הסכם שער טרחה ברוסית - החלפת עורך דין

בפניי תביעה כספית על סך של 63,750 ₪ לתשלום שכר טרחת עורך-דין. רקע עובדתי התובע הינו עורך-דין במקצועו. הנתבעת, שעלתה ארצה מחבר-העמים בשנת 2001, פנתה אל התובע במהלך שנת 2006, על מנת שייצג אותה בתביעה לבית-הדין לעבודה נגד מעסיקתה לשעבר, חברת לאופר (להלן: "המעסיקה"). היקף התביעה, שהוגשה על-ידי התובע לבית-הדין לעבודה בשם הנתבעת, עמד על סך של כ-175,000 ₪ (להלן: "התביעה"). בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה בשפה הרוסית, שאין מחלוקת ביחס לתרגומו לשפה העברית (על אף שהתובע לא הגיש תרגום כדין). ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה ולתצהירו של התובע (סומן ת/1) ואילו תרגומו לעברית סומן ת/2 (להלן: "ההסכם"). הפסקה הראשונה לסעיף 2 להסכם, אשר חלק ממנה הודפס ובחלק הנותר הושלמו פרטים בכתב-יד, קובעת כדלקמן: 2. דמי קבלת שירותים משפטיים בעניין שלעיל כתב תביעה נגד לאופר אני מסכים/מסכימה לשלם לך שכ"ט 45% מסכום הזכייה או מסכום הפסוק על ידי בית המשפט, בשיעור של [החלקים שנכתבו בכתב-יד מסומנים בקו תחתון; המחיקות נעשו במקור – א.ל.ע.] ואילו בפסקה השנייה לסעיף זה, שכולה תוספת בכתב-ידו של התובע, צוין כדלקמן: אם אני אסגור עניין עם הנתבעים מאחורי הגב של העו"ד, כלומר אגיע עם הנתבעים לפשרה ללא השתתפותו של עו"ד, אז מתחייבת לשלם לו שכ"ט בשיעור 15,000 דולרים ארה"ב בתוך 10 ימים מיום דרישתו. הנתבעת חתמה בשולי הפסקה הראשונה של סעיף 2 ואילו התובע חתם בשולי הפסקה השנייה של אותו סעיף. לשם הנוחות, ולאור חשיבות הדברים, מצורף העתק צילומי של העמוד הראשון של ההסכם, ובו סעיף 2 הנ"ל, וזאת על מנת להדגים את השינויים והתוספות ואת מיקומי החתימות של הצדדים: בנוסף לכך קבע סעיף 8 להסכם כדלקמן: במידה ואחליט להפסיק טיפול בתיק מסיבה כלשהי ו/או להעביר את התיק לעו"ד אחר, הנני מתחייבת לשלם את כל הוצאות בעניין ששילם עו"ד, את שכ"ט עו"ד המוסכם לפי הסכם זה וגם שכ"ט עו"ד הפסוק ע"י ביהמ"ש. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הפסיקה את ההתקשרות בינה לבין התובע ופנתה לעורכת-דין אחרת לשם ייצוגה בתביעה. כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הגיעה לבסוף לפשרה עם המעסיקה, שלא באמצעות התובע, אם כי הצדדים נחלקו ביניהם ביחס לסכום הפשרה, כאשר הנתבעת הביאה ראיות לכך שסכום הפשרה עמד על סך של 4,000 ₪ בלבד, בעוד שהתובע טען כי סכום הפשרה היה גבוה בהרבה. הטענות התובע טען בתביעתו כי לאור העובדה שהנתבעת החליטה להפסיק את ההתקשרות עמו והגיע לפשרה עם המעסיקה שלא באמצעותו, הרי שחלות ההוראות שנקבעו בפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם, המחייב את הנתבעת לשלם לו סך מוסכם של 15,000$, ובסך הכול 63,750 ₪. התובע לא הכחיש, כמובן, שחתימתה של הנתבעת אינה מתנוססת בשוליה של פסקה זו, אך טען כי חתימתה של הנתבעת בשולי הפסקה