדין זר, יש להוכיחו כפי שיש להוכיח עניין שבעובדה. התובע טען בסיכומיו כי הנטל להוכחת הדין הזר מוטל לפתחה של הנתבעת והואיל והיא כשלה בהוכחת הדין הזר - יש הצדקה להחיל דווקא את חוק הפיצויים הישראלי על המקרה (סעיף 20 לסיכומי התובע). הנתבעת לעומתו טענה כי הנטל להוכחת חוק הרשות מוטל על התובע, שכן עליו מוטל הנטל הראשוני להוכיח את תביעתו. במחלוקת זו נדמה לי כי הדין עם הנתבעת. שעה שרצתה הנתבעת להוכיח כי התביעה התיישנה - לאור תקופת ההתיישנות "המקוצרת" שבצו הפיצויים - היה עליה להוכיח את תחולת צו הפיצויים כחלק מנטל הוכחת טענת ההתיישנות (נתן קנת וחיים קנת, נטל ההוכחה וחזקות במשפט האזרחי והפלילי, הוצאת בורסי, תשס"ב-2002, בעמ' 86 וכן יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע-2009, בעמ' 1723 ואילך). עם זאת, אף אם הנתבעת כשלה בהוכחת הדין אשר בבסיס טענת ההתיישנות הרי שאין הדבר פוטר את התובע מנטל הוכחת הדין הזר אשר בבסיס עילת התביעה שלו. "כשלונה" של הנתבעת אינו מחייב את "היפוך הנטל" באשר להוכחת החיקוק הרלבנטי המקים את עילת התביעה. מה גם שהנתבעת טענה להחלת דין "רגיל" (צו הפיצויים הישראלי שאינו דורש "הוכחה") ואילו התובע סומך על דין "זר" (חוק הרשות הפלסטיני שמחייב הגשת חוות דעת), ואפנה שוב לפרשת שושה סהאם, בשלב בו נדונה בבהמ"ש המחוזי - ת"א (מחוזי ירושלים) 8433/06 שושה סהאם נ' נתשה מרשד, וכך נפסק: "חובת הוכחת הדין הזר חלה על המעוניין להסתמך עליו (דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3), 573). במקרה דנן, הוכיחו הנתבעים כי חוק הפיצויים אינו חל השטח בו אירעה התאונה, אלא חוק הרשות הינו החוק שחל. לפיכך, היות שהבסיס החוקי עליו סמכו התובעים את תביעתם אינו מתקיים עוד, עליהם להוכיח את תוכנו של הדין הזר, עליו ניתן להשתית את זכאותם לקבלת הפיצויים הנטענים"; וראו אף את קביעתה של כבוד השופטת גילאור בהחלטתה מיום 22/11/2009 במסגרת ת"א (מחוזי חיפה) 875/08 פלוני נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ), לרבות הנימוקים דשם לגבי כך שמאחר והמדובר בדין זר, על התובע להוכיחו כעניין שבעובדה. היות והתובע לא הרים את נטל ההוכחה כאמור - הוא אף לא הצליח להראות כי מתקיים מקור חלופי זה אשר יוכל להוות בסיס איתן לתביעתו. בשולי סיכומיו ביקש בא כוחו של התובע ארכה להוכחת הדין הזר החל, ככל ויימצא כי זהו הדין הרלבנטי בענייננו. אינני מוצאת להיעתר לבקשה זו. צודקת הנתבעת בסיכומיה כי העתרות לבקשה בשלב זה של ניהול ההליך תפגע בזכויותיה, שכן תחייב למעשה את תחילתו של ההליך מחדש באמצעות הגשת כתב תביעה מתוקן - ולא אוכל להיעתר לבקשה זו. סיכום ביניים בשאלת תחולת חוק הפיצויים כבסיס לעילת התביעה - מהמקובץ עולה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, שעה שהלה לא הוכיח את הדין אשר חל בעניינו ואת זכאותו לפיצוי מהנתבעים על פי אותו דין. הוכח שחוק הפיצויים לא חל ולא הוכח מה הדין שכן חל. די בכך כדי להורות על דחיית התובענה, הן כנגד הנתבעת והן כנגד הנתבע - ככל שעסקינן בתביעה שסומכת על חוק הפיצויים. מאחר והצדדים הרחיבו בטיעוניהם ביחס למחלוקות הנוספות - אתייחס עוד לשתיהן, לגבי האחת באריכות ולגבי השניה - באופן