שימוש במקרקעין - שתיקת בעלים

שימוש במקרקעין - שתיקת בעלים זוהי תביעה לפינוי הנתבעים ממקרקעין שבבעלות התובעת בשל היותם, כך על פי הטענה, מסיגי גבול בהם. מבוא ורקע 1. התובעת הינה הבעלים הרשום, למן שנת 1992, של חלקות 11,12 בשלמות ושל חלקים, במושעא, בחלקה 10 בגוש 6594, הממוקמים - בשטחה המוניציפאלי של עיריית הרצליה - בין כביש 2 (תל אביב - חיפה) לנתיבי איילון (להלן: "המקרקעין"). 2. חלקה 12, ששטחה הינו 10,020 מ"ר (להלן: "חלקה 12") גובלת לאורך הרוח הדרומית שלה, בחלקה 4 בגוש 6605, המצוייה בשטח השיפוט של עיריית רמת השרון (להלן: "חלקה 4" או "החלקה הגובלת"). 3. בשנות ה-90 תפס הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") חזקה במקרקעין ועשה בהם, לטענתו, שימושים שונים ובכלל אלה אחסנת ציוד מכני וכאתר לשפיכת פסולת. 4. בשִלהי שנת 1995, הקים הנתבע על חלקה 4 בית מגורים בין שתי קומות בסמוך לגבול חלקה 12 (להלן: "בית המגורים"). הגם שבית המגורים בנוי רובו ככולו בחלקה 4, בולטים ממנו לתוך חלקה 12 גגון וסככה. 5. לאחר השלמת בית המגורים, הקים הנתבע על חלקה 12 מבנים נוספים: מכלאה, סככה ומבנה עץ המשמש למגורים (להלן: "המבנים"). 6. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר ביום 24/9/03, עתרה התובעת להורות על פינויים של הנתבעים מהמקרקעין בשל היותם מסיגי גבול בהם. בבקשת הרשות להתגונן (להלן: "הבר"ל") ובתצהיר הנלווה לה (בש"א 3515/03 מיום 9/1/05) טען הנתבע כי יש ליתן לו רשות להתגונן מפני התביעה שכן הוא מחזיק במקרקעין למן שנת 1992, בידיעת נציגי התובעת ובהסכמתם המלאה. 7. בישיבה מיום 31/5/05 הוסכם על הצדדים למנות מומחה מטעם בית המשפט, אשר יגיש תרשים של השטחים התפוסים על ידי הנתבעים כולל המבנים הבנויים בו - זאת בניסיון לקדם הסדר פשרה. נוכח ההסכמה האמורה, הוריתי בו ביום על מינוי המודד מר שמעון ורזגר מחברת - מדידות והנדסה בע"מ, למומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המודד") המודד עשה מלאכתו נאמנה והגיש חוות דעת מיום 13/11/05 אליה צורף תשריט, המתאר את גבול השטחים התפוסים ותיאור המבנים הבנויים בחלקה 12 (להלן: "חוות דעת המודד"). 8. משכשל המשא ומתן בינות הצדדים, נשמעה הבר"ל ביום 3/4/06 ובאי כוח הצדדים סיכמו בעל פה. בו ביום ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים דחיתי את הבר"ל, ככול שהיא מתייחסת לחלקות 10 + 11 והרשות להתגונן ניתנה אך ביחס לחלקה 12. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי על ההחלטה הנ"ל (בר"ע 1708/06) נדחתה תוך שבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש. דותן) קובע כי " ... חסד עשה בית המשפט עם המבקשים שנתן להם רשות להתגונן באופן חלקי" (פרוטוקול מיום 13/11/06 עמ' 3 שורה 25). בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי (רע"א 10172/06), אף היא נדחתה. 9. משהפכה החלטתי מיום 3/4/06 לחלוטה ולבקשת התובעת, נחתמה ביום 20/10/10 פסיקתא המורה על סילוק ידי הנתבעים מחלוקת 10 ו-11 והחזרת החזקה בהן לתובעת. ההליכים ביחס לחלקה 12 נמשכו כסדרם, לאחר שהצדדים הגישו תצהיר עדות מטעמם. טענות הצדדים 10. כזכור, טענה התובעת בתביעתה, כי הנתבעים פלשו למקרקעין שלא כדין, ללא ידיעתה ובלא שניתנה הסכמה לישיבתם במקרקעין. לטענת התובעת, פלישת הנתבעים למקרקעין והקמת המבנים בהם נעשתה לכל המוקדם בשנת 1998, או בסמוך לכך. משלא נענו הנתבעים לדרישתה לסלק ידם מהמקרקעין, הגישה את תביעתה שבכאן. התובעת עתרה בתביעה להורות על סילוק ידי הנתבעים מהמקרקעין, להורות להם להרוס, על חשבונם, את המבנים שהוקמו על ידם בחלקה 12 , ולהחזירה לה כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. 