הגדרת "אלמנה" קצבת שארים

1. תיק זה עניינו תביעת התובעת לגמלת שאירים, כאלמנת המנוח מר צבי אפרתי ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נאסף לבית עולמו בתאריך 24.10.07, בעקבות מחלה קשה. עובר למועד הפטירה היו בני הזוג נשואים כארבעה חודשים, לאחר שנישאו בשנית (!) בתאריך 28.6.07. 2. זכאותה של אלמנה לתשלום קצבת שאירים חודשית, עם פטירתו של מבוטח, נקבעה בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). בסעיף 238 לחוק מוגדרת "אלמנה" כמי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא (לענייננו) מי שהיתה אשתו פחות משנה ולא ילדה לו ילד. סעיף 1 לחוק קובע : "אשתו"- לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו. 3. המל"ל דחה את התביעה מן הנימוק, כי התובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנה" משהייתה נשואה למנוח (בנישואין השניים) פחות משנה ולא ילדה לו ילד (ראה מכתב הדחייה מתאריך 21.1.08). בכתב ההגנה הוסיף המל"ל וטען, כי לא התקיימו אף התנאים להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח בטרם הנישואין השניים. 4. העידו בפנינו התובעת ועדיה: הרב רפאל מאמו, ראש ישיבת "שערי יהודה" בקרית אתא, אשר מקורב מאוד לבני הזוג, היה שותף לעריכת הסכם חלוקת הרכוש במסגרת הגירושים ואף חיתן את בני הזוג בשנית; מר דני בן שטרית, אשר מתגורר בדירה ששכר מהמנוח משנת 2002. להלן העובדות הרלבנטיות: 5. התובעת והמנוח נישאו לראשונה בתאריך 30.12.1975, מנישואיהם אלה נולדו לבני הזוג 6 ילדים, בני הזוג התגרשו בתאריך 12.4.99 - בחלוף 24 שנות נישואין ונישאו בשנית בתאריך 28.6.07. 6. בזמן נישואיהם הראשונים התגוררו התובעת והמנוח עם ילדיהם בדירה שבבעלותם המשותפת, בקרית אתא, ברח' הגפן 11. לאחר 24 שנות נישואים התגרשו בני הזוג, לטענת התובעת, בגלל לחץ מצד משפחתו של המנוח ויחס בלתי אוהד כלפיה מצידם. 7. בשנת 1999, לאחר גירושיהם, עבר המנוח לגור בדירה בקרית אתא, ברח' סמולנסקי 5 אשר תחילה הייתה בבעלות משותפת שלו ושל התובעת ולאחר הגירושים , כחלק מחלוקת הרכוש המשותף, הדירה נרשמה על שמו בלבד. התובעת שכרה דירה בקרית אתא, ברח' בורוכוב 45, ובה התגוררה מאז עם ששת ילדיה עד שנת 2007, שאז ביקש המשכיר למכור את הדירה והיא נאלצה לפנותה. מאז התגוררה התובעת בשכירות, ברח' בורוכוב 23 , בקריית אתא. 8. על אף גירושיהם בשנת 1999 נותרו התובעת והמנוח בעלים במשותף של מספר נכסי מקרקעין (ת/2 לתצהירה של התובעת, ראה עדותה בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 6-10). התובעת בעדותה הסבירה שכחלק מהסכם חלוקת הרכוש לאחר הגירושין, נכסים אלה היו שייכים לה בלבד אולם היא לא העבירה אותם על שמה מטעמי חסכון באגרות, הגם שקיבלה יפויי כוח בלתי חוזרים מאת המנוח לביצוע ההעברות על שמה. הנכסים הושכרו ודמי השכירות שולמו לה מאז הגירושים ואילך (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 11-17 ו- שורות 23-24). עוד הוסיפה כי החליטה לשכור דירה ולא להשתמש באחד מהנכסים הללו למגורים, מכיוון שמדובר בנכסים קטנים ומוזנחים ולכן העדיפה להשכיר אותם ולשכור דירה מרווחת לה ולילדיה (ראה עדותה בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 20-22). 