חובת העירייה להציב שלט סכנה

חובת העירייה להציב שלט סכנה רקע המנוח, שעזבונו הוא התובע מס' 1, יליד 06.06.1947, (להלן: "המנוח") טבע למוות ביום 10.04.05, בשעה 12:30 בחוף הים בעיר חיפה והוא בן 58 שנים. התובעת מס' 2 הינה אלמנת המנוח, והתובעת מס' 3 הינה של בתו של המנוח. שתיהן יורשותיו של המנוח על פי דין. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך עבודת המנוח בחוף "דדו" בחיפה, ראה המנוח אדם הנמצא במצוקה ונסחף לים וככל הנראה החל לטבוע, בהעדר צוות הצלה במקום, נכנס המנוח לים על-מנת לחלץ את הטובע ולהעבירו אל מקום מבטחים, אולם, הוא עצמו נלכד במערבולת, נסחף עם הזרם החזק, ובהעדר מי שיושיט לו עזרה, טבע למוות (להלן:"הטביעה"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1, מעבידתו של המנוח, חברת ה.מ.ג.ע נכסים בע"מ (להלן:"המעבידה"), וכנגד מבטחתה, הנתבעת מס' 2, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:"המבטחת"), וכן כנגד הנבעת מס' 3, עיריית חיפה (להלן: "העירייה"), שאמורה על פי הנטען, לפקח ולדאוג לאכיפתו וליישומו של חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק ההסדרה") וצו הסדרת מקומות רחצה ( מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), תשכ"ו-1965, וכן של צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה- 1965. הצדדים וטענותיהם טענות התובעים התובעים טוענים כי המעבידה והעירייה, התרשלו והפרו חובות חקוקות. עיקר טענתם הוא כי הטביעה, הינה תוצאה של שרשרת מתמשכת ושילוב של מעשים ומחדלים של הנתבעים. עוד נטען כי על אף ריבוי גורמי הסיכון הידועים, לא נקטו הנתבעים באמצעים הבטיחותיים הנדרשים ו/או בבדיקות ובחינות להערכת סיכונים והערכות לקראתם, לא מנעו אקטיבית או פסיבית את הגישה לחוף ולמים, לא טרחו להזהיר וללמד את הציבור המתרחצים, בדבר הסיכונים ולא טרחו למנוע את כניסתם ע"י שילוט וגידור מתאימים. לטענתם הנתבעת 3 לא עמדה בתקנות הנוגעות להצבת שלטים ברורים במקומות נראים לעין, שיזהירו על הרחצה המסוכנת, עם או בלי מציל. באשר לסידורי ההצלה, טוענים התובעים, כי בשל האקלים החם בארץ, גם בחודש אפריל מגיעים מתרחצים רבים במשך כל שעות היממה, ולכן היה על הנתבעת 3 להשאיר "כוחות בשטח" ולמנוע פיזית את כניסת המתרחצים למים, אך הגורמים הרלבנטיים לא עשו דבר והפקירו את הציבור להציל את עצמו. התובעים סבורים כי החלטה בלתי סבירה זו, הינה צעד חסר אחריות והינה פעולה בלתי בטיחותית ולא יעילה של הרשות, שתוצאתה הפשוטה הינה העדר שירותי הצלה בשעת מקרה הטביעה, כאשר בד בבד אין לפעולות אלה השפעה, על התנהגות המתרחצים שממשיכים לבלות כהרגלם בחוף ובים. עוד טענו התובעים כי בהתאם להוראת סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), על הנתבעים נטל הראיה וכי הנתבעים עשו כל אשר בידיהם, על מנת להתחמק מלגלות מסמכים ומידע וזאת למרות בקשות מפורשות של ב"כ התובעים. בסיכומיהם טוענים התובעים כי עבודה ליד הים טומנת בחובה סיכון רב, כאשר העובדים בחוף יכולים להיחשף, למקרי טביעה שלאו דווקא מסתיימים במוות טרגי. לטענתם המנוח לא הלך להתרחץ על דעת עצמו, אלא כאשר ראה שאדם טובע פעל לפי אינסטינקט טבעי וניסה להציל חיים. התובעים הוסיפו וטענו בסיכומיהם, כי על הנתבעים היה ללמד ולחנך את המנוח והציבור, כי יש להשאיר את מלאכת הצלת החיים ביד האמונים לכך. טענות הנתבעות 1 ו-2 הנתבעות 1 ו - 2 טוענות כי הנתבעת 1 אינה אחראית למותו של המנוח גם אם התאונה, ארעה במהלך שעות עבודתו של המנוח, אשר עבד, כאמור, כמנקה בחוף "דדו", לטענתן מאחר ובמקרה דנן אין כל אחראי לפגיעה, על התובעות לפנות למוסד לביטוח לאומי. הנתבעות 1 ו- 2 הוסיפו וטענו בסיכומיהן, כי מאחר והמנוח שימש כעובד ניקיון בחוף הים, הרי שטביעתו הייתה ללא כל קשר סיבתי ו/או עובדתי, לעבודתו אצל הנתבעת 1. לטענתן, לא היה זה מתפקידו של המנוח לנסות ולהציל את הטובע, הן משום שהדבר לא היה במסגרת תפקידיו בעבודתו, והן כי נאסר עליו מפורשות להיכנס לים. לטענתן, המנוח לקח על דעת עצמו סיכון, כאשר נכנס לים לצורך הצלת הטובע, וזאת ללא כל קשר לעבודתו. עוד סבורות הנתבעות 1 ו- 2, כי מאחר והמנוח עבד בחוף במשך למעלה מ-10 שנים, הוא ידע מהן הסכנות הטמונות בעבודה בקרבת הים ועל האיסור להיכנס לים ללא מציל, וזאת ניתן ללמוד מעדות בתו, ילנה, כי למנוח ברור היה שאין להיכנס לים ללא פיקוח מציל. לעניין הקשר הסיבתי, טוענות הנתבעות כי אין כל קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי, בין המעשים המיוחסים לנתבעת 1 כמעבידה של המנוח, ובין האירוע בו טבע המנוח. לטענתה, הקשר היחיד הוא שעבודתו של המנוח זימנה