שחרור ממתקן כליאה בנתב''ג

המשיב טען כי העותרת עברה תשאול בשדה התעופה, שבמסגרתו הסתבר כי היא מסרה פרטים לא נכונים ביחס למטרת ביקורה בארץ. לכן, הוחלט שלא להתיר לה להיכנס לארץ, מחשש שהיא תשתקע בארץ. חשש זה עולה גם מגרסתם הנוכחית של העותרים. להלן פסק דין בנושא שחרור ממתקן כליאה בנתב''ג: פסק דין 1. בעתירה עתרו העותרים כי בית המשפט יורה על שחרורה של העותרת 1 (להלן: "העותרת") ממתקן הכליאה בנתב"ג, ועל כניסתה לארץ למשך 3 שבועות. 2. העותרת היא אזרחית נוצרייה, שהכירה את העותר (להלן: "העותר") בחודש אפריל 2008. העותר הוא יהודי שגר בישראל מ-1991. העותרת הגיעה ארצה עם אשרת תייר ל-3 שבועות. לטענת העותרים, העותרת הרתה לעותר, והם מבקשים לחיות יחד. העותרת מבקשת לטענתה במהלך ביקורה הנוכחי, להסדיר את כל הניירת הכרוכה בעלייתה ארצה. העותר הצהיר כי הוא מוכן לערוב לכך כי העותרת תעזוב את הארץ במועד, ואף להפקיד לצורך כך סכום משמעותי במזומן. 3. המשיב טען כי העותרת עברה תשאול בשדה התעופה, שבמסגרתו הסתבר כי היא מסרה פרטים לא נכונים ביחס למטרת ביקורה בארץ. לכן, הוחלט שלא להתיר לה להיכנס לארץ, מחשש שהיא תשתקע בארץ. חשש זה עולה גם מגרסתם הנוכחית של העותרים. 4. במסגרת העתירה הנוכחית, עתרה העותרת גם למתן צו ביניים. בהחלטתו של כב' השופט ורדי בבקשה לצו ביניים מיום 22.5.08, הוחלט כי יינתן צו שימנע את הרחקת העותרת מהארץ עד מתן פסק דין בעתירה. אולם בית המשפט לא הורה על שחרורה של העותרת ממשמורת, בשל החשש להשתקעות, ולאור דבריה של העותרת בתשאול שנערך לה. 5. בדיון בבית המשפט, טען בא כוח העותרים כי העותרת הגיעה לארץ עם ויזה לשלושה שבועות. באשר לדברים שאמרה בתשאול, נטען כי היא "לא הבינה מה רוצים ממנה", וכי חששה שאם תספר שיש לה חבר והיא בהיריון "היא תהיה בבעיה". לטענת ב"כ העותרים, העותרת אכן רוצה להקים בית בישראל, אולם היא מתכוונת - כך נטען - לחזור לרוסיה לאחר 21 הימים שהיא זכאית להיות בארץ, והעותר ימשיך בטיפול בעניינה מול משרד הפנים. דיון 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין מקום לקבל את העתירה. כידוע, וכפי שנפסק לא אחת, כל מדינה ובכלל זה גם ישראל, שומרת לעצמה את הכוח למנוע מאנשים זרים להיכנס לתחומה או להרחיקם (ר' למשל בג"ץ 1031/93 אליאן (חווה) פסרו (גולדשטיין) נ. שר הפנים, פד"י מ"ט(4) 661, 667-668). שיקול הדעת המוחלט לקבוע האם להתיר לזר להיכנס לארץ, מסור לשר הפנים (ר' בג"ץ 482/71 קלרק נ. שר הפנים, פד"י כ"ז(1) 113, 117). אחד השיקולים שהוכרו בפסיקה כשיקול לגיטימי למנוע כניסה של זר לישראל, הוא שיקול של חשש מהשתקעות שלא כדין (ר' למשל בג"ץ 7866/01 סאמיה אסעד ג'אבר נ. משרד הפנים, תק-על 2001(3) 1885). 7. לכן, השאלה שיש לבחון אותה בענייננו, האם החלטתו של שר הפנים שלא להתיר את כניסתה של העותרת לישראל בשל חשש השתקעות בארץ, היתה החלטה סבירה, העומדת במבחנים של הפסיקה לבחינת כשירותה של החלטה מנהלית. 