הוצאות עורך דין על בקשה למינוי מנהל עזבון

1. התביעה התובעות והנתבע 2 הם אחיה ויורשיה היחידים של המנוחה מתילדה ששון ז"ל (להלן: המנוחה), אשר נהרגה ביום 16/09/03 בתאונת דרכים, והשאירה אחריה צוואה בעדים שנחתמה ביום 18/04/96. בהתאם לצוואה , מונה הנתבע 1, בן דודה של המנוחה, למנהל העזבון. הנתבע 3 הינו עו"ד פרטי, אליו פנה הנתבע 1, על מנת שיטפל בשמו בכל הקשור לעזבון המנוחה. בכתב התביעה, טענו התובעות, כי הנתבעים 1,3 עשו מעשים פסולים ובלתי חוקיים בכל הקשור לניהול העזבון , ולמעשה מעלו בתפקידם והפרו חובת הנאמנות וחובת הזהירות שהם חבו כלפיהן, בתור נהנות מן העזבון. התובעות טוענות, כי הלכה למעשה שימש הנתבע 3 כמנהל העזבון לכל דבר וענין, ועשה בעזבון כבתוך שלו, תוך שהנתבע 1 משמש לו כחותמת גומי בלבד. לגרסתן, מעשיו הפסולים של הנתבע 3 באו לידי ביטוי במספר מישורים: בעריכת הסכם מכר בשמן ובשם הנתבע 2 (היורשים) בנוגע לדירת המגורים שהותירה אחריה המנוחה , אשר נפלו בו "פגמים חמורים בסיסיים ויסודיים" (ס' 9 לכה"ת). בהקשר זה טוענות התובעות, כי הנתבע 3 קבע בהסכם המכר כי תמורת הדירה תעמוד על סך של 350,000 ₪ , ועל סכום זה אף דיווח לשלטונות מס שב"ח מקרקעין, ואולם בפועל כל אחת מהתובעות (ואף הנתבע 2) קיבלו את חלקם היחסי בתמורת הדירה על פי תמורה כוללת של 299,222 ₪ בלבד. בכתב התביעה טענו התובעות, כי אינן יודעות אם דירת המנוחה נמכרה אמנם תמורת סך של 350,000 ₪, כנקוב בהסכם ובטופס המש"ח (כך שסכום של 50,000 ₪ הועלם מהן ע"י הנתבע 3) , או שמא הדירה נמכרה בפועל תמורת סכום נמוך יותר, והסכום הגבוה נכתב ע"י הנתבע 3 בהסכם רק על מנת שהרוכשת תוכל להשיג הלוואת משכנתא גבוהה יותר , כלומר כדי להונות את הבנק המממן. באי הגשת בקשה בשמן לשלטונות מס שבח לקבלת פטור ממס שבח על פי סעיף 49ב(5) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג-1963 , שעניינו בדירה מגורים מזכה הפטורה ממס שבח, מחדל אשר בגינו טוענות התובעות כי נאלצו לשלם סכום אסטרונומי של 112,00 ₪ לשלטונות מס שבח, לשווא. לא זו אף זו, לדברי התובעות, בטופס המש"ח ציין הנתבע 3 את שמו של הנתבע 2 בלבד, על אף ששלושתם היו המוכרים, ועל אף שמס השבח שולם מתוך חשבון העזבון , זאת על מנת להטעות את שלטונות המס כאילו החזר המס מגיע לנתבע 2 בלבד . התנהלות זו, טוענות התובעות, מעלה את החשד, כי הנתבעים 1-2 ניסו לכאורה להונות אותן, בכך ששילמו מתוך כספי העזבון מס שבח מקרקעין, בגין עסקה הפטורה ממס שבח, מתוך כוונה ליטול לידיהם את החזר כספי מס השבח, בלי ליתן לתובעות את חלקן. לחלופין, טוענות התובעות, כי הנתבע 3 התרשל התרשלות חמורה, בכך שלא בדק כדבעי ענין הפטור ממס שבח, התרשלות בגינה הן נאלצו לשלם לשלטונות המס סכום מיותר של 112,111 ₪. כך או כך, טוענות התובעות, כי כתוצאה מהתנהלותו הלקויה של הנתבע 3, סכום זה טרם הושב להן שכן הוא "תקוע" אצל שלטונות המס. במתן דיווחים סותרים ולא מדוייקים, בלשון המעטה, לאפוטרופוס הכללי, במסגרת הפרטות והדו"חות הכספיים שערך הנתבע 3, דיווחים המעלים את החשד שהנתבע 3 מעל בכספי העזבון. במשיכת כספים מחשבון העזבון לצורך כיסוי הוצאות "מוזרות" אשר מעולם לא אושרו על ידן, ע"י ביהמ"ש או ע"י האפוטרופוס הכללי, והכוללות הוצאות בגין אמירת קדיש, בגין תרומה לבית הכנסת ובגין שכ"ט שנטל לעצמו הנתבע 3 עבור "הטיפול" בעזבון. בהעלמת תכשיטים וסכומי כסף ניכרים במזומן,אשר הוחזקו לטענתן ע"י המנוחה בדירתה . גם הנתבע 1 אחראי, לטענת התובעות, למעשים ולמחדלים אלו, בין אם מכח התרשלותו ובין אם מכח היותו שותף מלא לביצועם . בכל הנוגע לנתבע 2 טענו התובעות, כי חלקו מתמצה בהעלמת כספים ותכשיטים שהיו למנוחה בדירתה (ס' 31-32 לכתב התביעה) וכן בסירובו לחתום על מסמכי המש"ח המאשרים כי החזר מס השבח מגיע להן בלבד (שכן לדבריהן, הנתבע 2 לא היה זכאי לפטור הנ"ל מאחר ולא חלפו ארבע שנים מאז מכר דירה אחרת בפטור ממס שבח), סירוב בגינו "תקועים" כספי ההחזר אצל שלטונות המס. בגין כל האמור עתרו התובעות בכתב התביעה לסעד של מתן חשבונות במסגרתו יחוייבו הנתבעים להעביר לרשותם את כל המסמכים הרלבנטיים לניהול עזבון המנוחה, לרבות כל דפי יתרות הבנק שברשותם, וכן לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך של 200,000 ₪ הוא הסכום אשר "על פי המסמכים שבידיהן חבים להם הנתבעים לכל הפחות, כאשר סכום החוב האמיתי יתברר לאחר ביצוע הליך מסודר של מתן חשבונות וגילוי מסמכים" (ס' 42 לכתב התביעה). בישיבת קדם משפט מיום 26/05/08 הבהיר ב"כ התובעות, כי הסכום הנתבע על ידן בסך של 200,000 ₪ מורכב מ: "החזר מס שבח בסך של 80,000 קרן, 230,000 קופת גמל, וסכום שבשלב זה אנחנו לא יודעים את ערכו שהיה בכספת ובביתה של המנוחה. 36,164 ₪ שמופיע בדוח כספי נספח י' ושנעלם מהדו"ח הכספי י"א " (ע' 1 ש' 13-16). ואולם, ביום 12/11/08 הודיע ב"כ התובעות, כי קיבל מידי הנתבע 3 "את מרבית המסמכים או כמעט כולם" שהיו ברשותו, הכוללים בין היתר גם דפי בנק וחשבונות ואת דו"ח פתיחת הכספת של המנוחה (ע' 6 ש' 12, ע' 5 ש' 4-5) וכי על סמך השוואה שערך ביניהם , נראה כי המחלוקת מצומצמת ל-3 רכיבים בלבד : ההפרש בין מחיר הדירה הנקוב בהסכם המכר לבין המחיר בו נמכרה בפועל (51,000 ₪) ; החזר כל הסכומים שנלקחו מהעזבון שלא כדין בסך של 86,354 ₪ כמפורט בטבלה שערך על סמך המסמכים הנ"ל ; חלקן של התובעות (80,621 ₪) במס השבח ששולם על ידן וע"י הנתבע 2 במסגרת עסקת מכר הדירה על אף שהיו פטורות לפי החוק מתשלום המס ; ביום 13/10/09 הודיע ב"כ הנתבע 2, כי הנתבע 2 מוותר על כל טענה בענין החזר מס שבח לידיו, ומסכים כי מלוא הכספים המוחזקים אצל שלטונות מס שבח בגין עסקת המכר דנן יועברו לידי התובעות. לאור זאת, הוריתי על יסוד הסכמת ב"כ הצדדים על מחיקת הנתבע 2 מכתב התביעה ועל העברת הסכומים המוחזקים אצל מס שב"ח בסך של 80,621 ₪ לידי התובעות באמצעות בא כוחן (ע' 10 ש' 14-19) מה שמייתר את הצורך לדון בסוגית מס השבח במסגרת פסק הדין דנן. 2. דיון והכרעה 2.1 תמורת הדירה אין חולק, כי בהסכם המכר כמו גם בטופס המש"ח שהוגש לשלטונות המס, ציין הנתבע 3, כי תמורת