אותו לחוף הים בעת שהטובע נסחף לתוכו. ולכן אין כל קשר בין עבודת המנוח ואירוע התאונה. אירוע כזה היה יכול להתרחש גם אם המנוח היה במקום ללא כל קשר לעבודתו. טענת הנתבעת 3 גם הנתבעת 3 חולקת על חבותה, היא סבורה כי על מנת להטיל אחריות על כתפיה ועל כתפי הנתבעות 1 ו-2, יש לייחס להן אחריות מושגית, הפרת אחריות קונקרטית ומציאת קשר סיבתי בין הפרת האחריות הקונקרטית לנזקו של המנוח. הנתבעת 3 טענה כי למרות שניתן לייחס לה אחריות "מושגית", הרי שבמקרה דנן אין להטיל עליה אחריות קונקרטית כלשהי וכי לא ניתן למצוא קשר סיבתי, בין טענות התובעים להעדר שילוט, העדר מצילים, העדר גידור והעדר הסברה ציבורית. לטענת הנתבעת 3, על פי האמור בחוק אשר מסדיר את נושא חופי הרחצה בישראל, קרי, חוק הסדר מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: "החוק"), אין כל הוראות בדבר גידור חלקי חוף, מתן הסברה כלשהי לציבור, חובה על התקנת כרוז, העסקת כוחות כדי למנוע כניסה פיזית של מתרחצים למים, חובת הצבת שילוט במיקום ספציפי, כגון "סמוך לקו המים" , כנטען ע"י התובעים. הנתבעת 3 סבורה כי במקרה דנן, אין להטיל עליה אחריות מן הטעם כי המנוח נכנס לים בחוף מוכרז לפני תחילת עונת הרחצה, אשר החלה ביום 17.4.05. לטענתה, בתקופה זו החוף היה סגור למבקרים, ללא מצילים או סירות הצלה, וכי עניין זה היה ידוע היטב למנוח, שהיה עובד ניקיון ותיק ביותר בחופים והיה בקיא בסדרי הרחצה והאיסור להיכנס לים, וכי בחוף היו שלטי אזהרה רבים, כנדרש בחוק בהם נרשם בין היתר במפורש כי "אין מציל". הנתבעת 3 מוסיפה וטוענת, כי המנוח התעלם גם מסדרי הרחצה, מהוראות העבודה שניתנו לו ומשלטי האזהרה ונכנס לים כמי שמחרף את נפשו, כשהוא יודע או חייב לדעת, שהדבר כרוך בסכנה וכי במקום לא פועלים שירותי הצלה. לעניין העברת נטל הראיה, טוענת הנתבעת 3, כי סיבת טביעת המנוח ידועה לתובעים אולם, אין כל נתון שעשוי להטות את כף המאזניים לכיוון התרשלות הנתבעות ולהוביל למסקנה כי בנסיבות האירוע, כפי שהן משתקפות בראיות, ההסתברות לקיומה של התרשלות מצד הנתבעות, גבוהה יותר מאשר ההסתברות להעדרה. לטענת הנתבעת 3, בנסיבות דנן, ברור כי המנוח טבע כאשר נכנס לחוף ים ללא השגחה ולאחר שתיית אלכוהול ולאחר שנאמר לו במפורש שלא להיכנס למים. על כן, לדעתה יש לדחות את טענת התובעים בדבר תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולקבוע כי הנטל להוכחת רשלנות מצד הנתבעות כלפי המנוח, היה ונותר על כתפי התובעים. הנתבעת 3 טענה כי לא קמה בנסיבות העניין חובת זהירות קונקרטית מצדה כלפי המנוח, וכי פעלה כנדרש ע"פ חוק והציבה שלטים הנראים בברור בחוף, כאשר המנוח מצידו נהג שלא בסבירות והתעלם מהסכנות הצפויות לו, כך שהאחריות לאירוע רובצת לפתחו בלבד, כשהעירייה מצידה לא יכולה היתה ולא צריכה היתה לצפות את האירוע. הנתבעת 3 טענה, כי התובעים כשלו בהוכחת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, או הפרתה על ידיה, כמו גם כשלו הם בהוכחת התנאי השלישי הדרוש לביסוסה של אחריות בעוולת הרשלנות, והוא קיומו של קשר סיבתי כי מעשהו של המזיק, שהפר חובתו כלפי ניזוק. לעניין טענת התובעים כי הנתבעת 3 הפרה חובה חקוקה, טענה הנתבעת 3 כי האחריות המוטלת עליה, איננה אחריות להבטחת מניעה מוחלטת של אפשרות לטביעה של מאן דהוא במימי הים. וכי לא מוטלת עליה אחריות מוחלטת ובשל כך יש לבחון רק אם היא נקטה בכל האמצעים הסבירים, הנדרשים ע"פ חוק והשכל הישר למנוע אפשרות של טביעה. לטענתה, אמצעי הזהירות שננקטו על ידיה, היו בהתאם להוראות החוק והיה בהם די לקיום חובתה, בדרך של הצבת שילוט מתאים קבוע וברור, המלווה גם באיורים כפי שבא לידי ביטוי בתמונות שהציגה. הנתבעת 3 טענה כי דין התביעה להדחות, גם בשל הסתכנות מרצון, כאמור בסעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. המנוח נכנס למי הים אף כי ידע היטב כי טרם החלה עונת הרחצה וכן כי אין בחוף שירותי הצלה, התעלם מהסיכון שברחצה בים, וכי המנוח חשף עצמו לסיכון והיה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי. כטענה חילופית, טענה הנתבעת 3 כי באם ביהמ"ש הנכבד יקבע כי יש להטיל בגין האירוע הנדון אחריות כלשהי, הרי שאת מלוא האחריות יש להטיל על הנתבעות 1 ו-2 עקב היות הנתבעת מס' 1 מעבידתו של המנוח. לטענתה, על הנתבעת מס' 1 חלות כל החובות שבין מעביד לעובדו ובמקרה הנדון, הנתבעת מס' 1 היא זו שחשפה את המנוח לסיכונים, מבלי שציידה אותו ואת שאר עובדיה בהוראות עבודה, זהירות ובטיחות מפורטות ומסודרות. לטענתה, על הנתבעת מס' 1 היה לאסור על המנוח להיכנס לים בשעות העבודה ולהנחות אותו כיצד לפעול בכל מקרה במקרה. כן טענה, כי