פסלות שופט עקב הבעת דעה נחרצת

פסלות שופט עקב הבעת דעה נחרצת 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד) שלא לפסול עצמו מלדון בתביעתו של המשיב נגד המערערים. המשיב טוען בתביעתו כי נפגע מפליטת כדור מאקדחו של המערער 1, וכי גם המערערת 2 - מדינת ישראל - נושאת באחריות לנזק כמעסיקתו של המערער 1. המערערים טענו, בין היתר, כי הכדור נפלט מאקדחו של המשיב דווקא. 2. המערערים לא התייצבו לישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה בתיק עקב שביתת הפרקליטים. בית משפט השלום בחן את ראיות המשיב וקבע כי תביעתו הוכחה; לפיכך, ניתן פסק-דין במעמד צד אחד לטובת המשיב. עם סיום שביתת הפרקליטים הגישו המערערים לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק-הדין, וזו נדחתה. בית המשפט קבע, בנימוקי החלטתו, כי גרסת המערערים אינה מתיישבת עם "כללים בליסטיים ופיזיקאליים בסיסיים" וכי הטענה כי המשיב נפגע מכדור שנפלט מאקדחו שלו "אינה מתיישבת עם חוקי הפיזיקה או עם היגיון בסיסי". בית המשפט הוסיף כי התיק מתנהל מזה שנים רבות ויש צורך להביא לסיום ההתדיינות, במיוחד משלא עלה בידי המערערים לשכנע כי התוצאה עשויה להיות שונה אם יישמעו ראיותיהם, ומשסיכויי ההגנה "קלושים למדי". המערערים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ופסק-הדין שניתן במעמד צד אחד בוטל בהסכמת הצדדים. התיק הושב לבית המשפט השלום לשם המשך שמיעתו לפני אותו מותב. בהתאם להחלטה שנתן בית משפט השלום, הגישו המערערים את ראיותיהם ואילו המשיב ביקש להגיש חוות נוספת, מפריכה. 3. במסגרת החלטה מיום 18.12.2011, שניתנה בבקשת המשיב לצרף חוות דעת נוספת, הצביע בית משפט השלום על פגמים שונים שנפלו בחוות הדעת מטעם המערערים: אעיר שחוות-הדעת מטעם הנתבעים מורכבת מחלק כללי בנוגע לזהירות בנשק שעל האמור בו נראה שאין חולק; מחלק ובו הסקת מסקנות "מדעיות" על בסיס קבוצת ביקורת של שני אנשים המפרקים נשק (על פני הדברים לקבוצת ביקורת מעין זו לא נודעת כל משמעות סטטיסטית); ומחלק שכל כולו בגדר הבעת דעה משפטית, ממנו אתעלם לחלוטין. ממילא מסופקני אם קיים צורך בחקירת המומחה מטעם הנתבעת. ספק זה חל גם בנוגע לחקירת יתר עדי הנתבעת, שנראה כי האמור בתצהיריהם, ומה שלא נאמר בהם, די בו כדי לבסס את רשלנותה של הנתבעת, וכל המוסיף - גורע. 4. המערערים הגישו עוד באותו יום בקשה לבית משפט השלום כי יפסול עצמו מלדון בתיק. יוער כי נקבע דיון הוכחות בתיק למחרת היום, בתאריך 19.12.2011. בית משפט השלום דחה את בקשת הפסלות בקבעו כי "מרבית נימוקי הבקשה יסודם בהחלטות שניתנו בתובענה לפני חודשים רבים" ועל-כן די בעיתוי הגשת הבקשה, ערב שמיעת הראיות, כדי להצדיק את דחייתה. בית משפט השלום הוסיף כי גם לגוף הדברים אין ממש בטענות המערערים, שכן "העובדה שבית המשפט הביע דעה משפטית על בסיס תשתית עובדתית אין בה כשלעצמה כדי להקים עילת פסלות". 5. בערעור שלפניי טוענים המערערים כי הגישו את בקשת הפסילה במועד שבו הוגשה משום שרק בהחלטה מיום 18.12.2011 התברר להם כי חרף ביטול פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד, נותרה דעתו של בית המשפט "נעולה". לגוף העניין סבורים המערערים כי אין מקום שבית המשפט יגיע למסקנה משפטית נחרצת בטרם הוצגה לפניו מלוא התשתית העובדתית. הבעת עמדה נחרצת לגבי התיק בשלב זה, כך טוענים המערערים, מקימה "חשש ממשי למשוא פנים". המערערים מוסיפים וטוענים כי ככלל, מקום בו נקבעים ממצאים ומסקנות ברורים בפסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות של אחד הצדדים, אין זה מן הראוי כי לאחר ביטול פסק-הדין יוחזר הדיון בתיק לאותו מותב. 6. המשיב מצידו טוען כי הערעור הוגש ללא תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשת הפסלות, כפי שנדרש לפי תקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד טוען המשיב כי המערערים לא העלו את טענותיהם ביחס לקיומה של עילת פסלות בהזדמנות הראשונה, שכן אילו סברו כי פסק-דינו הראשון של בית משפט השלום מקים עילת פסלות - היה עליהם לטעון לכך, לכל המאוחר, עם החזרת התיק לבית משפט השלום. המשיב מוסיף וטוען כי בית משפט השלום הביע עמדה המבוססת כל כולה על האמור בתצהירי המערערים, ועל-כן אין לומר כי גיבש את עמדתו בטרם הונחה מלוא התשתית העובדתית. לבסוף, סבור המשיב כי בית משפט השלום לא הביע עמדה נחרצת אלא עמדה לכאורית בלבד, והבהיר כי דעתו לא "ננעלה". 7. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. המבחן לקיומה של עילת פסלות עקב התבטאות שהביע בעל-פה או במסגרת החלטה כתובה הוא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים (ראו: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 194-191 (2006)). משמעותו של מבחן זה היא בכך שלא כל התבטאות בלתי מוצלחת של השופט היושב בדין מהווה עילה אובייקטיבית לפסילתו. עמדה לכאורית בלבד שמביע השופט ביחס לתיק הנדון לפניו - אם לצורך קידום פשרה ואם מסיבה אחרת - אינה עילה לפסילתו. רק מקום בו עמדה זו מקימה חשש ממשי ואובייקטיבי כי דעתו של השופט היושב בדין אינה פתוחה עוד לשינוי ושכנוע בהתאם לראיות ולטענות שיובאו לפניו - קמה עילה לפסילתו. על-כן כבר נכתב כי: פסילת שופט בשל דעה קודמת מוצדקת רק כאשר אותה דעה קודמת הופכת לדעה קדומה, כלומר כאשר קיים חשש ממשי... כי בשל אותן דעות קדומות תהא דעתו של השופט "נעולה" באופן שאין כל "טעם" בניהול המשפט לפניו, שכן המשפט הוא "אבוד מראש"... על-כן, אך טבעי הוא, כי מעטים הם המקרים שבהם נפסלו בעבר שופטים מלהמשיך במשפט אך בשל דברים שאמרו (לפני המשפט או במהלכו). בדרך כלל לא היה בדברים אלה כדי ליצור את החשש המספיק לחריצת דין מוקדמת... במקרים אלה ואחרים לא נפסל השופט, שכן ההתבטאות (האומללה) לא הצביעה על אטימות מוח, והדעה הקודמת אשר בוטאה (למרבה הצער) לא היוותה סימן לאטימות לב. נהפוך הוא: נקודת המוצא של ההלכה - המבוססת על ניסיון החיים המצטבר של חיינו השיפוטיים - הינה, כי רק במקרים מעטים דעה קודמת היא דעה קדומה. רק במקרים אלה יש צידוק לפסילתו של השופט (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, פס' 4 לפסק-דינו של השופט א' ברק (1994)). ההנחה כי חרף קיומה של עמדה לכאורית נותר בדרך-כלל שופט פתוח לשנות את דעתו בהתאם לטיב הראיות והטיעונים, היא הנחה המבוססת כאמור על ניסיון החיים ועל מקצועיותם של השופטים היושבים בדין. לא בנקל ניתן לסתור אותה - וקל וחומר שכך במקרה כמו זה, שבו הכול תמימי דעים כי עמדתו של בית משפט השלום - עמדה מקצועית היא, המבוססת על התיק שלפניו בלבד ואינה נגועה בכל שיקול זר או ניגוד עניינים. 8. עם זאת, ישנם מקרים שבהם לא ניתן עוד לראות בהתבטאות מסוימת כמשקפת עמדה לכאורית בלבד וקיים חשש, ברמת ההסתברות הנדרשת, כי עמדה זו היא גם עמדתו הסופית של השופט היושב בדין. אף אם עמדה זו היא עמדה משפטית המבוססת על חומר הראיות, אין זה ראוי כי היא תהא סופית ומגובשת בטרם נסתיים ההליך (וראו בהרחבה: מרזל, בעמ' 139-135). במאמר מוסגר יוער, כי גם אם עמדתו של השופט היושב בדין אינה נחרצת, ככלל ראוי שינהג משנה זהירות באופן ניסוחה, על-מנת שלא תיפגע גם מראית פני הצדק; ובמקרים שבהם הבעת עמדה לכאורית אינה משרתת מטרה מוגדרת כלשהי, כגון קידומה של פשרה, מוטב בדרך-כלל להימנע ממנה כליל. 9. במקרה שלפנינו סבור אני כי קיים חשש אובייקטיבי של ממש כי עמדתו של בית משפט השלום נתגבשה באופן נחרץ, וזאת עקב הצטברות של מספר גורמים. בית משפט השלום הביע עמדה כבר בפסק-הדין הראשון, שניתן במעמד צד אחד, כי "גרסת הנתבעים מופרכת על פניה" וגרסתם העובדתית, אף אם הייתה מתקבלת, מובילה כשהיא לעצמה למסקנה כי המערערים נושאים באחריות לנזקי המשיב. אמנם, בכך בלבד אין בהכרח כדי