ביטול כתב אישום בשל מחדלי חקירה - הזכות למשפט הוגן

בקשה לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק, שיסודה בעיקר בטענה כי בחקירת המשטרה במקרה זה נפלו פגמים אשר אינם מאפשרים לערוך לנאשמים משפט הוגן. רקע הנאשמים, חברה פרטית העוסקת במיון, ניקוי, אריזה ושיווק של תפוחי אדמה, ומי שבתקופה הרלוונטית היו בעלי מניות ומנהלים פעילים בה, עומדים לדין בעבירות לפי פקודת מס הכנסה. כתב האישום מייחס לנאשמים, בין היתר, העלמת הכנסות בשנות המס 2003, 2004 ו-2005 בסכום כולל של למעלה מ-12 מיליון ש"ח. ביום 12.10.2010 דחיתי את בקשת הנאשמים להורות למאשימה למסור להם חומר חקירה הכולל תוכנת מחשב, בה עשו הנאשמים שימוש במסגרת ניהול עסקם, המכונה "תוכנת הניסן", וכן בסיס נתוניה. באותה החלטה קבעתי כי החומר המבוקש אמנם בא בגדרי "חומר חקירה", ואולם החומר המלא אינו מצוי בידי הרשות החוקרת משום שמעולם לא נתפס על ידה (אף כי תחילה הייתה מעוניינת בכך), ואף אין אפשרות מעשית לתופסו כעת (להלן - החומר שלא נתפס). יצוין כי הרשות החוקרת תפסה נתונים שהופקו מתוכנת הניסן ביחס לשלושה מלקוחות החברה, ונתונים אלה נמסרו להגנה. בהחלטתי האמורה קבעתי כי הנאשמים נזקקים לתוכנה עצמה ולבסיס הנתונים הרחב שלה, משום שחומר זה מעמיד פוטנציאל להוכחת טענתם כי המאשימה שגתה כאשר השוותה בין נתוני הנהלת החשבונות של החברה המצויים בתוכנת "חשבשבת" לנתונים החלקיים של תוכנת הניסן המצויים בידה אודות הכנסות החברה בפועל. הנאשמים הגישו בקשה לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק, המבוססות בעיקר על אי העמדת החומר שלא נתפס לרשותם. הבקשות הנאשם 1 טען בבקשתו לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, את הטענות הבאות: אי-העמדת החומר שלא נתפס לרשות ההגנה פוגע באופן ממשי באפשרות לקיים משפט הוגן. נטען כי אילו היו בידי הנאשם 1 נתוני כל לקוחות תוכנת הניסן, ניתן היה לערוך השוואה בין נתוני ההכנסות המצויים בתוכנת הניסן לבין נתוני ההכנסות המצויים בתוכנת החשבשבת, ולהיווכח כי לא קיים פער ביניהם. המאשימה נקטה במקרה זה באכיפה בררנית ומפלה, שיסודה בכך שלא העמידה לדין אף לא אחד מרוכשי תפוחי האדמה מן הנאשמת 3. נטען כי אם הנאשמת 3 העלימה הכנסות, ברי שאחר צריך היה לרכוש את הסחורה במזומן מבלי שדיווח על כך. הנאשם 1 טען עוד כי רק מרוכש אחד, בני שאבי, נגבתה הודעה, ואף הוא לא הועמד לדין. חומרי חקירה מהותיים לא הועברו לנאשמים עובר לעריכת השימוע, ובכך נפגעה יכולתם לשכנע את המאשימה בצדקת טענותיהם. הנאשם 1 טען כי המאשימה לא העמידה לרשותו את החומר שלא נתפס, ובנוסף ערכה השלמות חקירה לאחר הגשת כתב האישום. נטען כי המאשימה ביצעה השלמות חקירה לאחר הגשת כתב האישום, וכאמור בהחלטת בית המשפט לעניין מסירת חומרי חקירה - לקתה החקירה כולה בחוסר ארגון. לדעת הנאשם 1, אין מנוס מן המסקנה כי החקירה לקתה במחדלים חמורים, שמצדיקים אף הם ביטול כתב האישום מכוח "הגנה מן