9. לפי עדות התובעת, מאז הגירושים בשנת 1999, היא נשאה לבדה בתשלומי השכירות ובשאר הוצאות הבית, ממשכורתה כאחות בפנימייה בישוב רכסים, כך - עד שלוש שנים לפני שנישאה בשנית למנוח, שאז - לדבריה - החלו בני הזוג לשאת במשותף בהוצאות, משהחלו לדבריה לחיות שוב בזוגיות. כך העידה לעניין זה: "ההוצאות היו משותפות, היינו עושים קניות משותפות. המונח היה מוציא את הכסף ממבטחים בתחילת החודש במזומן והיינו מוצאים אותו עד שנגמר ואז אני הייתי משלמת בשיקים או בוויזה...דאגנו שלא יהיה מינוס ביתרות של 2 החשבונות. אף פעם לא התחשבנו. החשבונות היו נפרדים" (ראה עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-19). המנוח לא עבד מאז הגירושים, פרנסתו הייתה משכר דירה שקיבל מהשכרת דירה הנמצאת מעל דירת מגוריו, למר בן שטרית, ומפנסיית נכות שקיבל מ"מבטחים", כן קיבל קצבת נכות מאת המל"ל. התובעת אישרה בעדותה, כי בכל התקופה הרלוונטית להליך זה, ניהלו השניים חשבונות בנק נפרדים, משכורתה נכנסה לחשבון הבנק הפרטי שלה והכנסותיו דלעיל של המנוח נכנסו לחשבונו הפרטי, כך עד שנישאו בשנית, שאז הפכה התובעת לשותפה בחשבון המנוח. חשבונה מנגד נותר על שמה בלבד, כך - לטענתה - מן הסיבה שהמנוח עבר באותה עת טיפולים נגד מחלת הסרטן בה לקה ומשהעדיף שהיא תטפל בעניינים וכי הוא לא יהיה טרוד בהם (ראה עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 22-25 ובעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-26). 10. התובעת העידה כי במהלך השבוע, בימי חול, היא והמנוח שהו בעיקר בדירה ברח' סמולנסקי 5, לשם הגיעה התובעת בכל לילה בסביבות השעה 22:00 ומשם יצאה מידי בוקר לעבודה סביב השעה 7:00. בסופי שבוע ובחגים לרוב שהו בני הזוג יחדיו, עם ילדיהם ומשפחות הילדים הבוגרים (חתנים, כלות ונכדים) בדירה השכורה של התובעת, ברח' בורוכוב (תחילה במספר 45 ולאחר מכן במספר 23), דירות שהיו גדולות ומרווחות והתאימו לאירוח כל בני המשפחה, משפחה - שומרת שבת ומסורת. כך התנהלה מערכת היחסים ביניהם במשך 3-4 שנים, עד לפטירת המנוח (ראה עדותה בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 30-32 ובעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-6). 11. משהתבקשה התובעת להבהיר, בחקירתה הנגדית, מדוע לא התחתנו קודם אם חיו במשותף במשך 3-4 שנים הבהירה, כי מלכתחילה בני הזוג התגרשו לאחר 24 שנות נישואין ולאחר שהביאו לעולם ששה ילדים , בעקבות לחץ של משפחת הבעל שיחסם לא השתנה והתובעת לא מיהרה לכן "לקפוץ" שנית לחופה, בטרם בדיקה , בין היתר על דרך חיי שיתוף וזוגיות למשך תקופה וכדבריה : "(הייתי) צריכה לבדוק, כלומר להתחתן זו לא לחיצה על כפתור ורציתי לא לחזור על אותה טעות" (ראה עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-14). 