עדות קורבן אלימות - סעיף 10 (2) לפקודת הראיות

סעיף 10 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע כדלקמן: "10. אמרה של קרבן אלימות עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: ... (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה; ". חריג זה, נמנה עם קבוצת חריגי ה"רס-גסטה", המתייחסים לאמירות המהוות "חלק מן האירוע", ולפיו - אמירה של אדם תהווה "חלק מן האירוע" כאמור, כאשר מתמלאים לגביה שני תנאים מצטברים: האחד - שהאמירה נאמרת במועד שבו מתרחש האירוע- סמוך לפני שהתרחש מעשה האלימות או תוך כדי התרחשותו; והשני - שהיא נוגעת במישרין לאותו אירוע. (ראה לעניין זה: ע"פ 4004/93 יצחק יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 133; וכן ספרו של י' קדמי, חלק שני, עמ' 624). הטעם לקיומו של חריג זה נעוץ באופייה של האמרה כחלק בלתי נפרד ממסכת האירוע. "היותה כזו הופכת אותה ל"עובדה" ועומדת בבסיס הערובה לאמיתותה". (דברי י' קדמי בספרו הנ"ל, בעמ' 624). יפים לעניין זה, דברי י' קדמי בפסק דינו בפרשת ליבוביץ, ולפיהם: "בעובדה שהאמירות נאמרו בשלב מוקדם, לפני שהמנוח היה ל"קורבן אלימות", אין כדי להשמיט את הבסיס מתחת להנחה שאמירותיו אינן כוזבות. לא "יראת המוות" עומדת כאן בבסיס ההנחה שהאמירות אינן כוזבות - כמו שהיא עומדת, למשל, בבסיס החריג הקבוע בסעיף 10(3) לפקודת הראיות - ואף לא ה"ספונטניות" התורמת לאמינותן של אמירות הנעשות תוך כדי התרחשותו של אירוע מרגש; אלא ההנחה, שבהיעדר סיבה נראית לעין לשקר, אין אדם משקר כאשר הוא משיח לפי תומו על תכניותיו המיידיות, ואלה, כפי שמסתבר מאוחר יותר, נוגעות במישרין למעשה האלימות שגרם למותו". ( ראה שם בעמ' 148-149). הפסיקה, אשר תחילה פירשה את שני התנאים לחריג זה, על דרך הצמצום, הרחיבה עם השנים את הפרשנות שניתנה להם, והתייחסה אליהם בגמישות רבה יותר. כך קרה ובמרוצת השנים, ניאותו בתי המשפט "לקבל כראייה אימרות של נשים שנקטלו ע"י בני זוגן, ודנו באימרות אלה עפ"י מידת המהימנות שניתן היה לייחס להן. לשון אחר: חלה טרנספורמציה בנקודת האיזון, כך שזו חדלה מלהתקיים במישור הקבילות ועברה למישור המשקל". ראה לעניין זה : תפ"ח (מחוזי ת"א) 1049/05 מדינת ישראל נ' ברקאי יוחנן, תק-מח 2007(3) 7225 , 7238 , שם נקבע על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם, כי: "אימרות המנוח, שנאמרו במהלך השנה שקדמה להירצחו הינן אימרות קבילות מכח הוראות סע' 10(2) לפקודת הראיות, ובפרפרזה לדברים שנאמרו בע"פ 1688/99 (פס"ד הוכברג), ניתן לעשות שימוש בכל אימרותיו של המנוח בדבר איומיו של הנאשם, ויחסו האובססיבי כלפי המנוח, על מנת ללמוד על הלך רוחו של המנוח, ועל פחדו מפני הנאשם. דברים אלה שוללים את טענת הנאשם שמערכת יחסיו עם המנוח היתה תקינה, ומעידים על קיום מניע וכוונה לגרום למותו של המנוח". כך למשל גם, בע"פ 1688/99 עמירם הוכברג נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 1089, 1103, (שאוזכר בפרשת ברקאי הנ"ל), התייחס ביהמ"ש העליון לקושי הקיים בעשיית שימוש באמרותיה של אישה שנרצחה על ידי בן זוגה, שאינן סמוכות בזמן למעשה הרצח, וקבע את הדברים הבאים, שכוחם יפה אף לענייננו, ולפיהם: "התביעה העידה שורה ארוכה של עדים שסיפרו כי מערכת היחסים בין שלומית לבין המערער, עליה למדו מפי שלומית, היתה מעורערת מאוד וכי שלומית פחדה מן המערער. עדויות אלה שימשו בעיקרן לשנים: לדחיית גירסתו של המערער ולביסוס המניע של המערער לפגוע בשלומית. המערער טען בבית המשפט המחוזי וטוען בפנינו, כי עדויות אלה של חבריה ומכריה של שלומית הנן עדויות שמיעה, ועל כן אינן קבילות כראיה. טענת התביעה היא כי ניתן היה להכשיר עדויות אלה מכוח החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה ככל הנוגע להלך רוחה של שלומית, העדויות קבילות כראיה לאמיתות תוכנן. יש בעדויות אלה לבטא בבית המשפט את הלך רוחה של שלומית ואת פחדה מן הנאשם ובכך לחזק את הטענה, לפיה אין זה סביר ששלומית שפחדה כל כך מן המערער היתה מגבשת דווקא עימו תוכנית בריחה, כפי שהוא טוען". ראה לעניין זה גם, ע"פ 5928/99 לרי גלדסון נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 2776 , 2781, בו אישר ביהמ"ש העליון קביעת ביהמ"ש המחוזי, ולפיה תלונות המנוחה כפי שנמסרו לאביה בעניין האלימות הננקטת כלפיה ע"י המערער, וכן עדות חברתה על האלימות שהופעלה כלפי המנוחה, הינן קבילות, על אף שמדובר באמרות שהושמעו שנים לפני אירוע העבירה. ראיותדיוןאלימותעדותפקודת הראיות