הצדק". הנאשמים 2 ו-3 העלו בבקשתם טענות דומות לאלו שנטענו על ידי הנאשם 1. לשיטתם, בהעדר יכולת לבחון, ולהציג את החומר שלא נתפס בבית המשפט, לא ניתן יהיה להציג את התמונה המלאה בבית המשפט, באופן הפוגע פגיעה חמורה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. הנאשמים 2 ו-3 טענו אף הם כי חקירת המשטרה במקרה זה לקתה במחדל מהותי המגולם באי-תפיסת החומר שלא נתפס. גם הם טענו כי התנהלות המאשימה הסבה נזק להגנתם: כך כאשר המאשימה הטעתה אותם לחשוב כי תוכנת הניסן בידיה, וכך כאשר ערכה השלמות חקירה לאחר הגשת כתב האישום. גם הנאשמים 2 ו-3 טענו כי המאשימה נקטה "אכיפה בררנית", בכך שלא העמידה לדין את אחד מלקוחות המאשימה 3, הלא הוא בני שאבי. עמדת המאשימה המאשימה סבורה כי יש לדחות את בקשות הנאשמים לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק. לדעת המדינה, היעתרות לבקשות מטרתה לאפשר לחוטא לצאת נשכר מטעויות, שככל שנעשו, נעשו בתום לב וללא כוונת זדון. המאשימה סבורה כי אין ממש בטענת האכיפה הבררנית. נטען כי נגד הלקוח בני שאבי אין בנמצא די ראיות העשויות להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו. המאשימה הצהירה כי ניהלה חקירה נגד בני שאבי בחשד כי הקטין באופן מלאכותי את סכומי רכישותיו מן הנאשמת 3, אך נמצא כי ממצאי החקירה אינם יכולים לבסס אישום בפלילים (מהנימוקים המופיעים בסעיף 22 לתגובת המאשימה). המאשימה טענה כי הגשת כתב אישום נתונה בסמכותו של תובע. החלטה כזו אינה נעשית כלאחר יד והנאשמים לא הפריכו את חזקת חוקיות אותה החלטה ולא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח קיומה של אכיפה בררנית. לטענה כי המאשימה לא חקרה רוכשים נוספים, השיבה המאשימה כי הנאשמים 1 ו-2 לא מסרו בחקירותיהם פרטים מספקים אודות לקוחותיהם, ועל כן נתקשתה באיתורם. לעניין החומר שלא נתפס טענה המאשימה כי בית המשפט כבר קבע, בהחלטתו בנוגע לעיון בחומר, כי שרת החברה ובו תוכנת הניסן ובסיס נתוניה נותרו בידי החברה גם לאחר החיפושים שנערכו במשרדי החברה ולא נלקחו על ידי הרשות החוקרת. על בסיס קביעה זו טענה המאשימה כי יש להחזיק את הנאשמים כמי שיש להם שליטה בחומר החסר, והם בבחינת "אשמים תורמים" להעדרו של החומר. המאשימה טענה עוד כי אמנם אין להקל ראש בתקלות שנפלו בטיפול הרשויות החוקרת והתובעת בנושא החומר שלא נתפס, ואולם לא כל מחדל מביא לזיכוי נאשם, ומכל מקום לא ניתן להגיע למסקנות בעניין זה טרם שמיעת הראיות במשפט. המאשימה שטחה בתגובתה בהרחבה את תפיסתה כי במקרה דנן לא נגרם כל נזק להגנת הנאשמים כתוצאה מהעדרו של החומר. המאשימה דחתה את הטענות המופנות אליה בנוגע לתיקון כתב האישום והשלמות החקירה שביצעה. לדעת המאשימה, סמכותה של התביעה להורות על השלמת חקירה, גם לאחר הגשת כתב אישום, ובסמכות זו אחזה עת הורתה על השלמות חקירה. עוד ציינה המאשימה בתגובתה כי את הפגמים שנחשפו בחקירה יש לקחת בחשבון בקביעת משקל הראיות שמקורן באותה חקירה, ולא במסגרת