הדירה עומדת על סך של 350,000 ₪. אין גם חולק, כי מתוך כספי התמורה שהעבירה הרוכשת לידי הנתבע 3 השיב הלה לבא כוחה (עוה"ד ישראל פלוטקין) סכום של 50,000 ₪, ₪. התובעות טוענות, כי מדובר במעשה רמיה מצד הנתבע 3, באמצעותו ביקש הלה לשלשל לכיסו כספים מן העזבון. בענין זה טוענות התובעות, כי "כשם שעו"ד בקר העביר לחשבונו של עו"ד פלוטקין סכום של 50,000 ₪, כך ייתכן שעו"ד ישראל פלוטקין העביר סכום זהה לזכות חשבונו של עו"ד בקר, מספר ימים לאחר מכן " (ס' 35 לסיכומי התובעות), ומשכך עותרות הן לחייב את הנתבע 3 להשיב להן הסך של 50,000 ₪, אותו "גזל" לדבריהן מחשבון העזבון (ס' 34 לסיכומיהן). הנתבע 3 מצדו טוען, כי להשבת הסך של 50,000 ₪ על ידו לידי ב"כ הרוכשת לאחר תשלום התמורה החוזית - ישנו הסבר פשוט ותמים לחלוטין. בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע 3 בענין זה: "לאחר כתשעה חודשים של נסיונות עקרים למצוא רוכשים לדירה, אשר לא היטיבו עם מצב הדירה, מצאו המתווכים רוכשת, אישה בודדה ממוצא אתיופי, אשר הסכימה לרכוש את הדירה במחיר של 350,000 ₪ . ואולם, לקראת החתימה על הסכם המכר נמסר לב"כ הצדדים ע"י המתווכים כי המוכרת מעמידה תנאי לביצוע העסקה והוא שהמוכרים יסייעו לה להביא את הדירה למצב ראוי למגורים סבירים וכן בתשלום הוצאות תיווך, מס רכישה, עמלת משכנתא, שכ"ט עורך דינה והוצאות אחרות עד לגובה של 50,000 ₪ . לפיכך, הוצע ע"י המתווכים שלאחר שהסכום של 350,000 ₪ יועבר לי מטעם המוכרים, יוחזר לב"כ הקונה, עו"ד ישראל פלוטקין הסכום האמור של 50,000 ₪. הסברתי את ההצעה הזו היטב לכל אחד ואחד מהמוכרים (התובעות והאח) וכל אחד מהם ביקש ממני לפעול לפיה, וזאת כנראה בלית ברירה, מכיוון שהיה להם ברור כי זו היתה האפשרות היחידה למכור את דירת המנוחה בעתיד הנראה לעין... הסכם המכר אכן נחתם, ולאחר שכספי התמורה שולמו, העברתי לחשבונו של ב"כ הרוכשת סך של 50,000 ₪ לצורך כיסוי ההוצאות הנ"ל " (ס' 4 לתצהיר הנתבע 3) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). ואולם, הסבר זה, בכל הכבוד, איננו מסבר את האוזן: ראשית, אילו היה ממש בטענת הנתבע 3, לפיה הרוכשת התנתה את רכישת הדירה בקבלת סיוע/הנחה בסך של 50,000 ₪ - אזי הדעת נותנת, שהסכום הנ"ל היה מנוכה מהמחיר המבוקש, באופן שהמחיר המוסכם בהסכם המכר היה עומד על סך של 300,000 ₪. ברי, כי אין כל הגיון, חוזי או כלכלי, בקבלת סך של 350,000 ₪ מהרוכשת והשבת סך של 50,000 ₪ לרשותה מיד לאחר קבלת הכספים , שהרי מדובר בכסף שיצא ונכנס, בסופו של דבר, לאותו הכיס. שנית, להסברו של הנתבע 3 אין כל זכר, ולו ברמז, בהסכם המכר. אם המדובר אמנם בהסדר חוזי "תמים" ולגיטימי - מדוע הוא לא נכלל אפוא בהסכם, במסגרת תניה מפורשת, הקובעת כי סך של 50,000 ₪ יוחזר לרוכשת מיד לאחר תשלום התמורה ?! עצם השמטתה של ההסכמה שהושגה בין הצדדים בענין זה מההסכם - היא הנותנת, כי ההסכמה נועדה להשגת מטרה פסולה או בלתי חוקית. שלישית, הנתבע 3 לא טרח לזמן לעדות מטעמו את רוכשת הדירה (הגב' גיטה עלמו) או את בא כוחה דאז (עוה"ד ישראל פלוטקין), ואף לא את המתווכים (אשר לדבריו הם אלו שהעלו את הרעיון של השבת הסך של 50,000 ₪ לידי הרוכשת) - על מנת לאשש גרסתו בענין המניע האמיתי שעמד מאחורי השבת הסכום על ידו לידי הרוכשת , מחדל העומד לו לרועץ, בהקימו חזקה עובדתית, לפיה עדותם של עדים אלו לא היה בכוחה לתמוך בגרסתו. רביעית, בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 3 : "הדירה הזאת עמדה למכירה 9 חודשים כאבן שאין לה הופכין. בסוף נמצאה קונה ע"י המתווך שהיתה צריכה להוסיף כ-50,000 ₪ על המחיר כדי לכסות את מס הרכישה, שכ"ט עו"ד, דמי תיווך ועלות שיפוץ כי הדירה היתה במצב מאוד מאוד ירוד. הקונה היתה זקוקה למשכנתא וסיכמתי עם עוה"ד שלה לאפשר לה להשיג את כספי המשכנתא בסכום הדירה ואחרי קבלת כספי המשכנתא אחזיר לעו"ד שלה 50,000 ₪ כדי שהיא תוכל לממן את הדברים האלה " (ע' 21 ש' 2-7). בכך הודה הנתבע 3 למעשה, ולו בחצי פה, כי ציון סכום הגבוה מהסכום האמיתי בהסכם המכר נועד לאפשר לרוכשת להשיג הלוואת משכנתא, הגבוהה בסך של 50,000 ₪ ממחירה האמיתי של הדירה, ע"י הונאת הבנק המממן, וזאת כדי שתהא בידה "עתודה כספית " לתשלום דמי תיווך ושכ"ט עו"ד ולשיפוץ הדירה (והא ראיה, שחלק הארי של התמורה הנקובה בהסכם, בסך כולל של 337,000 ₪, שולם לתובעות באמצעות שיק שנמשך לזכותן ע"י הבנק למשכנתאות אשר מימן את רכישת הדירה לרוכשת). יחד עם זאת, אינני סבור, כי ההפרש בין הסכום הנקוב בהסכם המכר לבין הסכום שהועבר לידי המוכרים (התובעות והנתבע 2) בפועל , בסך של 50,000 ₪, שולשל ע"י הנתבע 3 לכיסו , ובענין זה נותן אני אמון בגרסתו של הנתבע 3, הנתמכת גם במכתב שכתב בזמנו הנתבע 3 לעו"ד פלוטקין , לפיה הסכום הנ"ל הושב על ידו לב"כ הרוכשת מיד לאחר קבלת כספי התמורה, כפי שסוכם ביניהם בע"פ. טענתן של התובעות, לפיה סכום זה הועבר לאחר מכן ע"י עו"ד פלוטקין לחשבונו של הנתבע 3 - בכל הכבוד, איננה אלא בגדר השערה אשר לא הונח לה, ולו בדל ראיה. אכן, הנתבע 3 לא טרח להעיד את הרוכשת ו/או את עו"ד פלוטקין בענין זה , ואולם גם התובעות, הטוענות כי סכום זה לא הגיע בסופו של דבר לידי הרוכשת - יכולים היו לזמן לעדות מטעמם את עו"ד פלוטקין, ובעיקר את הרוכשת, על מנת לאשש טענתם זו, ומשלא עשו כן- אין להם להלין אלא על עצמם. לא זו אף זו: בביהמ"ש העיד מטעם התובעות בנה של התובעת 1, יורם סימון (אשר לדבריו טיפל בשם אמו ודודתו, שהינן לדבריו "נשים מבוגרות ולא מאוד משכילות", בעניינים נשוא תביעה זו), כי בביקור שערך בדירת הקונה, לאחר שהתעורר חשדו כי הנתבע 3 מועל בכספי העזבון, אמרה לו האחרונה, כי שילמה עבור הדירה סך של 77,000 $ ולא סך של 67,000 $ . לדבריו הוא אף הקליט את שיחתו עמה. ואולם, משנשאל ע"ת/1 יורם סימון מדוע לא טרח להזכיר ענין זה, ולו ברמז, בתצהיר עדותו הראשית, ומדוע לא טרח לצרף ההקלטה ו/או תמליל השיחה לתצהירו, השיב סתמית : " לא יודע" (ע' 7 ש' 3 28) - תשובה המדברת בעד עצמה. כך או כך, התוצאה היא כי טענת התובעות, לפיה ישנה סבירות גבוהה שהנתבע 3 נטל לכיסו את הסך של 50,000 ₪ - נותרה בגדר טענה סתמית ובלתי מוכחת, ועל כן דינה להידחות, בייחוד בשים לב לכך שמדובר בטענה המייחסת למעשה לנתבע 3 ביצוע מעשים בעלי גוון פלילי, אשר יש להוכיחה בראיות מוצקות ובעלות משקל רב וכבד יותר ממה שנדרש, בדרך כלל, בתביעה אזרחית (ראו: דברי כב' השופטים ג' בך, א' ברק ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1)589, 604 (1986). ויש אף הסוברים, כי מידת ההוכחה עצמה, המוטלת על מי שטוען טענות כגון דא- הינה מוגברת, בבחינת "מידת הוכחה שלישית", שהיא מעין "דרגת ביניים" בין מידת ההוכחה האזרחית למידת ההוכחה הפלילית ( ראו המחלוקת המובאת בפרשת זיקרי הנ"ל, וכן: דברי כב' השופט א' מצא ע"א 3224/03 זכי כמאל נ' מהא כמאל מנסור ואח', תק-על 2003(3) 591 פס' 5 (2003); כב' השופט י' טירקל ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג (5) 689 , 695 (1999)). אכן, ניתן לטעון, כי די בעצם ההטעיה שהטעה הנתבע 3 את התובעות, בכך שגרם להן להניח, כי יקבלו עבור הדירה סך של 350,000 ₪ - כדי לחייבו בהשבת הסך של 50,000 ₪ לידיהן כפיצוי בגין הפגיעה שפגע באינטרס הציפיה שלהן. ואולם, טענה זו אולי נכונה היתה אילו הוכיחו התובעות, כי לא ידעו אמנם על הסיכום שהושג בין הנתבע 3 לבין הרוכשת ו/או בא כוחה בענין זה . ואולם, התובעות לא רק שלא הוכיחו אי ידיעתן על כך (ולמעשה אף לא טענו כן) , אלא שהרושם העולה הוא שהן היו מודעות לכך שהסכום שיתקבל בפועל לידן לא יעלה על סך של 300,000 ₪, שאם לא כן מדוע לא מיהרו לפנות לנתבע 3 בענין זה מיד עם קבלת התמורה המופחתת לידיהן ?! מדוע לא קָבְלו בפניו על שגזל מהן 50,000 ₪ ועשו כן לראשונה רק במסגרת התביעה דנן, קרי- כשנתיים לאחר חתימת הסכם המכר ותשלום התמורה החוזית ע"י הקונה ?! . כמו כן, אינני סבור שהנתבע 3 בחר להסתכן בנקיבת סכום לא נכון בהסכם המכר (עובדה שגררה גם דיווח מוטעה לרשויות המס), בלי שהתובעות לחצו עליו לעשות כן. סופו של דבר, שוכנעתי כי הנתבע 3 לא נטל הסכום של 50,000 ₪ לכיסו, אלא השיב אותו לב"כ הרוכשת בדיעבד, וזאת כדי לסייע לה בקבלת משכנתא מהבנק המלווה, ומשכך אין מקום לחייב הנתבע 3 בהשבת הסך של 50,000 ₪ לידי התובעות. 2.2 נתונים כספיים סותרים במסמכי ניהול העזבון התובעות טוענות, כי הדו"חות הכספיים ופרטת העזבון שנערכו ע"י הנתבע 3 רצופים בסתירות ובטעויות חשבונאיות - כולן "לרעתו" של העזבון - אשר "מבססות את החשד כי כספי העזבון נגנבו ונגזלו ע"י הנתבעים, ביחד ולחוד" (ס' 63 לסיכומי התובעות). אכן, נקל להבחין בקיומם של אי דיוקים, בלשון המעטה, בין הסכומים המופיעים בכל אחד מהדו"חות/ההתחשבנויות שערך הנתבע 3 (הסכומים וההפרשים המדויקים מפורטים בטבלה שערך ב"כ התובעות במהלך ההליך דנן, והומצאה לביהמ"ש ביום 23/04/09). עם זאת, נקל גם להבחין כי בהתחשבנות הסופית שערך הנתבע 3, בענין ההוצאות שהוציא מהעזבון, מופיעים הסכומים הנמוכים דווקא, ולא הסכומים הגבוהים המופיעים בדו"ח הכספי מיום 10/07/05 - עובדה המתיישבת עם הסברו של הנתבע 3 , לפיו הסכומים הגבוהים שצוינו על ידו בדו"ח הנ"ל הוגשו לאפוטרופוס הכללי "מתוך טעות שנבעה מאינפורמציה לא נכונה שקיבל" (ס' 1לתגובתו לטבלה). כך או כך, מאחר ובפועל כספי העזבון חולקו לנהנים בהתאם להוצאות שפורטו בד"וח הסופי שערך הנתבע 3 לנהנים, קרי בהתאם לסכומים הנמוכים, המופיעים בדו"ח הכספי מיום 22/03/05, ולא בהתאם לסכומים הגבוהים המופיעים בדו"ח הכספי מיום 10/07/05 - יוצא כי לתובעות לא נגרם למעשה כל נזק כתוצאה מהטעויות החשבונאיות שנפלו בדו"חות הכספיים , וממילא לא ניתן לומר, כי ההפרש שבין הסכומים הגבוהים לבין הסכומים הנמוכים שולשל לכיסו של הנתבע 3 ו/או לכיסו של הנתבע 1. בצדק טוען, אפוא, הנתבע 3 כי "מבחינת הנהנים של העזבון הקובע הוא הדו"ח הכספי המוגש להם ע"י מנהל העזבון בסוף הניהול והמסכם את ההכנסות וההוצאות של העזבון ואת הסכום הנשאר לחלוקה" (ע' 5 ס' 2 לסיכומי הנתבע 3), שהרי הסכום הסופי שנותר בחשבון העזבון, ואשר חולק בין כל הנהנים (ובהם התובעות) תואם את הסיכום הסופי הנ"ל. לשון אחר : משתוקנו הטעויות המספריות ע"י הנתבע 3 עצמו במסגרת הדו"ח הסופי , שערך טרם חלוקת כספי העזבון לנהנים- ממילא אין התובעות זכאיות להפרש שבין הסכומים הנמוכים לבין הסכומים הגבוהים הנקובים בדוחות הראשונים. 2.3 שכ"ט הנתבע 3 בענין זה יש להבחין בין שכר הטרחה שנטל הנתבע 3 מחשבון העזבון בגין טיפולו בעסקת מכר הדירה, לבין שכ"ט שנטל מחשבון העזבון כשכ"ט בגין ניהול העזבון. אשר לשכר הטרחה בגין ניהול העזבון: כזכור, על פי הצוואה שהותירה אחריה המנוחה , הנתבע 1 אמור היה לשמש כמנהל העזבון. ואולם, בפועל, נעשה ניהול העזבון רובו ככולו ע"י הנתבע 3, אליו פנה הנתבע 1 על מנת שיסייע בידו להוציא לפועל את הצוואה. משמע, כי הנתבע 3 פעל כשלוחו של הנתבע 1 בכל הנוגע לניהול העזבון. השאלה, האם הוצאותיו של עו"ד או של רו"ח אשר שירותיו נשכרו ע"י מנהל עזבון יחולו על העזבון או שמא ינוכו משכרו של מנהל העזבון- נדונה בפרשת הקרן לטיפול בחסויים נ' היועמ"ש. באותה פרשה טענה הקרן, אשר מונתה כמנהל עזבון זמנית של המנוחה, כי הוצאותיו של מנהל עזבון שאיננו עו"ד, עבור שירותים משפטיים שקיבל העזבון מעורך הדין, הן בגדר "הוצאות ניהול העזבון" החלות על העיזבון לפי סעיף 103 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, וכי אין לנכות הוצאות אלו משכרו של מנהל העזבון, מאחר ומדובר בפעולות דרושות, הנעשות בדר"כ ע"י עו"ד, ומאחר וניכוי הוצאותיהן משכרו של מנהל עזבון ירתיע מנהלי עזבון מלהיעזר בעורכי דין, גם כאשר טובת העזבון מחייבת זאת. ואולם, בפסק הדין דחה ביהמ"ש טענה זו, בקובעו: "לצורך מילוי תפקידיו מבצע מנהל העיזבון פעולות שמקצתן בעלות אופי משפטי מובהק - כמו בקשות שהוא מגיש לבית-המשפט לצורך מילוי תפקידיו - ומקצתן בעלות אופי מינהלי-ביצועי, כמו כינוס נכסים ותשלום חובות. בית-המשפט פוסק לו שכר עבור כלל הפעולות שהן חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו (סעיף 91 לחוק הירושה), בין שהיו בעלות אופי משפטי ובין שהיו בעלות אופי מינהלי-ביצועי. הסיר מנהל העיזבון מעל שכמו