הראשונה של סעיף 2 להסכם התייחסה גם לפסקה השנייה של סעיף זה ואישרה אף אותה. הנתבעת, מצידה, טענה כי הפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם הוספה על-ידי התובע ללא הסכמתה ומבלי שחתמה ליד התוספת. עוד הצביעה על הנתבעת על העובדה כי הסכום שקיבלה לידיה מן המעסיקה בעקבות הפשרה עמד על 4,000 ₪ בלבד, והצביעה בהקשר זה על חוסר הסבירות שבדרישתו של התובע, אשר שימש כבא-כוחה. ההליכים התביעה הוגשה במקורה בסדר-דין מקוצר, ולאחר דיון בבקשת רשות להתגונן ניתנה לנתבעת רשות זו והתביעה עברה לפסים של סדר-דין רגיל. לאחר שניסיונות בית-המשפט להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת עלו בתוהו, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, ובדיון שהתקיים בפניי אתמול נחקרו התובע והנתבעת על תצהיריהם. לאחר שהתובע טען כי אינו מוכן לסיכומים בעל-פה מיד לאחר השלמת החקירות, וזאת למרות שהובהר לצדדים מראש בהחלטתי כי כך ייעשה, דחיתי את הסיכומים בעל-פה בכ-24 שעות, ואלו נשמעו בפניי היום. מכאן פסק-דיני זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכובד-ראש בכתבי-הטענות, בתצהירים ובמוצגים, ולאחר ששמעתי את חקירות המצהירים על תצהיריהם ואת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל חלק מוגבל בלבד מן התביעה. אפרט אפוא את עיקרי הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו. ככלל, עדותה של הנתבעת עוררה בי אמון רב ואני סבורה כי יש לקבל את טענתה כי הפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם הוספה על-ידי התובע שלא בידיעתה או, למצער, שלא בהסכמתה. במלים אחרות, אני סבורה כי יש לקבל את טענתה של הנתבעת לפיה להעדר -החתימה בשולי הפסקה השנייה של סעיף 2 להסכם יש משמעות של אי-אישור פסקה זו, אשר נוספה להסכם בכתב-ידו של התובע, וזאת בין אם פסקה זו הוספה לאחר שהנתבעת חתמה על ההסכם, קרי שלא בפניה, ובין אם זו הוספה להסכם בנוכחות הנתבעת, אך האחרונה סירבה לחתום בשוליה. בהקשר זה יצוין עוד כי גרסתה של הנתבעת הייתה מהימנה ועקבית וכי היא חזרה על גרסתה זו מספר פעמים, למשל כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון בפני כבוד הרשמת י' גרינוולד (כתוארה אז) מיום 31.1.10: ש. כשהיית אצל עורך דין בנרי בפעם הראשונה וחתמת על הסכם שכר הטרחה, האם הועלה הנושא של סגירת התיק מאחורי גבו? ת. היה בהסכם. ש. איפה בהסכם, באיזה סעיף? ת. אני מקריאה מסעיף 2 ששם כתוב בכתב יד. ש. את ראית את ההסכם הזה? ת. ראיתי אך לא חתמתי על הסעיף בנפרד. ש. על איזה סעיף כן חתמת בנפרד? ת. לא חתמתי על שום דבר בנפרד מסעיפי ההסכם. מדובר על שכר טרחה. ש. חתמת או לא חתמת? ת. חתמתי על ה 45 אחוז בסעיף 2. ש. זאת החתימה שלך? ת. כן. ש. הסעיף הזה היה בפנים, נכון? ת. לא. ש. מקודם אמרת שהוא היה בפנים ולא חתמת לידו? ת. זה היה ולא חתמתי. ש. זה היה ולא חתמת? ת. נכון. מצד שמאל לסעיפים 4 ו 5 כתוב