מקוצר יותר. הרכב הפוגע - בכתב התביעה נטען שהרכב שפגע בתובע הינו רכב שמספרו 25-929-88 ואשר בוטח באמצעות פוליסה של הנתבעת שמספרה 74159811100 (להלן: "הפוליסה"). מהמסמכים עולה שרכב זה הינו מסוג סובארו, שנת יצור 1988, בצבע אדום (ת/1 ו-ת/2), לעיל ולהלן: "הסובארו". הנתבע בכתב ההגנה לא הכחיש את טענת התובע לגבי הרכב. הנתבעת טענה כי הרכב אשר פגע בתובע לא היה הסובארו וכי ככל הנראה היה זה רכב אחר בצבע לבן מסוג פיאט אותו רכש הנתבע בבוקרו של יום התאונה וטרם הוקמה לגביו פוליסת ביטוח מתאימה (לעיל ולהלן: "הפיאט"). אסקור להלן את הראיות שקיימות לגבי סוג הרכב הפוגע. עדות התובע ואחיו של התובע - התובע בחקירתו לא ידע לספר דבר באשר לרכב שפגע בו ואף לאחר שנשאל פעם ופעמיים לגבי הרכב השיב: "אני לא יודע מה סוג הרכב. זה היה רכב קטן. לא מדובר ברכב גדול. אני לא יודע איזה צבע הרכב, זה היה לילה" (עמ' 4, שורות 3-4) ובהמשך, כאשר נשאל אם הוא לא זוכר את צבע הרכב, השיב: "לא צבע, נהג ורכב - אני לא יודע." (עמ' 5, שורה 9). האח טען שהוא ראה את המקום בו אירעה התאונה אם כי לא ניתן היה להבין במדויק מעדותו אם הוא ראה את התאונה עצמה. כאשר הוא נשאל אם הוא ראה את התאונה, השיב: "אני הייתי שם אבל כאשר האנשים התאספו והתחילו לצעוק אני הלכתי אחריהם" (עמ' 10, שורה 13). משמע, שלא ניתן להבין אם הוא ראה את הפגיעה עצמה (ואת הרכב הפוגע) או שמא הגיע למקום רק לאחר שהתובע כבר היה שרוע על הרצפה ומסביבו התאספו העוברים והשבים. בהמשך נשאל שוב האח לגבי אירוע התאונה ונשאל אם הנהג עדיין היה במקום שעה שהוא הגיע לזירה וכך השיב האח (עמ' 13, שורות 14-18): "ת. אני לא יודע מי זה הנהג, מי זה מה. נודע לי מי הוא רק ביום שהוא נתן לי את התעודות ואת תעודת הזהות. ש. והרכב לא היה שם כשהגעת? ת. אומרים שאחי נדרס ואני הולך להוציא אותו מבין האנשים. אין לי זמן להסתכל על כך. הראש שלי והלב שלי היו עם אחי לא היה לי זמן לכך." משמע, שמהעדויות של התובע ואחיו, לא ניתן ללמוד על כך שהרכב הפוגע אכן היה הסובארו המבוטח אצל הנתבעת. עדותו של הנתבע ושל אביו של הנתבע - הנתבע טען שבאותו יום הוא נסע בסובארו בצבע אדום (עמ' 15, שורה 16) וחזר על הטענה שהמדובר בסובארו בצבע אדום אף בעמוד 16, שורה 25. עוד הוסיף הנתבע כי הסובארו שייכת לבן דודו, מר אחמד קבהא (להלן: "בעל הסובארו") וכי הוא השאיל לו את הרכב באותו היום כיוון שהיו לו סידורים (עמ' 18, שורות 21-27). בעל הסובארו, בן הדוד, לא הגיע למסור עדות באשר לכך שהוא השאיל לנתבע את הסובארו וכאשר הנתבע נשאל מדוע הוא לא הגיע להעיד הוא לא סיפק תשובה. יש לכך חשיבות במיוחד לנוכח העובדה שהנתבע כן מצא לנכון לזמן את אביו ושניים מהדודים שלו על מנת שיעידו באשר לסוגיית התשלום שבוצע. קצת תמוה שהוא לא מצא לנכון לזמן את בן הדוד, בעל הסובארו, על מנת שזה האחרון יוכל לתמוך בגרסת הנתבע ולהעיד שהוא מסר את הסובארו לשימוש הנתבע ביום התאונה. בנוסף, במהלך החקירה הנגדית אישר הנתבע שביום התאונה ממש (11/4/2008) או יום קודם לכן, הוא רכש את הפיאט (עמ' 19 שורה 8, וראו אף את אישור משרד התחבורה - נ/5 ממנו עולה שהעברת הבעלות לגבי הפיאט בוצעה ביום התאונה). כאשר נשאל הנתבע אם הוא קיבל