פעולות שהן חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו והעבירן לאחר - עורך-דין, רואה-חשבון או בעל מקצוע אחר - לא יהיה זכאי לשכר נוסף עבור פעולות אלה וכן לא יהיה אותו אחר זכאי עבורן לתשלום מן העיזבון,והשכר לאותו אחר ישולם מתוך שכרו של מנהל העיזבון. ... עשה מנהל העיזבון פעולות החורגות באופן מהותי ממילוי תפקידיו - כמו, לדוגמה, הגשת תביעות בשם העיזבון לבית-המשפט או הגנה נגד תביעות שהוגשו נגד העיזבון - זכאי הוא עבורן לשכר נוסף מן העיזבון, מלבד השכר שהוא זכאי לו עבור הפעולות שהן חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו. יכול שמנהל העיזבון עצמו יהיה זכאי לשכר הנוסף אם עשה את הפעולה החריגה בעצמו, ויכול שהשכר הנוסף ישולם למי ששירותיו דרושים לצורך הפעולה - עורך-דין, רואה-חשבון או אחר - אם עשה את הפעולה החריגה במקום מנהל העיזבון. קיצורו של דבר, מנהל העיזבון אינו זכאי לשכר נוסף אם היו הפעולות חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו, בין שעשה את הפעולות בעצמו ובין שעשה אותן על-ידי אחר. ... מכאן, שגם מנהל עיזבון שאיננו עורך-דין, שהעסיק עורך-דין לשם פעולות כאלה, אינו זכאי לשכר נוסף לשם תשלום הוצאותיו של עורך-הדין. לטענת המערערת זכאית היא כי ההוצאות ששילמה לעורך דין עבור הגשת בקשה למינויה להיות מנהל עזבון זמני, הגשת בקשה להארכת המינוי ולפסיקת שכר ביניים, הגשת הודעות לביהמ"ש... יחולו על העזבון ולא ינוכו משכרה. במילים אחרות: עבור פעולות אלה תובעת היא שכר נוסף. לכך אין היא זכאית. כאמור לעיל, בקשות והודעות כאלה, לרבות ההתייצבות לדיון בהן, הן חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו של מנהל עיזבון (עיינו, לדוגמה: סעיפים 82, 83 לחוק הירושה וכן תקנה 40 לתקנות הירושה, תשנ"ח- 1998). אין הן בגדר פעולות החורגות באופן מהותי ממילוי תפקידיו. הוא הדין בטענת המבקשת שלפיה זכאית היא כי ההוצאות ששילמה לרואה-החשבון יחולו על העיזבון ולא ינוכו משכרה. מדובר בתשלום עבור ביקורת שערך רואה-החשבון לדוח כספי שהגישה לאפוטרופוס הכללי. הגשתו של דו"ח כזה גם היא חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו של מנהל עיזבון (עיינו סעיף 86 לחוק הירושה) ואין חובה להגישו כשהוא מבוקר ומאושר על-ידי רואה-חשבון, אלא אם כן הורה על כך האפוטרופוס הכללי (תקנה 3 לתקנות הירושה (בדיקת פרטה ודו"חות כספיים של מנהלי עזבונות), תשמ"ט-1988). לפיכך צדק בית-המשפט המחוזי בדחותו את בקשתה באומרו ש"אם חפצה המבקשת במינוי רואה חשבון, היה עליה לבקש היתר מבית המשפט, וכזאת לא עשתה" (כב' השופט י' טירקל ע"א 2886/00 הקרן לטיפול בחסויים נ' היועמ"ש , פ"ד נה(5) 62, 67ב-69א (2001)) . משמע, כי מנהל עזבון יהא זכאי לתשלום נוסף מן העזבון , מעבר לשכר שקיבל הוא עצמו מהעזבון בתור "מנהל עזבון", רק אם הפעולות שבוצעו עבורו ע"י אחר הן פעולות החורגות באופן מהותי מתפקידו כמנהל עזבון והיו דרושות לצורך ניהול העזבון. בענייננו, כל הפעולות שביצע הנתבע 3 עבור הנתבע 1 - החל בהוצאת צו קיום צוואה וכלה בהגשת הפרטות והדוחות הכספיים לאפוטרופוס הכללי, בסילוק החובות ובחלוקת העזבון - הן פעולות החלות באופן "טבעי" על מנהל עזבון (ראה ס' 82-83, 86 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; תקנה 3 לתקנות הירושה (בדיקת פרטה ודו"חות כספיים של מנהלי עזבונות) תשמ"ט-1989, ותקנה 40 לתקנות הירושה, תשנ"ח -1998). הפעולות שביצע הנתבע 3 במקרה דנן - הן אלו הנושאות אופי משפטי והן אלו הנושאות אופי מנהלי ביצועי- לא היו פעולות שרק עו"ד יכול היה לבצען, אלא פעולות החלות ברגיל על מנהל עזבון , בין אם הוא עו"ד ובין אם לאו. למעשה, הנתבע 1 "התפרק" מכל סמכויותיו וחובותיו בתור מנהל עזבון, ומסר את התפקיד לניהולו הבלעדי של הנתבע 3, עובדה בה הודה הנתבע 1 עצמו בביהמ"ש, באומרו ללא כחל ושרק: "ת: סמכתי עליו במאת האחוזים ... הוא עשה את כל הפעולות" (ע' 16 ש' 1,9). הוא עשה את כל העבודה. לא היה לי שום קשר לזה. נתתי לו את החתימה שהוא יעשה מה שהוא צריך לעשות בגלל האמון המלא שלי בו" (ע' 16 ש' 14-15). המסקנה כי בפועל שימש הנתבע 3 כמנהל העזבון לכל דבר וענין, עולה גם מהעובדה כי הנתבע 3 היה בעל זכות החתימה היחידי בחשבון העזבון (ע' 22 ש' 21-24), ואף נובעת מפירוט הפעולות בגינן נטל הנתבע 3 לדבריו שכ"ט בסך של 57,339 ₪ + מע"מ מתוך העזבון, פרט לפעולות שביצע במסגרת טיפולו במכירת הדירה (ראה ס' 2 לתגובתו של הנתבע 3 מיום 08/09/09 לטבלה שהמציא ב"כ התובעות לביהמ"ש ביום 23/04/09 ): השגת צו קיום צואה - 5,000 ₪ ניהול העזבון - 44,000 ₪ תאונת הדרכים- 3,000 ₪ שירותים למנהל העזבון- 5,000 ₪ שונות- 339 ₪ הנה כי כן : חלק הארי של השכר שנטל הנתבע 3 לעצמו היה בגין "ניהול העזבון", זאת על אף טענתו כי היה רק בגדר יועץ ומסייע לנתבע 1. לכאורה, בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת הקרן לטיפול בחסויים נ' היועמ"ש, הנתבע 3 אינו זכאי לקבלת שכר מתוך העזבון בגין פעולות שהנתבע 1 יכול היה לבצע בעצמו כמנהל עזבון, וככל שהנתבע 1 העסיק את הנתבע 3 לצורך ביצוע פעולות אלו- הרי שהוא זה אשר אמור לשלם את שכרו. ואולם, יש לזכור, כי באותה פרשה, מנהלת העזבון הפורמאלית (הקרן לטיפול בחסויים) לא התפרקה מסמכויותיה, ואכן שימשה כמנהלת העזבון בפועל, בעוד עוה"ד אך סייע לה בביצוע חלק מהפעולות (החלות ברגיל על מנהל עזבון). באותה פרשה מנהלת העזבון עצמה אף קיבלה שכר מתוך העזבון בגין הפעולות שביצעה בעצמה, והתביעה שהוגשה על ידה נסבה על זכותו של עוה"ד לקבלת שכר מן העזבון בנוסף לשכר ששולם לה עצמה, כמנהלת העזבון. בענייננו, לעומת זאת, הנתבע 3 שימש כאמור כמנהל העזבון בפועל, או אם תרצה - כ"מעין מנהל עזבון", ובמסגרת זו עשה כל שהנתבע 1 אמור היה לעשות: סילק את חובות העזבון, הגיש בקשות שונות לביהמ"ש, ערך את הדוחות הכספיים ואת הפרטות, ואף חילק את נכסי העזבון בין היורשים, בעוד הנתבע 1 שימש כמנהל צללים, שלא היתה לו כל מעורבות בניהול העזבון (למעט חתימה פורמאלית על הדו"חות, על שיקים וכד'). מאחר ואין חולק בענייננו, כי הנתבע 3 תפקד