על הנתבעת מס' 1 היה לספק למנוח גלגל הצלה וציוד מתאים למקרים בהם יזדקק לצורך הגנה על גופו. בנוסף טענה, כי היה על הנתבעת מס' 1 לדאוג שהמנוח ממלא אחר כל ההוראות שקיבל וכן להזהיר אותו, מפני כל הסכנות הצפויות לו והדרך שעליו להתמודד עימן. דיון והכרעה נסיבות טביעתו של המנוח המנוח הגיע לחוף "דדו" בחיפה בתאריך 10.04.05, בשעה 12.30 או בסמוך לכך, במסגרת עבודתו כעובד ניקיון אצל הנתבעת 1. במועד האמור, עונת הרחצה טרם החלה ושירותי ההצלה לא פעלו עדיין, כמוכן בחוף לא היה מציל. בשלב כלשהוא, ראה המנוח אדם שנסחף לים וככל הנראה החל לטבוע. מר משה רן, אחד האנשים שהיו במקום, ואשר הכיר את המנוח שנים רבות, העיד בפני, כי המנוח נכנס לים על מנת להציל את הטובע, ואילו הוא הלך להזעיק את המשטרה לצורך קבלת עזרה (עמ' 4 לפרוט' שורות 2-3). העד הוסיף בעדותו, כי התריע בפני המנוח שלא להיכנס למים, אולם לא הבחין במנוח נכנס למים, ובלשונו: "ש. ראית את מיכאל רץ למים? ת. הוא נעלם לי לשנייה. אני דיברתי איתו לפני כן. הוא רצה להכנס למים ואני אמרתי לו לא להכנס, אין מה לדבר. הוא אדם טוב מטבעו. כולם אוהבים אותו. הוא רצה לעזור לגי'מי. להוציא את ג'ימי. קבלתי צלצול מהמשטרה בפעם השניה. שאלו על המיקום של ג'ימי איפה בדיוק הוא נמצא. עניתי שהוא צריך עזרה ובמצוקה. באותו רגע שדיברתי עם המשטרה כנראה שמיכאל נכנס למים. אני לא ראיתי אותו נכנס למים." (ע"מ 2 ו- 5 לפרוטוקול). משה רן העיד בהמשך, כי לאחר שהמנוח טבע, הוא זה שמשה אותו מהמים: "ש. ראית אותו כשהוציאו אותו מהמים. ת. אני הוצאתי אותו מהמים." בתשובה לשאלה האם המנוח שתה ביום האירוע משקה משכר, ענה העד כי לא הבחין אם נדף מן המנוח ריח של אלכוהול, אולם הודה כי בעדותו במשטרה, אמר שידוע לו שהמנוח שותה מדי פעם משקאות חריפים. בהמשך עדותו, אמר העד כי לדעתו לא היה כל צורך בכניסת המנוח לים, שכן לא הייתה כל סכנה לחיי הטובע, אשר היה מצויד בגלגל הצלה. מתיאור הדברים שלעיל, התעוררה מחלוקת באשר לאחריותן של הנתבעות כלפי המנוח בשל טענות בדבר מחדלים, והפרתן של חובות חקוקות מצדן. כמו גם באשר לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית . העברת נטל הראיה: בטרם אדון בשאלת אחריותן של הנתבעות, ראיתי להידרש לטענה בדבר העברת הנטל בתיק זה. לטענת התובעים נטל הראיה מוטל על הנתבעות, בהתאם לסעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). אודה כי לא ראיתי כל צורך לדון במקרה דנן, בשאלת חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, כקבוע בסעיף 38 לפקודה. לעומת זאת ראיתי לדון בשאלת תחולת סעיף 41. סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". העברת נטל הראיה מותנית בהוכחת שלושה תנאים מוקדמים ע"י התובעים: העדר ידיעה או יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק. הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבעות היתה שליטה מלאה עליו. אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. נטל השכנוע לקיומם של תנאי הסעיף מוטל על התובעים, הטוענים לקיומם על-פי מאזן ההסתברות (ע"א 789/89 סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (1) 712). במקרה דנן, מקובלת עלי טענת הנתבעות, כי סיבת הטביעה של המנוח ידועה. אין גם כל נתון, שעשוי להטות את כף המאזניים לכיוון התרשלות הנתבעות ולהוביל למסקנה, כי בנסיבות האירוע, כפי שהן משתקפות במסמכים ובראיות שהומצאו לבית המשפט, ההסתברות לקיומה של התרשלות מצד הנתבעות, גבוהה יותר מאשר ההסתברות להיעדרה. להיפך, בנסיבות המקרה ברור, כי המנוח, אשר בעת האירוע עבד בניקיון החוף, טבע כאשר נכנס לים תוך ניסיון להציל אדם מטביעה וללא השגחה מציל. בנסיבות אלה לא ראיתי כי מתקיים התנאי השלישי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין - תנאי השליטה, ודי באמור לעיל, כדי לדחות את טענת תחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". אשר על כן, הנטל להוכחת רשלנות מצד הנתבעות כלפי המנוח, נותר על כתפי התובעים. חובת זהירות מושגית וקונקרטית בעניינו, אין מחלוקת בשאלת חובת זהירות מושגית על שתי הנתבעות: הנתבעת 1, בתוקף היותה מעבידתו של התובע, והנתבעת 3, עיריית חיפה, מתוקף היותה מחזיקת החוף, אשר אחראית, כמחזיקת המקרקעין, כלפי אורחי חוף הים מבקריו והרוחצים בו (לעניין אחריות מחזיקת מקרקעין כבעלת השליטה והפיקוח במקרקעין ראה: ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996)). אשר להטלתה של חובת זהירות קונקרטית, זו מותנית בכך שהסיכון שהתממש וגרם לנזק אינו סיכון טבעי ורגיל לאותה פעילות: "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור... אך