ביטול כתב אישום לפני תשובת הנאשם לאישום

ביטול כתב אישום לפני תשובת הנאשם לאישום בפני ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת מ' קסלסי), אשר החליטה ביום 27.6.11 לבטל את כתב האישום השני שהוגש נגד המשיב, בטענה, כי הגשת כתב האישום בשנית, מהווה סתירה לעקרונות הצדק. עיקרי העובדות ביום 17.11.09 הוגש כנגד המשיב, כתב אישום בגין נהיגה בשכרות ונהיגה תחת השפעת אלכוהול, כאשר בבדיקת נשיפה נמצאו 380 מ"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף (להלן: "כתב האישום הראשון"). ביום 7.3.10 ניתן פסק דין בבית המשפט לתעבורה בירושלים, לפיו חזקת אמינותו של מכשיר הינשוף בעינה עומדת, אולם נקבע, כי יש להגדיל את שולי הביטחון ולהעמיד את רף האכיפה על 400 מ"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף. 893/07 מ"י נ' עוזרי, להלן: "פס"ד עוזרי שלום"). ביום 15.4.10, התקיים דיון בכתב האישום הראשון בפני כב' השופטת ש' לארי-בבלי. הדיון אשר היה קצר להפליא, נערך ונרשם על גבי טופס סטנדרטי, הנמצא בשימוש עשרות שנים. כעולה מפרוטוקול הדיון בדברי הסנגור נרשם "מבקש מחיקת אישום" והתובעת הודיעה "מתנגדת". מתחת הכותרת הגדולה המיועדת לכתיבת גזר דין, נכתב בכתב ידה של השופטת כדלקמן: "לאור רמת השכרות שאינה מהווה עבירה ע"פ עוזרי (380 מ"ג) ולאור העובדה שכ"א מבוסס רק על ינשוף, מורה על מחיקת אישום". אגב, בטופס הסטנדרטי מודגש כדלקמן: "זכות ערעור תוך 45 ימים מיום הודעת גזר הדין". הדגשתי את הפרוטוקול שנוהל בכתב האישום הראשון, מאחר שב"כ המשיב טען באריכות, כי על הפרקליטות היה להגיש ערעור על החלטת כב' השופטת ש' לארי-בבלי ולא להגיש כתב אישום חדש, כפי שנעשה במקרה דנן. אוסיף כבר כאן, כי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ) אינו מכיר כלל במונח "מחיקה" ובהתאם לסעיף 150 לחסד"פ, קבלת טענה מקדמית יכולה להביא או לתיקון כתב האישום או לביטול כתב האישום. ביום 14.10.10 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה על פס"ד עוזרי שלום, והעמיד את רף האכיפה על 290 מ"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף (להלן: "פס"ד עוזרי מחוזי"). לאור החלטה זו הוגש נגד המשיב ביום 15.3.11 כתב האישום המקורי בשנית (להלן: "כתב האישום השני"). ביום 27.6.11 התקיים דיון בבקשת המשיב לביטול כתב האישום השני בהחלטתה קבעה כב' השופטת מ' קסלסי, כי "הגשת כתב אישום בפעם השנייה נגד המשיב, לאחר שכתב האישום הראשון נגדו בגין אותה עבירה בוטל בהחלטה שיפוטית שלא הוגש עליה ערעור, מהווה סתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, כאמור בסעיף 149(10) לחסד"פ". טענות ב"כ המערערת המערערת טענה, כי לא היה מקום לבטל את כתב האישום השני וכי בית המשפט קמא טעה עת קבע בהחלטתו, כי קיימת זהות בין זיכוי נאשם לבין מקרה בו כתב האישום בוטל. לטענת המערערת, סעיף 94 לחסד"פ, העוסק במקרה בו חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום (המביא לבטלות כתב האישום), יוצר מצב, שהנאשם לא עמד בסיכון ממשי להרשעה. בנוסף, טענה המערערת, כי המונח "ביטול כתב אישום" המופיע בסעיף 150 לחדס"פ, מחייב גם הוא את המסקנה לפיה ביטול כתב אישום איננו זיכוי. לטענת המערערת, לא היה צורך בהגשת ערעור על החלטת כב' השופטת ש' לארי-בבלי, לבטל את כתב האישום הראשון ועצם הגשת כתב האישום בשנית, אין בו כדי לעקוף את החלטתה השיפוטית של כב' השופטת ש' לארי-בבלי. טענות ב"כ המשיב לטענת ב"כ המשיב, החלטת כב' השופטת ש' לארי-בבלי חייבה את המדינה להגיש ערעור ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. דיון אם הבנתי נכון את החלטתה של כב' השופטת מ' קסלסי, הרי שהיא לא קיבלה את הטענה המקדמית המופיעה בסעיף 149(5) לחסד"פ ("זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום"), אלא ביססה את החלטתה על טענה מקדמית המופיעה בסעיף 149(10). לנוכח חשיבות הסעיף נצטטו במלואו: "149. לאחר תחילת המשפט, רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן- (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בית