12. מטעם המל"ל הוצג בפנינו טופס תביעה לקצבת זקנה שהגיש המנוח בשנת 2006, שם ציין המנוח בס' 1 תחת מצב משפחתי - "גרוש" (נ/2). עת התבקשה התובעת להתייחס לרישום הנ"ל בטופס ולעובדה שהמנוח לא ציין כי יש לו בת זוג "ידועה בציבור", הבהירה התובעת כי באופן רשמי, כלפי המוסדות הציבוריים, המנוח אכן היה בסטטוס של "גרוש" והוא מסר אפוא את הנתונים כהווייתם, בהוסיפה: "גם בעיניי לא היה עולה על דעתי לרשום ידועה בציבור. אין אופציה כזאת בטופס" (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 1-6). הוא הדין לגבי הרישום בטופס כי חשבון הבנק שצויין על ידו התנהל על שמו בלבד (עד לנישואין השניים), הגם שכאמור באותה עת עבדו השניים "בשיתוף פעולה מלא" , הכל כמובהר בעדותה (ראה לעיל) . 13. עם סיום חקירתה של התובעת, עלה להעיד הרב רפאל מאמו, מטעמה. בתצהירו סיפר הרב, כי הכיר את המנוח תקופה של למעלה מ- 13 שנים, כאשר ההיכרות ביניהם החלה לאחר שפנה אליו חבר משותף לו ולמנוח וביקש להשכין שלום בית בין המנוח לתובעת. ניסיונותיו לא צלחו, אך הביא את התובעת והמנוח להסכמות שגובשו לכדי הסכם הנוגע לחלוקת הרכוש ביניהם (ת/א' תצהירו) ובנוסף נוצרה ידידות קרובה בין הרב לתובעת ולמנוח. הרב וב"ב והתובעת וילדיה אף התגוררו בדירות סמוכות בקרית אתא, ברח' בורוכוב 45, במשך 6 שנים תמימות (ס' 2-4). בזכות שכנותם זו, לדברי הרב בעדותו, הוא היה מעורב בחיי התובעת והמנוח ובחיי ילדיהם. שהיו כולם אורחים קבועים בביתו בשנתיים האחרונות וגם היו סועדים אצלו סעודות שבת וחג. זו אף הסיבה שהעד זכר לדבריו מתי התובעת ומנוח החלו להתקרב ולשקם את הזוגיות ביניהם (ראה עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 13-16 ובעמ' 12 לפרוטוקול, שורה 16). 14. הרב הוסיף והעיד, כי בשנת 2004 החלה התקרבות בין התובעת למנוח ובשנת 2005 החליטו כי הם חפצים לשקם את הזוגיות ולחזור לחיות כזוג לכל דבר ועניין (ס' 7 לתצהירו). בעדותו הוסיף כי סביב השנים 2004-2005 החל המנוח לישון מידי פעם בדירה של התובעת שברח' בורוכוב "הוא לא גר שם באופן קבוע יום יום. היו ימים שהוא ישן בדירה שלו, הייתה לו עוד דירה" ולפעמים התובעת הייתה ישנה בדירת המנוח (ראה עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 25-27 ובעמ' 12 לפרוטוקול ש'1-2). העד הדגיש, כי משנה לשנה מערכת היחסים ביניהם התחזקה והם הרבו לשהות אחת במחיצתו של השני (ראה עדותו בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 10-14). 15. כעולה מתצהירו של הרב, הוא אף זה שחיתן את בני הזוג בנישואיהם השניים בחודש 6/07 (ס' 10 לתצהירו). משנשאל הרב בעת מתן עדותו לעניין מצבו הבריאותי של המנוח באותה עת, השיב "הוא היה חולה סוכרת עוד כמה מחלות וחוץ מזה הייתה לו גם מחלת הסרטן שבאותה תקופה אף אחד לא תיאר שהוא ימות. אני לא רופא אבל לי הוא נראה כשיר לנישואין ואם לא הייתי יודע שהוא חולה, לא הייתי מעלה על דעתי" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 3-7). 16. העד הנוסף מטעם התובעת, מר דני בן שטרית, אשר התגורר במועדים הרלבנטיים בדירה ששכר מאת המנוח עוד בשנת 2002 , דירה הנמצאת מעל דירת מגוריו של התובע. בעדותו סיפר בן שטרית, כי התגורר בדירה עם בני משפחתו וכי יחסיו עם המנוח והתובעת התמצו ביחסי שכנות גרידא: "היו לנו יחסי שכנות, לא יותר מזה וכך עד שנפטר. הייתי נותן לו מעטפה עם שכר הדירה ובכך הסתכמו היחסים ביננו" (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 5-11). 