אחריות פלילית רכב תאגיד

בפניי תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעת, לטענתה, ביום 12.11.08, עת רכב אחר פגע ברכבה מאחור. התביעה הוגשה כנגד נהג הרכב הפוגע וכנגד הבעלים הרשומים של הרכב הפוגע. בפתח הדברים ברצוני להתנצל בפני הצדדים על השיהוי הניכר במתן פסק הדין, בשל תקלה. טענות התובעת לטענת התובעת, היא עוסקת בהשכרת רכבים והיא היתה הבעלים של רכב מ.ר. 42-554-62 (להלן: "הרכב") במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה. ביום 12.11.08 בעת שהרכב היה במהלך נסיעה בשד' ההסתדרות בחיפה הגיח רכב מסוג פולקסווגן טוארג מ.ר. 21-445-62 (להלן: "הרכב הפוגע") מאחור ופגע בו (להלן: "התאונה"). נהג הרכב, מר חגי סער (להלן: "סער"), בעת הרלבנטית סמנכ"ל בחברת השמה, מיהר למקום עבודתו ולפיכך לא החליף פרטים מלאים עם נהג הרכב הפוגע במקום התאונה, אלא רשם את מספר הרכב הפוגע ואת מספר הטלפון של הנהג. סער שוחח מספר פעמים בטלפון עם הנהג אולם זה ניתק עמו את הקשר. סער פנה באמצעות אנשי משרדו למשרד הרישוי על מנת לבדוק למי שייך הרכב הפוגע ודווח כי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה הבעלים הרשומים של הרכב הפוגע. לטענת התובעת, על שני הנתבעים לפצותה ביחד ולחוד - הנתבע 1, אשר היה הנהג ברכב הפוגע והנתבעת כבעלים ומתירת השימוש של הרכב הפוגע. הנתבע מס' 1 התובעת לא פירטה בכתב התביעה את פרטיו המלאים של הנתבע 1 - לא צירפה מספר תעודת זהות שלו ולא כתובת - אלא רשמה כי כתובתו היא "אצל הנתבעת 2". לא בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לנתבע 1 וממילא הוא לא התגונן מפני התביעה - לא הגיש כתב הגנה מטעמו ולא התייצב בבית המשפט. למעשה, לא ברור מיהו הנתבע 1 ואם אדם בשם זה אמנם נהג ברכב הפוגע. בנסיבות אלה, אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבע 1 ללא צו להוצאות. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, אין לתובעת עילת תביעה, שכן לא הוכח שהיא הבעלים של הרכב. הנתבעת טענה כי בחוות הדעת השמאית נרשם כי המבוטח הינו "דן רנט א קאר" ובהודעה על מקרה הביטוח שמסר סער נרשם כי הבעלים של הרכב הינו "אוויס בע"מ" ולא התובעת. הנתבעת טענה בסיכומיה כי היא לא היתה הבעלים בפועל של הרכב הפוגע בעת התאונה הנטענת, שכן מכרה אותו למגרש מכוניות בירכא ורק בשל הטלת עיקול על הרכב לא בוצעה העברת בעלות במשרד הרישוי. הנתבעת טענה כי היא לא המעבידה של הנתבע מס' 1, כי היא לא מכירה אותו וכי היא לא התירה לו לעשות שימוש ברכב הפוגע. עוד טענה הנתבעת כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר זכויות מהותיות ברכב אלא מדובר ברישום דקלרטיבי בלבד, וכי על התובעת להוכיח מי נהג ברכב ואת הקשר שלו לנתבעת. לטענת הנתבעת, התובעת לא עמדה בנטל הראיה להוכחת הבעלות על הרכב הפוגע ולכן דין התביעה להידחות. לחילופין, טענה הנתבעת כי גם אם ייקבע שהיא התירה שימוש ברכב הפוגע, אין להטיל עליה אחריות בהעדר התרשלות מטעמה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את ראיותיהם ואת טיעוניהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל. להלן אפרט את הטעמים להכרעתי זו. בעלותה של התובעת על הרכב ראשית, נסיר מעל הפרק טענה זו. התובעת הציגה רשיון רכב על שמה - "דן רכב ותחבורה ד.