בוטל. ש. זה ההסכם שחתמת עליו, אני מציג לך אותו? ת. כן. ש. חלק מההסכם שהוא כתוב בו, ואת לא חתמת על הסעיף הספציפי הזה, אך חתמת על כל ההסכם, זה לא אומר שכל הסעיפים כלולים בו? ת. אז למה חתמתי בסעיף 2, בתחתית העמוד ובסוף ההסכם? [עמ' 7-6 לפרוטוקול מיום 31.10.11, שורה 22 ואילך.] אני מוצאת חיזוק לגרסתה של הנתבעת גם בטענות התובע עצמו, אשר ראה בפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם כעניין מרכזי, כפי שהגדיר זאת הוא עצמו בחקירתו. בנסיבות אלה, ולאור העובדה כי מדובר בעורך-דין במקצועו, היה מקום כי התובע ידאג לכלול הסכמה זו בהסכם, בין אם נתן לנתבעת לעיין בו טרם חתימתה עליו ובין אם לאו, ועל כל פנים בוודאי שמצופה כי ידאג להחתים את הנתבעת בשוליה של תוספת מרכזית זו, כפי שהקפיד לעשות ביחס לתיקונים אחרים שנעשו בהסכם בכתב-יד. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובע מחק בעצמו את סעיפים 4 ו-5 להסכם והדגיש – לרבות בסיכומיו – כי לא חתם בשולי המחיקה, שכן סבר כי אין המדובר בסעיפים חשובים. אף מכלל זה ניתן להבין כי הפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם הייתה משמעותית בעיני התובע, כפי שאף הדגיש כל העת, כך שהלה דאג לחתום בשוליה. מכאן, שהיה מצופה כי התובע ידאג להחתים גם את הנתבעת על תוספת זו. לסיכום, העובדה כי מדובר בתוספת משמעותית מאד להסכם, ולא בשינוי זניח, שיש בה כדי לשנות מהסכמתם הבסיסית של הצדדים בנוגע לתשלום שכר-טרחה באחוזים מן הסכום שייפסק; העובדה כי מדובר בתוספת של פסקה שלמה ומלאה; והעובדה כי התובע עצמו סבר כי יש מקום לחתום לידי תוספות משמעותיות להסכם המודפס הבסיסי – כל אלו מחזקות עד מאד את גרסתה של הנתבעת ומצביעות על כך שיש לפרש את העובדה שהתובע לא דאג להחתים את הנתבעת בשולי הפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם כפועלת לחובתו. מכלל האמור לעיל עולה, כי לא הושגה כל הסכמה חוזית בין הצדדים לפיה הנתבעת תשלם לתובע סך של 15,000$ במקרה של הפסקת ההתקשרות ביניהם והגעה לפשרה עם המעסיקה שלא באמצעותו. מעבר לדרוש יצוין כי טענתו של התובע, לפיה הנתבעת הגיעה לפשרה עם המעסיקה בסכום הגבוה מ-4,000 ₪, לא הוכחה על-ידו. בנסיבות אלה, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת, לפיה סכום הפשרה עמד על סך של 4,000 ₪ בלבד, כאשר גרסה זו נתמכה במסמכים הבאים שצורפו על-ידי הנתבעת: שיק של חברת לאופר על סך של 4,000 ₪, אישור העדר תביעות, ובקשה לדחיית התביעה שהוגשה לבית-הדין לעבודה, במסגרתה הודיעו הנתבעת והמעסיקה כי הגיעו ביניהן להסכמה בנוגע לתשלום סך של 4,000 ₪ לסילוק כל תביעות הנתבעת מן המעסיקה. בהקשר זה יש לציין כי התובע הקדיש מאמץ רב לבירור השאלה אם הסכום ששולם לנתבעת בגין הפשרה משקף את הסכום האמיתי לו הייתה הנתבעת זכאית בגין תביעתה. אכן, הנתבעת הודתה כי הסכימה לתשלום זה, שהינו כפי הנראה נמוך מן הסכום שלו הייתה זכאית