הגדרת הרמת מסך

מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. צעד זה, אשר נסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 נקבע כי - "(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).". להלן פסק דין בנושא הגדרת הרמת מסך: פסק דין 1. בפני תביעה כספית בסך 51,975 ₪, שבבסיסה עומדת שאלת אחריותה של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), הרשומה כמנהלת ובעלת 100% מניות בנתבעת 1 - חברת סיקורית שיווק לכל בע"מ (להלן: "הנתבעת 1 " או "החברה"), באמצעותה ביצע אחיה של הנתבעת, הוא הנתבע 3, עסקאות פיקטיביות וקיבל כספים מאת התובעת. הנתבעים לא התגוננו, וביום 25.4.2002 ניתן פסק דין ע"י כב' הרשם משה כהן, בו חייב את הנתבעים בסכום התביעה. בהחלטת כב' הרשם מיום 22.2.04 ומיום 21.4.04, בוטל פסק הדין כנגד הנתבעת 2. 2. הנתבע 3, אשר כיהן כמנהל וכמורשה החתימה בחברה, הציג את הנתבעת 1 בפני התובעת כמפעילה עסק לשיווק מוצרי חשמל, וביום 9.7.01, הנתבעת 1 חתמה עם התובעת, באמצעותו, על הסכם ספק (להלן: "ההסכם") (נספח א' לתצהיר התובעת). בהמשך, הנתבע 3 העביר לתובעת שוברי עסקאות שביצעה הנתבעת 1 עם לקוחותיה המחזיקים בכרטיסי האשראי של התובעת (סה"כ 8 עסקאות , בתאריכים 2.12.01-22.10.01), והתובעת זיכתה את הנתבעת 1 בסכומי השוברים, בניכוי העמלה. לאחר ביצוע התשלומים, פנו אל התובעת לקוחותיה, מחזיקי הכרטיסים וביקשו לבטל את העסקאות בגינן העבירה את התשלומים לנתבעת 1. חלקם טענו שלא התקשרו עם הנתבעת 1 בעסקה כלשהי, וחלקם טענו כי הסחורה לא סופקה (הודעות הלקוחות - נספחים ה' 1-8 לתצהיר התובעת). התובעת, מכוח התחייבותה ללקוחותיה ומכוח הוראות חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, זיכתה את חשבונות הלקוחות בסך כולל של 50,097.20 ₪, אך משביקשה, בהתאם להסכם, לחייב את הנתבעת 1 בגין הזיכוי, ביטל הנתבע 3 את הרשאת החיוב (נספח ו' לתצהיר התובעת). 3. לטענת התובעת, הנתבע 3 פנה אל הנתבעת שתקים עבורו חברה, כיוון שהיה מוגבל והתנהלו כנגדו מספר הליכים. לתמיכה בטענתה, התובעת צירפה פרוטוקול של דיון שנערך בפני כב' הרשמת לוי כוכבה, מיום 22.2.04 (נספח ד'1 לתצהירה - עמ' 3 ש 1-6, וכן ש' 21-24), וכן תצהיר הנתבעת 2 בבקשה לביטול פסק-הדין (נספח ד' 2 לתצהירה - בסעיף 10), שיש בהם כדי להצביע כי הנתבעת ידעה אודות מצבו של הנתבע 3 בטרם נענתה לבקשתו. 4. לעומת זאת, הנתבעת הצהירה (בסעיף 3 לתצהירה) כי לא ידעה, בעת הרלוונטית, כי הנתבע 3 מוגבל בחשבון וכי מתנהלים כנגדו הליכים בנוגע למרמה והונאה, וכי הנתבע 3 לא ביקש ממנה להקים עבורו חברה. בסעיף 5 לתצהירה, הנתבעת 2 סתרה את הצהרתה שלעיל, ומסרה כי בעת שהתגוררה באילת ועבדה בתור מלצרית, פנה אליה הנתבע 3 בתחנונים כי מגיעים לו כספים מחברה כלשהי ולכן הוא זקוק לחתימתה על מסמכים להקמת חברה על מנת שהכספים המגיעים לו לא יעוקלו על ידי נושיו. הנתבעת הצהירה כי חתמה על מסמך או שניים ובהיותה מודאגת שמא תסתבך, פנתה אל הנתבע 3, וזה השיבה כי למסמכים אין כל ערך וכי הוא קרעם ולא עשה בהם שימוש. עוד הצהירה, כי באותה העת בטחה בנתבע 3, ורק לימים נודע לה כי סיבך אותה ואנשים תמימים נוספים בפעולותיו הבלתי חוקיות וזייף את חתימתה על מסמכים שונים. הנתבעת הצהירה כי אינה יודעת את המשמעות המשפטית של "חברה בע"מ", וכי הפרוטוקול (מיום 23.4.01 - נספח ג' לתצהיר התובעת), הממנה את הנתבע 3 כמורשה החתימה וכמנהל בנתבעת 1, אינו חתום על ידה, והנתבע 3 לא היה רשאי להתקשר עם התובעת. הנתבעת הגישה תלונות במשטרת ישראל כנגד הנתבע 3 בגין איומים וזיוף מסמכים (נספחים א' ו-ב' לתצהירה) ובהחלטת כב' השופטת ת. שרון נתנאל כנגד הנתבע 3 ניתן, ביום 3.8.04, צו למניעת הטרדה מאיימת (נספח ג' לתצהירה). 