ר.ת." לרכב שמספר הרישוי שלו הינו 42-554-62. תאריך הבעלות על הרכב, ככתוב ברשיון, הינו מיום 28/01/2007 עד ליום 27/01/2011 (הודעת התובעת לביהמ"ש מיום 17.3.11). בכך נסתם הגולל על טענת הנתבעת כי התובעת לא היתה הבעלים של הרכב במועד התאונה. האחריות לארוע התאונה עוד אקדים ואומר כי אני מקבל את עדותו של סער - אשר היתה עדות יחידה למעשה, אשר לא נסתרה במאום, ואשר אף היתה אמינה ומהימנה - באשר לאופן התרחשות התאונה. סער העיד כי עמד עם הרכב ברמזור אדום מתחת למחלף הקריות. הרמזור התחלף לירוק והוא החל בנסיעה איטית. הרכב הפוגע פגע בו מאחור במהירות (ע' 4 ש' 14-18; ע' 8 ש' 15-17). גרסתו העובדתית של סער אף נתמכת בתמונות הנזק ("ת/2"). אני קובע כי האחריות לתאונה מוטלת לפתחו של נהג הרכב הפוגע, אשר פגע ברכב התובעת מאחור. אחריותה של הנתבעת אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, שהיא לא היתה הבעלים של הרכב הפוגע בעת התאונה. את הטעמים לכך ניתן לחלק באופן עקרוני לשני מישורים - האחד פורמלי והשני מהותי. במישור הפורמלי הנתבעת הודתה בסעיף 5 לכתב הגנתה כי "רכב מס' 2144562 אכן בבעלות הנתבעת". נציג מטעם הנתבעת אף חתם (בצירוף חותמת החברה) על תצהיר לתמיכה בכתב ההגנה, בו נרשם ברחל בתך הקטנה כי "האמור בסעיף 5 בכתב ההגנה הוא בידיעתי האישית" (ס' 3 בתצהיר) וזאת בשונה משאר הסעיפים בכתב ההגנה אשר צויין לגביהם כי ההצהרה היא למיטב ידיעתו, עפ"י ייעוץ משפטי שקיבל. מדובר בהודאת בעל דין "משפטית-פורמאלית", אשר פוטרת את התובעת מהבאת ראיות בעניין נשוא ההודעה ואשר הנתבעת אינה רשאית לחזור בה ממנה, אלא ברשות בית המשפט. במקרה שבפנינו אין מקום ליתן רשות לנתבעת לחזור בה מהודאתה, משלא הוצגו טעמים המצדיקים זאת. יפים לענייננו דברי כב' השופט י' מצא ברע"א 54/88 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 163: ".7הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמאלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך (כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון), מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה. מהודאה כזאת אין בעל דין רשאי לחזור בו, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע לכך (תקנה 104לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). רשות כזאת עשויה, לרוב, להינתן על יסוד הטענה שההודאה נעשתה בטעות (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 430). כן עשויה להישמע (אם תיאמן) הטענה, "כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או לא מדעת, או שתוכנה אינו אמת" (כלשון השופטת נתניהו בע"א 375/84 ד' עדן בשם עיזבון המנוח א' עדן ז"ל נ' מ' אל פאגורי ואח' [1], בעמ' 238)." די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת היתה הבעלים ומתירת השימוש ברכב הפוגע, אך לא מצאה לנכון למסור פרטים אודות נהג הרכב