11. הנתבעים מצידם טענו (בתצהיר הנלווה לבר"ל ותצהיר העדות מטעמם) כי הם מחזיקים במקרקעין למן שנת 1992, בהרשאתו של מנכ"ל עיריית הרצליה, דאז, מר ברק, על מנת שהם ישמשו כאתר לפינוי פסולת, תחת אתר אחר של העירייה, שנסגר. לשיטת הנתבעים, למן שנת 1992 נהג הנתבע במקרקעין מנהג בעלים, השביח אותם ובנה בחלקה 12 את המבנים, הכל בידיעת התובעת ובהסכמתה המפורשת או המשתמעת מהתנהגותה. השבחת המקרקעין, כך לנתבעים, מתבטאת בפינויים של הררי פסולת שהיו במקרקעין (בחלקות 10 ו-11), גידורם, התקנת תשתיות ניקוז וסוללות עפר והכשרת שבילים ודרכי גישה בחלקות 10 ו-11, המובילות לבית המגורים בחלקה הגובלת. עוד טען הנתבע, כי במהלך השנים שהינו מחזיק במקרקעין, הוא עמד בחירוף נפש מפני מסיגי גבול וגורמים עבריינים שביקשו להשתלט על המקרקעין, ובתוך כך סבל ממעשי אלימות קשים מצידם. בנסיבות האמורות, כך לנתבעים, הם רכשו מעמד של בני רשות במקרקעין ורשות זו הינה בלתי הדירה. למצער, יש להתנות סילוק ידם מהמקרקעין בתשלום פיצויים בגין המבנים והשבחת המקרקעין, כאמור, בהתאם לחוות דעת השמאי מר בועז ברזילי מיום 1/5/06 (להלן: "חוות דעת ברזילי"). 12. נוכח העובדה כי ניתן, זה מכבר, פסק דין המורה על פינויים של הנתבעים מחלקות 10 ו-11, אין אנו נדרשים, כלל ועיקר, לטענות הנתבעים בכל הקשור לחזקתם והשקעתם, הנטענת, בחלקות אלו. המחלוקת שבינות הצדדים העומדת לפתחנו הינה אך ביחס לחלקה 12. מטענות הצדדים שהורצו לעיל עולה כי שתיים הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה ואלו הן - א. האם - אם לאו- רכשו הנתבעים בחלקה 12 מעמד של בני רשות, אם כן האם רשות זו הדירה היא. ב. הזכאים הנתבעים לפיצויים כתנאי לפינויים וסילוק ידם מהחלקה. דיון והכרעה 13. טרם תידונה השאלות דלעיל לגופן מן הראוי להקדים ולהבהיר מי הוא זה הנושא בנטל השכנוע בתביעת בעל המקרקעין לסילוק ידו של המחזיק בהם שלא כדין. המקור המשפטי לתביעה הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובע לאמור - "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". הלכה פסוקה היא כי די לו לבעלים להוכיח בעלותו במקרקעין, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע להוכיח זכותו להמשיך ולהחזיק בהם (ראו: ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד י"ז 1953). "בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראייה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה" [ע"א 16482/90 עיריית תל אביב-יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג (4) 353, 354; וראו גם: ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד ל"א(3), 455]. נמצא, כי בעל המקרקעין יוצא ידי חובתו בהוכחת בעלותו במקרקעין, או אז עובר נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, להוכיח זכותו החוקית לישיבתו בהם. בענייננו, הוכח כי התובעת הינה הבעלים של המקרקעין. התובעת הציגה נסח רישום על פיו הינה רשומה כבעלת חלקה 12 למן שנת 1992 (נספח א' לכתב התביעה). משהוכיחה התובעת בעלותה כאמור, הרי שעל הנתבעים להוכיח כי עומדת להם זכות לחזקה בחלקה, לה כפופה זכות הבעלות של התובעת. 