5. נתבע 3 הצהיר (בתצהיר משלים, כנותן עדות מטעם התובעת) כי על מסמכי היסוד של החברה, שהוקמה ביום 22.8.00 , חתמה הגב' לאה נודלמן (תעודת התאגדות של החברה - נספח א' לתצהיר המשלים של הנתבע 3), וכי ביום 1.11.00, במשרדו של רו"ח בוטרוס ובנוכחות הנתבע 3, הועברו 100% מהמניות לנתבעת והיא מונתה לדירקטורית יחידה בחברה (נספח ב' לתצהיר הנתבע 3). ביום 5.11.00 התקיימה אסיפת בעלי המניות בה הוחלט כי הנתבעת תשמש כמנהלת בנתבעת 1 וחתימתה, בתוספת חותמת הנתבעת 1, תחייב את החברה (העתק הפרוטוקול - נספח ג' לתצהיר הנתבע 3). כמו כן, הנתבע 3 הצהיר כי טענתה של הנתבעת כי המסמכים נחתמו באילת - אינן אמת, וכי היא הייתה מעורבת באופן פעיל בהקמת החברה, ואף חתמה אצל עורך הדין בשארה סאמר על מסמכים נוספים. המסגרת הנורמטיבית 6. בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 נקבע כי - "(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).". הפסיקה קבעה כי הרמת מסך ההתאגדות תיעשה רק בנסיבות קיצוניות וכחריג (ראה: דבריו של כב' הנשיא שמגר בעניין ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פד"י מ"ח(5) 661, בעמ' 700; וכן ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1198) בע"מ, פ"ד נז (5)116, 132 ). יפים דבריה של כב' השופטת ורדה אלשיך בבש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 שמואל רובננקו נ' שיא החזקות, תק-מח 2001(2), 5984 ,עמ' 5985 - "מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר." המלומדת ד"ר אירית חביב-סגל , בהתייחסה לתיקון מס' 3 לחוק (ס"ח התשס"ה, 238) (במאמרה - חוק החברות (תיקון מס' 3) , התשס"ה-2005, רפורמה חקיקתית בדיני החברות, בפרק 2.5), מציינת לעניין דרישת ה-"ידיעה" ועצימת עיניים כי הסעיף "מתנה את הרמת המסך בקיומו של היסוד הנפשי: הרמת המסך תיעשה אך ורק כנגד בעל מניות אשר היה "מודע" לשימוש הנעשה באישיות המשפטית. במילים אחרות, בעל מניות פסיבי, אשר לא היה מודע לנעשה, לא יהא אחראי אישית בחובות החברה. יותר מכך, ההסדר מכביד על תובעים פוטנציאליים המבקשים להיזקק להרמת המסך, שהרי מכאן ואילך, יהא עליהם להוכיח גם את קיומו של היסוד הנפשי. בדומה להסדרים עונשיים אחרים, מבהיר הסעיף כי עצימת עיניים כמוה כידיעה: ניתן יהא להרים את המסך גם כנגד בעל מניות אשר "חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום נסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן". עוד כותבת המחברת (ראה: לעיל) כי - "...קובע ההסדר פטור מאחריות אישית לבעלי מניות אשר התנהגותם היתה כרוכה ברשלנות גרידא. מכאן, שעל עצימת העיניים הכרוכה בהתנהגותו של בעל המניות לעלות כדי מחשבה מודעת של ממש". יישום ההלכה 7. לאור האמור לעיל, עולה השאלה האם ידעה הנתבעת על מעשי אחיה, הנתבע 3, והעלימה עין במודע? כפי שציינתי, הנתבעת העידה, בסעיף 5 לתצהירה, כי הנתבע 3 ביקש ממנה לחתום על מסמכים על מנת לקבל כספים שאילולא חתימתה לא יכול היה לקבלם. לפיכך, אף אם הנתבעת לא ידעה, כהצהרתה, את המשמעות המשפטית של חברה בע"מ, הרי שידעה ואף הייתה מודעת לכך כי חתימתה נועדה לעקוף התנהלות חוקית כלשהי בקשר לקבלת אותם הכספים. יתרה מזאת, הנתבעת העידה כי בעת החתימה לא ידעה על איזה מסמך חתמה, עם זאת, היא סתרה עדותה זו בהמשך, ומסרה כי ידעה על מה מדובר לאחר שהנתבע 3 "בכה" לה וביקש את עזרתה על מנת לקבל כספים, וזאת בטרם החתימה על המסמכים (עמוד 15 רישא). הנתבעת העידה אמנם כי לא ידעה כי "זו דרך בעייתית" לקבלת הכספים, עד שהדבר הובהר לה לאחר הגשת התביעה, ברם, היא הצהירה כי הייתה מודאגת בגין חתימתה, ומשמעות הדבר הוא כי הנתבעת הייתה מודעת כי חתימתה עלולה לסבכה בפעילות בלתי חוקית, ודוק - היא אף הצהירה כי פנתה בעניין לנתבע 3. 