8. אני סבורה כי החלטתו של שר הפנים היתה החלטה שאין מקום, לפי כללי המשפט המנהלי, שבית המשפט יתערב בה. שר הפנים חשש מפני השתקעות מכמה טעמים - ראשית, העובדה שהעותרת מסרה מידע לא נכון במהלך התשאול שלה בשדה התעופה. במהלך התשאול, מסרה העותרת שהיא לא מכירה איש בארץ - בעוד שבפועל אין מחלוקת כי היא מכירה את העותר, ואף מעוניינת להינשא לו, לגרסתה שלה. מובן כי מדובר במידע שיקרי. ענין זה הוא רלוונטי כדי לבסס את החשש שהעותרת היתה סבורה כי "יש לה מה להסתיר". 9. דבריה של העותרת בתשאול אינם הבסיס היחיד לחשש מפני השתקעות. החשש נובע גם מגרסתה הנוכחית של העותרת. כאמור, לגישתה היא הרה, ונושאת את צאצאו של העותר. היא מבקשת להינשא לו. דברים אלה יוצרים כמובן חשש מבוסס שהעותרת מבקשת להשתקע בארץ. העותרת מודעת לכך, ולכן בעתירה הנוכחית היא טענה כי ביקורה בארץ נועד לסידור ראשוני של ענייניה, ולאחר מכן היא תעזוב, והעותר יוסיף לטפל בקבלת אשרת שהייה עבורה. ואולם, העותרים לא הסבירו מדוע נחוצה שהייתה של העותרת בארץ כדי שבני הזוג יתחילו "לעשות את כל הסידורים הנדרשים על מנת שיוליה (העותרת, ר. ר.) תוכל להגיע ארצה ולהתגורר עם העותר כבת זוגו" כפי שמציין העותר בס' 8 לתצהירו. אם אין חיוניות בנוכחותה של העותרת לצורך "תחילת הסידורים" (ואין כל טענה לפיה נוכחותה חיונית לצורך כך), אין זה ברור כלל מדוע התעקשו בני הזוג כי העותרת תיכנס ארצה כבר בביקור הנוכחי, ומדוע הם הוסיפו לעמוד על כך גם כאשר היה ברור שהעותרת תצטרך לשהות במשמורת למשך כשבועיים, כאשר היא הרה. אין זה ברור - לאור גישתם של העותרים עצמם, מדוע הם לא העדיפו כי העותרת תשוב לרוסיה, וכי העותר יערוך את הסידורים לקראת בואה כדין? 10. יובהר כי ההחלטה דנן איננה שוללת מהעותרים את הזכות לבקש לחיות יחד, בקשה אשר תישקל לפי נסיבותיה כאשר תוגש. אם אכן מדובר בבקשה כנה ולגיטימית, הרי העותרת תוכל בסופו של דבר לממש את כוונתה להיכנס ארצה ולחיות עם העותר כבני זוג, ולהקים יחד בית ומשפחה. ההחלטה הנוכחית איננה מתייחסת לענין זה, ועניינה הוא רק בשאלת הביקור המבוקש של העותרת, בטרם תבקש להיכנס ארצה לצורך השתקעות. כאמור, מטרתו של ביקור זה וחיוניותו - לא הובהרו. אף אם הוא לא יתקיים, לא יהיה בכך כדי לשלול את האפשרות של בני הזוג בעתיד, להתאחד ולחיות יחד כבני זוג. לכן, העתירה נדחית. 11. באשר להוצאות - ב"כ המשיב עתרה כי בית המשפט יחייב את העותרים בהוצאות ההליך. לטענתה, לא היה מקום להגיש את העתירה מלכתחילה, מה עוד שהתצהירים שהוגשו בתמיכה לה - מאששים את עמדתו של המשיב. אני סבורה כי חרף העובדה כי העתירה נדחתה, ואף שאני סבורה כי קיימות נסיבות בהן מוצדק לחייב עותרים בהוצאות - הרי מקרה זה איננו אחד המקרים הללו. העותרת הגיעה ארצה עם אשרת תייר. בסופו של דבר היא לא הצליחה להיכנס לארץ. היא בקשה לנסות לתקוף את ההחלטה ששללה ממנה את הזכות הזו, לצורך כך היא נותרה במשמורת במשך פרק זמן לא מבוטל. אין מקום בנסיבות אלה גם לחייב אותה בהוצאות.שב"ס (שירות בתי הסוהר)מאסרבית סוהר / כלא