החלטה מקדמית בטענה של הגנה מן הצדק. המאשימה טענה כי לא נפל כל פגם בהליכי השימוע שערכה לנאשמים. נטען כי לא ניתן היה להעביר לנאשמים חומרי חקירה שלא היו בחזקת המאשימה עת נערכו השימועים: החומר שלא נתפס לא היה מעולם בידי הרשות החוקרת; חומר החקירה הנוגע להשלמות החקירה נולד בעת שאלה בוצעו - לאחר הגשת כתב האישום. המאשימה ציינה כי אין עליה חובה למסור את מלוא חומר החקירה לחשודים בשלב השימוע, אלא רק את עיקריו, ועל כן סבורה היא כי מילאה אחר חובותיה בשלב השימוע, שכן לדבריה חומר החקירה שנאסף במסגרת השלמת החקירה אינו משנה את תמונת הראיות בתיק. יחד עם זה, הודיעה המאשימה כי אם בית המשפט יסבור שיש לקיים ישיבת שימוע נוספת לנאשמים, הרי תעשה כן בלב פתוח ובנפש חפצה. המאשימה הוסיפה וטענה בתגובתה כי גם אם ייקבע שנפלו בהליך זה פגמים היכולים לבסס הגנה מן הצדק, במקרה זה יש לקבוע כי ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים, ובכול מקרה ניתן במקרה זה לנקוט באמצעים מתונים פחות, כגון מתן משקל נמוך לראיות מסוימות. דיון הגעתי לכלל מסקנה כי לנאשמים לא עומדת במקרה זה עילה לביטול כתב האישום בשל הגנה מן הצדק, שלפיה - "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן - חוק סדר הדין הפלילי). בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005); להלן - הלכת בורוביץ), שניתן טרם התיקון לחוק סדר הדין הפלילי, הותווה מבחן תלת שלבי, בעזרתו יכריע בית המשפט האם לבטל כתב אישום מכוח "הגנה מן הצדק". ההלכה הפסוקה קבעה כי המבחן שנקבע בהלכת בורוביץ חל גם לאחר עיגון ההגנה מן הצדק בספר החוקים (ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.4.2008); ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.10.2007)). בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגם או הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם במנותק משאלת חפותו או אשמתו; בשלב השני יש לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגם, יש משום פגיעה מהותית בעקרונות של צדק והגינות משפטית. מבחן זה מאזן בין האינטרסים השונים בהתייחס לנסיבות הקונקרטיות של ההליך; בשלב השלישי בוחן בית המשפט האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. הנאשמים טוענים לקיומם של ארבעה פגמים המצדיקים את ביטול ההליך הפלילי נגדם: מחדלי חקירה שונים; אכיפה בררנית; התנהלות המאשימה מאז הגשת כתב האישום; וכן פגמים בהליך השימוע שערכה המאשימה לנאשמים. להלן ייבחנו טענות הנאשמים: א. מחדלי חקירה והתנהלות המאשימה הטענה המרכזית שהעלו הנאשמים כבסיס לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק היא כי החומר שלא נתפס יסוד עיקרי הוא בהגנתם במשפט. הנאשמים סבורים כי לא יוכל להתנהל משפט צדק ללא החומר האמור, ועוד סבורים הם כי הרשות החוקרת חדלה מחדל חמור בכך שלא תפסה את החומר ולא העמידה אותו לרשות ההגנה. טענה זו אינה יכולה לבסס הגנה מן