8. ברם, בשונה מפסק הדין בעניין בזק חב' ישראלית בע"מ נ' סופטווב קורפריישין בע"מ (א 15614/03, בית משפט השלום ת"א - יפו, טרם פורסם), אליו הפנה ב"כ התובעת בו נדונה אחריותה של נתבעת ששימשה כ"אשת קש" להקמת חברה ע"י בעלה, לו סייעה הנתבעת להקים חברה ולעקוף את מגבלת היותו פושט רגל, ובו חייב כב' השופט ד. ארנסט את הנתבעת במלוא החובות של החברה, הרי שבמקרה דנן לא הוצגו ראיות שיש בהן כדי להצביע על כי הנתבעת הייתה מעורבת באופן פעיל בניהול החברה, כי הפיקה תועלת כלשהיא מפעילותה או כי הייתה שותפה לרווחי החברה. יתרה מזו - התרשמתי כי עדויותיהם של רו"ח בוטרוס ועו"ד באשרה, שהעידו מטעם התובעת לעניין חתימת הנתבעת על מסמכי החברה, היו עדויות שמעוררות סימני שאלה שיש בהם כדי להחליש את גרסת התובעת ולתמוך בגרסת הנתבעת. העד רו"ח בוטרוס העיד כי אישר את הפרוטוקול, להבדיל מהחתימה. הוא לא היה מוכן להתחייב על כי הנתבעת חתמה בפניו, הוא אינו זוכר היכן נפגש עמה והסביר לה ואף אינו זוכר אם ראה אותה אי פעם. ואילו עו"ד באשרה סמר העיד כי למיטב זכרונו אישר חתימתה של הנתבעת על מסמך של פתיחת חשבון בנק, עם זאת, בתצהירו התייחס למסמכים בלשון רבים אך, לא זכר באם חתמה על מסמכים אחרים ולא שמר ברשותו העתק מהמסמכים. גם העובדה כי הנתבעת, בהיותה מודאגת מתוצאות חתימתה, פנתה לנתבע 3 והסתפקה בתשובתו כי השמיד את המסמכים, מלמדת כי לכל היותר נהגה ברשלנות, אך לא הייתה מודעת למשמעות ולתוצאות חתימתה, שכן אדם סביר, המודע למשמעות חתימתו, בסיטואציה דומה היה פועל באופן אקטיבי לוודא כי לא ניתן יהיה עוד לעשות שימוש במסמכים החתומים על ידו. נוסיף לכל אלה את העובדה כי הנתבעת הגישה כנגד הנתבע 3 תלונות במשטרת ישראל. מנגד, עדותו של הנתבע 3 הייתה מפוקפקת ומגמתית וניכר היה כי האמת איננה משמשת נר לרגליו. כך, כשנשאל לגבי נספח ג' לתצהירו אם הנתבעת חתמה עליו בנוכחותו השיב "היא חתמה במשרד עו"ד בחיפה יחד איתי". ודוק: נספח ג' נחזה כמאושר ע"י רו"ח דווקא. אח"כ נשאל אם הנתבעת 2 חתומה על נספח ג' וזה השיב "ממה שידוע לי כן". הוא אף לא זכר אם היה נוכח במעמד "החתימה" של הנתבעת על נספח ב' לתצהירו. הנתבעת אישרה ואני מאמין לה כי היא כלל לא מכירה את רו"ח בוטרוס ואף לא הופיעה אי פעם במשרדו שבישוב מעיליא. הוא ציין כי הנתבעת 2 חתומה על נספח ד' וגם על תצהירה. מבט בעין בלתי מקצועית בחתימות אלה מגלה כי מדובר בחתימות שונות לחלוטין. לשאלת ב"כ הנתבעת השיב הנתבע 3 כי נגזר עליו עונש ללא הרשעה בגין כתב אישום שענינו זיוף חתימת גרושתו. אח"כ מציין זוכיתי!! די מוזר שמי שהיה הרוח החיה מאחורי הנתבעת 1 ומי שפעל בשמה כלפי התובעת ומי שיצר את החוב כלפי התובעת ומי שביטל את ההרשאה לחיוב החשבון לטובת התובעת, הלוא הוא הנתבע 3, מגיש תצהיר ומעיד כנגד הנתבעת, שאת עזרתה ביקש, מטעם התובעת כשהוא לא יכול להמציא ולו מסמך אחד המצביע על מעורבות הנתבעת בעסקי הנתבעת 1 ועל שותפות שלו או קנוניה עם הנתבעת. סיכומו של דבר, הנני סבור, בנסיבות העניין, כי לא הוכח שנתקיימו התנאים להרמת מסך כנגד הנתבעת 2. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הרמת מסךהגדרות משפטיות