לידיו את הפיאט ביום שבו אירעה התאונה, הוא טען כי קיבל את הרכב לידיו אך מיד הכניס אותו למוסך. כאשר נשאל אם קיימים בידיו מסמכים לגבי הטיפול במוסך, השיב בשלילה - "כי הייתי מתקן אותו במוסך אצלנו בכפר שאין אישורים שם" (עמ' 19, שורה 4). מכאן שעדותו של הנתבע באשר לכך שהוא נהג בסובארו במועד התאונה, בעייתית עד מאוד, וזאת בלשון המעטה, ויש לזכור שלצורך העניין הוא בעל דין מעוניין ובכל הנוגע לסוגיית זהות הרכב - עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. עוד יצוין כי אביו של הנתבע בעדותו סתר את גרסת הנתבע לפיה הפיאט נרכש ביום התאונה או יום לפני התאונה, שכן האב טען שהנתבע רכש את הפיאט יומיים-שלושה או שבוע לאחר התאונה (עמ' 20, שורה 26). מעבר לכך, הרי שהאב מסר שהמידע שיש לו לגבי כך שבתאונה היתה מעורבת הסובארו האדומה הינו מידע מפי השמועה שהגיע אליו רק לאחר מעשה. עדותו של בעל המכולת - העד הנוסף שמסר פרטים לגבי הרכב הפוגע היה בעל המכולת. בחקירתו הראשית הוא אמנם טען כי הרכב הפוגע היה סובארו בצבע אדום, אך במהלך החקירה הנגדית התברר כי יש קושי לקבל את עדותו זו ושוכנעתי שלא ניתן לקבל אותה כמהימנה. תחילה, יש לראות כי כאשר נחקר בעל המכולת על ידי החוקר מטעם הנתבעת הוא טען שהרכב היה לבן ומסר לחוקר כי: "אין מצב שהיא אדומה" (שורה 23 של תמלול החקירה אשר הוגש לתיק). אני מוצאת לייחס משקל משמעותי דווקא לגרסה שמסר בעל המכולת לחוקר בשנת 2009 ולהעדיף גרסה זו על פני הגרסה שמסר בביהמ"ש שנתיים לאחר מכן. בעל המכולת לא יכול היה להסביר מדוע לחוקר הוא מסר גרסה אחרת ויש לראות עוד כי כאשר הוא נשאל לראשונה אם הוא זוכר שחקר אותו החוקר הפרטי הוא השיב שהוא לא זוכר אותו, לאחר מכן הושמעה לו ההקלטה והוא טען שהוא לא מזהה את הקול שלו ורק לאחר שאלה נוספת בהקשר זה "הסכים" להודות שאכן הקול של הדובר בשיחה הוא הקול שלו. בהמשך, בעל המכולת נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שכאשר החוקר שאל אותו אם הרכב הפוגע היה סובארו הוא השיב "לא, לא". בעל המכולת התקשה לספק תשובה מניחה את הדעת וענה כך: "אני ראיתי אנשים, אני לא זוכר. כל אחד שאל אותי על משהו אחד, אחד שאל אותי על משהו אחר" (עמ' 27, שורות 7-16). בהמשך, הוא אף נשאל כיצד הוא מסביר שסיפר לחוקר שהרכב הפוגע היה לבן והשיב: "היו הרבה אנשים מתקהלים שם ושאדי ירד מהאוטו שהוא היה בו... לבן? אני לא זוכר, היו הרבה אנשים, כל אחד אמר משהו אחר. ביהמ"ש שואל אותי אם אני יודע להגיד היום אם הרכב היה אדום או לבן ואני משיב שהיה בן אדם, קנה ויצא. אחרי 2 דקות היתה תאונה. ראיתי ששאדי יצא מהאוטו והבן אדם שכוב אני חושב שזה היה רכב אדום היו הרבה אנשים" (עמ' 27, שורות 17-23). משמע, שהגרסה הראשונית החד משמעית של בעל המכולת לגבי הסובארו האדומה לא נותרה כה חד משמעית בתום החקירה הנגדית והואיל והיא מנוגדת לדברים שמסר לחוקר, מצאתי לנכון לקבוע שלא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים ברורים. מהמקובץ עולה שהתובע עצמו לא אמר דבר באשר לסוג הרכב הפוגע או לגבי הצבע שלו; אחיו של התובע אף הוא לא מסר גרסה בהקשר זה; הנתבע טען שהמדובר בסובארו האדומה אך סיפק גרסאות בעייתיות לגבי הפיאט הלבנה