דומה, כי השאלה ... אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון... עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק... אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. (ע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1), 113 , 119-120 (1982) (להלן: "עניין ועקנין"). כמוכן יש לבחון את הסוגיה, האם בין המזיק הספציפי (הנתבעות), לבין הניזוק הספציפי (המנוח), בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, קיימת חובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות הקונקרטית, כמו חובת הזהירות המושגית, נקבעת על פי מבחן הצפיות: השאלה הראשונה הנשאלת היא טכנית באופיה, לאמור: האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק? ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאלת שאלה שניה, נורמטיבית באופיה, לאמור: האם אדם סביר צריך היה כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק? ( ראה עניין ועקנין לעיל). אם כן, השיקולים העיקריים שיש לשקול ביחס לחובת הזהירות הקונקרטית הינם, מצד אחד - מידת הסיכון להתרחשותו של הנזק ושיעור הנזק שהיה צפוי בהתממש הסיכון, ומן הצד האחר - עלות אמצעי הזהירות שהיה ניתן לנקוט כדי למנוע סיכון זה (ראה ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 906 (2002), על האסמכתאות המופיעות שם). אחריות הנתבעת 1 - המעבידה כאמור, אין חולק כי לנתבעת 1, כמעבידתו של התובע, חובת זהירות מושגית למנוע סיכון של פגיעה בגופו ובחייו של התובע. גם ההלכה הפסוקה קובעת כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. וכך מפי כבוד השופט חשין: "הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא ייפגעו במהלך עבודתם - וחובה כל כוללת זו נחלקת לחובות משנה, ובהן החובה להנהיג 'שיטת עבודה אשר תשמור עליהם [על העובדים] מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש'... כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד, ולהעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות..." (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349). גם בע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, נאמרו הדברים הבאים מפי השופט בך: "...קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כלל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר, או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון אם אכן יתממש... ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו" (בעמ' 229-230). בפסק הדין בע"א 663/88 הנ"ל, הבחין בית המשפט בין רכיביה השונים של חובת הזהירות המושגית שחב מעביד כלפי עובדו. כך, נקבע, כי ככל שהסיכון חמור יותר, כך גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות, שמעביד סביר חייב לנקוט בהם, וכן כי המדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות; במקרים אחרים מודגשת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות; ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים. עוד נזכיר את שנקבע בע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, כי תוכנה של חובת הזהירות שחב מעביד לעובדיו כוללת גם את הדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל. חובתו של המעביד בהיבט זה היא כפולה: "להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע" (בעמ' 211). מתוך האמור לעיל, נראה כי ההלכה הפסוקה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד וחובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. הנטייה בפסיקה היא, להחמיר עם המעביד ולהקל עם העובד: "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו,פ"ד לו(2) 592) המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות והוא אינו רשאי להניח כי העובדים ינקטו מיוזמתם, אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד נדרש גם, לקחת בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו לצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו: "ידוע הוא, ועל המעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך ובלהט העבודה, אף אם הוזהר בפני סיכונים" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593). בענייננו - כאמור, המנוח הועסק על ידי הנתבעת 1, כעובד ניקיון בחוף הים, ברור הוא כי במסגרת עבודתו, לא היה זה מתפקידו לשים עצמו בתפקידו של מציל, אשר מתוקף מקצועו ושליחותו, אמור הוא להציל טובע בים. לאור זאת, ראיתי לאמץ טענת הנתבעת 1 שלמרות שניתן לייחס לה אחריות "מושגית" כמעבידתו של המנוח, במקרה דנן, אין להטיל עליה אחריות קונקרטית, כך גם לא ניתן למצוא קשר סיבתי בין תפקידו של המנוח, כעובד ניקיון, לתאונה על נסיבותיה ודרך התרחשותה. כאמור, חובתו של מעביד היא להגן על עובד גם מפני טעות עצמית וחובתו של מעביד היא להגן על העובד גם מפני התנהלות הפוגמת בשיקול דעתו. השאלה היא האם הנתבעת 1, הצליחה להוכיח כי העמידה בידי המנוח את כל אמצעי ההגנה, מפני החלטתו להיחלץ להצלתו של הטובע? התובעים טענו כי רשלנותה של הנתבעת 1 חורגת מגבולות אירועי יום הטביעה ומתייחסת לשני נושאים עיקריים: האחד, הטיפול בנושאי הבטיחות בעבודה בכלל, ובהיבט של מתן הסבר למנוח על הסכנות בעבודה בקרבת הים, בפרט. השני הוא אופן העסקתו של המנוח כמנקה בחוף הים. לעניין זה טוענים התובעים, כי המנוח מעולם לא הודרך כיצד לבצע את עבודתו בחוף וכי לא הוזהר שלא להיכנס למים בכלל ולנסות לבצע פעולות הצלה בפרט. לטענתם, בדרך זו חשפה הנתבעת 3 את המנוח לסיכונים שבהצלת חיי אדם. התובעים טענו בנוסף, כי לא היו בפני המנוח הוראות בנוגע לבטיחות בעבודה בכלל והוראות בדבר עבודה ליד הים בפרט, אלא רק הוראות בנוגע לאיסוף האשפה ועבודות הניקיון. בעניין החקיקה בסוגיית הבטיחות בעבודה, כגון פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- 1970, וחיקוקי המשנה הרבים שתוקנו מכוחה, נקבע לא אחת, כי הם מהווים חיקוקים, אשר לפי פירושם הנכון נועדו לטובתם ולהגנתם של עובדים. לפיכך, הפרתם של חיקוקים אלה, בהתקיים יתר התנאים הקבועים בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, [נוסח חדש], מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה (ראה: ע"א 663/88 הנ"ל; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1). תקנות ארגון הפיקוח על העבודה תקנות ארגון הפיקוח על העבודה מטילות חובות שונות של המחזיק במקום עבודה, בדבר מסירת מידע עדכני ועריכת הדרכות לעובדים בנושא סיכוני הבטיחות והבריאות הקיימים במקום העבודה (במועד התאונה היו בתוקף תקנות ארגון הפיקוח על העבודה משנת 1984. כיום מצויות בתוקף תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1999). התקנות קובעות, כי המחזיק במקום העבודה, ימסור לעובדים מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה וכן ידאג לעריכת הדרכות לעובדים בנושאים אלה, באמצעות "אדם או גוף המתאימים לכך מבחינה מקצועית", (תקנה 2(ב) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה). על פי חומר הראיות שבתיק, מתברר כי הנתבעת 1 שכרה את שירותי המנוח לצורך עבודת ניקיון בחוף הים, וכי אסרה היא על המנוח, להיכנס לים במסגרת עבודתו. כך מתברר גם מעדותה של התובעת 2 , אלמנתו של התובע: "ת. אף פעם לא היה לו בגד ים" (פרוטוקול עמ' 14 שורה 17). "ת. לא הרשו להם לשחות" (פרוטוקול עמ' 18 שורה 18). "ש. כי העבודה שלו הייתה רק על החוף ולא בתוך המים. "ת. רק על החוף "ש. איך את יודעת שלא הרשו להם לשחות כך הוא סיפר לך "ת. כן" (פרוטקול עמ' 20 שורה 1-4). גם התובעת 2 הבת ילנה העידה באופן זהה : "ש. האם הוא סיפר לך שהוא נדרש אי פעם ע"י מישהו ממעבידיו לנקות בתוך הים. "ת. לא סיפר לי דבר כזה. "ש. האם סיפר לך שהוא נדרש לעשות משהו אחר בתוך הים להבדיל מאשר בחוץ. "ת. לא" (פרוטוקול עמ' 15 שורה 7-11). גם עד התביעה, מר משה רן העיד כי המנוח לא עבד בתוך הים: " לא זוכר שראיתי אותו שוחה" (פרוטוקול עמ' 3 שורה 4). וכך אמר עד הגנה חיים ערב מנכ"ל הנתבעת 1 בעדותו: "לא אני רוצה לציין שהעובדים לא אמורים להיכנס למים אלא רק לנקות את רצועת החוף ואת הטיילת". "הם לא אמורים להיכנס למים, זה לא הגדרת התפקיד, מעולם לא ראיתי עובד שנכנס למים" ( פרוטוקול ישיבת 16/5 עמ' 10 שורה 6-9) גם עד הנתבעת 3, עיריית חיפה, מר יעקב לופו, אמר כי הנחה את כל העובדים לעסוק בתחומם, קרי בעבודת ניקיון בלבד: "אני מקבל שירות מחברה שזכתה במכרז שאמורה לבצע את ההנחיות שלי הנחיות שלי להם לנקות חופים" "אני בניתי את המכרז" "בתור מה תפקידם לעשות עבור השכר שמשולם להם לנקות את החופים" (פרוטוקול ישיבה 16/5 עמ' 17 שורה 13-21). לאור האמור לעיל, ולאחר שחזרתי ובחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הממונים על המנוח מטעמה של הנתבעת 1, פעלו כנדרש, הם הזהירו את המנוח שלא להיכנס למים. יוצא מכך כי ביחס לנתבעת 1 לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, שכן הוכח שהמנוח הוזהר שלא להיכנס למים. אשר על כן מקובלת עלי טענת הנתבעת 1, כי למנוח הייתה, כמו לכל בר דעת, המודעות הנדרשת לסכנה שהים טומן בחובו, בעיקר בשל העובדה כי עבודתו התנהלה במשך 10 שנים תמימות על חוף