14. כאן המקום להתייחס לטענת בא כוח הנתבעים, אותה העלה לראשונה בסיכומיו, להעדר יריבות, מן הטעם שהתובעת אינה בעלת המקרקעין למן שנת 2004. הטענה האמורה, נסמכת על עדותו של מר נחמיה דוידי (להלן: "דוידי") אשר היה בעל מניות בתובעת, ממנה עולה כי האחרונה מכרה את המקרקעין לחברת רמגור השקעות בע"מ בשנת 2004 (פרוטוקול מיום 14/1/08, עמ' 18). בנסיבות אלו, כך לב"כ הנתבעים, התובעת איננה זכאית לדרוש סילוק ידי הנתבעים מהמקרקעין, שכן עם מכירת הזכויות בהם נתונה זכות התביעה לבעלת המקרקעין, הלא היא "רמגור". לא מצאתי שחר לטענה זו ודינה להידחות על הסף. ראשית דבר, הטענה האמורה מהווה שינוי חזית אסורה, שכן זו הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים. שאלת בעלותה של התובעת במקרקעין לא הייתה שנוייה במחלוקת כלל ועיקר. הנתבעים לא כפרו בהיות התובעת הבעלים, ולא זו בלבד אלא שטענו כי ישיבתם בהם נעשתה בידיעתה ובהרשאתה. בנסיבות אלה, קובעת ההלכה הפסוקה כי "אין לחרוג במהלך המשפט מהפלוגתאות שגובשו. כאשר קיומו של הסכם לשינוי מטרת השכירות לא הוכלל בגדר הפלוגתאות, אין נושא זה יכול להתברר במסגרת הראיות" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי,, מהדורה שביעית, עמ' 78). לא זו בלבד, שבענייננו, שאלת הבעלות לא הייתה שנוייה במחלוקת, אלא שהנתבעים הודו בבעלות התובעת במקרקעין, עת טענו כי קיבלו את הסכמתה שבשתיקה לחזקתם. מכאן, שעל בית המשפט להתעלם מטענת הנתבעים לחוסר יריבות בהיותה הרחבת חזית אסורה. שנית, לא הוכח כלל ועיקר כי אכן התובעת מכרה את זכויותיה במקרקעין באופן שהאחרונה אינה נמנית על הבעלים. לכשנשאל דוידי מי היא בעל הקרקע היום השיב הלה "הפסקתי להתעניין בזה" (שם,שם). בחקירה החוזרת, לא יכול היה דוידי לומר מה הקשר שבין רמגור לתובעת, אולם הוא הבהיר כי רמגור " ... הייתה בעלת מניות בבנמה, היא אישית או במניות" (שם, עמ' 23). הנה כי כן, אין אנו יודעים כלל ועיקר את מערכת היחסים שבין רמגור לבנמה והאם הייתה עסקת מכירה, כנטען, של כל השטח או חלק ממנו והאם התובעת נותרה בעלים של חלק מהשטח, וכל כיו"ב. האומנם ניתן לטעון להעדר יריבות על בסיס טענה בעלמא בלא להוכיחה כדבעי? תמהני! שלישית וזה העיקר, מנסח הרישום שהוצג (נספח א' לכתב התביעה) עולה בעליל כי נכון למועד הגשת התביעה התובעת הינה בעלת המקרקעין. בכגון דא, קובע סעיף 125(א) לחוק המקרקעין כי "רישום לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתוכנו". בהעדר ראייה לסתור ברי כי יש בנסחי הרישום כדי ללמד, באופן ודאי, על היות התובעת בעלת המקרקעין. נפלא בעיניי, הכיצד זה לא טרח ב"כ הנתבעים להמציא לבית המשפט נסח רישום עדכני, עם שנודע לו בשנת 2008 על המכירה כביכול, זאת לנוכח העובדה כי שמיעת הראיות נמשכה עת רבה לאחר מכן (7/10)? משלא הוגש נסח רישום עדכני כאמור, יש להסיק במידה הקרובה לוודאי כי התובעת הייתה ונותרה הבעלים הרשום של המקרקעין. יתר על כן, אף אם יונח כטענת ב"כ הנתבעים כי התובעת מכרה את כל זכויותיה במקרקעין הרי שעסקינן בעסקה שלא נגמרה ברישום אשר "רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה" [סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין]. 