הצדק. ראשית, בניגוד לנטען לפניי על ידי הנאשמים, לא קבעתי בהחלטה בהליך הגילוי כי הרשות החוקרת חדלה בכך שלא תפסה את החומר שלא נתפס. אמנם נקבע בהחלטה זו כי הרשות נתכוונה לתפוס חומר זה, וכן כי בדיעבד התברר שהחומר שלא נתפס מהווה "חומר חקירה". ועם זה, לא נקבע בהחלטתי כי ההחלטה לא לתפוס את החומר עולה כדי "מחדל חקירה", כמשמעות מונח זה בפסיקה. קראתי בעיון את טענותיהם המפורטות של הצדדים בעניין זה. כל שאוכל לומר הוא שאין לי יכולת בשלב מקדמי זה לקבוע האם ראוי לסווג את אי-תפיסת החומר המדובר כ"מחדל חקירה", זאת מן הטעם הפשוט שעל מנת לקבוע כך עליי להיחשף למלוא הראיות והעדויות במשפט. ברוח דומה פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ (ת"א) 70770/00 מדינת ישראל נ' משה ארויה (20.3.2001), בהחליטו לקבל ערעור על החלטת בית משפט השלום לזכות נאשם מכוח הגנה מן הצדק, שיסודה בין היתר בקיומם של מחדלי חקירה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קבע כי בית משפט השלום שגה כאשר החליט לקבוע דבר התקיימותם של מחדלי חקירה מהותיים טרם נחשף למלוא החומר הנוגע לעניין, והוסיף וקבע כי המסקנה המעשית המתבקשת היא כי יש להמתין לפחות עד תום פרשת התביעה טרם תינתן החלטה לעניין זה. מסקנתי זו מתחזקת מקביעתי כי החומר שלא נתפס נותר בידי הנאשמת 3, ולפיכך היה בשליטתה תקופה ארוכה לאחר החיפוש שנערך במשרדיה. נתון זה חייב להשתקלל במסגרת כלל הנתונים העומדים לפני בית המשפט בבואו להחליט האם אמנם נפלו פגמים בחקירה, כל שכן פגמים המצדיקים הסקת מסקנות לחובת המאשימה. הנה כי כן, טרם הגיע השלב בו ניתן לקבוע האם נפלו פגמים בחקירה המצדיקים הסקת מסקנות לחובת המאשימה. די בכך על מנת לדחות את הבקשה לבטל את כתב האישום בשל הגנה מן הצדק. שנית, גם אם ניתן היה לקבוע כבר בשלב הנוכחי כי מדובר בפגם חקירתי מן המעלה הראשונה, לדידי לא היה מקום לבחון עניין זה במסגרת הגנה מן הצדק. דעתי היא כי האכסניה הראויה לבירור טענות בדבר מחדלי חקירה והשפעתם על ההליך הפלילי היא שלב הכרעת הדין. בית המשפט שיברר את אשמת הנאשם ממילא יבחן את טיבן של טענות אלה לצורך הקביעה האם המאשימה הוכיחה כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו מעבר לספק סביר. בענייננו יוכלו הנאשמים לטעון במסגרת בירור האשמה כי יכולתם להתגונן נפגעה כתוצאה ממחדל הרשות בעניין החומר שלא נתפס, וראוי להזכיר בהקשר זה כי ההלכה היא שמחדלי חקירה אינם מובילים בהכרח לזיכויו של הנאשם, שכן - "נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון, ובפרט בשאלה האם דובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו" (ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2.11.2006), פסקה 13 לפסק הדין). בהתחשב בקיומה של אכסניה נאותה לבירור טענות בדבר קיומם של מחדלי חקירה, נראה כי, ככלל, אין מקום לברר טענות מסוג זה כטענות מקדמיות. ניתן אולי להעלות על הדעת מקרים קיצוניים, בהם יידרש בית המשפט