בתביעתה, וזאת עקב שריפה שפרצה בביתה, בעקבותיה נזקקה לכסף. ברם, נראה על פניו כי ההפרש בין הסכום שלו הייתה זכאית הנתבעת לבין הסכום שלו זכתה לבסוף במסגרת הפשרה לא היה כה גבוה. זאת, הואיל ובפרוטוקול הדיון בבית-הדין לעבודה קיימת אינדיקציה לפיה הוצע לנתבעת, למעשה, להסכים לקבלת סך של 5,920 ₪ לסילוק תביעתה; ומכלל הראיות שהובאו בפניי - וכמובן מבלי לפסוק דבר וחצי דבר בעניין זה שלא נתברר עד תום בפניי - נראה כי סכום זה משקף בקירוב את הסכום שלו הייתה זכאית הנתבעת מן המעסיקה. אדרבא, היה זה דווקא התובע שיעץ לנתבעת שלא להסכים לסכום פשרה זה. בהקשר זה לא למותר לציין כי על פני הדברים נראה כי התביעה שהוגשה על-ידי התובע עבור הנתבעת נופחה בשיעור ניכר לעומת הסכום שלו הייתה זכאית בפועל, כך שסכום התביעה (175,000 ₪) לא שיקף כלל את הסכום בו הייתה הנתבעת עתידה לזכות בסופו של עניין. בנסיבות אלה, הרי שהתובע לא הוכיח כי הנתבעת התפשרה בסכום שהיה בלתי סביר או בלתי הגיוני. בעניין זה יצוין עוד כי כאשר נדרש התובע להבהיר כיצד הוא מבסס הערכתו המקצועית, לפיה הנתבעת הייתה זוכה לקבלת סכום פיצוי גבוה יותר (כגון סך של 45,000 ₪ בו נקב בכתב התביעה) לא ידע התובע לבסס דרישה זו, והיפנה לפסיקה שלא צורפה על ידיו. בסיכומיו היום היפנה התובע לפסק-דין שניתן על-ידי כבוד השופטת סאמט בע"ב 2972/04, ואשר לכאורה נפסק לתובע שם סכום פיצוי מיוחד. אלא שהתובע לא הגיש את פסק-הדין ואף לא התייחס לעובדותיו בהשוואה לעובדות בענייננו. בנסיבות אלה, ולאור העובדה כי סכום הפשרה שהנתבעת הגיעה עם המעסיקה עמד על סך של 4,000 ₪ בלבד, אף לוּ הייתה מוכחת הטענה כי בין הצדדים קיימת הסכמה חוזית, לפיה הנתבעת תשלם לתובע סך של 15,000$ במקרה של הפסקת ההתקשרות ביניהם והגעה לפשרה עם המעסיקה שלא באמצעותו, עדיין הייתה נשאלת השאלה אם מדובר בהסכמה סבירה, שנעשתה בתום-לב ומתוך חובת הנאמנות של עורך-דין ללקוחו, לפיה הלקוח ישלם לבא-כוחו סך של כמעט פי 10 מסכום זכייתו במשפט, והאם יש לקיים הסכם כזה כלשונו, במיוחד כאשר מדובר ביחסי עו"ד-לקוח. כמו כן היה מקום לבחון שאלה זו גם לאור הכלל, לפיו יש לפרש הסכם לרעת מנסחו, בעיקר כאשר מדובר במנסח שהינו הצד "החזק" להסכם (עורך-דין לעומת לקוחתו, שהינה גם עולה חדשה וחסרת כל השכלה משפטית). ראו והשוו: ע"א 4651/95 בני סעיד חמודה קבלני עבודות קווי מים ביוב וניקוז (שותפות רשומה) נ' המועצה המקומית עראבה, פ"ד נ(5) 81 (1997). בנוסף לכך היה מקום לבחון שאלה זו גם לאור אומד דעתם של הצדדים, כאשר ברור כי הצדדים התכוונו מלכתחילה להבטיח את שכר טרחתו של התובע בקבלת אחוזים מסכום הזכייה, אם תהיה כזו, ואין כל היגיון מבחינת הנתבעת בתוספת סעיף "קנס" השולל, למעשה, כליל את שיקול-דעתה ביחס לייצוגה במשפט והגעה לפשרה. ברם, לאור המסקנה שאליה הגעתי בדבר ההסכמה החוזית הנטענת בין הצדדים, הרי שאוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון. מכלל האמור לעיל, הרי שלכאורה לא נותר עוד כל בסיס לתביעתו של התובע. אף-על-פי-כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פעל עבור הנתבעת בהגשת התביעה וקיום ההליכים בפני בית-הדין לעבודה, וכי בסופו של עניין הנתבעת זכתה לפיצוי מסוים מן המעסיקה. בנסיבות אלה אני סבורה כי יש לבחון את השאלה אם בכל זאת מגיע לתובע שכר ראוי בגין עבודתו. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל דעה כי יש לפסוק לתובע את הסך שעליו הוסכם למעשה מלכתחילה בין הצדדים, קרי 45% מסכום הזכייה של הנתבעת, כלומר 45% מ-4,000 ₪, ובסך הכול 1,800 ₪. בהקשר זה יש להעיר שתי הערות: ראשית, בפרוטוקול הדיון, שהתקיים בפניי ביום 9.3.11 (עמ' 2, שורות 21-19), הצהיר התובע כי הוא מסכים לכך שככל שיתברר כי הנתבעת לא קיבלה למעלה מ-4,000 ₪ מן המעסיקה, הרי שבית-המשפט יפסוק את שכר הטרחה מסכום זה. שנית, אשר לזכותו של התובע לקבל הוצאות שהוציא בקשר עם ההליכים בבית-הדין לעבודה, לפי סעיף 8 להסכם, הרי שהנתבעת, באמצעות באת-כוחה, פנתה לתובע במכתב מיום 7.4.09 שבו מסרה לו כי ברצונה להפסיק את הייצוג על ידיו וביקשה לקבל ממנו פירוט ההוצאות על מנת להסדיר את שכר טרחתו בהתאם לסעיף 8 להסכם. אלא שהתובע לא השיב למכתב זה ולמעשה אף במסגרת הדיון בפניי לא ידע למסור מה היו הוצאותיו בקשר להליכים אלה. סיכום מכלל האמור לעיל אני פוסקת כי יש לקבל את התביעה באופן מוגבל וכי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,800 ₪. למרות התוצאה שאליה הגעתי אני סבורה כי בסופו של יום מדובר, למעשה, בתביעת סרק, וכי יש מקום לחייב את התובע בהוצאות משמעותיות לטובת הנתבעת בגין ניהולו של הליך זה. בעניין זה יש לציין כי הוצע לתובע לא אחת במהלך הדיונים לקבל 45% מסכום הפשרה אותו קיבלה הנתבעת, אלא שהתובע התעקש להמשיך בהליכים עד תומם, תוך ניהול מספר רב יחסית של דיונים. בנסיבות אלה, ולאור התנהלותו הכללית בדיונים אלה של התובע – שהינו עורך-דין במקצועו – וכן העובדה כי הלה ביסס תביעתו על סעיף שהוסף להסכם על ידיו ללא הסכמת הנתבעת, אני מחייבת את התובע בהוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪. בהקשר זה יצוין עוד כי התובע לא הכחיש בחקירתו כי מירב התביעות שהוגשו על ידו עד כה לבתי-הדין לעבודה נופחו לסכומים גבוהים ביותר, וכי בסופו של עניין נפסקו לטובת מרשיו סכומים נמוכים בעשרות מונים. כמו כן, התובע לא הכחיש כי תביעה דומה אחרת שהגיש לתשלום שכר טרחה בבית משפט זה (ת"א (רח') 2380/04 עו"ד בנרי נ' אורין (פורסם במאגרים, ניתן ביום 6.2.05) נדחתה, תוך שכבוד השופט ה' פינשטיין מתח ביקורת קשה על התנהלותו של התובע מול לקוחותיו (פסק הדין הוצג לתובע בחקירתו וסומן נ/4), ובנוסף לכך הובאו דוגמאות נוספות להתנהלותו של התובע בהליכים אחרים להם היה צד. המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים בדואר. עולים חדשיםשערהחלפת ייצוגחוזהעורך דין