15. נמצא, כי התובעת הייתה והינה בעלת המקרקעין וככזו הינה זכאית לדרוש סילוק ידי הנתבעים מהם, ככול שלא תימצא לאחרונים זכות חוקית להמשיך ולהחזיק בהם. משהבהרנו את הטעון הבהרה נדון בטענות הצדדים לגופן. מעמד הנתבעים בחלקה 12 16. כזכור, טענו הנתבעים להיותם בני רשות בחלקה, רשות בלתי הדירה ולמצער יש להתנות ביטולה בתשלום פיצויים, בהתאם לחוות דעת ברזילי. לטענת הנתבעים, התובעת ידוע ידעה על חזקתם בחלקה (ובמקרקעין) למן שנת 1992 ועל השימוש שנעשה בה, כך ששתיקתה ואי מחאתה לחזקה ולשימוש כאמור, מהווה הרשאה שבשתיקה לחזקתם בה. אכן, "רשות" או "רישיון" להחזיק בקרקע אינם נוצרים אך בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, וניתן להסיק קיומו של רישיון מכללא הנוצר מכוח התנהגות הבעלים או הסכמתם שבשתיקה, משך תקופה ארוכה [ראו: פרופ' נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפקרליט מ"ב (התשנ"ה) עמ' 24; ע"א 463/79 ג'ובראן נ' ג'ובראן, פ"ד ל"ו(2), 403 ועוד]. אולם במה דברים אמורים? כאשר החזקה במקרקעין הינה רבת שנים. חזקה ממושכת בקרקע בידיעת הבעלים, בלא שזה האחרון עשה פעולה כלשהי לסילוקו של מסיג גבול, היא זו המעניקה לפולש מעמד של בעל רישיון מכוח שתיקת הבעלים [ראו: ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד ל"ט(2) 337; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד ל"ט(3) 693]. יודגש ויובהר, כי חלוף הזמן (שנים רבות) כשלעצמו, אין בו כדי להצביע על קיומו של רישיון מכללא, אלא יש צורך בהוכחת ידיעה ממשית של הבעלים לפלישה ושתיקתם משך השנים [ראו: ע"א (ת"א) 793/75 אקלסרוד נ' מדינת ישראל, פ"מ תשל"ז (2) 461]. ההשכילו הנתבעים להוכיח התנאים הדרושים להיווצרותו של רישיון מכללא? סבורני כי לא עלתה בידיהם כזאת. נבהיר דברינו. 17. בתצהיריו, הנלווים לבר"ל והעדות הראשית, טען הנתבע כי הוא מחזיק במקרקעין (לרבות חלקה 12) כבר למן שנת 1992, ברשות מנכ"ל עיריית הרצליה, דאז, מר ברק. לשיטת הנתבע, רשות זו ניתנה לו כאתר חילופי לזה שנסגר. עוד טען הנתבע כי הוא עשה שימושים שונים בחלקה, לאחסנת ציוד לגידולים חקלאיים. דא עקא, כי מחומר הראיות עולה כי לא מינה ולא מקצתיה. נתברר, כי לא זו בלבד שהנתבע לא השתמש במקרקעין כאתר לפינוי פסולת אלא שהוא השתמש בפסולת שהייתה במקרקעין על מנת להקים את ביתו בחלקה הגובלת. כזכור, בית המגורים בו מתגורר הנתבע מצוי בחלקה 4 הגובלת בחלקה 12, בדרומה. לכשנשאל הנתבע לעניין מיקום האתר החילופי לפינוי הפסולת השיב הלה כדברים האלה - "התחלתי לשפוך את הפסולת איפה שהבית שלי בנוי, מצפון לביתי היו ערימות פסולת ... הפסולת היא מתחת לבית שלי וערימות הפסולת מצויות מצפון לבית. היה בור. שפכנו עד שנסתם. ב-91 או 90 עיריית הרצליה פינתה הכל. גם אני שפכתי שם ..."(פרוטוקול מיום 3/1/10, עמ' 2 שורות 20-25). הנתבע הבהיר בחקירתו כי בשטח חלקה 4, מדרום למקום בו נבנה בית המגורים, היה בור ענק אותו מילא בפסולת. הנתבע הודה ברחל בתך הקטנה כי מעולם לא שפך פסולת במקרקעין ומעולם לא הותר לו, על ידי מאן דהו, לשפוך בהם פסולת וכלשונו "במתחם שלכם לא פרקתי פסולת רק לקחתי פסולת" (שם, שם, שורות 14-17). הנה כי כן, גירסת הנתבע כי הותר לו על ידי העירייה להשתמש במקרקעין כבאתר פסולת חילופי לזה שנסגר, אין לה שחר. נתברר, כי "האתר" לפינוי פסולת היה מצוי מתחת לבית המגורים ומדרום לו, ולאתר זה מנכ"ל העירייה " ... נתן לי אישור לשפוך אשפה, בבור איפה שהבית שלי, מדרום לבית שלי" (שם, שורות 29, 30). טענת הנתבע לשימושים האחרים שביצע במקרקעין, למן שנת 1992, אף היא לא הוכחה כלל ועיקר. טענתו בדבר גידולים חקלאיים שגידל בחלקה 12 נטענה בעלמא בלא להציג ראייה כלשהי להוכחתה. כך גם אמורים הדברים באשר לשימוש שנעשה בחלקה לאחסנה ולחניית משאיות. להוכחת שימושים אלה במקרקעין, הציג הנתבע שני הסכמים המצביעים על כי השכיר השימוש בהם לצורכי אחסנה וחנייה. דא עקא, כי מעיון במסמכים עולה כי אלה נעשו בשנת 99 ואילך. כך הסכם השכירות לאחסנת ציוד עם חברת ע.