פיצוי בגין שקיעת מרצפות

להלן פסק דין בנושא פיצוי בגין שקיעת מרצפות: התובעים הגישו תביעה זו כנגד הנתבע, לפיצוי כספי בסך 24,068 ₪, בגין נזקים שנתגלו בדירה שרכשו מהנתבע. החוזה בגין מכר הדירה נערך ביום 12.4.10. כאשר נכנסו התובעים לדירה נתברר להם כי קיים מרווח בין הפנאלים לרצפה, כנראה עקב שקיעת המרצפות. התובעים צרפו לתביעתם חוות דעת שמאי, לפיה מדובר בשקיעה בין 0.3 ל- 0.5 ס"מ. עוד נטען כי הריצוף איננו עומד בכללי תקן 1555.3 לתקן הישראלי. המומחה מטעם התובעים קובע, כי כדי לתקן את הליקוי יש לפרק את הריצוף ולהרכיבו מחדש, הדבקת פנלים ורוֹבָּה, בעלות של 18,000 ₪. בצירוף מע"מ, פיקוח ועלות חוות הדעת, הגיעו התובעים לסכום הנתבע. הנתבע טען בכתב הגנתו, כי התובעים בחנו את הדירה, הם יכולים היו לבדוק אותה בכל דרך שבחרו, הם חתמו בהסכם המכר כי הדירה כפי שהיא היא לשביעות רצונם, וכי הם מקבלים אותה כפי שהיא ללא כל טענות. לטענת הנתבע, לכל היותר מדובר במום נסתר עליו לא ידע הנתבע, אשר התגורר בדירה תקופה ממושכת ולא הבחין בליקוי. הוא אף הראה להם את כל הליקויים להם היה מודע בדירה. עוד נטען, כי המחיר המוסכם שיקף את מצבה של הדירה. לפיכך נטען כי לא מוטלת על הנתבע כל חובה לפצות את התובעים. באשר לחוות דעת המומחה מטעם התובעים, נטען כי התקן המפורט בחוות הדעת נכנס לתוקף רק אחרי השלמת הדירה 2003, כך שאיננו חל על הדירה. הנתבע הגיש הצעת מחיר מטעמו לתיקון הליקוי בעלות של 6,750 ₪ בלבד, וצירף תצהיר של השכן מהדירה שמתחת, שאין כל בעייה של נזילות עקב הליקוי הנטען. בדיון ביום 5.1.2011 העיד התובע 1 כי הנתבע הראה להם פגמים בדירה - סדק מעל הדלת ומרווח של שתי בלטות בין הפאנלים לרצפה, אולם רק כאשר קבלו את הדירה כשהיא נקייה מריהוט, גילו לתדהמתם את הסדק המתמשך בין הפנלים לרצפה בכל הבית, המעיד על כך שהרצפה שקעה. הנתבע העיד מנגד, כי הראה לתובעים את החריץ בסלון בין הפנלים למרצפות. חריץ זה יכול היה להדליק אצלם "נורה אדומה". הנתבע הוסיף וציין כי אמר לתובעים כי הקבלן נקלע לקשיים ולכן לא היה לדירה בדק בית, כך שהתובעים יכולים היו להזמין כל בדיקה טרם חתימת ההסכם, והם בחרו ברשלנותם שלא לערוך כל בדיקה. התובעים אף ביקשו שאמה של התובע 2 שהיא מתווכת במקצועה תבחן את הבית. בית המשפט הציע לצדדים כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט להערכת הנזקים, וכן השאלה אם מדובר בפגם ששומה לגלותו. הצדדים סרבו וכך על בית המשפט להכריע על סמך החומר שהוגש בדיון. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מגדיר כך: "הטעיה - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן..." בית המשפט העליון קבע בעניין זה כדלקמן: "...חובת הגילוי המוטלת על צד המנהל משא ומתן לקראת חוזה, הוכרה ועוגנה היטב בפסיקת בתי המשפט, והפרתה עלולה להגיע, בנסיבות מסוימות, כדי מצג-שוא והטעיה המקימים זכאות לביטול ההסכם... ...אמר הנשיא שמגר: 'לדידי, לא יכול להיות ספק בכך שמי שמוכר דירה אשר בחלקה נבנתה ללא רישיון, חייב לגלות עובדה זאת לכל קונה בכוח בעת ניהול המשא ומתן. אם לא יעשה כן יש בכך הטעיה כפשוטה. מובן שגם חובת תום הלב מחייבת זאת'..." (רע"א 2324/07 עובדיה יוסף ברנס נ' יהודה לבדנסקי, תק-על 2007(4), 3559 , 3561 (2007)). וראה גם: "הטעייה יכולה להיות בשתי צורות: במעשה או במחדל... ...הטעיה במחדל נוצרת, כאשר למתקשר יש חובת גילוי, למעשה 'נטל של גילוי', לפי הדין, לפי הנוהג או על-פי הנסיבות... ...כדי לאזן בין שני האינטרסים הנוגדים האלה, אין להטיל חובת גילוי על צד שאינו יודע ואף לא צריך לדעת על כך שהצד השני טועה או אינו מודע לפרט מסוים..." (ע"א (מחוזי יר') 11384/07 רחל ויזל בע"א 11384/07 נ' דוד חסון, תק-מח 2010(1), 3330 , 3354 (2010)). ואולם, חרף חובות הגילוי הנרחבות, בענייננו לא התרשמתי כי הטעיה היתה כאן. לאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע, שוכנעתי כי הנתבע-המוכר באמת ובתמים לא ידע על הפגם בממכר. הוא נהג בתום לב ולא ניסה להסתיר דבר מהתובעים-הקונים. הראיה לכך כי הראה לקונים פגמים אחרים, בהם גם פגמים חמורים, בדירה. גם מתמלילי ההקלטות שהגישו התובעים עולה כי הנתבע לא ידע על