הים, בצמוד לקו המים. אשר על כן, אני קובע כי הנתבעת 1 עמדה בחבותה כמעבידה, בכל הנוגע להוראות הבטיחות בעבודה בכלל והוראות בדבר עבודה ליד הים בפרט, וכי אין היא חבה ברשלנות בגין מותו המצער בטביעה של המנוח. אחריות הנתבעת 3- העירייה התובעים טוענים כלפי הנתבעת 3 כי הפרה חובות חקוקות, בכך שלא עמדה בתקנות הנוגעות להצבת שלטי אזהרה בחוף הים, כקבוע בצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה- 1965 וכי היה עליה למנוע פיזית כניסת מתרחצים, גם שלא בעונת הרחצה, כשאין מצילים במקום. לטענת התובעים, העירייה התרשלה כאשר לא השקיעה משאבים להסברה וחינוך של תושבי העיר והאנשים העובדים בחוף, על הצורך מלהיזהר ברחצה בים ובדבר האיסור לבצע פעולות הצלה ע"י מי שאינו מיומן לכך. טענה נוספת אותה מעלים התובעים, נוגעת לאי גילוי רישומים המצויים בידי הנתבעת 3, כפי שהתברר מעדות מר יעקב לופו, בנוגע למקרי טביעה שהמצילים מנהלים. לדעת התובעים, הרישומים בנוגע למקרי טביעה, גם כאלה שלא הסתיימו באופן טרגי, חשובים להבנת האירוע בו איבד המנוח את חייו, לטענתם, מהרישומים ניתן ללמוד האם הייתה ידיעה מוקדמת על מסוכנות הים, מערבולות, זמנים "מועדים לפורענות" וכו', ומה היו הסקת המסקנות מצד הנתבעת 3. העירייה חלקה על הטענות כי התרשלה בכך שהפרה חובות חקוקות. לטענתה, היא פעלה בהתאם לחוק, והציבה את כל השלטים הנדרשים בחוק. וכי לא ניתן למצוא קשר סיבתי, בין טענות התובעים להעדר שילוט, העדר מצילים, העדר גידור והעדר הסברה ציבורית, לבין קרות האירוע המצער. הכרעה בשאלת אחריותה של הנתבעת 3 אין מחלוקת כי חוף "דדו" הינו מקום רחצה מוכרז, מכוח סעיף 3 לחוק הסדרת מקומות-רחצה, תשכ"ד - 1964 - (להלן: "חוק ההסדרה"). בצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה1965- (להלן: "צו סדרים ואיסורים"), שהוצא מכוח סעיף 4 לחוק ההסדרה, ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההסדרה, שפרט את החובות המוטלות על רשות מקומית, שבתחומה נמצא מקום-רחצה מוכרז. בגדר חובות אלה, כלולות חובת הצבת תחנת הצלה אחת לכל 150 מ' חוף רחצה, שיופעלו בעונת הרחצה (סעיף 2 לצו סדרים ואיסורים); חובת סימון מקום הרחצה המוכרז וגבולותיו בשלטים גדולים ועמידים נגד תלאות מזג האוויר (סעיפים 10-9); וחובת ציון קטעים אסורים בתוך מקום הרחצה המוכרז בשלטים כאמור (סעיף 11). בתקנות הסדרת מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על ידי רשויות מקומיות), תשכ"ה1965- (להלן: "תקנות האיסור"), נקבע, בהסתמך על סעיפים 1 ו2- לחוק ההסדרה, שאם בחלק של חוף ים, הרחצה עלולה לסכן, לדעתו של שר הפנים, את חייהם של בני אדם - על רשות מקומית להציב במקום שילוט מתאים, בצורה ובגודל שניתן לראותם בבירור, כמפורט בתקנות האיסור, ושעליהם ייאמר "גבול מקום איסור רחצה". שלט זה צריך להיראות מכל נקודה במקום הרחצה האסור. כאמור, על פי חוק ההסדרה, על הנתבעת 3, כרשות המקומית, היה לקבוע בחוקי עזר איסורים, תנאים ומגבלות לגבי חופי רחצה, המהווים סכנה לשלומם של השוהים בהם: "6(א) רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה ובכללן הוראות בענינים הבאים, הכל במידה שלא נקבעו להם הוראות בחוק זה או בצו על-פיו: (1) סדרי הבטיחות במקום הרחצה, לרבות הנסיבות בהן תהיה הרחצה בו אסורה או מוגבלת; ..." צורת השלטים נקבעה בהוראות מפורטות בסעיף 9 לצו: "מחומר בלתי-מתכלה ומוצבים בגובה שני מטרים לפחות מעל לפני הקרקע, בצורה שתבטיח עמידה נגד תלאות מזג האוויר". בהתאם לאמור בהוראת החוק, אכן אין חובה להציב שלטי אזהרה במקום שלא הוכרז כמקום רחצה אסור, כך גם אין חובה לגדר מקום, אפילו הוכרז כמקום אסור לרחצה, אלא יש להציב שילוט מתאים. כפי שהובהר מהעדויות שהובאו בפני, נראה כי הנתבעת 3 הוכיחה כי אמצעי הזהירות שננקטו על ידיה, היו בהתאם להוראות החוק וכי השלטים שהוצבו על ידיה, הוצבו במקומות ברורים לעין וכי המדובר באמצעים סבירים, שיסבו את תשומת לבו של מי שחפץ להתרחק מהחוף המסוכן (השוו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 132). מהצד השני ניתן לומר, כי התובעים לא עמדו בחובת ההוכחה המוטלת עליהם ולא הראו כי הנתבעת 3 חדלה בהצבת השלטים, על פי הדין. כך גם מתברר, מתוך עדותו של מנהל מחלקת החופים מטעם הנתבעת 3, מר לופו, אשר לא נסתרה, כי פעל בהתאם להנחיות משרד הפנים בעניין זה: "ש. איזה הוראות קיבלתם ממשרד הפנים בקשר לניהול החופים. ת. אמרתי שבנושא שילוט משרד הפנים לפני מספר שנים העביר תקציבים לטובת הענין הזה והנחה איזה שילוט לשים וכך אני עושה. ש. ההנחיות קשורות לענין שילוט או גם לעניינים אחרים. ת. לכל העניינים. ש. משרד הפנים אומר