המשפט קמא הבהיר: "כי הסתירה לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית אינה נובעת מאכיפה בררנית ושרירותית של המאשימה, אלא משום שחלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה השיפוטית הראשונה. הגשת כתב אישום בפעם השניה כנגד אותו נאשם בגין אותה עבירה, נוגדת את סדרי הדין הפלילי ומהווה ניסיון עקיפה של החלטה שיפוטית חלוטה. לעניין זה אין הבדל בין הכרעת דין שמשמעה זיכוי, הרשעה או ביטול. כשם שהמאשימה לא מעלה על דעתה להגיש כתב אישום חדש כנגד נאשם שזוכה, אף אם החלטת בית המשפט שהביאה לזיכויו הייתה שגויה מעיקרה, כך אין מקום לחדש הליכים כנגד נאשם שבית המשפט הורה לבטל את כתב האישום נגדו, מן הטעם, כי לא נעברה עבירה. בשני המקרים מדובר בנאשם שעמד בסיכון הרשעה ונערך לקראת הגנתו, זכותו שלא להיות מוטרד בשנית, אלא אם החוק מאפשר זאת במפורש". בית המשפט קמא חתם את החלטתו בציינו, כי עוצמת הפגם שנפל בהליך שלפניו, עולה על האינטרס הציבורי של מיצוי הדין עם נאשמים כדוגמת הנאשם, ולפיכך, כאמור, החליט לבטל את כתב האישום השני. השופט י' קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שני א' בעמ' 1238 מתייחס לנפקות ביטול כתב האישום כדלקמן: "ויודגש: "ביטול" כתב אישום בעקבות טענה מקדמית - ואין זה משנה באיזה שלב של הדיון נעשה הדבר - אין משמעותו 'זיכוי' ואין הוא יכול לבסס טענה של "זיכוי קודם" ולחסום מכוחה את הדרך בפני הגשת כתב אישום אחר". עניין דומה נידון בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני הרכב של שלושה שופטים (ע"פ 1197/06 מדינת ישראל נ' ציפורה אלימלך, מיום 24.10.06 פורסם במאגרים ): "אין ספק כי מהוראת סעיף 150 לחסד"פ אין משתמע כי כתב אישום אשר בוטל מחמת קבלתה של טענה מקדמית - לא ניתן להגישו בשנית. אדרבא, מהשוואת הוראות הסעיפים 149-150 לחסד"פ להוראת סעיף 94 לחסד"פ עולה ההיפך הגמור. סעיף 94 לחסד"פ מבחין בין מקרה בו חזר בו התובע מכתב האישום טרם תשובת הנאשם, שאז יבוטל כתב האישום, לבין מקרה בו חזר בו התובע מכתב האישום לאחר תשובת הנאשם, שאז יזוכה הנאשם, וכן מצוין בסעיף כי במקרה בו ביטל בית המשפט את האישום בהסכמת התובע והנאשם, לא יוגש האישום אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה מטעמים שירשמו. מכל אלה נובע, כי ביטולו של אישום "סתם", להבדיל מן המקרה המיוחד של ביטול בהסכמה, אינו מונע מהתביעה להגיש את האישום מחדש, ואין הגשתו מחדש של האישום מותנית - ברגיל - בתנאי כלשהו. זאת ועוד: ביטולו של האישום מחמת כל אחת מהטענות המקדמיות האחרות הנזכרות בסעיף 149 לחסד"פ, דהיינו: חוסר סמכות מקומית או עניינית, העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום, משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום, חסינות, התיישנות או חנינה - בכל אחד ממקרים אלו עצם ביטולו של האישום אינו חוסם מפני הגשת האישום מחדש, שכן אינו מהווה זיכוי של הנאשם מאותה עבירה. אין זאת אלא שבמקום שנתקבלה טענה מקדמית כגון התיישנות או חנינה, תובע חכם ישכיל ויידע כי אין טעם להגיש בשנית כתב אישום באותו עניין... ...אשר על כן, גם במקום שהאישום בוטל מחמת פגם או פסול בכתב האישום, אם אין הפגם או הפסול ניתן לריפוי על-ידי בית המשפט שקיבל את הטענה המקדמית (כדברו של סעיף 150 לחסד"פ: "...נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום), עדיין ניתן להגיש מחדש את כתב האישום תוך ריפוי הפגם". באותו עניין, העדיף בית המשפט המחוזי בנצרת את האינטרס הציבורי הקיים בבירור אשמתו של נאשם ואיפשר הגשת כתב אישום חדש. בע"פ 156/66 שלמה טובול נ' היועץ המשפטי לממשלה (פד"י כ(2) עמ' 673), דן בית המשפט העליון בטענת סיכון כפול. כב' השופט חיים כהן קבע, כי השאלה אם מן הראוי להעמיד נאשם לדין מחדש, לאחר שדינו הראשון נפסל מחמת חוסר סמכות או פגם בסדרי הדין (ואפילו כבר נשא בינתיים חלק מעונשו), היא שאלה הנתונה לשיקול דעתה של התביעה הכללית, שכן החוק אינו מונע להעמידו לדין מחדש. לטעמי, מן הראוי היה ששופטי בית המשפט לתעבורה בערכאה הראשונה, לא ימהרו