לטענה בדבר מחדלי חקירה כטענה מקדמית, אך אלה ככל הנראה יהיו מקרים בהם יוכל הנאשם להראות כי רשויות התביעה או החקירה לא ביצעו מהלכי חקירה חשובים באופן מכוון על מנת לפגוע בו ובהגנתו העתידית, או התרשלו בעניין זה באופן חמור. עמדתי בעניין זה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בהלכת בורוביץ. בהלכת בורוביץ עמד בית המשפט העליון על ההבחנה בין המקרים הקיצוניים, בהם ייתכן שיהיה מקום לבטל כתב אישום מכוח הגנה מן הצדק על יסוד פגמים בחקירה, לבין המקרים השכיחים יותר, בהם מענה לאותם פגמים יימצא בהכרעת הדין, וכך מצא הדבר את ביטויו שם: "זאת ועוד: בחינת פגמים שבהם לקתה חקירה פלילית, בעזרת שילובם של שני המבחנים האמורים, עשויה להביא להכרעת אפשריות שונות בהליך הפלילי. כך, למשל, אפשר שיימצא כי הפגמים פוגעים באופן כה חריף בתחושת הצדק וההגינות עד שיש בהם כדי לערער את ההצדקה החברתית שבעצם קיומו של ההליך. במקרים קיצוניים כאלה אפשר שמסקנה כזאת תצדיק את ביטול כתב-האישום מטעמי הגנה מן הצדק גם אם הפגמים לא גרעו מערכן ההוכחתי של הראיות המפלילות. לעומת זאת ייתכנו מקרים (ואלה בבירור יותר שכיחים) שבהם לא יהיה בפגמים כשלעצמם כדי להוביל למסקנה כי המשך קיומו של ההליך יפגע בשורת הצדק וההגינות, אך יהיה בהם כדי להקים יסוד לספק סביר בהוכחת העבירה ולהוביל לזיכוי או (מקום שביצוע העבירה הוכח) להצדיק הקלה בעונש." (הלכת בורוביץ, עמ' 831, ההדגשה שלי - מ' ק'; ראו גם ע"פ 5692/06 ארחיפוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (24.2.2008), פסקה 14 לפסק הדין) ברי כי בענייננו לא בשלו התנאים להכיר בליקויים שנפלו (אם נפלו) בחקירת המשטרה כפגמים העומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, עד כי יש בהם כדי לערער את ההצדקה החברתית שבעצם קיום ההליך הפלילי נגד הנאשמים. אין ספק כי הנאשמים כאן רחוקים מלהוכיח כי המאשימה או הרשות החוקרת התנכלו להם באופן מודע, ובכוונת מכוון נמנעו מלשים את ידיהן על החומר שלא נתפס, או אף כי הרשויות התרשלו באופן חמור במיוחד. למעשה ההחלטה בהליך הגילוי עומדת בסתירה ישירה להיפותזה זו. אשר על כן, יש לדחות את הטענה בדבר פגמים בחקירה כבסיס להעמדת הגנה מן הצדק. למעלה מן הצורך אעיר כי גם אם ניתן היה בשלב הנוכחי לקבוע מסמרות בנוגע לטיב הפגמים שנפלו (אם נפלו) בחקירת תיק זה וכן למשמעות הפגמים להגנת הנאשמים, לא היה הדבר מחייב את ביטול האישום. כפי שמציינת המאשימה בצדק, ההליך נגד הנאשמים מדבר בהעלמת הכנסות בשווי ניכר מרשויות המס. במצב דברים זה רב משקלו של האינטרס הציבורי בבירור ההליך, וכלל לא ברור כי מחדלי החקירה היו מטים את הכף לטובת ביטול כתב האישום. ב. אכיפה בררנית הנאשמים טוענים כי ראויים הם להגנה מן הצדק בשל הפליה בהעמדתם לדין. טוענת המדינה כי לא בהפליה מדובר, אלא בהבחנה מותרת בין חשודים שונים שנחקרו באותה פרשה, בשל קיומן של ראיות מספיקות נגד הנאשמים כאן לעומת אי קיומן של ראיות