הצבת כסאות בשטח ציבורי - שמירת הסדר והניקיון

האם יש להחשיב את המתחם המצוי בחזיתו של בית הקפה המנוהל ע"י המערערת כשטח ציבורי, המחייב היתר להצבת שולחנות וכסאות, או שמא כשטח פרטי אשר המערערת רשאית להשתמש בו כרצונה ללא כל צורך בהיתר. להלן פסק דין בנושא הצבת כסאות בשטח ציבורי: פסק דין בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ת"א-יפו (כב' השופטת אורנה לוי) מיום 4.3.04, לפיו הורשעה המערערת בעבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון) תש"מ-1980 בתיק עמ"ק 49249/03 (המאגד בתוכו 3 דוחות שמספריהם 112762, 119333, 49249 אשר הוסבו בהסכמה על שם המערערת) ולפיו נדונה לקנס של 650 ₪ לכל דו"ח. כתבי האישום: עסקינן בשלושה דוחות אשר הוסבו על שם המערערת בהם נטען כי בשלושה מועדים שונים: 1.3.03, 10.7.03 ו- 13.7.03 השאירה המערערת בשטח המעבר הציבורי כסאות ושולחנות ללא היתר. שטח המעבר הציבורי בו עסקינן הינו השטח המרוצף הסמוך למסעדה המנוהלת על ידי המערערת והנמצא במתחם מרכז סוזן דלל. הכרעת הדין: בבית משפט קמא לא חלקו בעלי הדין על העובדות הרלבנטיות והמערערת הודתה כי אכן הציבה במקום ובמועדים הנטענים כסאות ושולחנות, אף לא חלקה על כך שלא קיבלה היתר להצבתם. המחלוקת היחידה שהתעוררה בבית משפט קמא נסבה סביב השאלה האם המקום בו הוצבו השולחנות והכסאות נחשב ל"רחוב" בהתאם לסעיף 39(א)(1) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון) תש"מ-1980 (להלן: "חוק העזר") ובהתאם להגדרתו בסעיף ההגדרות. בית המשפט קמא בחן את הראיות שהוצגו בפניו, ובכללן תצלומי המקום וקלטת וידאו, והגיע לכדי מסקנה כי אכן עסקינן ברחוב וזאת מחמת אופיו של המקום, חזותו וייעודו. בית המשפט קמא סבר כי הזיקה הקניינית של השטח נשוא המחלוקת איננה משליכה על השאלה אם בפנינו רחוב אם לאו, שכן הוכח, לטעמו, כי מדובר בשטח מרוצף פתוח המהווה המשך בלתי נפרד מהרחבה המשתרעת לאורך כל מתחם סוזן דלל, וכדבריו: "מהעדויות ומהראיות שהוצגו בתיק עולה כי מדובר בשטח אשר מרוצף ונראה כהמשך וחלק בלתי נפרד מהרחבה שנמשכת לאורך המתחם... חזות ואופי המקום הם כשל מקום שנועד, כל כולו, למעבר הציבור ולהנאתו". לפיכך, ובהעדר היתר, הורשעה המערערת בעבירה שיוחסה לה. נימוקי הערעור: המערערת טוענת כי בהתאם לכללי הפרשנות, אמור היה בית המשפט להגיע לתוצאה הפוכה ולפיה אין מדובר כלל בשטח ציבורי כי אם בשטח פרטי. לטעמה, יש להבחין בין ציבור כללי ובלתי מסויים, לו נתכוון מחוקק המשנה בהגדירו את הציבור בסעיף ההגדרות לחוק העזר, לבין ציבור מסויים ומוגדר, שכן לטענתה, הציבור היחידי אשר יש לו גישה למקום בו הוצבו השולחנות והכסאות הינו ציבור באי בית הקפה שבהנהלתה. עוד טוענת המערערת, כי יש ליתן חשיבות לזיקה הקניינית, שכן המתחם בו עסקינן הינו רכושו הפרטי של מרכז סוזן דלל אשר התיר לה להשתמש במקום כבמעין מרפסת לשימוש המסעדה. עוד סוברת המערערת, כי יש לאבחן בין הפסיקה ששימשה בסיס להכרעת בית משפט קמא לבין המקרה נשוא ערעור זה. דיון והכרעה: השאלה היחידה המתעוררת בתיק זה הינה האם יש להחשיב את המתחם הנצפה בתמונות ובקלטת הוידאו, ואשר מצוי בחזיתו של בית הקפה המנוהל ע"י המערערת כשטח ציבורי, המחייב היתר להצבת שולחנות וכסאות, או שמא כשטח פרטי אשר המערערת רשאית להשתמש בו כרצונה ללא כל צורך בהיתר. סעיף 39(א)(1) העזר קובע כדלקמן: "לא יניח אדם,לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה...ולא ירשה להניח,להשאיר...ברחוב או להבליט מעל לרחוב, כל דבר, אלא אם כן דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו... אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי ההיתר" סעיף 1 לחוק העזר, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר את המונח "רחוב": "דרך, נתיב להולכי רגל,מדרכה, כביש, גשר , מעבר... רחבה, כיכר או גן וכן כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים." הפסיקה בענין זה ברורה למדי ולפיה המבחן הקובע להיותו של מקום כלשהו מקום ציבורי או פרטי אינו קנייני, כי אם מהותי/תכליתי ולפיו נבחנים אופיו של המקום, חזותו,ייעודו ונגישותו לציבור. שטח יכול וייחשב כשטח ציבורי ו/או כרחוב, אף אם הוא מצוי בבעלותו המלאה של הפרט, באם יוכח כי הציבור הרחב עושה בו שימוש ו/או עובר דרכו. כך נקבע ברע"פ 6795/93, אגדי נ' מדינת ישראל: "מן השימוש בתיבה 'רחוב' ללא תוספת תיאורית ומן השימוש הבו זמני במונח 'רחוב שאינו רכוש הפרט' - נובע שיכול שרחוב יהיה רכוש הפרט ויכול שלא יהיה רכוש הפרט... משהסקנו כי 'רחוב' יכול גם שיהיה בתחום הפרט, ובלבד שהוא עונה בצורתו ובאופיו על אחת מן החלופות העולות מהגדרת תיבה זו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היינו משנוכחנו כי התיבה 'רחוב' סתם, ללא תוספת מסווגת כוללת גם רחוב שהוא רכוש הפרט..." התכלית לפיה נכלל גם שטח פרטי אשר לציבור נגישות אליו כרחוב מתבטאת בצורך להגן על שלום הציבור, וכפי שנפסק בפס"ד אגדי לעיל: "האיסור על ריבוי מעמדים החוסמים את המעבר נעשה אך ורק לטובת הציבור, וזאת כדי למנוע אסונות במקרה של בהלת הקהל עקב פיגוע, שריפה או אסונות כיוצא באלה וכדי למנוע הגבלת חופש התנועה למי שרוצה לעבור ללא הפרעה במקום שנועד מעיקרו ובאופן בלעדי לתנועה ולמעבר. חוקי היסוד שוקדים על חופש התנועה ולא על הזכות להציב מכשולים בדרך ככל העולה על דעתו של כל אדם." ברוח זו נפסק גם בע"פ (ת"א) 178/97, מרקוס לינדה נ' מ"י, עפ"א 80082/02 אהרון חסין נ' מ"י ואח'. פסה"ד שניתן בעפ"א (ת"א)80032/03, מ"י נ. רג'ואן אינו מסייע למערערת שכן במקרה זה הושם הדגש על העובדה שהמיתחם המדובר לא היה מקום פתוח כי אם מקום הנסגר לקהל הרחב ע"י חברת האחזקה בימים ובשעות מוגדרים: ומן הכלל אל הפרט. מן הראיות עולה כי השטח נשוא המחלוקת אכן משמש את הציבור בכללותו, הן את הציבור המגיע אל מתחם סוזן דלל בכלל והן את הציבור המגיע לבית הקפה של המערערת בפרט. עיינתי בתמונות שהוצגו בפני בית משפט קמא ואף צפיתי בקלטת הוידאו שהוכנה על ידי המערערת ודעתי היא כדעת בית משפט קמא. השטח שבמחלוקת אינו מגודר או מתוחם בדרך כלשהי, ועובר אורח סביר אינו יכול להסיק בשום צורה שהיא כי מדובר במתחם השייך רק לבית הקפה הסמוך לו. ההיפך הוא הנכון. המבקר הסביר המתבונן מן הצד יגיע למסקנה כי הרחבה הספציפית מהווה המשך ישיר ובלתי נפרד מהרחבה המרוצפת המשתרעת לכל אורך מתחם סוזן דלל ומהווה חלק אחד ובלתי נפרד ממנה. לא מצוי במקום כל סממן שהוא, אם על דרך גדר ואם על דרך הפרדה אחרת כלשהי, ממנו ניתן להסיק כי השימוש באזור מיועד ליושבי בית הקפה בלבד, שכן מדובר במעבר חופשי ופתוח. משכך, אף אין מקום לאבחן בין הפסיקה עליה נסמך פסה"ד של ביהמ"ש קמא לבין המקרה שבפני. דין הערעור להדחות. שטח ציבורישמירת הנקיון