שנרכשה באותו היום והתקבלה לידיו באותו היום (ולא אוכל לקבל את הגרסה לפיה הפיאט נכנסה למוסך באותו היום); אביו של הנתבע - לא רק שלא תמך בגרסת הנתבע, אלא שסתר אותה (בכל הנוגע למועד רכישת הפיאט); הבעלים של הסובארו (בן הדוד) לא מסר גרסה ולא הגיע לביהמ"ש; שני הדודים של הנתבע לא יכלו למסור פרטים באשר לרכב ועדותו של בעל המכולת (אשר לכאורה אמור להיות עד אובייקטיבי) התבררה כלא מהימנה. משכך, מצאתי שהמסקנה המתחייבת היא שבמאזן הסתברויות האזרחי התובע לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ על שכמו ולא שוכנעתי שהרכב הפוגע אכן היה הסובארו האדומה אשר היתה מבוטחת אצל הנתבעת. יש בכך נימוק נוסף לדחיית התביעה כנגד הנתבעת (ת"א (מחוזי ירושלים) 4103/02 עזבון המנוח עזיזה ז"ל נ' אלעזה. הערה אחרונה בהקשר זה מתייחסת לעדותו של אחד מהדודים של הנתבע, מר נזמי קבהא, אשר העיד שבמעמד הסולחה שהתבצעה בין משפחת התובע למשפחת הנתבע, נמסרו לידי אחיו של התובע המסמכים של הסובארו (לרבות רישיון הרכב ותעודת הביטוח של הנתבעת). כמובן שבנתון זה אין כדי ללמדנו דבר וחצי דבר באשר לזהות של הרכב הפוגע. נהפוך הוא, יש בכך כדי להוות תימוכין לגרסת הנתבעת לפיה במעמד הסולחה הוסכם שמשפחת הנתבע תשלם ישירות לתובע סך של 6,000 ₪ וכי יימסרו בידי התובע המסמכים של הסובארו על מנת שהתובע ינסה להגיש תביעה באמצעות אותם המסמכים כנגד הנתבעת בשיתוף פעולה עם הנתבע. הנתבעת טוענת שאם אכן הנתבע היה מקיים ביטוח תקף לגבי הרכב הפוגע - אין כל סיבה נראית לעין לכך שהוא ישלם בעצמו 6,000 ₪ על חשבונו, שהרי כל הפיצוי היה אמור להשתלם על ידי הנתבעת ומבוטח אשר מקיים ביטוח תקף כדין, לא מתנדב לשלם 6,000 ₪ בעצמו, אף אם התובע נמצא במצב קשה וזקוק לסיוע דחוף. המחלוקת לגבי משמעות התשלום שבוצע - הנתבע לא הכחיש בכתב הגנתו את קיומה של התאונה ולמעשה טענת ההגנה היחידה שהעלה הנתבע הייתה כי התשלום שבוצע היה תשלום סופי ומוחלט עבור נזקיו של התובע וכי בשל כך אין לתובע עילת תביעה כנגדו. לטענת התובע, המדובר רק בתשלום "חלקי", "על חשבון", לצורך הסדרת התשלום הראשוני לבית החולים אליו פונה התובע. נוכח מסקנותיי בסוגיות שפורטו לעיל בהרחבה - לא מצאתי טעם להעמיק חקור בשאלת המשמעות של התשלום שבוצע. אם עסקינן היה בתביעה שחל עליה חוק הפיצויים - הרי שלתשלום זה או אחר אין כל משמעות, זכאותו של התובע לא היתה תלויה בתשלום "על חשבון" והזכאות לא היתה נשללת עקב "סולחה", ככל שהיתה. מנגד - אם היינו עוסקים בתביעה נזיקית, יתכן שהיתה חשיבות להכרעה בסוגית התשלום שבוצע וההסכמות שבין הצדדים לגבי מטרתו ומשמעותו. כיון שהתביעה הוגשה רק בעילה הסומכת על חוק הפיצויים ולא בעילה נזיקית וכיון שאת העילה מכח חוק הפיצויים יש לדחות - אין צורך לקבוע קביעות לגבי מטרת התשלום. סיכום - מאחר ונקבע כי חוק הפיצויים אינו חל על התאונה, מאחר והתובע לא הוכיח את זכאותו לפיצוי מאת הנתבעת או הנתבע בהתאם לחוק הרשות, מאחר ולא עלתה טענה לגבי חוקים אחרים ומאחר ולא הוכח שהרכב הפוגע בוטח על ידי הנתבעת - דין התביעה להדחות ביחס לשני הנתבעים. לאחר ששקלתי בדבר, לאור הפגיעה ולאור הנימוקים לדחייה - לא אעשה צו להוצאות. פלסטיניםתאונת דרכיםפיצויים