17. בתצהירו סיפר בן שטרית כי במשך מספר שנים, החל משנת 2004 הבחין, כי את המנוח מבקרת באופן קבוע אשה, בדרך כלל משעות הערב המאוחרות ועד לשעות הבוקר המוקדמות. האשה, שהגיע ברכב מיצובישי סטיישם בצבע כסף, השתמשה בכניסה הנפרדת והצדדית המובילה לדירת המנוח ולדבריו נתקל בה משהוא עצמו היה עובד במשמרות לילה ויצא את הבית וחזר אליו בשעות בהן הגיעה ועזבה התובעת (ס' 4-5 לתצהירו כמו גם עדותו בחקירתו הנגדית בביה"ד, עמ' 13 לפרוטוקול שורות 12 - 17). עוד העיד, כי בשנת 2007 קרא לו המנוח לביתו וסיפר לו כי האישה הנוהגת לבקרו היא גרושתו, אם 6 ילדיו, שהנישואין ביניהם הסתיימו בעיקר עקבות לחץ מצד משפחתו וכי הוא והתובעת הקפידו לשמור על מערכת היחסים ביניהם בסוד, עד שהם עזרו אומץ והחליטו למסד את הקשר המחודש שנרקם ביניהם במשך 3 שנים (ס' 6-8 לתצהירו). 18. משנשאל העד, האם היו ימים בהם המנוח לא היה גר בדירתו, השיב כי "בסופי שבוע כל הזמן התריסים היו סגורים, גם האוטו שלה לא היה. זה היה כל סופ"ש" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 20-21). לראשונה הכיר בן שטרית את התובעת ("היכרות רשמית") בשנת 2007, כאשר באחד הימים קרא לו המנוח אל דירתו והודיעו, כי מעתה ואילך התובעת היא שתטפל בניהול הדירות המושכרות של בני הזוג ובכללן - הדירה בה בן שטרית מתגורר (ס' 9 לתצהירו, עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-4). 19. בעניין מצבו הבריאותי של המנוח בשנים בהן שכר ממנו את הדירה העיד בן שטרית, כי "מצבו היה מעולה עד ממש שהוא נפטר" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 18-19). טענות הצדדים 20. התובעת טענה, כי בשל התנגדות עזה מצד משפחתו של המנוח אשר לא ראתה בעין יפה את ההתקרבות המחודשת בין התובעת למנוח ואף איימה על המנוח בניתוק הקשר עמו במקרה וזה יחליט לחזור לחיות עם התובעת, הם נאלצו לשמור על חידוש הקשר ביניהם בסוד ורק חבריהם הקרובים ביותר וילדיהם ידעו על חזרתם זה לזו. אף אלמלא נשאו חודשים מספר לפני פטירת המנוח, מתקיימים בהם הקריטריונים להכרה בתובעת כידועה בציבור אשר חיה עם המנוח למעלה משלוש שנים עובר לפטירתו. משכך, נתקיימו בה תנאי הזכאות לקצבת השאירים. עוד טענה התובעת, כי היא עומדת בתנאי הזכאות לפי סעיף 252 לחוק. המחוקק מייחס חשיבות מיוחדת לנושא הולדת ילד לצורך הגדרת המושג אלמנה בהקשר של ביטוח שארים, מבלי לציין את מועד היוולדו של ילד לעולם, ולכן יש לפרש את סעיף 238(1) לחוק באופן זה שמי שהייתה נשואה למנוח בשעת מותו וילדה לו ילד, ללא קשר למועד היוולדו, תוכר כאלמנתו ללא קשר למשך תקופת הנישואין עובר לפטירה. 