למעשה כמנהל עזבון לכל דבר וענין, ולאור מסקנתי לעיל, לפיה הנתבע 3 לא ביצע מעשי תרמית גזל ומעילה בכספי העזבון - אך צודק הוא כי הנתבע 3 יקבל שכר בגין העבודה שביצע בפועל. מה גם שהנתבע 1 לא נטל לעצמו כל שכר מהעזבון (ובצדק, שהרי לא שימש כמנהל עזבון בפועל) , למעט סך של 10,000 ₪ אותו נתן כתרומה לביהכנ"ס. ודוק: אילו ביצע הנתבע 1 את כל הפעולות שביצע הנתבע 3 - ממילא היה זכאי לשכר זהה עבור פעולתו, ואין המדובר בענייננו בפסיקת שכר כפול. כלום יש לשלול מהנתבע 3 השכר המגיע לו , אך משום שלא מונה למנהל העזבון באופן פורמאלי ?! אכן, אין ספק כי דרך המלך ל"הכשרתו" של הנתבע 3 לשמש כמנהל העזבון היתה הגשת בקשה לביהמ"ש/לרשם לענייני ירושה למנותו כמנהל עזבון במקום הנתבע 1, בהתאם לסעיף 81 לחוק הירושה, הקובע : "קבע המוריש בצוואתו אדם שיבצע צוואתו או שינהל עזבונו, ימנה בית המשפט או הרשם לעניני ירושה, לפי הענין, אותו אדם כמנהל עזבון, זולת אם אינו יכול או אינו מסכים לקבל את המינוי או שבית המשפט או הרשם לעניני ירושה משוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו". הנתבע 3 פעל למעשה כמנהל העזבון בפועל, על אף שמעולם לא מונה לכך ע"י ביהמ"ש או הרשם, ואף גבה לעצמו שכר טרחה מתוך העזבון, על אף שלפי סעיף 91 לחוק הירושה, שתכ"ה-1965 ותקנה 45.א לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998 - רק ביהמ"ש לענייני משפחה מוסמך לפסוק שכר למנהל עזבון (ראה עמ (תל אביב) 1043/04 עזבון המנוחה ח'נ' ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, פס' 38 לפסה"ד מיום 25/04/07 , פורסם באתר "נבו", שם נקבע כי ההוראה המחייבת פניה לביהמ"ש לפסיקת שכר עזבון הינה הוראת חוק קוגנטית, אשר המצווה אינו יכול להתנות עליה במסגרת צוואתו) . יחד עם זאת, בנסיבות הענין, ובשים לב לעובדה כי בשום שלב לא מחו הנהנים של העזבון (ובהם התובעות) על עצם מעורבותו של הנתבע 3 בניהול העזבון (נהפוך הוא, הם קיבלו כל החלטותיו ללא עוררין) , ומאחר טרונייתן היחידה של התובעות כלפי הנתבע 3 - אשר נסבה סביב המעשים הפליליים שביצע לכאורה ואשר נודעו להם בדיעבד - נדחתה כחסרת כל שחר, התוצאה היא, כי אין מקום להורות לנתבע 3 להשיב לתובעות את השכר שגבה לעצמו מתוך העזבון, והשאלה היחידה בה יש לדון היא: האם מדובר בשכר מופרז ובלתי סביר בעליל כטענתן של התובעות ? אמות המידה לקביעת גובה שכרו של מנהל עיזבון קבועות כיום בסעיפים 45.א-45.ז. לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, אשר הוספו לתקנות בשנת תשס"א (במסגרת תיקון מס' 3 , ק"ת 866) . סעיף 45ב.לתקנות הירושה קובע : (א) בית המשפט יקבע למנהל העיזבון שכר בעד מילוי תפקידיו כמנהל עיזבון ועשיית הפעולות שבסמכותו, שלא יעלה על 3% משווי העיזבון; השכר ייקבע בהתחשב, בין השאר, בשווי הכולל של נכסי העיזבון, בסוג הנכסים שבעיזבון, בטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון ובהיקפן, וכן בהתחשב בפעולות שביצע מנהל העיזבון שקדם לו, אם היה כזה, ובשכר שנפסק לו. (ב) כלל ניהול העיזבון פעולות חריגות או שנדרש מאמץ מיוחד לביצוע תפקידיו הרגילים של מנהל העיזבון, רשאי בית המשפט להגדיל את שכרו ובלבד שהשכר שייקבע לא יעלה על 4% משווי העיזבון. (ג) לשכר הטרחה שיקבע בית המשפט לפי תקנות אלה ייווסף מס ערך מוסף. בסעיף 45ג. נקבע: (א) שכר מנהל עיזבון כולל שכר בעד כל הפעולות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון, לרבות בעד הגשת בקשות למינוי מנהל עיזבון, למתן הוראות, לפסיקת שכר טרחה ולאישור על סיום תפקידו והוא אינו כולל שכר בעד הגשת בקשות לצו ירושה ולצו קיום צוואה. (ב) שכר מנהל עיזבון כולל החזר ההוצאות השוטפות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון; מנהל עיזבון רשאי לנכות מהעיזבון הוצאות אחרות שהוציא בקשר לעיזבון, כפי שיאשר בית המשפט, ורשאי הוא להגיש לבית המשפט בקשה לקבלת אישור מראש להוצאה מיוחדת שהוא עומד להוציא. (ג) בית המשפט רשאי לפסוק למנהל עיזבון שכר נפרד בעד שירותים מקצועיים שנתן בתחום מקצועו בקשר לעיזבון, וכן רשאי הוא להתיר לו לנכות מהעיזבון הוצאות בעד שירותים מקצועיים שקיבל בקשר לעיזבון, אשר אינם כלולים בתקנות משנה (א) ו-(ב). (ד) שכר שייפסק או שיותר בניכוי לפי תקנת משנה (ג) לא יעלה על התעריף המינימלי הקיים או המומלץ במקצועו של נותן השירות המקצועי, אלא אם כן אישר זאת בית המשפט מראש. סעיף 45ז. מגדיר מהם "נכסי העזבון" לצורך קביעת שווי העזבון ממנו נגזר שכרו של מנהל העזבון: (א) נכסי העיזבון לצורך קביעת שווי העיזבון הם כל אותם נכסים שהיו בעיזבון במועד פטירת המוריש או שנוספו לאחר מכן, על פי הפרטה ותוספת הפרטה, אם הוגשה. (ב) לצורך קביעת שכר טרחת מנהל העיזבון ייקבע שוויים של נכסי העיזבון כדלקמן: (1) נכסים כספיים — השווי ביום פטירת המוריש בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן (להלן — המדד) שפורסם לאחרונה לפני יום הגשת הבקשה לפסיקת שכר טרחה, לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום פטירת המוריש; (2) נכסים אחרים — השווי ביום מימושם או ביום חלוקתם ליורשים בלא מימוש, לפי הענין, בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום הגשת הבקשה לפסיקת שכר טרחה, לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום המימוש או יום החלוקה ליורשים בלא מימוש, לפי הענין. מפרטת העזבון מיום 28/07/04 עולה, כי שווי הנכסים הכספיים (מזומנים וניירות ערך) שהיו למנוחה בעת פטירתה עמד על סך של 284,964 ₪. עוד עולה, כי מיד לאחר פטירתה נכנסו לחשבון העזבון כספים נוספים, שמקורם בכספי קופות גמל שהיו למנוחה, בכספי מכירת הדירה של המנוחה (בסך של 299,222 ₪) ובהחזר פקדון גז , כך שהסכום אשר חולק בסופו של דבר בין היורשים עמד על סך של 911,946 ₪ (בדו"ח הכספי מיום 10/07/05 צוין כי סכום חלוקה עמד על סך של 900,000 ₪, אך בתצהיר עדותו הראשית הסביר הנתבע 3, כי ההפרש נובע מחלוקת כספים נוספת לאחר קבלת פיצויים מתאונת הדרכים (ס' 25.