להקים עילת פסלות; ככלל, מקום בו הנתבע לא התייצב לדין, אין במתן פסק-דין בהסתמך ראיותיו של התובע בלבד (לפי תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי) כדי להעיד על כך שעמדתו של בית המשפט "נעולה" ולא תשתנה גם לאחר שמיעת ראיות הנתבע. אלא שבמקרה זה נדרש בית משפט השלום גם לסיכוי כי טענות הנתבעים יתקבלו לאחר שמיעת ראיותיהם, וזאת במסגרת החלטתו בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהיעדר - וקבע כי גם במקרה כזה, הסיכוי כי התוצאה תשתנה הוא קלוש. ביחס למקרה דומה כבר נקבע בעבר כי: אכן כלל הוא כי החזרת עניין לבירור בערכאה הדיונית על פי החלטת ערכאת הערעור אינה פוסלת את השופט היושב לדין מלשמוע את התיק בפתיחות ובמקצועיות למרות פסק הדין שניתן על ידו; במיוחד כך כשמדובר בפסק דין שניתן בהיעדר ובטרם נשמעו הראיות. שורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבית משפט זה קבעה את הכלל. עם זאת באופן יוצא דופן הרחיב השופט קמא את ממצאיו ומסקנותיו בהחלטתו שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר עד כי חששו הסובייקטיבי של המערער חורג מתחושה סובייקטיבית ומקים עילת פסלות על פי מבחן אובייקטיבי. ע"פ 8969/09 סאלח נ' מדינת ישראל ( 24.11.2009). בית המשפט העליון הוסיף והעיר באותו עניין כי בנסיבות מסוג אלה, מוטב כי מלכתחילה לא יוחזר התיק למותב שנתן את ההחלטה בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהיעדר. 10. גם במקרה שלפנינו "הרחיב השופט קמא את ממצאיו ומסקנותיו בהחלטתו שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר", וקבע באופן מפורש וברור כי אין טעם של ממש בשמיעת ראיות המערערים שכן הסיכוי כי יהיה בהן כדי להשפיע על תוצאת פסק-הדין היא קלושה. אכן, נראה כי מלכתחילה מוטב היה כי התיק יוחזר לדיון לפני שופט אחר. יתרה מכך, במקרה זה שב בית משפט השלום והביע את עמדתו בדבר אחריותם של המערערים בהחלטה מיום 18.12.2011. כזכור, בית המשפט קמא הביע עמדה ברורה שלפיה "נראה כי האמור בתצהיריהם [של המערערים - א' ר'], ומה שלא נאמר בהם, די בו כדי לבסס את רשלנותה של הנתבעת". בנסיבות אלה בכללותן, ראוי כי התיק יועבר לשמיעה לפני שופט אחר. 11. טרם סיום, מצאתי לנכון להידרש למספר טענות נוספות שהעלה המשיב. ראשית, המשיב הלין על כך שבקשת הפסלות והערעור הוגשו מבלי שנלווה להם תצהיר לאימות העובדות הכלולות בהם, כנדרש לפי תקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אלא שבמקרה זה נסמכת טענת הפסלות על האמור בהחלטותיו של בית משפט השלום בלבד, ומכאן שלא הועלו טענות עובדתיות שלהוכחתן נדרש תצהיר. שנית, המשיב סבור כי מנקודת מבטם של המערערים, הונחה לפני בית משפט השלום מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית, שכן מסקנתו בדבר אחריות המערערים נסמכת על האמור בתצהיריהם שלהם. אף אם היה מקום להבחנה מעין זו - ואין זה המקום להידרש לכך - הרי שטרם חקירת עדי המשיב וטרם שמיעת הסיכומים, אין לומר כי המערערים הציגו את מלוא החומר הרלוונטי לפני בית המשפט. שלישית, המשיב טוען כי בקשת הפסלות נסמכת למעשה על החלטתו של בית המשפט קמא בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהיעדר, ומשלא הוגשה בקשת הפסלות כבר עם החזרת התיק לבית משפט השלום לשם הכרעה בו לגופו, הרי שהבקשה לוקה בשיהוי. אין לקבל טענה זו. עילת הפסלות במקרה זה נשענת על הצטברות של מספר החלטות שנתן בית משפט השלום, ולהחלטה מיום 18.12.2011 משקל ממשי במסגרת זו. בקשת הפסלות הוגשה, כאמור, באותו היום. גם מסגרת הזמן הכוללת, מאז שהוחזר התיק לבית משפט השלום לשם דיון מחודש בתיק ועד להגשת בקשת הפסלות היא קצרה, ועומדת על כחודש ימים בלבד. משכך, לא מצאתי כי יש לדחות את הערעור מטעמי שיהוי. אשר-על-כן, הערעור מתקבל. התיק יועבר לשופט אחר להמשך הדיון בו.פסלות שופטשופטים