הפוגע. בנסיבות אלה, התובעת לא אמורה היתה להוכיח כי הנתבעת הינה לא רק הבעלים הרשומים של הרכב הפוגע אלא אף הבעלים בפועל. נושא זה למעשה כלל לא היווה פלוגתא עד לפתח ישיבת ההוכחות. ב"כ הנתבעת טען לראשונה בדיון כי הנתבעת אינה הבעלים של הרכב הפוגע על אף רישומה כבעלים במשרד הרישוי. ב"כ הנתבעת הוסיף וטען כי הרכב הפוגע נמכר על ידה למגרש מכוניות לפני התאונה, וכי לא נעשתה העברת בעלות בשל עיקול שהוטל על הרכב הפוגע. לדברי ב"כ הנתבעת, בעת התאונה לא היה הרכב בחזקתה אלא בחזקת צד שלישי. אותו צד שלישי נותר עלום. הנתבעת לא חשפה את שמו ואת זהותו של אותו צד שלישי נטען, כמו גם את זהות מגרש המכוניות הנטען. הנתבעת לא הציגה בדיון מסמך כלשהו שיתמוך בגרסתה. הנתבעת לא הציגה תצהיר לתמיכה בטענה הטענה בדבר מכירת הרכב הפוגע. הנתבעת לא הציגה תצהיר לתמיכה בבקשתה לחזור בה מהודאתה הפורמלית לעניין הבעלות ברכב, אשר יבסס את הסיבה לטעות הנטענת. למעשה, הנתבעת לא נתנה כל הסבר למקור הטעות הנטענת. הטענה היחידה שהוצגה, בדבר טעות כביכול במשרד ב"כ הנתבעת, טענה שאף היא לא גובתה בתצהיר, אין בה כדי להסביר את חתימת מנהל הנתבעת 2 על התצהיר שתמך בכתב ההגנה (יוער כי בתצהיר היו ליקויים - המצהיר לא זוהה בשמו, לא במקום המיועד לכך בראש התצהיר ואף לא באימות החתימה, אך בגוף התצהיר המצהיר הצהיר כי הוא מנהל הנתבעת 2 וחתם על התצהיר בצירוף חותמת החברה). ישיבת ההוכחות התקיימה כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה, בשל העברת התיק מבית המשפט ברמלה לבית המשפט בחיפה ובשל בקשות הצדדים לדחיות מועדי הדיון. כלומר, היתה לנתבעת תקופה של כשנה וחצי לגלות את ה"תקלה" בכתב הגנתה ובתצהיר התומך בו. במהלך תקופה זו יכולה היתה הנתבעת להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה והתצהיר, בקשה לצרף לתיק ביהמ"ש ראיות ומסמכים לעניין מכירת הרכב, בקשה להתיר לה משלוח הודעה לצד ג', בקשה להעברת התיק לפסים של סדר דין רגיל, או כל בקשה אחרת כפי שתמצא לנכון. למותר לציין כי כל בקשה כזו צריכה היתה כשלעצמה להיתמך בתצהיר אשר יסביר את פשר ההודאה הפורמלית בבעלות על הרכב הפוגע, את מקור הטעות הנטענת שהובילה להודאה ואת האופן בו טעות זו נתגלתה. לכל הפחות, אם גילתה הנתבעת את הטעות הנטענת, מתבקש היה כי תגיש בקשה לדחיית מועד הדיון. לחילופי חילופין, היה על הנתבעת להתכבד ולהביא עמה לדיון את המצהיר מטעמה, על מנת שיתמוך את הבקשה שזה מקרוב באה לחזרה מהודאה פורמלית, בגרסה עובדתית ברורה, כמעין תחליף להגשת תצהיר. הנתבעת בחרה שלא לפעול בדרך מקובלת ובמקום זאת בחרה להודיע בפתח ישיבת ההוכחות, כי היא כלל לא זימנה את המצהיר מטעמה לדיון, וזאת הגם שהתברר כי הנתבעת היא זו אשר עמדה על קיום הדיון ואף דרשה מהתובעת להביא לדיון את העד מטעמה (סער). משאולצה התובעת להגיע לדיון, התנגדה לבקשה לדחותו, בייחוד לאחר שהביאה את העד מטעמה לישיבה, לאור דרישת הנתבעת לעשות כן. יצויין כי ב"כ התובעת הצהירה כי ב"כ הנתבעת שוחח עמה מספר פעמים לפני ישיבת ההוכחות וציינה כי כלל לא הועלתה טענה שהנתבעת איננה הבעלים של הרכב