ח. לתצהירו)). על פי תקנה 45ב. לתקנות הירושה, שכרו של הנתבע 3 יהא בשעור 3% מהסך של 911,946 ₪ , כלומר יעמוד על סך של 27,358 ₪ בלבד . בפועל, הנתבע 3 גבה לעצמו שכ"ט בסך של 44,000 ₪ בגין "ניהול העזבון", סך נוסף בסך של 5,000 ₪ בגין "שירותים למנהל העזבון" , וסך נוסף של 339 ₪ בגין "שונות" כאשר שני הרכיבים האחרונים נכנסים למעשה בגדר "ניהול העזבון", מה גם שטיבן ופשרן של הוצאות אלו כלל לא הובהר ע"י הנתבע 3 . משכך, יש לחייב הנתבע 3 בהשבת ההפרש בין הסכום שגבה כשכ"ט בגין ניהול העזבון לבין הסכום המקסימלי לו הוא זכאי ע"פ תקנות הירושה , קרי בסך של 16,642 ₪ ( 27,358 ₪ - 44,000 ₪) , וכן בהשבת הסכומים הנוספים בסך כולל של 5,339 ₪ ( 339+ 5000 ₪) שגבה בגין "שירותים למנהל העזבון " ובגין "שונות". מאחר וחלקן של התובעות בעזבון הינו 2/3, הרי שעל הנתבע 3 להשיב לתובעות סך של 14,654 ₪ (21,981 ₪ X 2/3) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/03/05 (ממוצע תקופה בין ארבעת התאריכים המופיעים ע"ג החשבוניות שהוציא הנתבע 3 בגין שכ"ט עבור ניהול העזבון, נספחים A-D לטבלת ב"כ התובעות מיום 23/04/09) ועד לפרעון. בכל הנוגע לסכום שגבה בנפרד בגין הבקשה לצו קיום צוואה : כאמור, בהתאם לסעיף 45ג(א) לתקנות הירושה, שכר הטרחה בגין ניהול העזבון אינו כולל הוצאות בגין הגשת צו קיום צוואה, ואמנם בגין פעולה זו גבה הנתבע 3 שכ"ט נפרד בסכום סביר של 5000 ₪ (ודוק: התעריף המינימלי המומלץ על פי כללי לשכת עורכי הדין, תש"ס-2000 בגין הגשת בקשה לצו קיום צוואה עומד על סך של 1.5% מערך העזבון, ועל לא פחות מסך של 3,428 ₪) . גם הסכום של 3000 ₪ שגבה הנתבע בגין טיפולו בהליך קבלת הפיצויים שהיו מגיעים למנוחה עקב תאונת דרכים - הינו סכום לגיטימי וסביר שכן המדובר בפעולה משפטית חריגה אותה ביצע הנתבע 3 בתור עורך דין, ואשר ינה נמנית על הפעולות הרגילות החלות על מנהל עזבון. התוצאה היא אם כן כי על הנתבע 3 להשיב לנהנים סכום של 14,654 ₪ (ע"פ החישוב לעיל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/03/05 (ממוצע תקופה בין ארבעת התאריכים המופיעים ע"ג החשבוניות שהוציא הנתבע 3 בגין שכ"ט עבור ניהול העזבון, נספחים A-D לטבלת ב"כ התובעות מיום 23/04/09) ועד לפרעון. מכאן לשכר הטרחה שגבה הנתבע 3 בגין עסקת מכר הדירה: כזכור, דירת המנוחה נמכרה ע"י התובעות והנתבע 2 (לאחר שהם נרשמו כבעליה של הדירה) ולא ע"י העזבון, כך שהשירותים המשפטיים שהעניק להם הנתבע 3 במישור זה נעשו על ידו למעשה באופן פרטי, ולא מכח היותו מנהל העזבון בפועל או מכח היותו שלוח של הנתבע 1 לענין ניהול העזבון, ועל כן הנתבע 3 היה זכאי לגבות שכ"ט בגין הפעולות שעשה במסגרת עסקת מכר הדירה . אכן, גם כאן פעל הנתבע 3 שלא כראוי, כאשר הפקיד את כספי התמורה שהתקבלו מהרוכשת בחשבון העזבון, ולא בחשבון הבנק הפרטי של התובעות, או בחשבון נאמנות שפתח לטובתן במסגרת העסקה (כנהוג וכמקובל במקרים כגון דא), ובכך ערבב בין נכסי העזבון לבין נכסיהם הפרטיים של הנהנים (כאמור בעת המכירה הדירה כבר לא היתה חלק מהעזבון, אלא נרשמה על שם התובעות והאח). יחד עם זאת, נראה כי הדבר נעשה על ידו בתום לב, ולא מתוך כוונת תרמית או מעילה כלשהי. לדבריו, הפקיד את כספי התמורה בחשבון העזבון "מאחר והנהנים בפועל של כל הכספים אשר הוכנסו לחשבון הזה, הן כספי העזבון והן כספי המכירה, היו אותם הנהנים - קרי שלושת הבלים/היורשים" (ע' 4 ס' 3 לסיכומיו) . כך או כך, מאחר ו לתובעות לא נגרם מכך בפועל כל נזק- ממילא אין הן זכאיות לפיצוי בנדון (והן אף לא תובעות כל פיצוי בגין כך במסגרת התביעה דנן). אשר לגובה שכר הטרחה שנטל לעצמו הנתבע 3 בגין טיפולו בעסקת מכר הדירה : עיון במסמכים השונים שהגיש הנתבע 3 מעלה כי קיימות סתירות ביניהם בענין זה- בדו"ח הכספי מיום 22/03/05 ציין הנתבע 3 כי שכה"ט בגין מכר הדירה עומד על סך של 3000 ₪, בדו"ח הכספי מיום 10/07/05 נקב בסך של 6,000 ₪ ובהתחשבנות הסופית - בסך של 7000 ₪ . בהתייחסותו לטבלה שערך ב"כ התובעות טען הנתבע 3, כי נטל לעצמו שכ"ט בסך של 6000 ₪ + 1500 ₪ בגין הטיפול מול משרדי מס שב"ח , ובסה"כ- סך של 7500 ₪ . בחשבונית שהוציא הנתבע 3 בגין שכר טרחתו הנ"ל (חשבונית מס' 11086 צורפה כנספח B לתצהיר יורם סימון) צוין סכום של 7,000 ₪ +מע"מ בסך 1190 , ובסה"כ- סכום של 8,190 ₪. בביהמ"ש ניסה הנתבע 3 להסביר את הסתירות הנ"ל, באומרו כי בתחילה חשב לגבות לעצמו שכ"ט בשעור של 1% בלבד משווי הדירה, ולכן הסכום בו נקב בדו"ח הכספי הראשון עמד על סך של 3000 ₪ , אך לאחר ש"עשה חישובים על העבודה שבוצעה והתסבוכת שהיתה " (ע' 26 ש' 18-20)- החליט להעלות את שכר טרחתו ל-2% , לאחר שקיבל לכך אישור בע"פ מאחת התובעות שאיננו זוכר את שמה. אין ספק, כי גם בענין זה לקתה התנהלותו של הנתבע 3 ברשלנות שביטויה בחוסר ארגון ובהעדר רישום ותיעוד מסודר. אכן, טוב עושה היה הנתבע 3 אילו דאג להחתים את התובעות (והנתבע 2) מראש על הסכם שכ"ט בהיר וברור בכל הנוגע לעסקת מכר הדירה. עם זאת, מאחר ואין חולק, כי הנתבע 3 טיפל בעסקת מכר הדירה ומאחר ושכה"ט שגבה מן העזבון בפועל (2%) אינו חורג מהשכר הסביר והמקובל בכגון דא, כמו גם מאחר וגרסתו בנוגע להסכמת התובעות להעלאת שכר טרחתו לא נסתרה ע"י האחרונות (כאמור, התובעות לא העידו במסגרת ההליך דנן, והעד היחיד שהעיד מטעמן, בנה של התובעת 1 יורם סימון, העיד כי נכנס לתמונה רק בפגישה שהתקיימה עם הנתבע 3 בדירה לאחר המכירה (ע' 5 ש' 16-26), וכי אף לא היה נוכח במהלך השיחות שקיים הנתבע 3 עם אמו בקשר למכירה (ע' 11 ש' 26)) - לא ראיתי מקום להתערב בענין זה ולהורות על השבת שכר הטרחה שגבה הנתבע 3 לעצמו בגין טיפולו בעסקת מכר הדירה. 