ר. יצחקי בע"מ - חברה בה הוא הועסק עד לשנת 2000 (נספח ד' לנ/8) - הנושא תאריך 1/7/99. וכך אמורים הדברים באשר להסכם מיום 15/6/03 לפיו הושכרו המקרקעין לאחד בשם קראוני מאיר, לתקופה של 6 חודשים (נספח ה' לנ/8). עינינו הרואות, כי השימוש שעשה הנתבע במקרקעין לצורכי אחסנה וחנייה, לא נעשה בשנת 1992 אלא לכל המוקדם למן שנת 1999. נמצא, איפוא, כי הנתבע לא עשה שימוש כלשהו במקרקעין למן שנת 1992, כנטען. הוכח בעליל כי פינוי הפסולת נעשה ל"בור" המצוי מדרום לבית המגורים, ומתחתיו, ואף לא הוכח, גם לא לכאורה, כי נעשה שימוש במקרקעין למן שנת 1992, לצורכי אחסנה וחנייה. 18. המבנים בחלקה 12, אף הם, הוקמו לכל המוקדם בשִלהי שנת 1997, בניגוד לגירסת הנתבע בתצהיר העדות הראשית מטעמו. בסעיף 19, סיפא, לתצהירו מצהיר הנתבע בזו הלשון - "אין גם אמת בטענתו של מר דוידי כי העבודות והמתקנים בוצעו או הותקנו בתחילת 1998 ... רוב המתקנים המתוארים בתצהירו של מר דוידי הוקמו לפני כן בין השנים 1992 ועד 1996. את בית המגורים שלנו בנינו בשנת 1994-95 ונכנסנו לגור בו בשנת 1995. אז כבר היו המוסך, הסככות, המחסנים, דיר הכבשים ...". דא עקא, כי מעדויותיהם של עדי הנתבע עולה כי הצהרתו של מר דוידי הינה האמת לאמיתה, ואילו הצהרתו של הנתבע באשר למועד הקמת המבנים היא זו הרחוקה מהאמת. עדי הנתבע כולם, ללא יוצא מן הכלל, שללו פוזיטיבית את גירסת הנתבע בדבר מועד הקמתם של המבנים בחלקה 12. מר יהושע אבולעפיה, אשר שימש למן שנת 1993 עד 2001 כמפקח חוקר מטעם איכות הסביבה, העיד כי בית המגורים בחלקה הגובלת החל להיבנות בשנת 1995. "אני אומר שבזמנו זה היה זולה בשנת 95, שאחר כך עם השנים הלכה והתפתחה" (פרוטוקול מיום 13/4/08, עמ' 30 שורות 14,15). וכשנשאל מה היה המצב בחלקה 12 הלה השיב "אני לא זוכר צריף שבדי, אני לא זוכר שהיה מבנה עץ" (שם, שם, שורה 23) וכן "הסככה נבנתה אחרי הבית. מצפון היו ערימות זבל. אני עברתי איזור פיקוח בשנת 98. עד 98 היו הכל ערימות זבל (המדובר על החלק הצפוני של חלקה 11 וחלקה 10)". (שם, עמ' 31). מר צדוק מיכאל, חברו של הנתבע מילדות, העיד בחקירתו הנגדית כי בידו "צילום משנת 1996 שם הבית כמו שהוא היום" ובהמשך " ... לא ראיתי שיש מבנים נוספים חוץ מהבית" (פרוטוקול מיום 11/6/09, עמ' 26). מר שבתאי סרור, חקלאי במקרקעין סמוכים למן שנת 1945, העיד אף הוא כי הוחל בבניית בית המגורים ב-95 וכי בנייתו נסתיימה רק בשנת 1996 וכדבריו "הבית כמו שהוא היום, הוא סיים אותו ב-96? ... כן". וכשנשאל העד באשר למבנים שבחלקה 12 השיב הלה כך "כשהוא בנה את הבית לא היה שם דברים בנויים חוץ מזה. לא היה שום דבר. לא היו גרוטאות רכב. הביאו לו לתיקון, הוא היה מכונאי. גרוטאות רכב אם הוא הביא אני לא יודע"(שם, עמ' 30). ואם לא די בעדויות האמורות באה חקירתו של הנתבע וסתמה הגולל על טענתו בדבר בניית המבנים בחלקה 12 למן שנת 1992. כשנשאל הנתבע בעניין זה הוא השיב: " ...בניתי קודם את הסככות ואחר כך את בית המגורים. בחלקה 4 היו סככות, בחלקה 12 לא היו סככות לפני בניית הבית. נכנסתי לגור בבית ב-95, בניתי אותו קודם (פרוטוקול מיום 3/1/10 עמ' 5 שורות 1-3). נוכח העובדה, המוכחת, כי בניית בית המגורים נסתיימה בשנת 1995 ולאור הודאת הנתבע (בעקבות עדויות עדיו - לפניו) כי המבנים בחלקה 12 נבנו לאחר בניית הבית, אין מנוס מלקבוע כי אלו נבנו, לכל המוקדם, בשנת 1996 ואילך. 