לך איך הוא רוצה שתבצע ואתה עושה. ת. כן. " גם בעניין נוכחות מצילים, לא הצליחו התובעים להוכיח את טענתם, כי על הנתבעת 3 הייתה מוטלת חובה לאייש סוכת מצילים, בכל ימות השנה. לעניין זה, הוסיף ואמר מר לופו: "ש. אמרת שיש ענין של שילוט, מה עוד, כוונתי לאמצעי שמירה של הרוחצים ולא באופן כללי לכללי נקיון. ת. ההוראות שאנחנו מקבלים ממשרד הפנים, לגבי הרוחצים, זה תקן מצילים. מינימום של מספר מצילים שחייבים להיות בכל מגדל. הם עוברים הכשרה כל שנה. מבחינת הצלה כמובן שבהשתלמות הם עוברים רענון. אם לזה אתה מתכוון. ש. נכון שקיימת הנחיה של משרד הפנים להשאיר סוכה שתהיה מאויישת כל השנה. ת. לא." לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו לפניי, ראיתי גם לדחות את טענות התובעים, כי היה על הנתבעת 3 החובה לגדר את מרבית חלקי חוף, להתקין כרוז, או להציב כוחות כדי למנוע כניסה פיזית של מתרחצים למים, גם כאשר אין נוכחות של המצילים. לטעמי, אין גם זה סביר, לקבל את דרישת התובעים כי על הנתבעת 3, הייתה מוטלת גם החובה, למנוע באופן פיזי, כניסת מתרחצים, באמצעות הצבת מחסומים או "כוחות בשטח", כדבריהם, כלומר להציב אנשים מטעם הנתבעת 3, אשר היו אמורים להגביל את הגישה לחוף הים, או הכניסה למים, בין בתקופת הרחצה ובין לפני תקופת הרחצה. תמיכה לקביעתי זאת, ראה פסק הדין בע"א (י-ם) 6181/99 עיריית נתניה נ' גרשון חיטיבשוילי: "די היה בהצבת שילוט מתאים כדי שהעירייה תצא ידי חובתה. זהו האיזון המתאים בין הצורך בנקיטת כל אמצעי סביר, דהיינו העמדת פקחים בכל שעות היממה בכל החופים הציבוריים, גרימת הוצאות שהקופה הציבורית לא תעמוד בהן ועיוות בחלוקת משאבי העירייה (השווה, בג"צ 467/84 עזרא נ' ראש עיריית ת"א-יפו, פ"ד לט (1) 745), לבין הצבת שילוט מתאים, כפי שנדרש בתקנות האיסור. במילים אחרות, זו החלופה המתאימה בין הצבת פקחים רבים לאורך החופים, שהיא בלתי אפשרית מבחינת עלותה, לבין סגירה טוטאלית של החופים, שאף היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה (השוו ע"א 343/79 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141, 163-160; ע"א 702/87 מ"י נ' כהן, פ"ד מח (2) 705, 719-718; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ (2) 111, 123-122), ע' 3)". לא זו אף זו, התובעים עצמם, בס' 18 לסיכומיהם כותבים כי בס' 2 (ג) לצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רצחה מוכרזים) , תשכ"א - 1965 נקבע כי "בנוסף לאמור בס"ק א' רשאי מפקח הרחצה להורות בתקופה שלא בעונת הרחצה כי תופעל תחנת רחצה אחת או יותר במקום רחצה מוכרז, הכל כפי שיורה." ההדגשה צריכה להיות על המילה "רשאי" ולא כפי שהודגש ע"י ב"כ המלומד של התובעים, "שלא בעונת הרחצה". אשר כן, התובעים אינם יכולים להיבנות מהוראת סעיף זה. לאור האמור לעיל, מקובלת עלי טענת הנתבעת 3, כי האחריות המוטלת עליה, איננה אחריות מוחלטת של אפשרות לטביעה של מאן דהוא, במימי הים. אחריותה היא אחריות מוגבלת, בהתאם להוראת הדין. טביעתו של המנוח אירעה, כאמור, בעת ניסיון להציל אדם מסכנת טביעה. לכן בנסיבות אלו דעתי היא, כי הנתבעת 3 לא הייתה צריכה, מבחינת נורמטיבית, לצפות את התרחשות הנזק. אומנם לגבי חובת הזהירות הקונקרטית, במובנה הטכני, ניתן אולי לומר שטביעה בחוף ים מוסדר, גם ללא השגחת מציל, היא דבר הניתן לצפייה, ברם, בבחינת הפן הנורמטיבי של חובת הזהירות הקונקרטית, יש לקבוע כי העירייה, כמו גם מעבידתו של המנוח- הנתבעות 1 ו-3 שבפנינו, לא היו צריכות לצפות את מקרה הטביעה בנסיבות המקרה הנדון. אשר על כן, ובנסיבות המקרה הנדון, סבורני כי לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, כלפי מי מהנתבעות. קשר סיבתי משהגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל הוכחתה של חובת זהירות קונקרטית, של הנתבעות 1 ו-3, או הפרתה, הצורך להכריע בשאלת קיומו של קשר סיבתי מתייתר למעשה. יחד עם זאת, לשם שלמות הדיון המשפטי, לא אצא ידי חובתי אלא אם אכתוב מילים מספר על הקשר הסיבתי. כידוע, המבחנים לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי הם מבחן הסיכון, מבחן השכל הישר ומבחן הצפיות: "על-פי מבחן הסיכון, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים אם הנזק נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המעוול, תחום סיכון הכולל את סוג הסכנות המסתברות על-פי כללי האחריות שעל-פיהם רואים בהתנהגות כרשלנית.... ואילו על- פי מבחן הצפיות, קשר סיבתי-משפטי מתקיים כאשר המעוול היה צריך לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. ממילא, התנהגות של אחד הגורמים לנזק - ותהא חומרתה אשר תהא - לא תגרום לניתוק הקשר הסיבתי אם המעוול היה חייב לצפותה." (ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785, 791 (2003) (ההדגשה שלי - א.