2.4 הוצאות לא ידועות שהוצאו מהעזבון ע"י הנתבע 3 לטענת התובעות, במסמכי ניהול העזבון שהוכנו על ידי הנתבע 3 מופיעים מספר סכומי כסף ללא פירוט של ההוצאות בגינן הוצאו, כדלקמן: סך של 10,854 ₪ בגינו הוציא הנתבע 3 ביום 15/03/04 חשבונית לעזבון בגין "החזר חובות לנפטרת" (חשבונית נספח E לטבלת ב"כ התובעות). סך של 9,000 ₪ אשר נפרע ביום 24/03/05 מחשבון העזבון באמצעות שיק של העזבון. של 7,500 ₪ אשר נפרע מחשבון העזבון ביום 09/05/05 באמצעות שיק של העזבון . לטענת הנתבע 3 הסך של 10,854 ₪ הועבר על ידו (בהעברה בנקאית) לחשבון הלקוחות הכללי שלו, כהחזר בגין "הוצאות דחופות" (הוצאות בגין אמירת קדיש, הוצאות מצבה, וכד') שהוצאו על ידו מחשבון זה, בטרם נכנסו כספים לחשבון העזבון. בנוגע לשני הסכומים האחרים (9000 ₪ + 7500 ₪) טען הנתבע 3, כי אינו זוכר בגין מה שולמו סכומים אלו או למי שולמו, וכי שיקים אלו נמשכו על ידו מחשבון העזבון בהתאם להוראה מפורשת שקיבל מהנתבע 1 , ואשר מפאת גילו המתקדם של האחרון (83) ובשל מצבו הבריאותי לא ניתן לקבל תשובה ברורה בענין זה. הנתבע 3 לא צירף כל אסמכתא להוצאות "הדחופות" שהוציא כביכול בשם העזבון ואף לא הוכיח הוצאת סכום בסך של 10,854 ₪ מ"חשבון הקליינטים" שלו במסגרת השירותים שהעניק לנתבע 1, ומשכך לא היה זכאי לסכום זה מהעזבון ללא הסכמת הנהנים (או האפוטרופוס הכללי). והוא הדין בשני הסכומים האחרים: זכותם של הנהנים היא לדעת בגין מה הוצאו סכומים מהעזבון ואף לקבל אסמכתאות (כגון קבלות) בגין כך. מחובתו של מנהל העזבון לתעד כל הוצאה והוצאה שהוצאה על ידו מחשבון העזבון, ומשהתרשל הנתבע 3 בחובתו זו ולא הצליחו לשפוך אור על ההוצאות העומדות מאחורי הסכומים הנ"ל - הרי שעל הנתבע 3 להשיב לתובעות סכומים אלו שהוצאו על ידו מחשבון העזבון, על פי חלקן היחסי של התובעות בנכסי העזבון (2/3) , כדלקמן: 7,236 ₪ (10,854 X 2/3) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/03/04 ועד לפרעון. 6,000 ₪ (9,000 x 2/3 ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24/03/05 ועד לפרעון 5,000 ₪ (7,500 x 2/3 ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 09/05/05 ועד לפרעון 2.5 תרומה לבית הכנסת עוד עותרות התובעות לחייב את הנתבעים 1,3 להשיב להן סך של 10,000 ₪ אשר הוצא ע"י הנתבעים מחשבון העזבון והועבר כתרומה לבית הכנסת "פסגת רם", בו מתפלל הנתבע 1. בענין זה העיד הנתבע 1 : "אני הנשיא של בית הכנסת. היינו צריכים כסף לשיפוצים. אני לא רציתי לקבל שום כסף מהעזבון, כשנאמר לי ששכר הטרחה הוא 10,000 ₪ אמרתי שיעבירו את הכסף הזה לבית כנסת" (ע' 18 ש' 23-26) . לדבריו, תרומה זו ביטאה את רצונה של המנוחה, אותו הביעה בפניו לאחר תאונת הדרכים שעברה, באומרה כי "כשתקבל את הכסף [כספי הפיצויים - י.מ. ] היא רוצה לתת אותו לבית הכנסת "(ע' 19 ש' 1) . אכן, בענין זה הצדק עם התובעות. מאחר וניהול העזבון נעשה כאמור בפועל ע"י הנתבע 3 , אשר שימש כמנהל עזבון לכל דבר וענין , ומאחר והנתבע 1 לא היה אלא מנהל צללים אשר מעורבותו התמצתה בחתימה על הדוחות הכספיים ועל פרטות העזבון בהתאם להוראותיו של הנתבע 3 - הרי שהנתבע 1 אינו זכאי לשכ"ט בגין ניהול העזבון, ועליו להשיב הסך שלך 10,000 ₪ לידי הנהנים. אמנם הסכום הועבר על ידו כתרומה לבית הכנסת , בטענה כי זה היה רצונה של המנוחה, ואולם מאחר ו"רצון" זה של המנוחה לא בא לידי ביטוי בצוואה שהותירה אחריה, ולאור העובדה כי הנתבע 1 משמש כנשיא בית הכנסת (משמע, היה לנתבע 1 ענין אישי בקבלת הכספים ואין המדובר בתרומה "טהורה") - יש להורות כאמור על השבת הסכום לידי הנהנים. מאחר וחלקן של התובעות בנכסי העזבון הינו 2/3, שהרי לעזבון היו 3 נהנים (התובעות והנתבע 2 אשר נמחק כאמור מהתביעה) הרי שעל הנתבע 1 להשיב לתובעות הסך של 6,666 ₪, בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום משיכת הכספים מחשבון העזבון (08/01/05) ועד לפרעון . 2.6 תכשיטים ומזומנים ש"נעלמו" מדירת המנוחה בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעות (אשר הוגש כאמור ע"י בנה של התובעת 1, יורם סימון) נטען כי "התובעות יודעות מדברים ששמעו מאחותן המנוחה, כי המנוחה החזיקה בסכומי כסף ניכרים במזומן וכי למנוחה היו תכשיטים יקרי ערך, הרבה מעבר לתכשיטים שפורטו בפרטה, אך כספם ותכשיטים אלו נעלמו ללא עקבות, בין בידי מנהל העזבון ובין בידי ששון ששון [הנתבע 2- י.מ]"(ס' 39 לתצהיר). בתגובה טענו הנתבעים 1,3, כי כל הרכוש שנותר בדירתה של המנוחה, לרבות תכשיטים, חולק על ידם בין שלושת היורשים. לגרסתם, ביום 24/02/04 נערכה פגישה בדירת המנוחה בינם לבין כל היורשים, במסגרתה ערכו סקירה של כל החפצים והרכוש בדירה ולאחר מכן נערך פרוטוקול מסודר בו סוכם כיצד יחולקו חפצי המנוחה בין היורשים ואיזה חלק ייתרם לנזקקים. באותה פגישה נאספו גם תכשיטיה של המנוחה וחולקו על ידם בין שלושת היורשים באמצעות הגרלה. בנוגע לכספת שהחזיקה המנוחה בבנק טוענים הנתבעים 1,3 כי זו נפתחה ע"י נציג הבנק בנוכחותם ולא נמצא בה כל דבר בעל ערך. (פרוטוקול פתיחת הכספת צורף כנספח ה' לתצהירו של הנתבע 3 ובו פורטה תכולת הכספת, שכללה: העתק של הצוואה, ממסכי בעלות בדירה, שני שעוני יד ישנים , שרשרת קטנה ומדליה מנחושת). ככל שהיו בדירה חפצים יקרי ערך נוספים, טוענים הנתבעים 1,3 - הרי שילדיהן של התובעות הם שלקחו אותם מהדירה, מיד לפני תחילת הפגישה אז הבחינו בהם מעמיסים על משאית חפצים שהוציאו מהדירה (ע' 16 ש' 19-25, ע' 18 ש' 20-22). גם בענין זה יש לדחות טענת התובעות: בחקירתו הנגדית נשאל ע"ת/1 יורם סימון, אודות מקור ידיעתו על קיומם של תכשיטים ומזומנים נוספים שנעלמו לכאורה מדירת דודתו המנוחה, והשיב : ת: א, הייתי בקשר עם המנוחה היא היתה דודה שלי. ב, היתה לה כספת ואנחנו יודעים ששם היא שמרה את כל הרכוש שהיה לה . ש: אתה יכול לאמוד את זה בכסף ? ת: אני לא יכול להעריך בכסף .... " (ע' 8 ש' 3-6) . ת:המעט שאני יודע עליו חולק והמעט בעיני לא סביר שזה כל מה שהיה לה" (ע' 8 ש' 9). משמע, כי טענת התובעות בדבר קיומם של תכשיטים וחפצי ערך נוספים איננה אלא בגדר השערה גרידא, המבוססת כל כולה על הנחתו הסובייקטיבית של ע"ת/1 , לפיה "לא סביר" כי למנוחה לא היו תכשיטים יקרי ערך נוספים, ונראה כי לא בכדי לא ידע ע"ת/1 להעריך ולומר מה טיב התכשיטים או מספר התכשיטים "החסרים" בהם מדובר. בנסיבות אלו, אין מנוס מדחיית טענתם של התובעות בנדון, בהיותה טענה סתמית, כללית ובלתי מוכחת (מה גם, שכלל לא ברור מהו הסעד לו עותרות התובעות בענין זה). 