לבטל כתבי אישום בעקבות פסק דין עוזרי הראשון, אלא היה עליהם להמתין להכרעה בערעור בבית המשפט המחוזי ובענין זה, אינני מבין מדוע אצה להם הדרך. גם בית משפט זה נוהג לא אחת להשהות דיונים עד להחלטה עקרונית שאמרה להינתן על ידי בית המשפט העליון. דרך כזו, יש בה כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר והפחתת ציפיות מבעלי הדין. טענת ההגנה מן הצדק כאמור, טענת ההגנה מן הצדק, הוכרה כטענה מקדמית בסעיף 149 לחסד"פ. בפסיקה נקבע, כי דוקטרינה ההגנה מן הצדק, נותנת בידי בית המשפט את הכוח להורות על ביטולו של כתב האישום, אם הוא משתכנע שהגשתו או בירורו פוגעים בעקרונות צדק והגינות משפטית וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. פסק הדין המנחה בעניין דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ניתן בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 בעמ' 370). באותה פרשה נקבע, כי המבחן הקובע הינו "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו, תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם". האינטרס הציבורי בעת שביתת הפרקליטים, ביטל בית המשפט המחוזי (אם כי במסורה), מספר כתבי אישום. בתום שביתת הפרקליטות הוגשו כתבי האישום מחדש וככל הזכור לי מעולם לא נתקבלה טענה כי לא ניתן להגיש כתבי אישום אלה מחדש ו/או כי היה מקום לערער על החלטת הביטול. במקרה אחר, בו זיכה בית המשפט המחוזי נאשם בעבירת תעבורה בשל אי התייצבות הפרקליטות, קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה בקובעו, כי אין לנקוט בצעד כה מרחיק לכת של ביטול כתב האישום בשל אי התייצבות הפרקליטות בהיות הדבר נוגד את האינטרס הציבורי וכך קבע בית המשפט העליון בע"פ 893/11 מ"י נ' ינון בן חיים מיום 20.6.11 (לא פורסם): "הואיל ולמשיב מיוחסת התנהגות בעייתית, בלשון המעטה, שאם תוכח במשפט, כי אז נכון יהיה לקבוע כי נשקפת ממנו סכנה של ממש למשתמשים תמימים בדרך, לפיכך ראוי לו לכתב אישום זה, כי יתברר לגופו" בעניין אחר, בו נידון עניינו של נאשם בנהיגה בשכרות (רע"פ 9320/10 ארז נתנאלי נ' מדינת ישראל, מיום 24.1.11, (לא פורסם)) קבע כב' השופט ס' גו'בראן כדלקמן: "כידוע, ביטול כתב אישום מן הטעם של הגנה מהצדק, הינו צעד קיצוני הנעשה רק במקרים בהם ישנה פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות (ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נ"ט (6), 776(2005)). איני סבור כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני זה. אומנם, התנהלותה של המשיבה בתיק זה ראויה לביקורת, אך אין מדובר בהתנהלות שערורייתית, אשר מצדיקה את ביטול כתב האישום, זאת בייחוד לאור חומרת העבירה המיוחסת למשיב וריכוז האלכוהול הגבוה שנמצא בדמו. על כן, האיזון בין האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין של המבקש לבין הפגיעה בזכויותיו, מביא במקרה זה למסקנה, לפיה אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי". דברים אלה יפים הם גם למקרה דנן. האינטרס הציבורי של הבאתם של נהגים, אשר, לכאורה, נהגו בשכרות, מחייב הבאתם לדין ובמקרים המתאימים הרחקתם מהכביש וזאת על רקע המצב השורר היום בכבישים. סיכום דין הערעור להתקבל. לא היה מקום לבטל את כתב האישום השני מהנימוק שעצם הגשתו עומד "בסתירה מהותית" לעקרונות של צדק והגינות משפטית. אוסיף ואומר, כי עקרונות של צדק והגינות משפטית, מחייבים דווקא הגשת כתב האישום מחדש ואי הפלייתם של נאשמים בעבירות דומות שהמדינה עיכבה הגשת כתבי אישום נגדם עד לקבלת פסק הדין בערעור עוזרי ו/או כאלה שהמדינה ערערה על ביטול כתב האישום נגדם ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעורים. ככל הידוע לי, לבית המשפט לתעבורה בירושלים, הוגשו מחדש לאחר מתן פסק דין עוזרי מחוזי, כ-300 כתבי אישום נגד נהגים, אשר נהגו, לכאורה, בשכרות והמדיניות המשפטית הרצויה, מחייבת מיצוי הדין עם נהגים אלה. אשר על כן, יוחזר התיק לבית המשפט קמא, כדי שידון בו, כמו גם בכל התיקים האחרים שהוגשו מחדש בעבירות של נהיגה בשכרות. ביטול כתב אישוםמשפט פלילי