21. לטענת המל"ל, מנגד, התובעת לא הוכיחה כי קיימה עם המנוח חיי משפחה ומשק בית משותף, בשים לב לכל אלה: * התובעת והמנוח גרו כל אחד בכתובות שונה, כאשר כל אחד מהם שכר דירה במקום אחר. * השניים ניהלו חשבונות בנק נפרדים בבנקים שונים, כאשר התובעת הפקידה משכורתה בחשבונה שלה וקצבת הנכות של המנוח נכנסה לחשבונו הפרטי. * התובעת בחרה שלא להביא לעדות את ילדיה ויש לראות בכך משום החלשת טענתה. אליבא דמל"ל, משלא הוכחו מגורים משותפים, אף לא תלות כלכלית שהיא, לשיטתו של המל"ל, סימן להיותה של אשה "ידועה בציבור", ביקשה ב"כ המל"ל לדחות את התביעה. בהתייחס לטענה בדבר הילדים המשותפים הוסיפה ב"כ המל"ל וטענה, כי זו אינה רלבנטית, משמדובר בילדים שנולדו בתקופת הנישואין הראשונים . דיון והכרעה 22. המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לבחינת השאלה האם מדובר בידועה בציבור כאשתו, הם שניים: הראשון, האם בני הזוג מנהלים מערכת זוגית אינטימית משותפת המעידה על כך שהם ביקשו לקשור גורלם זה בזו תוך מסירות ונאמנות, בבחינת קשר תמיד שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב עפ"י דין; השני, האם מנהלים הם משק בית משותף כפועל יוצא של חיים משותפים ביחידה משפחתית, כמקובל וכנהוג בין בעל לאשה (ראה דיון נב/ 69 - 0 דר' אליציה פוגל נגד מבטחים; ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב נגד הקג"מ ;דב"ע נו/0 - 255 מימי עטר נגד המל"ל; דב"ע ל/0 - 19 המל"ל נגד מנו). עוד נקבע, כי "השאלה בדבר הכרה באשה כ'ידועה בציבור' כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות (ראה עניין טלינסקי הנ"ל) וכי הבחינה תיעשה על יסוד מכלול נסיבות העניין. מן הכלל אל הפרט. 23. נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה, כי בבחינת עניינה של התובעת, תוך יישום ההלכה הפסוקה, שוכנענו כי התובעת היתה בגדר הידועה בציבור של המנוח, במשך מספר שנים, לפחות החל משנת 2005, עוד בטרם נישאו השניים בחודש 6/07, כפי שיובהר להלן. 24. אמת, התובעת ויתרה על הבאת ילדיה למתן עדות. דא עקא, שהובאו בפנינו שתי עדויות אחרות שחיזקו את גרסתה ודי לנו בהן. התרשמנו כי מדובר בשני עדים מהימניים. האחד רב המקורב לתובעת ולמנוח והשני הוא אדם חיצוני, ניטרלי, שכל הקשר בינו לבין התובעת והמנוח מסתכם ביחסי שכנות ותשלום דמי שכירות. לאף אחד מן העדים הללו אין אינטרס בהליך זה ובתוצאותיו, מה שאין כן לגבי ילדי בני הזוג להם - מנגד - עשוי להיות אינטרס ברור בתשלום הקצבה לאמם. עדויותיהם של שני עדי התובעת מהוות תימוכין לגרסתה, כי היא והמנוח ניהלו מערכת יחסים זוגית ומשק בית משותף בפרק הזמן הרלבנטי. הרב מאמו מקורב מאוד לבני הזוג ומכיר אותם עוד מהתקופה בה ניהלו את הליכי הגירושין. הוא גר בסמיכות לתובעת קרוב לשש שנים ויחד עם משפחתו, התובעת, המנוח וילדיהם נהגו לסעוד יחד בשבתות ובחגים. עדותו, המבוססת אפוא על רקע היכרות קרובה זאת בתקופה הרלבנטית וידיעתו האישית. עדותו היתה מהימנה עלינו ולא נסתרה ולפיה, בין היתר, בשנים 2004-2005 המנוח היה ישן מספר ימים בדירת התובעת שהייתה צמודה לבית הרב, ברח' בורוכוב. העד מר בן שטרית הוסיף וחיזק את עדות התובעת בהעידו, כי באופן קבוע ראה את התובעת נכנסת לביתו של המנוח סביב השעה 22:00 ולעיתים כשהיה חוזר ממשמרת בעבודתו אף היה רואה אותה שוב, בצאתה בבוקר. 