2.7 על נאמנות, רשלנות וזהירות הנתבע 3 שימש, כאמור, כמנהל עזבון בפועל. השאלה האם מנהל עזבון הוא בבחינת "נאמן", כמשמעותו של מונח זה בחוק הנאמנות, התשל"ט -1979 (להלן: חוק הנאמנות) - נותרה בפסיקה בצריך עיון, כאשר סלע המחלוקת התמקד בשאלת טיב הזיקה הנדרשת בין הנאמן לבין הנכס , לצורך תחולת סעיף 1 לחוק הנאמנות, הקובע כי: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". על פי גישה אחת בפסיקה, הזהה לגישתו של פרופ' י' ויסמן, נדרשת זיקה של בעלות בין הנאמן לבין הנכס , בעוד על פי גישה אחרת, הזהה לגישתם של המלומדים ש. כרם ואחרים - די בזיקה פונקציונאלית בין הנאמן לבין הנכס, כדי שתיווצר נאמנות, כגון זיקה בדרך של הרשאה או ייפוי כח, ולאו דווקא בדרך של בעלות (ראה : סיכום המצב הפסיקתי בענין זה ע"י כב' השופט א' פרקש, ת"א (מחוזי-ירושלים) טי.ג'י.סי הנדסה בע"מ ואח' נ' י. צדקה וניהול אחזקות בע"מ ואח', פס' 33-34 לפסה"ד מיום 23 /05/06, פורסם באתר "נבו") (מענין לציין שבהצעת חוק דיני ממונות- הקודקס האזרחי, אומצה דווקא עמדתו של פרופ' ויסמן, לפיה הזיקה הנדרשת ע"פ סעיף 1 לחוק הנאמנות היא זיקה של בעלות). חשיבות תחולתו של חוק הנאמנות לענייננו טמונה בחובות המוגברות החלות על נאמן, ובעיקר החובה הגלומה בסעיף 10 לחוק: "לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות". עם זאת, חובתו של מנהל עזבון לפעול בזהירות ומתוך שקידה סבירה כלפי צדדים שלישיים נובעת גם מדיני השליחות ומדיני הנזיקין, והיא חובה החלה למעשה על כל מי שפועל בנכסי הזולת. יתרה מכך, בענייננו המדובר במנהל עזבון (בפועל) שהינו גם עורך דין, וכידוע עורך דין עשוי לחוב בנזיקין גם כלפי מי שאינו לקוחו וגם כלפי הציבור בכללותו מכח עוולת הרשלנות, עוולת התרמית, עוולת הפרת חובה חקוקה וכיוצ"ב (ראה : ע"א 2625/0 סילביו נחום, עו"ד נ' רחל דורנבאום ואח', פ"ד נח (3)385, 409 (2004); ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ואח', פ"ד מד(4) 446 , 468 (1990)) . דומה כי בענייננו, התרשל הנתבע 3 בניהול העזבון והפר את חובת הנאמנות וחובת הזהירות שלו כלפי התובעות (וכלפי הנהנה הנוסף, הנתבע 2), בכך שלא הקפיד על מילוי נכון, מסודר ועקבי של הדוחות הכספיים, בכך שלא הקפיד על שמירת קבלות וחשבוניות לכל הוצאה והוצאה שהוציא מחשבון העזבון , ואף בכך שלא טרח להגיש לביהמ"ש בקשה (אף לא בשמו של מנהל העזבון "הפורמאלי", הנתבע 1) לאישור שכר טרחתו בתור מנהל עזבון - התנהלות אשר היוותה למעשה את הבסיס לתביעה דנן. עם זאת, סופו של יום, אין ספק כי "ההר הוליד עכבר", וכי התביעה המנופחת אשר כללה בחובה טענות קשות ונוקבות של מרמה, גזל וגניבה - נדחתה כמעט ברובה. בענין זה דומה, כי גם התובעות עצמן לא הקפידו לנהוג במידת הזהירות, עת מיהרו לטפול האשמות פליליות חמורות על הנתבעים, ובמיוחד על הנתבע 3, האשמות אשר יותר משהתבססו על ראיות מוצקות - התבססו על תחושות בטן והשערות. 2.8 מתן חשבונות כאמור, בישיבת קדם משפט מיום 12/11/08 הצהיר הנתבע 3 כי "יעמיד לרשות ב"כ התובעות את כל המסמכים, דפי בנק וחשבונות וכן דו"ח פתיחת הכספת שברשותו כבר מהיום" (ע' 5 ש' 4-5). ביום 23/04/09 הודיע ב"כ התובעות לביהמ"ש, כי קיבל "את מרבית המסמכים או כמעט כולם" (ע' 6 ש' 11) . על סמך המסמכים שקביל מהנתבע 3 אף ערך את הטבלה שהמציא לביהמ"ש ביום 23/04/09 עליה מבוססות טענות התובעות בדבר קיומן של סתירות בסכומים השונים שהוציא הנתבע 3 מהעזבון, טענות אשר נדונו לעיל בפרוטרוט. חרף האמור, בסיכומים שהוגשו מטעמן חזרו התובעות ועתרו "לחייב את הנתבעים ליתן חשבונות מלאים ונכונים בכל הקשור עם נכסי העזבון" (ס' 1 לסיכומים), לרבות את "יתרות הפתיחה של חשבונות המנוחה וחשבון העזבון מאושרים כדין ע"י הבנקים" (ס' 97 לסיכומים). ואולם, לאור הצהרתו של הנתבע 3 כי העביר את כל המסמכים שברשותו לידי ב"כ התובעות דומני כי מתייתרת עתירתן של התובעות בכל הנוגע לסעד הנ"ל . 3. סוף דבר 3.1 התביעה מתקבלת בחלקה הקטן. 3.2 כפועל יוצא מכך מחייב הנתבע 1 לשלם לתובעות (יחדיו) כדלקמן: 6,666 ₪ (10,000 ש"ח X 2/3 ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום משיכת הסך של 10,000 ₪ מחשבון העזבון 3.2לבית הכנסת "פסגת רם" (08/01/05 בהתאם לקבלה נספח ב' לתצהיר הנתבע 1) ועד לפרעון . 3.3 מחייב הנתבע 3 לשלם לתובעות (יחדיו) , כדלקמן: 14,654 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/03/05 (ממוצע תקופה בין ארבעת התאריכים המופיעים ע"ג החשבוניות שהוציא הנתבע 3 בגין שכ"ט עבור ניהול העזבון, נספחים A-D לטבלת ב"כ התובעות מיום 23/04/09) ועד לפרעון, כהחזר שכר הטרחה שנגבה על ידו ביתר בגין "ניהול העזבון". 7,236 ₪ (10,854 X 2/3) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/03/04 ועד לפרעון, כהחזר הוצאה שלא הוכחה כאמור בסעיף 2.4 לפסק הדין. 6,000 ₪ (9,000 x 2/3 ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24/03/05 ועד לפרעון, כהחזר הוצאה שלא פורטה ולא הוכחה, כאמור בסעיף 2.4 לפסק הדין. 5,000 ₪ (7,500 x 2/3 ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 09/05/05 ועד לפרעון, כהחזר הוצאה שלא פורטה ולא הוכחה, כאמור בסעיף 2.4 לפסק הדין. 3.4 בשים לב הוראת תקנה 512, 513 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, בשים לב לתביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעות, כדלקמן: 2,500 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה בלבד) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ( 13/12/07) ועד לפרעון. 5,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. בנסיבות הענין ולאור הקירבה המשפחתית שבין התובעות לבין הנתבע 1 - אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד ביחסים שבין התובעות לבין הנתבע 1. 4. מצטער ומתנצל בפני בעלי הדין וב"כ על העיכוב המתן פסק הדין, אשר נבע מעומס עבודה. 5. ניתן היום, ה' שבט תשע"ב (2905 ינואר 2012) בשעה 14:20 בהעדר בעלי הדין וב"כ. המזכירות תודיע לב"כ בעלי הדין מיידית, בפקס או טלפונית, על מתן פסק- הדין (אשר כנהוג יתפרסם באתר בתי המשפט) ולבקשתם תמסור להם (במזכירות) או תשלח להם העתקי פסק הדין. עיזבוןמנהל עיזבוןירושהעורך דין