נדחתה טענת עובד כי פוטר בגלל שריפה במפעל

1. ביום 31.8.09 הגיש התובע כתב תביעה כנגד 2 הנתבעות לאחר תקופת עבודה מ- 1.05 ועד לפיטוריו ביום 27.6.09, לאחר שמפעלן נשרף והוא וקבוצת עובדים אחרת פוטרו. שכרו עמד על 17 ₪ לשעה והוא עותר סה"כ ל- 75,151 ₪. 2. בכתב הגנתן מ- 18.10.09 טענו הנתבעות כי יש לסלק התביעה כנגד הנתבעת 1 ככל שטוענת התביעה לארועים לאחר 12.06, בהעדר יריבות/ עילה, שכן מיום זה כלל לא העסיקה את התובע; כן עתרו לסלוק התביעה כנגד הנתבעת 2 למועד שטרם 1.1.07 – באותן הנמקות, משהתובע עותר כנגדה במועד שטרם הווסדה. יתר על כן, התובע חתם ב- 23.6.09 על תצהיר שהוגש לביה"ד המפריך לחלוטין תביעתו ולפיכך, מושתק הוא (נספח א' להגנה; "התצהיר"). הוכחשו טענות התובע, תקופת העבודה, מתכונת העבודה, שכר ושעות נטענים ואף פיטוריו. נטען כי התובע, שהיה עובד חיוני, נטש עבודתו ללא הודעה מוקדמת; לאחר שריפת המפעל הודע לו ולקבוצת עובדים מכפרו (9 סה"כ) כי הנתבעת 2 תתארגן תוך מספר ימים – אך התובע סרב עד שיפוטר עובד עמו הסתכסכו וחדל מלהגיע לעבודה. 3. ביום 26.4.11 הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. ביום 21.11.11 הוגש תצהיר מר עובד כהן, מנהל הנתבעות ("המנהל"). ביום 5.3.12 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים. בתם הדיון סיכמו בכ"י הצדדים טענותיהם. 4. ההכרעה – א. התצהיר התובע הכחיש בתצהירו כי החתימה ע"ג התצהיר שלו היא. בח.נ. כשהוצג בפניו תצהיר גילוי מסמכים (שלו מ- 5.12.09 שהוגש בבש"א 1093/10; ("תצהיר הגילוי") – הכחיש את חתימתו: "מה שאתה מציג לי – זה לא חתימתי". כשהוצגו בפניו לבקשתנו תצהיר הגילוי ותצהיר עדות ראשית – אישר חתימתו ע"ג תצהיר העדות הראשית וביחס לתצהיר הגילוי טען – "אני לא בטוח אם הוא שלי או לא". כך חתם בפנינו 5 חתימות (נ/3-1) ואף אישר שהוא חותם פעם כך ופעם כך. כשהופנה ל"תצהיר" (נספח א' להגנה) השיב כי הוא "לא בטוח" אם זו חתימתו. מעולם לא חתם על תצהיר בפני עו"ד אחר (מבא כוחו) ואז טען שהחתימה על "התצהיר" אינה חתימתו ועל תצהיר הגילוי "יכול להיות שכן" שלו. אח"כ, אישר כי חתימתו בפנינו (נ/3) " בערך אותו דבר" כמו זו שב"תצהיר". כל פעם חותם אחרת. עוד טען כי אינו מכיר את עו"ד קורן (שחתום כעו"ד מאמת). מסקנתנו מהאמור היא כי קשה היה להתרשם מאמינות טענתו של התובע בהתייחס ל"תצהיר" או לחתימתו עליו. הגם שלא נטען בפנינו – מוחזק עו"ד סמי קורן כמי שאימת את התובע בחתימה על התצהיר. כך התרשמותינו. נוסיף כי התובע חתום 3 פעמים בפני בא כוחו – ובנגוד לדבריו שלו – טען בא כוחו כי היה אצלו בכפר שלוש פעמים להחתימו! איננו מומחים לכתב יד, ודאי לא לחתימות בשפה שאינה נהירה לנו – אך ממכלול הראיות – התרשמנו כי אכן "התצהיר" נחתם ע"י התובע. ב. כרטיסי נוכחות ותלושים – שכר מינימום אין חולק כי הנתבעת טענה כי בשל שריפת המפעל – אין בידה כאלה. חרף כך, הגישה בתצהירה תדפיסי נוכחות ותלושי שכר. אין לשכח כי התובע צרף לתצהיר הגילוי 2 תלושי משכורת ו- 7 תדפיסי נוכחות, 2 פניות הנתבעת 1 לחידוש רשיונו וצילומי המחאות. עולה מתלושי השכר כי בחישוב השכר הופחת זמן הפסקה וכי צויין מספר בתלוש השני