19. משקרסה גירסת הנתבע בכל הקשור למועד השימוש בחלקה 12 והקמת המבנים בהם, אין מנוס מלקבל כאמת את גירסת מר דוידי, באשר למועד פלישת הנתבע למקרקעין. בתצהירו, טען דוידי כי בעת שנרכשו המקרקעין על ידי התובעת בשלהי שנת 1991, אלה היו פנויים מכל מחזיק, מבנים עבודות עפר ומיטלטלין (סעיף 3.3 לת/1). עוד הצהיר דוידי כי רק בביקורו במקרקעין בשנת 1998 הבחין בפלישה הנתבע למקרקעין. רק במועד זה הוא נוכח לדעת כי הנתבע הציב בו מתקנים הנראים כמכלאות, סככת טיפולים ומכונות וצריף שבדי (סעיפים 5.4 ו-5.5. לת/1). לא מצאתי טעם וסיבה מדוע שלא ליתן אמון בגירסה זו של עד התובעת, במיוחד לנוכח העובדה כי עדות העדים, כמו גם הודאת הנתבע בחקירתו, מלמדת על קריסת גירסת הנתבע. בהחלט ייתכן כי הנתבע החל בבניית המבנים קודם לביקורו של דוידי בשנת 1998, שכן זה ביקר במקרקעין אחת לשנה, שנה וחצי (סעיף 4 לת/1), ברם ברי לכל כי הבנייה בפועל החלה, לכל המוקדם, בשנת 1996. בחקירתו הנגדית העיד דוידי, שעדותו הייתה אמינה עלי, כי "בין 98 ל-2000 עמדה שם סככה עם ציוד מכני כבד ונדלקו לי הנורות האדומות ומשם התגלגל הטיפול" (פרוטוקול מיום 14/1/08, עמ' 19 שורות 20, 21). מכאן, שלבד מסככת הטיפולים, שאר המבנים שבחלקה 12 (מבנה העץ והמכלאה) נבנו מאוחר יותר, קרי: לאחר שנת 1998. אני קובע, איפוא, בלא ספק כלל, כי בניית המבנים בחלקה 12 נעשתה, לסירוגין, החל משנת 1996 ואילך כאשר עד לשנת 1998 הוקמה אך סככת הטיפולים בלבד. 20. האם רכשו הנתבעים, בנסיבות האמורות, מעמד של בני רשות בחלקה 12? התשובה לשאלה האמורה הינה בשלילה. כפי שהבהרנו לעיל, על מנת שמסיג גבול ייהפך ל"בר רשות" מכוח שתיקת הבעלים, על האחרון להחזיק בהם בידיעת האחרונים, משך שנים רבות. שימוש במקרקעין משך תקופה קצרה, שאינה עולה על 10 שנים, אינו יכול להקנות לפולש מעמד של בר רשות, שכן אין בחלוף תקופה קצרה מזו כדי ללמד על הסכמה מכללא של הבעלים לישיבת מסיג הגבול במקרקעין. בענייננו, הנתבע החל להשתמש בחלקה לכל המוקדם בשנת 1997, כך שמהיום בו החזיק בה והקים את סככת הטיפולים, חלפו אך 6 שנים עד להגשת התביעה דנן (24/9/03). תקופה זו אינה מסְפקת, כאמור, על מנת לרכּוש מעמד של בר רשות במקרקעין. זאת ועוד זאת, הבהרנו לעיל כי תנאי נוסף ל"רכישת" מעמד של בר רשות במקרקעין מכוח הסכמה מכללא הוא - הוכחת ידיעת הבעלים והשלמתם עם השימוש שנעשה בהם. דא עקא, כי בענייננו לא זוֹ בלבד שלא הוכַח כזאת, אף לא לכאורה, אלא שהוכח היפוכו של דבר. לבד מטענה בעלמא על ידיעת נציגי התובעת בדבר השימוש שנעשה במקרקעין, לא הציגו הנתבעים ראייה כלשהי לידיעת הבעלים - במועד שקדם לשנת 1998. להוכחת טענתם בדבר הסכמת נציגי התובעת לשהייתו במקרקעין, השליכו הנתבעים יהבם על טיוטת הסכם (נספח ט"ו לנ/8) על פיו ביקשה התובעת להסדיר חזקת הנתבעים במקרקעין. ב"כ המלומד של הנתבעים, ביקש ללמוד מהוראת סעיף 1 - הפותח במילים "אנו מחזיקים בהסכמתכם בחלק מחלקה 10 בגוש 6394 בהרצליה ..." - כי הנתבע מחזיק במקרקעין בהסכמת התובעת. סבורני כי יש בנספח ט"ו הנ"ל כדי ללמד היפוכם של דברים. מתצהירו של דוידי ומעדותו בבית המשפט - בה נתתי כאמור אמון - עולה כי רק בשנת 1998 הוא הבחין, לראשונה, בקיומה של סככת הטיפולים בחלקה 12 (סעיף 6.2 לת/1; פרוטוקול מיום 14/1/08 עמוד 19). עוד הצהיר מר דוידי כי מיד עם שגילה את הבנייה, דרש מהנתבע לסלק הסככה ולפנות המקרקעין. במסגרת המשא ומתן שהתנהל בינות הצדדים הוצע לנתבע לעגן את חזקתו בחלקה 10, תמורת תשלום דמי שימוש (סעיף 3 לנספח ט"ו). המסקנה העולה מטיוטת ההסכם מחודש נובמבר 2000 היא - כי התובעת לא נתנה הסכמתה לחזקת הנתבע במקרקעין, אף לא