שמירת מרחק בין כלי רכב

בית המשפט פסק כי נהג רכב הנתבע נהג רכבו שלא כדין ולא שמר מרחק נכון ומתאים ע"פ תקנה 49(א) לתקנות התעבורה המחייבת שמירת מרחק בין כלי רכב באופן שלא יסכנו זה את זה, לפיכך כשמצא עצמו לטענתו באופן מפתיע בפקק תנועה לאחר שחצה לטענתו צומת מרומזר באור ירוק - לא הצליח להאיט ו/או לעצור רכבו אלא פגע ברכב היונדאי שלפניו וגרם רק הוא לתאונת שרשרת זו. להלן פסק דין בנושא שמירת מרחק בין כלי רכב: א. העובדות הצריכות לענין: בפני 2 תביעות רכוש הדדיות בשני תיקים שהדיון בהם אוחד בגין אותה תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 9/1/09 (להלן: "התאונה"). התובע בת.ק. 7785-08-09 / הנתבע מס' 2 בת.ק. 4981-03-09 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג יונדאי מ.ר. 9406151 (להלן: "רכב היונדאי"). הנתבע מס' 1 בת.ק. 7785-08-09 / הנתבע מס' 1 בת.ק. 4981-03-09 היה בעת התאונה נהג רכב מ.ר. 3492616 (להלן: "רכב הנתבע"). הנתבעת מס' 2 בת.ק. 7785-08-09 / הנתבעת מס' 4 בת.ק. 4981-03-09 היתה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב הנתבע. הנתבעת מס' 3 בת.ק. 4981-03-09 היתה בעת התאונה מבטחת רכב היונדאי. התובע בת.ק. 4981-03-09 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג ניסאן מ.ר. 3492616 (להלן: "רכב הניסאן"). הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. 1. נהג רכב הניסאן טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא היה הראשון בשיירת מכוניות אשר חצתה הצומת ברמזור הירוק. עם סיום החציה החלו פתאום כלי הרכב בתחום הצומת באיטיות. כאשר קודם התנהלה השיירה במהירות של כ - 60 קמ"ש. עקב חשש לפגיעה בין רכבו לבין רכב היונדאי שנסע אחריו, הוא סובב ראשו בכדי לבחון מה מצב הרכב האחורי, וברגע שהוא החזיר מבטו קדימה, הוא חש חבטה אחת ברכבו. 2. נהג רכב היונדאי טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא היה השני בטור המכוניות, ונסע במהירות של כ - 60 קמ"ש, תוך שהוא שומר על מרחק של כ - 1-1.5 מ' בין רכבו לבין רכב הניסאן. לאחר ששני כלי הרכב חצו הרזמור הירוק ונכנסו לתחום הצומת, הגיח מאחוריהם במהירות גבוהה תוך אי ציות לרמזור שצבעו התחלף כבר לאדום רכב הנתבע, והתנגש ברכבו והדפו אל עבר רכב הניסאן. כן הוסיף וציין כי הנזק שבחלקו הקדמי של רכבו גדול יותר מאשר הנזק בחלקו האחורי. 3. נהג רכב הנתבע טען בדיון כי אף הוא כשני קודמיו עבר את הרמזור באור ירוק, והתנגש ברכב היונדאי לאחר שנהגו עצר בפתאומיות ובלא כל התראה קודמת. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב יונדאי והניסאן. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי שתי התביעות מתקבלות כנגד נהג רכב הנתבע וחברת הביטוח שלו בלבד. ה 1. כאמור, אני מקבלת את שתי התביעות כנגד נהג רכב הנתבע וחברת הביטוח שלו, והנימוקים הם כדלקמן: נהג רכב הנתבע נהג רכבו שלא כדין ולא שמר מרחק נכון ומתאים ע"פ תק' 49(א) לתק' התעבורה המחייבת שמירת מרחק בין כלי רכב באופן שלא יסכנו זה את זה, לפיכך כשמצא עצמו לטענתו באופן מפתיע בפקק תנועה לאחר שחצה לטענתו צומת מרומזר באור ירוק - לא הצליח להאיט ו/או לעצור רכבו אלא פגע ברכב היונדאי שלפניו וגרם רק הוא לתאונת שרשרת זו. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב היונדאי המציינת הפסד הנחת העדר התביעות בסך 342 ₪, וכן הפסד פרמיה בגין רכב באובדן גמור בסך 838 ₪ (סה"כ - 1,180). כמו כן הנני מקבלת חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הניסאן בסך 19,800 ₪, וכן שכ"ט השמאי בסך 750 ₪ (סה"כ - 20,550 ₪). כמו כן אני מטילה הוצאות בכל תיק בגובה 500 ₪. סך כל נזקי התובע בת.ק. 4891-03-09 הינו 21,050 ₪, ונזקי התובע בת.ק. 7785-08-09 הינו 1,680 ₪. ו נהג הרכב הנתבע וחברת הביטוח שלו ישלמו שני הסכומים הנ"לביחד ולחוד לתובעים בשני התיקים תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. שמירת מרחקתאונת דרכיםרכבמשפט תעבורה