הפוגע או שהיא איננה המעבידה של הנתבע 1, אלא נטענה טענה כי אין אחריות שילוחית של מעבידה לאופן נהיגתו של עובד שלה. בשים לב לכלל נסיבות העניין - בהעדר בקשה נתמכת בתצהיר לאפשר לנתבעת לחזור בה מהודאתה הפורמלית המחייבת בדבר בעלות ברכב הפוגע; בהעדר מצהיר מטעם הנתבעת שיוכל ליתן גרסה עובדתית לתמיכה בבקשה האמורה; בהעדר מסמך בכתב או קצה ראיה כלשהי אשר תתמוך את טענת הנתבעת כי יש לאפשר לה לחזור בה מהודאתה האמורה; לאור העובדה כי מדובר בתיק שאמור היה להתנהל בסדר דין מהיר ולהסתיים בישיבה אחת; לאור עמידתה של הנתבעת על קיום הדיון ודרישתה של הנתבעת להביא את העד מטעם התובעת לישיבת ההוכחות חרף ידיעתה כי המצהיר מטעמה לא יגיע לאותה ישיבה - דחיתי את בקשת הנתבעת לאפשר לה לחזור בה מהודאתה האמורה ולדחות את מועד הדיון, כמפורט בהחלטה שניתנה בדיון. לנתבעת היו הזדמנויות רבות לתקן את מחדליה הנטענים, אך היא בחרה שלא לעשות כן. היא אף עמדה על קיום ישיבת הוכחות רק על מנת לבקש בפתחה להפוך את הפלוגתאות בתיק על פיהן ולבקש את דחיית מועד הדיון. התנהלותה הדיונית של הנתבעת בתיק זה איננה מקובלת. משנדחתה בקשת הנתבעת, נותרנו אפוא עם הודאתה בבעלות על הרכב הפוגע. במישור המהותי למעלה מן הצורך, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל להראות כי הרכב נמכר לצד ג' והיא נותרה רשומה כבעלים באופן פורמאלי בלבד, ועל כן אין להטיל עליה אחריות לנזקי התובעת. אכן, עצם הרישום של הנתבעת כבעלים של הרכב הפוגע במשרד הרישוי, אינו מצביע בהכרח על בעלות בפועל, שכן מקובל לומר כי הרישום איננו קונסטיטוטיבי, אלא דקלרטיבי בלבד. ההלכה בעניין זה נקבעה בע"א 485/64 ש' חסיד ושות' בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד יט(1) 586, 588, וכן בע"א 299/74 גולומב נ' לבנשטיין, פ"ד כט(2) 837, 839, שם נקבע כי: "רשיון הרכב משמש ראיה לכאורה לזהותם של הבעלים של הרכב ותו לא, ואין ספק כי אין לרשיון אופי קונסטיטוטיבי...". הלכה זו שבה ואושרה ברע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464, 473: "...נראה לי כי כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות אף שחשיבותו רבה ואף שרישום הנעשה שלא כראוי תוך התרשלות עלול להעמיד עילת תביעה למי שהסתמך עליו, כנגד הגורמים המטפלים ברישום...". הגם שעצם רישום הבעלות במשרד הרישוי איננו קונסטיטוטיבי, חשיבותו, כאמור, רבה. הרישום בהחלט מהווה ראשית ראיה לבעלות בפועל, והנטל להוכיח אחרת עובר לבעלים הרשומים. טול, למשל, מקרה של תאונת "פגע וברח" אשר הותירה נזק לרכוש. "קצה החוט" היחידי שבידי הנפגע אל הנהג הפוגע הינו הבעלים הרשום. בענייננו, דומה מצב הדברים במידה רבה למצב מעין זה שבו רכב פוגע ברכב אחר ומסתלק מן המקום, וכל אשר יש בידי בעל הרכב הנפגע (או בעל רכוש אחר אשר ניזוק) הוא מספר הרישוי של הרכב הפוגע. טעמים כבדים של צדק, מוסר וסדר ציבורי ראוי, ולמצער - טעמים של מדיניות משפטית, מחייבים להטיל על הבעלים הרשום להוכיח כי אינו הבעלים בפועל, ככל שהוא טוען שזה מצב הדברים. במקרה שבפנינו לא עמדה הנתבעת בנטל זה. הנתבעת טענה