הסכמה שבשתיקה, שכן טיוטת ההסכם מלמדת על העדר הסכמה להמשך חזקתם של הנתבעים במקרקעין, אלא אם כן זו תעוגן בהסכם תמורת תשלום. משסירבו הנתבעים למוצע - הוגשה תביעה. משקבענו לעיל כי בניית המבנים בחלקה החלה אך בשִלהי 1996 או בתחילת 1997, ברי כי אין בחלוף שלוש שנים מעת שהוחל בבניית המבנים בחלקה - כדי להקנות לנתבעים מעמד של בני רשות, מה גם שהדבר נעשה שלא בידיעת התובעת ונציגיה. אני קובע, איפוא, כי הנתבעים לא עמדו באף אחד מהתנאים הדרושים על מנת להקנות להם מעמד של בני רשות בחלקה 12, גלל כן מעמדם בה כמסיגי גבול גרידא. 21. אף אם יונח - מה שאינו - כי הנתבעים רכשו מעמד של בני רשות במקרקעין, ברי כי רשות זו רשות חינם היא, שכן הנתבעים לא שילמו תמורה כלשהי בגין השימוש בהם. בנסיבות כגון דא קובעת ההלכה הפסוקה כי "רישיון חינם, ללא תמורה, אינו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישְיון" [ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד ל"א(3) 433; פרופ' נ. זלצמן, שם, עמ' 57]. הנתבע, בחקירתו הנגדית, הודה כי "מעולם לא שילמתי על כך לתובעת, היא הייתה צריכה לשלם לי. אני השבחתי להם את הקרקע" (פרוטוקול מיום 3/1/10 עמ' 1 שורות 24, 25). לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו כאילו עסקינן ברשות (ככול שיונח כי הייתה כזו) בלתי הדירה שכן "רק במקרים חריגים יכיר בית המשפט במצב בו הרישיון בלתי הדיר" [ע"א (ת"א) 1414/00 דן גת בע"מ נ' עונה יוסף מיום 3/12/01]. במקום אחר כתבתי (ת.א. 41306/04, העמותה לקידום מועדון הכדורגל נ' מנחם) כי רישיון חינם יוכר כבלתי הדיר (אם בכלל) בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: האחד, כאשר מדובר ברשות מפורשת להבדיל מרשות גרידא. השני, המחזיקים השקיעו במקרקעין השקעה ניכרת. השלישי, ההשקעה נעשתה ברשות מפורשת של בעל המקרקעין. בענייננו, לא זוֹ בלבד שלא ניתנה רשות מפורשת להחזיק במקרקעין ואין צריך לומר לבנייה בהם, אלא שנציגי התובעת (מר דוידי) התנגדו לחזקת הנתבעים במקרקעין מיד לכשנודע להם על בניית סככת הטיפולים בחלקה 12. 22. נוכח האמור והמקובץ לעיל אין מנוס מלהורות על סילוק ידי הנתבעים מחלקה 12, שכן האחרונים לא רכשו מעמד של בני רשות והינם מסיגי גבול בה. משהוכיחה התובעת בעלותה במקרקעין, זכאית היא על פי הדין לסעד סילוק היד המבוקש על ידה, בהעדר זכות לנתבעים, לה כפופה זכות הבעלות. פינוי מותנה בפיצויים - האומנם? 23. טענתם החילופית של הנתבעים הינה, כזכור, כי ככול שיורה בית המשפט על פינויים מהמקרקעין, הרי שיש להתנות מתן סעד זה בתשלום פיצויים. הנתבעים סמכו יתדות טענתם, לעניין גובה הפיצויים, על חוות דעתו של השמאי ברזילי מיום 1/5/06 (מוצג נ/1) אשר העריך את שוויים של המבנים בסך 83,100 $ נכון ל - 30/4/06. אף בטענה זו, כקודמותיה, לא מצאתי מאום ודינה להידחות. משבאנו לכלל מסקנה כי הנתבעים לא רכשו מעמד של בני רשות בחלקה, ברי כי אין הם זכאים לפיצוי כספי בגין סילוק ידם הימנה, אף לא בגין השקעותיהם במקרקעין. סוגייה זו של בנייה במקרקעי הזולת בלא זכות שבדין, מוסדרת בסעיף 21 לחוק המקרקעין, העוסק בבנייה במקרקעין מוסדרים, כבנדון דידן. סעיף 21(א) לחוק קובע כי במקרה כאמור, הברירה היא בידי בעל הבית האם להותיר המחוברים בידו או לדרוש סילוקם מהם. בענייננו, עתרה התובעת בתביעתה, בין היתר, להורות על הריסת המבנים על חשבון הנתבעים ולהחזיר המקרקעין כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. בכגון דא, הנתבעים אינם זכאים, על פי הדין, לתשלום כלשהו בגין הבנייה במקרקעין ולא זו בלבד אלא שהוצאות ההריסה והפינוי מוטלות על כתפיהם. 