25. בנוסף, עדויותיהם של השניים מחזקות את גרסת התובעת, המקובלת עלינו לכשעצמה, כי התנגדות משפחת המנוח לקשר בינו לבינה, היא העומדת ביסוד הזהירות בה נקטו בבואם לחדש את הקשר ביניהם ולחשאיות עליה הקפידו משהתגבשה החלטתם כי חפצים הם לחזור לחיות כזוג לכל דבר וענין. בעדותו סיפר הרב מאמו כי המנוח פנה אליו ושיתף אותו ברגשותיו, בין היתר חשף בפניו כי הוא מצטער על גירושיו, על כך ששמע בעצת אחיו ואחותיו אשר לחצו עליו להתגרש מהתובעת. הרב אף העיד, כי בעקבות פניותיו אלו פעל הרב עצמו לחידוש הקשר בין הצדדים. גם בן שטרית סיפר בעדותו כי המנוח הוא שיזם עמו שיחה ושיתף אותו במערכת היחסים בינו לבין התובעת ובסיבה לכך שהיא נשמרה בסוד. לא למותר לציין, כי הן הרב מאמו והן בן שטרית העידו, כי בכל השנים הלרוונטיות להליך המנוח היה צלול בדעתו ומחלותיו (שחלקן אף לא היו גלויות להם) כלל לא השפיעו על תפקודו. 26. עוד בעניין ניהול הקשר בסודיות - יש לזכור, כי מדובר בבני זוג שהיו נשואים קודם חידוש הקשר ביניהם, במשך 24 שנים (!) , במהלכן הביאו לעולם ששה ילדים. מן ההגיון הוא כי אלה לא ימהרו להודיע על חידוש מערכת היחסים ביניהם לסובבים אותם, בטרם העמקת הקשר המחודש וביסוסו עד להיותם בטוחים כי יהיו מסוגלים להדוף זו הפעם התנגדות , ככל שתהא, מצד משפחת המנוח, בשים לב לניסיון העבר. 27. עדויות הרב מאמו ומר בן שטרית, במצטבר לעדות התובעת בדבר ניהול מערכת יחסים אינטימית בין השניים תומכות בקיומה של מערכת זוגית בין שני בני הזוג אשר ביקשו לקשור גורלם זה בזו תוך מסירות ונאמנות, בבחינת קשר תמיד , שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית ומשק בית משותף. ודוק, בעניננו, אין מדובר בבני זוג שאך "ביקשו לקשור גורלם בבחינת קשר תמיד" - אלא, השניים ככלות הכל, מימשו הלכה למעשה כוונתם זאת משנישאו בשנית (!) ב- 6/07, נישואין שיש בהם יותר מכל להעיד על מערכת הזוגיות המחודשת שנרקמה בין השנים במהלך שלוש או אף ארבע השנים שקדמו לנישואין בפעם השנייה. 28. נציין, כי מהימנה עלינו גם עדות התובעת לפיה נשא המנוח בהוצאות הכלכלה / משק הבית השוטפות. התובעת העידה כי למרות שהחשבונות היו נפרדים, הם שיתפו פעולה באופן מלא, דאגו ששני החשבונות יהיו ביתרת זכות וכי לא תהיינה משיכות יתר למי מהם. עוד הוסיפה כי המנוח היה מושך כסף מחשבונו בבנק ולאחר שקנו בכסף זה היא הייתה משלמת את שאר ההוצאות בשיקים או באשראי. בשים לב לכך ששני בני הזוג התפרנסו, התובעת בעבודתה בפניימיה והמנוח מהשכרת הדירה שבבעלותו ומקצבאות ששולמו לו, שוכנענו, כי אכן היה שיתוף הדדי בהוצאות, כגרסת התובעת. לא למותר לציין, כי עפ"י ההלכה הפסוקה, אין צורך להוכיח כי המנוח פירנס את האישה על מנת שזו תיחשב כידועה בציבור שלו, כך שגם אם האישה עצמאית מבחינה כלכלית, היא זכאית לקצבת שארים (ראו עב"ל 59/03 סבן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 640; ע"ע 1015/00 טלינסקי נ' קרן הגמלאות המרכזית). 