שצרף (11.05) יש רישום בכתב יד בדבר מפרעה בסך 500 ₪ מיום 22.11.05 ויתרה 2,910 ₪ לתשלום (צ'ק 4901). ולוּ מתלוש זה – מוכיח התובע כי קיבל מפרעות ע"ח שכרו, במהלך חודש העבודה, כי שולמו במזומן וכי הצ'ק לתשלום השכר – ניתן לסכום היתרה בלבד. כך מצרף התובע צלום צ'ק 4901, ע"ס 2,910 ₪ שזמן פרעונו 11.12.05! בכך, בפועל, מוכיח התובע כי אכן קיבל שכרו הן במזומן והן בצ'קים, עפ"י הרשום בתלוש השכר – רישום שלא כלל מפרעות שניתנו! בחנו גם את כרטיס הנוכחות לחודש נובמבר 2005, שגם הוא צורף ע"י התובע ושולמו בו ברוטו 17.5 ₪ X 211 שעות והופחתו 10.5 שעות הפסקה (בכרטיס יש 20 י"ע). אין חולק איפוא כי קמה זכאות לש"נ (שלא נתבעו) ולהפרש שכר מינימום, שעמד בחדשיים אלה 7.05/11.05 על 17.93 ₪. כך גם בתלוש 7.05 שצרף התובע עולה כי שכרו שולם לפי 17.5 ₪ לשעה. אכן, מופיע בתלוש כי התעריף הוא 17 ₪ – אלא שזהו התעריף נטו לשעת עבודה וברי איפוא, כי חישוב התובע שגוי. כך, חישבנו התעריף לשעה בתלושים שצרפה הנתבעת ועולה כי התובע לא עבד מדי חודש 186 שעות וכי שכר ברוטו לשעה מ- 1.06 עלה על שכר המינימום (17.93/ 19.28 ₪) וכך אף עד 6.08 (19.95 ₪), וכך עד 6.09 (20.7 ₪). עוד יצויין כי בתלושים שהוגשו יש ציון בדבר תשלום ש"נ – ומשאין בפנינו תביעה ברכיב זה – לא בחנו הנתונים (תלושים מול כרטיסי נוכחות). הנה כי כן, אנו קובעים כי הוכח בפנינו, להנחת הדעת כי בכל התקופה (למעט 2 התלושים שצרף התובע לתצהיר הגילוי – קיבל התובע שכר כחוק ואף מעבר לו). כרטיסי הנוכחות שהגיש התובע – אינם בין התלושים שהגישה הנתבעת ומשכך, לא ניתן היה לבחון אלה מול אלה. מנגד, התובע הגיש כרטיס נוכחות למרץ 2006 והנתבעת תלוש שכר. מכרטיס הנוכחות עולה כי התובע עבד 233.1 שעות, 22 י"ע, להפסקה נרשמו 11 שעות. בתלוש השכר קיבל התובע שכר שעה 20.86 ₪ (גבוה כאמור משכר המינימום) בגין 180 שעות ושכר שעה 27.28 ₪ (גבוה מ- 125%) בגין 53 שעות (לטעמנו, קיבל ש"נ ביתר, כך שבמקום 47.1 ש"נ שולם כאמור ובערך גבוה מהמתחייב, בגין עוד 5.9 ש"נ). כך עולה מכרטיס לפברואר 2006 מול התלוש כי עבד 181.19 שעות, 20 י"ע (10 שעות הפסקה) – 180 שע' לפי 20.86 ₪ וש"נ אחת. כך גם בינואר 2006 לפי הכרטיס שהציג התובע יש 158.25 שעות נוכחות, 9 שעות הפסקה – וכך אף בתלוש שהציגה הנתבעת. עוד נציין כי תלוש השכר שהציג התובע בתצהיר הגילוי לחודש 7.05 זהה בסכומו להמחאה שצרף התובע (שם) – המחאה מ- 10.8.05 שמספרה 4581! ההמחאות שהציג ל- 2006 אינן תואמות את התלושים לאותה שנה. כך, אין גם התאמה בין המחאות לתלושים בהן נרשם 1,000 ₪ מפרעה. ומנגד, הוצגו 2 המחאות שזמ"פ 10.06 (שמספרן סמוך זה לזה). בחנו איפוא אף את הראיות ל -2007 ולא מצאנו הלימה בין תלוש 2.07 (כולל מפרעה על סך 500 ₪) והמחאה מ- 11.3.07. כך תלוש 7.07 תואם את כרטיס הנוכחות (180 ש"ע ו- 54.25 ש"נ) והפער בין התלוש להמחאה הוא בסך 411 ₪. לא מצאנו התאמה בין ההמחאות שצורפו ל- 2007 לתלושים. מנגד, מצאנו 2 המחאות לחודש מרץ (שיחדיו אינן כסכום שצויין בתלוש פברואר, כולל המפרעה שצויינה בו). בהעדר ראיות מלאות – להוכחת הנטען ולאור כל האמור לעיל – לא שוכנענו כי קיבל התובע פחות