הליקוי קודם למכר. מכאן שלא ניתן לדבר על הטעייה מכוונת. סעיף 15 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 קובע: "15. אי-התאמה נסתרת - לא היתה אי-ההתאמה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיף 14, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה...". אי התאמה מוגדרת בסעיף 11 לחוק המכר, בין היתר, בכך שהנכס הנמכר, אין בו את האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם. אני בספק אם סדק בין הפנלים לרצפה יכול להחשב ל"אי התאמה" במובן זה. בעניין "אי התאמה נסתרת", הורה בית המשפט העליון כך: "תיתכנה שתי אפשרויות: או שהמוכר ידע על אפשרות ההשבתה העתידית והחריש, או שלא ידע עליה. במקרה הראשון יכולה שתיקתו להיחשב, לאור נסיבות הקנייה, להטעיית הקונה במובן שיש למונח זה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שמאפשרת לקונה לבטל את החוזה. במקרה השני - אין לפקוד את התוצאה על הקונה דווקא, שהרי הוא קיבל ממכר השונה בסוגו ובתיאורו מסוג ומתיאור הממכר שביקש לקנות... ...אולם עקב-אכילס שבטיעונו של הקונה מתבטא בכך, שאם היה פונה למכון מתאים לבדיקת המשאית, מיד לאחר קנייתה, לא מן הנמנע שהבדיקה היתה מגלה את הפגם, אך הוא לא עשה כן, כי אם הסתפק בבדיקה חפוזה (הסעת המשאית למרחק קצר על ידי אביו). תישאל, איפוא, השאלה, אם אין במחדל זה משום רשלנות מצידו בבדיקת הממכר? אולם - אין לומר ואין מקום להסיק את המסקנה המפליגה, שהוא (הקונה) ויתר על דרישתו הבסיסית, שהמשאית שקנה מורשית לנוע על הכבישים למטרה שלמענה נקנתה. מטרה זו נשללה מהקונה בשל פגם אשר גם המסתכל בעינא פקיחא לא היה מגלה אותו. פגם זה יוכל להיראות בעיניו של קונה סביר כפגם נסתר במובן סעיף 15 לחוק המכר, שמשמעותו: המוכר לא קיים את חיובו על פי ההסכם..." (ע"א 607/83 אהרן נ' קרסנטי, פ"ד מב (1) 397 , 404-405 (1988)). סעיף 15 לחוק המכר פורש כאי התאמה אובייקטיבית, החלה גם אם המוכר לא ידע עליה. אלא שבעניין ע"א 607/83, מדובר היה באי התאמה משמעותית - משאית שנעשה בה שינוי בניגוד לתקנות ושבתוך זמן קצר מאד מרכישתה חדלה לשמש. לפיכך נקבע כי אובייקטיבית, המשאית שקבל הקונה שונה מהותית מהמשאית שעליה הוסכם. לא כך בענייננו. כאן מדובר בפגם מינורי ביחס לערך הדירה, ולכן בספק אם ניתן להחיל עליו הלכה זו. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים, אני מניח שהתובעים היו רוכשים את הדירה גם אם היה מתגלה הפגם. עוד יצויין כי סעיף 15 לחוק המכר מחריג אי התאמה אשר "ניתנת לבדיקה סבירה". בענייננו טוען הנתבע, כי התובעים יכולים היו בבדיקה סבירה לגלות את הפגם הנסתר, קל וחומר לאחר שאמר להם כי הדירה לא עברה "בדק-בית". לא מדובר בבדיקה מורכבת או בלתי מידתית, אלא בליקוי שניתן לראותו, אם רק היו הקונים-התובעים מבקשים להזיז את הרהיטים קודם לעריכת החוזה. התובעים בחרו משיקוליהם שלא לבדוק את הדירה מעבר למה שנראה בעיון חפוז. התובעים טענו לסתירה בגרסאותיו של הנתבע, שמחד גיסא טען שלא ידע על הליקוי, ומאידך גיסא טען שמחיר הדירה משקף את מצבה הבעייתי. לאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע, וקראתי את התמלילים שצורפו, השתכנעתי כי אין מדובר בסתירה. הנתבע הציג לקונים פגמים בדירה. הנתבע הוסיף וציין בפני הקונים כי הקבלן פשט את הרגל ולכן לא נערך "בדק-בית". הנתבע ציין כי מדובר בדירה בת 8 שנים יד שניה. בנסיבות אלה, הפחית הנתבע במחיר, בין היתר גם לנוכח האפשרות שיש פגמים אחרים שאיננו יודע עליהם. הדין איפוא עם הנתבע. הטעייה לפי חוק החוזים אין כאן, אלא פגם נסתר שהמוכר לא ידע עליו, והוא מסר בתום לב את כל הידוע לו על מצב הדירה. אי התאמה לפי חוק המכר, בספק גדול אם יש כאן, ומכל מקום, בדיקה סבירה של הקונים היתה מגלה אותו. "נורות אזהרה" רבות נצנצו בפני הקונים: הן ע"י סדקים ומרווחים אחרים שהציג הנתבע בפניהם, והן ביודעם כי הדירה לא עברה "בדק בית". כל אלה מחייבים שלא להטיל אחריות על הנתבע לפגם שנתגלה באיחור. בנסיבות אלה, אין לי צורך להזקק למחלוקת בעניין עלות התיקון. לפיכך אני דוחה את התביעה, אולם בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. מרצפותשקיעת רצפה / ביתפיצויים