אי זימון עדים לתאונת דרכים

בית המשפט קבע כי משבחר התובע שלא לזמן לעדות את העדים אשר נכחו, לדבריו, בזירת התאונה, הדבר עומד בעוכריו, ויש לראות באי הבאתם כמקימה חזקה לפיה אילו העידו, אזי עדותם היתה פועלת כנגדו. ע"פ פסק הדין בעניין ע"א 548/78 אלמונית נ' יוסך שרי לח(1), 736, 760, "...כל מי שיש בידו ראיה ואינו מציג אותה, תפעל אי הצגתה לרעתו באופן שתקום חזקה לפיה, אם היה מציג אותה היית פועלת כנגדו...". להלן פסק דין בנושא הימנעות מזימון עדים לתאונת דרכים: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 26/10/07 (להלן: "התאונה"). התובע הינו בעלי רכב מסוג איסוזו מ.ר. 8591951 (להלן: "רכב האיסוזו"). הנתבע מס' 1 הינו נהג רכב מסוג ג'י.אמ.סי. מ.ר. 8126900 (להלן: "רכב הג'יאמסי"). הנתבעת מס' 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב הג'יאמסי ביום התאונה. הודעת צד ג' שהוגשה ע"י הנתבעת מס' 2 כנגד החברה האחראית, לטענת הנתבעת מס' 2, על שיפוץ קניון כנעאן, אשר בשטחו, לכאורה, קרתה התאונה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב האיסוזו טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע עם רכבו בכביש באיזור התעשיה, כשממולו הגיע רכב ה-G.M.C. לפתע הבחין כי רכב הג'יאמסי סוטה מנתיב נסיעתו ונכנס לנתיב הנסיעה שלו. עקב סטיה זו ועל מנת למנוע התנגשות בין שני כלי הרכב בלם רכבו, דבר שהוביל להחלקתו, ולפגיעה במשטחי שיש ואבן שהיו פזורים בצד הדרך, אשר הובילה לקרות כל הנזקים שנגרמו לצידו הימני של הרכב. התובע הוסיף עוד וציין כי לכל רוחב הכביש היו פזורים אבני חצץ, אשר הפריעו לתנועה השוטפת של כלי הרכב שנסעו בו. התובע הדגיש כי לא היתה כל התנגשות בין שני הרכב, וכי נזקי רכבו קרו אך ורק בעקבות המגע שנוצר בין הרכב לבין משטחי האבן והשיש שהיו פזורים בצד הכביש בו נסע. במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 2, אשר הציגה בדיון דו"ח חקירה שהזמינה ואשר מסקנותיו היו כי מדובר בתאונת דרכים מבוימת בה לא היה מעורב כלל רכב הג'יאמסי המבוטח על ידה, ענה התובע ואמר כי לא היה מגע בין שני הרכב אשר הוביל לנזקים המצריכים תיקון. כן חזר וציין כי כל הנזקים שנגרמו לרכבו נבעו כתוצאה מסטית רכב הג'יאמסי אשר הובילה אותו לבלימת הרכב ולהתנגשות במשטחי האבן והשיש שהיו פזורים על ובצד הכביש בו נסע. נציג הנתבעת מס' 2, הציגה בדיון דו"ח חקירה ואשר מסקנותיו היו כי מדובר בתאונת דרכים מבוימת בה לא היה מעורב כלל רכב ה-G.M.C המבוטח על ידה. ענה התובע ואמר כי לא היה מגע בין שני כלי הרכב אשר הוביל לנזקים המצריכים תיקון. כן חזר וציין כי כל הנזקים שנגרמו לרכבו נבעו כתוצאה מסטית רכב ה-G.M.C אשר הובילה אותו לבלימת הרכב ולהתנגשות במשטחי האבן והשיש שהיו פזורים בצד הדרך. 2. נהג רכב הג'יאמסי טען בדיון כדלקמן: לדבריו, במהלך נסיעתו הבחין בערימת חצץ הפזורה לרוחב נתיב הנסיעה שלו, ועל מנת שלא לעלות עליה סטה עם רכבו לתוך נתיב הנסיעה המקביל, אשר בדיעבר הסתבר כי נסע בה רכב האיסוזו. עוד הוסיף וטען הנהג כי בסופו של דבר הוא עלה עם רכבו על ערימת החצץ, ולא סטה לתוך נתיב הנסיעה של האיסוזו, אך זה האחרון, מחשש שמא הג'יאמסי תתנגש בו, נסע באופן פתלתל מתוך כוונה לחמוק מהתנגשות, אם וכאשר תהא כזו. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח אמר כי היה מגע בין שני כלי הרכב אשר הוביל לקרות הנזקים בדופן שמאל של רכב התובע, אך אין הוא יודע להסביר את מהות הנזקים שנגרמו לדופן ימין של רכב התובע ואת הסיבה לקרותם, זאת בעוד בדו"ח החקירה נאמר ע"י נהג הג'יאמסי כי הנזקים שנגרמו בדופן ימין של רכב האיסוזו נגרמו בעקבות התנגשות עם משטחי אבן ושיש שהיו פזורים בצד הדרך. עוד הוסיף נהג הג'יאמסי ואמר כי לא פגש בתובע כלל מיום קרות התאונה ועד ליום בו הגיע אליו התובע ושאלו מדוע לא דיווח על קרות התאונה לחברת הביטוח שלו. 3. החוקר מטעם חברת הביטוח, מר עזיז אבו ראג'ב הגיש דו"ח חקירה והעיד כי, לאור החקירה שערך הוא הגיע למסקנה שהמדובר בתאונת דרכים מבוימת, בה אין כל חלק לרכב ה- G.M.C המבוטח ע"י חברת הביטוח. למסקנות אלו הגיע בין היתר מסתירות שנתגלו בעדויות שנתנו בפניו המעורבים לכאורה בתאונה באשר למיקומי הנזקים בכלי הרכב, באשר לאנשים שנכחו במקום בעת התאונה, באשר לשאלה האם היה מגע בין שני כלי הרכב וכן באשר לאופן בו התפנו שני כלי הרכב מזירת התאונה. 4. נציג צד ג', טען בדיון כי לא היתה כלל ערימת חצץ על הכביש, ואם אכן היה מעט חצץ הוא נצטבר במקום כתוצאה מהגשמים שירדו אותה עת. 5. בתום הדיון ניתנה הוראה לצדדים להגיש סיכומים באשר לנסיבות התאונה. 6. בסיכומיה של חברת הביטוח, הנתבעת מס' 2, טענה היא, כפי שטענה ביום הדיון באמצעות החוקר מטעמה, כי התאונה הנטענת הינה תאונה מבוימת, ולמעשה התובע באמצעות הנתבע מס' 1 מנסה למשוך כספים מחברת הביטוח שלא כדין. עוד טענה חברת הביטוח כי התובע לא הביא עדים מזירת האירוע, והדבר אומר דרשני. כמו כן הוסיפה חברת הביטוח וטענה כי למרות דברי המעורבים בתאונה לכאורה שאינם מכירים איש את רעהו, בתום הדיון נסעו השניים בצוותא חדא באותו כלי רכב, דבר הנוגד את טענתם שלעיל. עוד ציינה חברת הביטוח כי היה ויחליט ביהמ"ש כי אכן ישנה אחריות לרכב הנתבע מס' 1 לקרות התאונה, כי אז יש להעביר אחריות זו, כתוצאה מהודעת צד ג' שהגישה, אל צד ג', וזאת מאחר שהיא הכשילה הרכב המבוטח בהניחה במקום אבני חצץ אשר גרמו להפרעה בתנועה ולקרות כל אותם נזקים הנטענים ע"י התובע בכתב תביעתו. 7. התובע והנתבע מס' 1 וצד ג' לא הגישו סיכומיהם עד לעצם היום הזה. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוטים מסומנים א' ו - ב'. התרשמתי מעדותם ומעדות החוקר מטעם הנתבעת מס' 2, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב האיסוזו ודו"ח החקירה מטעם הנתבעת מס' 2. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב האיסוזו ונדחית כנגד שני הנתבעים. ה 1. כאמור התביעה כנגד שני הנתבעים - נדחית ומכאן שגם הודעת צד ג' - נדחית מהנימוקים כדלקמן: ראשית, אני קובעת כי משבחר התובע שלא לזמן לעדות את העדים אשר נכחו, לדבריו, בזירת התאונה, הדבר עומד בעוכריו, ויש לראות באי הבאתם כמקימה חזקה לפיה אילו העידו, אזי עדותם היתה פועלת כנגדו - יודגש, כי ע"פ פסק הדין בעניין ע"א 548/78 אלמונית נ' יוסך שרי לח(1), 736, 760, "...כל מי שיש בידו ראיה ואינו מציג אותה, תפעל אי הצגתה לרעתו באופן שתקום חזקה לפיה, אם היה מציג אותה היית פועלת כנגדו...". שנית, לאחר שעיינתי בדו"ח החקירה מטעם הנתבעת מס' 2, ולאור כל הסתירות המופיעות בו בין היתר באשר למיקומי הנזקים בכלי הרכב, באשר לאנשים שנכחו במקום בעת התאונה, באשר לשאלה האם היה מגע בין שני כלי הרכב וכן באשר לאופן בו התפנו שני כלי הרכב מזירת התאונה, וכן לאור שינוי הגרסה של הנתבע עצמו אשר מחד אמר בדיון כי איננו יודע מה מקור נזקי רכב האיסוזו בדופן ימין, ומאידך בחקירתו אמר כי מקור הנזקים הוא בהתנגשות האיסוזו בלוחות השיש שהיו בצד הכביש. 2. בנסיבות העניין הנני מורה כי התובע ישלם לנתבעת ולצד ג' הוצאות בסך 500 ₪ לכל אחד מהם בתוך 30 יום מהיום. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. הזמנת עדיםעדיםדיוןתאונת דרכים