משכר מינימום ומשכך – נדחית התביעה ברכיב זה (למעט לחודשים 7.05; 11.05 בהם זכאי הוא להפרש בסך 200.6 ש"ע + 198 ש"ע X 0.43 ₪ וסה"כ 171.4. ג. נסיעות בהקשר זה – משאישר התובע כי שילם ליום עבודה 10 ₪ ומשבתלושים כך שולם לו (למעט לחודשים 7, 11 2005) נדחית התביעה ברכיב זה למעט הסך של 420 ₪ (42 יום X 10 ₪). ד. חופשה התובע טען כי לא קיבל דמי חופשה ולא הוצא לחופשה. בהתאם, עתר ל- 38 יום X 9 שעות X 20.7 ₪ וסה"כ 7,079 ₪. הנתבעת הכחישה הנטען וטענה להתיישנות (סעיף 11 הגנתה). בתלושי השכר שהציגה מצאנו תשלום חופשה בתלוש נובמבר 2006 ל- 5 ימים (לפי 9 + שעות) וכך גם בתלוש 12.06, 11.07, 12.07, 11.08, 12.08, 6.09 – סה"כ 35 ימי חופשה. בהנתן כי עסקינן בזכאות ל- 3 שנים אחרונות, לעובד שעבד 5 י"ע בשבוע אנו קובעים כי מלאה זכאותו. לא נעלם מעינינו כי אין בפנינו עותק המחאה אחרונה – אך משאישר התובע כי בן אחיו הביא לביתו ההמחאה, לאחר הפסקת העבודה – ומשהתובע לא הוכיח בפנינו כי לא קיבל כנטען וכמצויין בתלוש, משכך – נדחית התביעה ברכיב זה. ה. הבראה התובע עתר ל- 14 יום (X 331 ₪ וסה"כ 4,634 ₪). הנתבעת טענה כי קיבל דמי הבראה. מתלושי השכר עולה כי קיבל בתלוש 6.09, 3.5 יום (340 X ₪). בתלוש 12.08 (331 ₪ X 4), 11.08 (331X3), 11/07 (318 ₪ X 3) – הוכח בפנינו כי מלאה זכאותו. משכך – נדחית התביעה ברכיב זה. ו. חגים התובע אישר כי לא עבד בחגי היהודים ובחגי המוסלמים. בתביעה עתר ל- 9 ימים לתקופת 54 חודשים באופן סכמטי וללא התייחסות לעיתוי החגים, הגם שהתובע היה נכון להניח כי חלקם ארעו בימי שישי-שבת. הנטל ברכיב זה על הנתבעת (לאור טענתה בהגנה), שחדלה בתצהירה ואף לא הזכירה התייחסותה לרכיב זה, למעט הטענה הכללית כי מלוא הזכויות שולמו לו, כעולה מתלושי השכר שצרפה. בתלושי השכר שבפנינו לא אוזכר תשלום לחג וכך גם לא בכרטיס הנוכחות – לדוגמא אפריל 2007 ומכל מקום, אין תשלום בתלוש לשעות השונות מכרטיס הנוכחות וכך אף במאי 2007 (עצמאות?). כך גם, עולה לכאורה כי רֹב התקופה עבד באופן (די) מלא. משכך – ומשהנתבעת לא הפנתה לחג בשבת ומתי – נעתרת התביעה ברכיב זה. ז. הפסקת העבודה התובע טען כי פוטר משנשרף המפעל ומשלא הוחזר לעבודה, כך הוא ויֶתר העובדים בכפר. הנתבעת טענה כי התובע שהיה עובד חיוני, חרף בקשתה אליו (מספר פעמים) – נמנע מלשוב לעבודתו יחד עם הקבוצה שאתו. בענין זה הנטל על התובע. חרף כך, לא הציג ולוּ ראייה אחת, שיכול היה להציגה (מי מחבריו לעבודה). גרסתו אף אינה מסתברת לאור העובדה כי בן אחיו בא אליו לאחר השריפה והביא עמו המחאה לתובע. ואם הוא עבד בנתבעת ומצוי היה עמה בקשר גם לאחר השריפה – ודאי כך התובע, שהיה כאמור עובד חיוני ושהנתבעת לא ביקשה לפטרו! משלא שוכנענו כי פוטר – נדחית התביעה ברכיב זה (פ"פ והודעה מוקדמת) מה גם שבתלוש האחרון שולמו פ"פ. ח. סיכום לאור כל האמור – תשלם הנתבעת לתובע הסך של 8,136.4 ₪ (171.4+420+7,545) בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.7.09 ועד לתשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע, בהתאם לתוצאת ההליך, שכ"ט בסך 1,500 ₪. הסכומים שנקבעו ישולמו בתוך 30 יום. שריפהפיטוריםמפעל