ס.). בפרשת ועקנין נקבע כי מה הצורך להוכחת קיומו של הקשר הסיבתי: "תנאי שלישי לאחריות בעוולות הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק. תנאי זה מתקיים בעניין שלפנינו. הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן - לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים - הסיכוי, כי הנזק היה נמנע, גדול מהסיכוי, שהוא היה מתרחש בלאו הכי. זאת ועוד: הפרת החובה היא הסיבה המשפטית לקרות הנזק, שכן אשמו של המזיק הביא את הנזק, ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע..., הן משום שהוא היה צפוי..., הן משום שהיה בתחום הסיכון שהחובה באה למנוע, והן משום שהתנהגות המזיק, על-פי מבחני השכל הישר, היא שתרמה לתוצאה המזיקה..." (פרשת ועקנין, עמ' 131). לאור הפסיקה לעיל ומעבר לדרוש, אומר כי אף אם הייתה מוכחת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, כלפי הנתבעות 1 ו-3, הרי שיש לקבל את טענות הנתבעות 1 ו-3, כי פעולת המנוח וכניסתו לים הייתה כה בלתי צפויה וכה רשלנית, עד כי ניתקה ממילא כל קשר סיבתי לכל מחדל, גם בהנחה שהיה כזה ושכאמור לא הוכח. במקרה דנן, ניתן להגיע למסקנה כי לא ניתן לקבוע כי הנזק שהתרחש היה צפוי, הנופל למסגרת הסיכונים, אשר על-פי השכל הישר היה צריך למנעו מראש (ע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 143 (1985). אשר על כן, אין להטיל על הנתבעות 1 ו-3 אחריות לטביעת המנוח אשר אינה קשורה, הן בקשר סיבתי והן בקשר עובדתי ומשפטי, להפרות של חובות כלשהן מצד הנתבעות 1 ו-3. הסתכנות מרצון לטענת הנתבעת 3, יש לראות את התנהלותו של המנוח, כהסתכנות מרצון, מאחר והמנוח ידע מהן ההשלכות למעשיו ומהו הסיכון הכרוך בכניסה לים. הנתבעות 1 ו-2 רואות בכניסת המנוח למי הים, למרות הנחיות ברורות שלא לעשות כן, כפעולה בניגוד לכל הגיון, אשר הושפעה מאינסטינקט טבעי. לטענתן, הטלת חבות על הנתבעת 1, כמעבידה, אינה בגדר מדיניות משפטית ראויה, שכן היא תביא למצבים אבסורדים בהם לדוגמא : עו"ד השולח את המתמחה שלו לבית המשפט עשוי להימצא אחראי בדין, אם המתמחה יפגע בזמן שינסו להציל צד ג' מדירה בוערת, בה הבחין בדרכו לבית המשפט. התובעים סבורים, כי בישראל לא מיידעים את התושבים שלא לנסות להציל טובעים מסכנת טביעה, זאת בניגוד למקובל במדינות רבות, אשר אוסרות על ניסיונות הצלה וכי ישראל ידועה "בתרבות הפנאי חופי הרחצה" ובעובדה שהמסורת והתרבות היהודית נוהגת ודורשת "שלא תעמוד על דם רעך" "וכל ישראל ערבים זה לזה". לטענתם, המנוח פעל בהתאם לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, וכן בהתאם לחובת ההצלה אשר מקורה במשפט העברי. סעיף 5 לפקודת הנזיקין, קובע מתי תחול ההגנה של הסתכנות מרצון: "אם הניזוק ידע והעריך או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". יתרה מזו, קיומה של ההגנה של הסתכנות מרצון מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ידיעתו של התובע אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן. חשיפת הניזוק למצב זה. רצון הניזוק לחשוף עצמו לסיכון. בע"א 1354/97 עכאשה מחמוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 193 נקבע: "הרצון להסתכן חייב להתבסס, אפוא, על ידיעת מצב הדברים שגרמו לנזק. ידיעה זו אינה רק ידיעה של העובדות היוצרות את הסכנה כי אם הערכת מהותה של הסכנה... באשר לדרישת ה"חשיפה", אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק, אלא חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק...הגנת ההסתכנות מרצון תעמוד לנתבע רק בנסיבות בהן הסכים התובע לקבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי' ( עמ' 203-204 (2004))." בענייננו הוכח, כי המנוח נכנס למי הים שלא בעונת הרחצה וכי לא היו בחוף שירותי הצלה. כמוכן הוכח, כי המנוח הוזהר על ידי חברו וגם על ידי הנתבעות 1 ו-3, שלא להיכנס לים. אשר על כן, ניתן לקבוע כי המנוח חשף עצמו לסיכון, תוך לקיחת על הסיכון של פגיעה ללא פיצוי. לסיכום: על פי האמור לעיל ועם כל הצער על מותו הטראגי של המנוח, דין התביעה להידחות. - התביעה נדחית אפוא. התובעים ישלמו לכל אחת מהנתבעות, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של -.2,500 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ, סכומים אלה זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. בנסיבות העגומות של תיק זה, ממליץ בית המשפט שהנתבעות לא תגבנה את ההוצאות ושכה"ט. עירייהשלט