כי מכרה את הרכב הפוגע למגרש מכוניות, אך לא העבירה את הבעלות ברכב בשל עיקול שהוטל עליו. הטענה לא הוכחה והיא אף איננה הגיונית בנסיבות העניין. ראשית, כמפורט לעיל, טענת הנתבעת בעניין מכירת הרכב הועלתה לראשונה בישיבת ההוכחות. לא רק שלא נטענה בכתב ההגנה מטעם הנתבעת והיא בבחינת שינוי חזית אסור, משהתובעת התנגדה לו, היא אף נוגדת את האמור בכתב ההגנה ובתצהיר האימות לפיו המצהיר הצהיר מידיעתו האישית (בשונה משאר הטענות בכתב ההגנה לגביהן נאמר כי הן נכונות למיטב ידיעתו) כי הרכב הפוגע הינו בבעלות הנתבעת. אפילו מורשית היתה הנתבעת להישמע בטענתה בדבר העדר בעלות ברכב, עצם העיתוי של העלאת הטענה, עצם העובדה שטענה זו נטענה בניגוד גמור לטענות אחרות שגובו בתצהיר, נתונים אלו כשלעצמם נראים כמקטינים מאד את ההסתברות לנכונות הטענה. המשקל המיוחס לנתונים אלה אף מתחזק בשים לב להעדר תמיכה עובדתית בתצהיר לטענה, ולחזקה הראייתית העולה מכך שהנתבעת בחרה שלא להביא את המצהיר מטעמה להיחקר בדיון בנוגע לטענה, ובשים לב להעדרו של הסבר הגיוני, או הסבר כלשהו, לטעות כביכול שהביאה את הנתבעת לטעון טענה הפוכה. שנית, הרכב הפוגע הינו רכב יוקרה, מסוג פולקסוואגן טוארג, אשר עלותו גבוהה מהממוצע ואין הדעת נותנת כי אדם ירכוש רכב ממין זה, אם הוא מעוקל ולא ניתן לרשום אותו על שמו. שלישית, גם אם נמכר הרכב ולא הועברה הבעלות, היה על הנתבעת להציג אסמכתא כלשהיא להוכחת המכירה: הסכם מכר, זכרון דברים, אישור בכתב על העברת זכויות ברכב הפוגע לצד ג', אישור בדבר מסירת חזקה, העתקי שיקים, חשבונית מס כדין, קבלה עבור התשלום בגין מכירת הרכב, למצער אישור חתום בדבר תשלום במזומן. מאומה. אף ראיה כזו לא הוצגה. למעשה כלל לא צויינה זהותו של צד ג' אשר רכש את הרכב לפי הטענה, אפילו לא כטענה בעל פה, שאינה נתמכת בראיה. הטענה בדבר מכירה נותרה כטענה סתמית, שנטענה בעלמא. סיכום ביניים - בין אם לאור הודאת הנתבעת בבעלות, ובין אם לאור אי-עמידתה בנטל לסתור את החזקה העולה מהיותה רשומה כבעלים, נקודת המוצא הינה כי הנתבעת היא בעלת הרכב הפוגע. משמעות הבעלות ברכב הנתבעת טענה כי הנתבע 1 אינו עובד שלה, כי היא אינה מכירה אותו ועל כן אין להטיל עליה אחריות שילוחית למעשיו. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה מי כן נהג ברכב הפוגע בעת התאונה, הגם שהנטל לעשות כן מוטל עליה - כבעלים של הרכב הפוגע, ועל כן רואים אותה כאילו מורשה מטעמה נהג ברכב בעת התאונה והאחריות לתאונה מוטלת עליה וזאת לפי החזקה הדומה לזו שקבועה בסע' 27ב. לפקודת התעבורה [נוסח חדש], הקובע כדלקמן: "27ב. (א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק. (ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם." סעיף זה קובע חזקה עובדתית לפיה הנוהג ברכב הוא בעליו או מורשה מטעם הבעלים, אלא אם הוכיחו הבעלים אחרת. בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 390, נקבע כי בעניין חזקת אחריות בעלי הרכב אין כל הבדל בין תאגיד לבין אדם בשר ודם: "מה הדין אם בעל הרכב הוא תאגיד? התשובה הינה, כי אין כל הבדל רלוואנטי, לעניינה של הוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בין בעל רכב שהוא בשר ודם לבין בעל רכב שהוא תאגיד. תאגיד כבעל רכב צריך לשמור רישומים שיהא בהם כדי לזהות את הנוהג בפועל. אם התאגיד נמנע מכך, מוטלת עליו אחריות פלילית אישית. ההנחה שהחוק יוצר - לפיה הבעלים עצמו נהג ברכב - עשויה להתגשם, הלכה למעשה, באמצעות אורגן מוסמך שינהג ברכב. כאמור, ביסוד האחריות לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אינה מונחת הנחה זו, שכן בעל רכב אינו משתחרר מאחריותו אם הוא מוכיח כי הוא עצמו לא נהג ברכב. אכן, ביסוד האחריות לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מונחת חובתו של בעל הרכב לדעת מי נהג ברכב, וחוסר הידיעה הוא המקור לאחריות. לעניין חוסר ידיעה זה אין כל שוני בין בעל רכב שהוא בשר ודם לבין בעל רכב שהוא תאגיד...". בתי המשפט החילו בתביעות אזרחיות חזקה דומה לזו הקבועה בסעיף 27ב. הנ"ל, עוד טרם חקיקתו של סעיף זה. נקבע, כי הנטל להוכיח מי נהג ברכב המזיק מוטל על בעל הרכב, שכן הוא בעל הכלים הטובים ביותר לאתר את הנהג וקיימת חזקה שהוא יודע מי נהג ברכב ולכן הוא צריך לזהותו. אם לא נסתרה החזקה - תוטל אחריות על בעל הרכב. הכלל בהקשר זה הוא פשוט וברור: "... בהעדר הוכחה סותרת, הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או נוהג ברשותו" [ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81, 86-87]. ההגיון שבבסיס חזקה זו הוסבר בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, 666: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכב של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". ראו גם ע"א 20/64 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(3) 426. תוצאה במקרה שלפנינו הנתבעת לא הוכיחה מי נהג ברכב שבבעלותה בעת התאונה. הנתבעת לא הוכיחה כי נהג הרכב הפוגע אינו עובד שלה כנטען, מנהל שלה, או מורשה אחר מטעמה. הנתבעת אף לא מצאה לנכון למסור פרטים כלשהם אודות נהג הרכב הפוגע. נותרנו, אפוא, עם מסקנה בדבר בעלותה של הנתבעת ברכב הפוגע, עם מסקנה מתבקשת בדבר היותה מתירת השימוש ברכב הפוגע, עם העובדה כי הנתבעת לא מצאה לנכון למסור פרטים כלשהם אודות נהג הרכב הפוגע, עם חזקה לפיה נהג הרכב הפוגע היה מי מעובדי הנתבעת, ממנהליה או מורשה אחר מטעמה של הנתבעת, וכן עם אחריות ברורה של נהג הרכב הפוגע להתרחשות התאונה. כאמור, די בכך כדי להביא לקבלת התביעה. הנזק התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת שמאי. השמאי מטעם התובעת לא נחקר על חוות דעתו וטענותיה בנושא הנזק לא נסתרו. סיכום התביעה כנגד הנתבע 1 נמחקת ללא צו להוצאות. על הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע סכום של 17,682 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 12.11.08 ועד היום. כמו כן תשלם הנתבעת מס' 2 לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים מהיום. ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ב, 16 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. אחריות פליליתרכבמשפט פלילי