29. באשר לעובדה שהתובעת והמנוח החזיקו דירות נפרדות כמו גם העובדה כי בני הזוג המשיכו לנהל, בנפרד, את חשבונות הבנק שלהם אליהם הופקדו משכורתה של התובעת והכנסות המנוח מהשכרת הדירה ומן הקצבאות שקיבל - אין בכל אלה כדי לשנות קביעותינו דלעיל, בשים לב לכך שמהימנה עלינו גרסת התובעת כי בכל השנים הרלוונטית בני הזוג שמרו בסוד על מערכת היחסים ביניהם ורק מספר אנשים מצומצם, ביניהם ילדיהם, היו בסוד העניין וידעו על כך, וכן בשים לב לכך שלפני כן היו נשואים במשך 24 שנים. מקובלת עלינו כאמור עדות התובעת לעניין זה, כי ביקשה זו הפעם , בטרם הנישואין השניים, לכונן תחילה את מערכת היחסים המחודשת ולבססה כדבעי . 30. לכך יש להוסיף את הפסיקה אשר הגמישה, ככלל, את גישתה ביחס לדרישת המגורים המשותפים כמו גם ביחס לחשבונות בנק משותפים, מאת הידועים בציבור, בשים לב לנסיבות החיים האובייקטיביות ואילוציהם. עמד על כך ביה"ד הארצי עוד בדב"ע מד/0 - 62 המל"ל נגד משעלי משנקבע: "התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים, בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר". בפסק הדין בעב"ל 1169/01 אורה אביטל נגד המל"ל התייחס ביה"ד הארצי לשאלת קיומה של תלות כלכלית בין בני הזוג וקבע, לעניין זה: "המערערת עבדה לפרנסתה. לאור זאת יש לבחון את התלות הכלכלית. בני זוג נשואים רבים מנהלים חשבונות בנקים נפרדים... בתקופתנו, כאשר גם האשה עובדת, משתנה קנה המידה לתלות הכלכלית". דברים אלה יפים לענייננו וחלים עליו, בשים לב למובהר לעיל לגבי הנסיבות האובייקטיביות בהם נוהלו חיי בני הזוג דנן כ"ידועים בציבור", כשהם "מוכתבים" במידה רבה ממערכת יחסים המתקיימת בסוד, לאחר שקדמה לה מערכת יחסים קודמת של נישואין במשך 24 שנים ומשמדובר בבני זוג שעובר ל"סיבוב השני" ביחסיהם לא היו עוד צעירים. בכך יש כדי להסביר הן את מגוריהם ה"רשמיים" בדירות נפרדות והחזקת החשבונות הנפרדים בתקופה הרלבנטית (ראה גם עב"ל 59/03 הנ"ל). בנסיבות כאמור יש להחיל אפוא את הפסיקה הגמישה בה צומצמו עד מאד המבחנים הפורמליים לצורך הכרה בבני זוג כידועים בציבור, כגון הגדרת זמן מינימום של חיים משותפים ולא נדרש שהציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין. 31. בשים לב לעדותה המהימנה של התובעת , כמו גם עדותם המהימנה של עדיה , שתמכו בגרסתה ועדויותיהם לא נסתרו, ובשים לב לכל המובהר לעיל, הננו מקבלים את טענת התובעת באשר לטיב יחסיה עם המנוח ומהותם, בכל התקופה בטרם נישאו, לפחות החל משנת 2005 ובהתאם הננו קובעים, כי התנהלותם במהלך כל התקופה, עונה על דרישות החוק והפסיקה באשר להגדרת "ידועה בציבור" שהיא בגדר "אלמנה", לעניין קצבת שאירים. 32. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר הננו קובעים, כי התובעת זכאית לקצבת שאירים כמי שהיתה הידועה בציבור של המנוח החל מ 2005 לפחות וכאשתו החוקית בהמשך , ממועד נישואיהם ב - 28.6.07 ועד לפטירת המנוח. 33. המל"ל ישלם לתובעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח. 34. לצדדים הזכות לערער על פס"ד זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים , תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ז' חשון, תשע"ב, 04.11.11, בהעדר הצדדים. המזכירות תשגר עותק פס"ד זה לב"כ הצדדים. אילנה תמירנציג עובדים יצחק תומרנציג מעבידים עדנה קוטן - שופטת אלמנות / אלמניםהגדרות משפטיותקצבת שארים