24. אף אם יונח כי הנתבעים רכשו מעמד של בני רשות במקרקעין - מה שאינו - גם אז הנתבעים אינם זכאים, בנסיבות העניין, לתשלום פיצויים בגין המבנים שהוקמו בחלקה, כמו גם בהקמת התשתיות בה. הלכה נודעת היא כי רישיון הניתן לביטול - כבענייננו - איננו מקנה לבעליו הזכות לפיצויים עקב ביטולו, אלא אך פיצוי בגין השבחת הקרקע בלבד, ואף זאת משיקולי צדק [ע"א 618/05, דיאמנטשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 3829, פיסקה 17 לפסק הדין]. אינני סבור כי שיקולי הצדק - בנסיבות מקרה דנן - מחייבים תשלום פיצויים לנתבע עקב פינויו מהמקרקעין. עסקינן במחזיקים אשר פלשו למקרקעין, עשו בהם כבתוך שלהם משך 6 שנים (עד להגשת התביעה) והפיקו רווחים מרכושה של התובעת, בלא להעלות לה דמי שימוש ראויים. על מה ועל שום מה יהיו זכאים הנתבעים לפיצוי כספי בגין השימוש שעשו במקרקעין. לא עסקינן, במקרה דנן, בשימוש רב שנים ו/או בבית מגורים שפינוי הנתבעים ממנו יותיר אותם חסרי קורת גג [השווה: רע"א 1156/02, 1238/02, עבד אל סלאם ח'יר נ' לידאי ניתן ביום 11/5/03]. יתר על כן, לא עסקינן, בנדון דידן, במקרה בו בר הרשות בנה ונטע במקרקעין מתוך ציפייה שיצר אצל בעליהם כי יהא רשאי להשתמש בהם דרך קבע (ראו: נ. זלצמן, שם, עמ' 24). בענייננו אנו, השימוש והבנייה נעשו על ידי הנתבעים בלא ידיעת התובעת ומיד לכשנודע לנציגיה (מר דוידי) על תחילת הבנייה (סככת הטיפולים) נדרש הנתבע לפנות את המקרקעין. חרף דרישה זו, בחרו הנתבעים להוסיף ולהקים בחלקה 12 מבנים נוספים, מבנה עץ שמשמש למגורים, מכלאת כבשים ומחסן. לא נכון איפוא לומר, בענייננו, כי הייתה ציפייה כלשהי מצד הנתבעים לקבלת פיצוי בגין השקעותיהם במקרקעין, עקב התנהגות התובעת. נמצא מהאמור, כי אף אם הייתי מניח כי הנתבעים "רכשו" מעמד של בני רשות במקרקעין, גם אז, שיקולי הצדק מובילים למסקנה כי אין הנתבעים זכאים לפיצוי כספי בגין המבנים שבנו, זה מקרוב, בחלקה 12. תשלום פיצויים כאמור, בנסיבותיו של מקרה דנן " ... הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" [דבר כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד ל"ט(2) 337]. 25. אין אני מתעלם כלל ועיקר מטענת הנתבעים על כי השקיעו במקרקעין, משך השנים, בתשתיות הניקוז, הכשרת שבילים ודרכים וכו', אשר הוערכו על ידי השמאי ברזילי בסך 15,000 $ (סעיף 7 לחוות הדעת). דא עקא, כי השקעה זו, ככול שיש בה כדי להשביח את המקרקעין, מתייחסת אף לחלקות 10 ו-11 שבגינן לא ניתנה לנתבעים רשות להתגונן מפני התביעה, וברי כי אין מקום לפצותם בגין השקעותיהם, הנטענות, בחלקות אלו. בהעדר אפשרות לקבוע את גובה ההשקעות בחלקה 12 - גם מטעם זה, אין מקום לפצות הנתבעים בגין השקעותיהם, הנטענות, בתשתיות והכשרת שבילים ודרכים. התוצאה 26. סוף דבר לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן - א. אני מורה לנתבעים לפנות ולסלק ידם מחלקה 12 בגוש 6594 - בגבולותיה כמסומן בתשריט המצורף לחוות דעת מומחה בית המשפט, מר שמעון ורזגר מיום 13/11/05 (מוצג במ/1) - כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. הריסת המבנים וסילוקם מחלקה 12 ייעשו על ידי הנתבעים ועל חשבונם תוך 60 יום מהיום. בתום תקופה זו תהא רשאית התובעת לסלקם בעצמה, על חשבון הנתבעים. ג. בנסיבות העניין, ובהתחשב במצבם הכלכלי של הנתבעים, איני מוצא כי יש לעשות צו להוצאות, כך שכל צד יישא בהוצאותיו. שימוש במקרקעיןמקרקעין