מספיקות נגד מר בני שאבי, המוזכר בבקשות הנאשמים. המאשימה מאשרת כי לא חקרה לקוחות נוספים של הנאשמת 3, אך זאת משום שהנאשמים 1 ו-2 לא מסרו בחקירותיהם די פרטים שיאפשרו איתורם וזיהויים של אלה. הבחנה בין חשודים בשל קיומם של שיקולים ראייתיים הינה בסיס מוכר בפסיקה לדחיית טענת הגנה מן הצדק מן הסוג של אכיפה בררנית (ראו ספרו של ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק, הוצאת נבו, מהדורה שניה - 2009, עמ' 403 ה"ש 98). בעניין זה עומדת לתביעה חזקת החוקיות של החלטתה. כידוע, הנטל להפריך את חזקת החוקיות של ההחלטה השלטונית שקיבלה התביעה הוא על הטוען לאכיפה בררנית (רע"פ 3344/06 בן גביר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (6.11.06)). רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את אותה החזקה (בג"ץ 6396/96 זקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 298 (1999), 307). כדי לעמוד בנטל, על הטוען לאכיפה בררנית שיסודה בראיות להשמיע את אותן הראיות בבית המשפט. לא יעשה כן - לא יעמוד בנטל המוטל עליו ויהיה צורך לדחות את בקשתו. בשלב מקדמי זה טרם הוכחו מלוא הנסיבות העומדות בבסיס החלטת התביעה להעמיד לדין את הנאשמים ולא את מר בני שאבי. ההבחנה העובדתית והמשפטית בין אלה לאלה, השיקולים שהנחו את רשויות התביעה לגבי הגשת כתב האישום כאן כמו גם החלטתה לא להגיש כתבי אישום נוספים, כל אלה טעונים בירור בראיות. אכן, המקרה דנן הוא מקרה מובהק בו קיים קושי אינהרנטי לברר טענה של הפליה באכיפה טרם שמיעת המשפט (ראו ת"פ (מחוזי י-ם) 3148/07 מדינת ישראל נ' לוזון (החלטה מיום 31.3.2008)), שהרי חומר הראיות לא נפרש בשלב מקדמי זה לפני בית המשפט, אפילו לא באופן חלקי. על האמור יש להוסיף כי, לטעמי, אותם נימוקים כבדי משקל, המצדיקים ריסון שיפוטי מפני התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית לא להעמיד לדין אדם בשל שיקולים ראייתיים, מצדיקים ריסון שיפוטי גם מפני קביעה של הערכאה הדיונית כי שגתה התביעה כאשר משיקולים ראייתיים העמידה לדין את פלוני ולא את אלמוני. התביעה הכללית היא הגורם השלטוני האמון על הערכת ראיות גולמיות ועל ההחלטה בדבר דיותן לצורך העמדה לדין פלילי, ועד שבית המשפט ישתכנע כי לא נהגה כהלכה בהפעלת שיקול דעתה כאמור, מוטב שישתכנע על יסוד ראיות כבדות משקל כי שיקולים זרים הם העומדים ביסוד החלטותיה של התביעה או שמא התרשלה באופן חמור כאשר נהגה כך ולא אחרת. לאחר עיון בבקשה ובתשובת המדינה, לא אוכל לקבוע בשלב זה כי שיקולים זרים, או רשלנות חמורה הם שעמדו ביסוד החלטתה לא להגיש כתבי אישום נגד המעורבים האחרים. על פני הדברים ההבחנה שנערכה היא הבחנה מותרת בין שונים (מבחינת עוצמת הראיות) ולא הפלייה פסולה בין שווים. במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע כי הנאשמים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את טענת ההפליה שהעלו, ואני מוצא לדחותה. ג. התנהלות המאשימה מאז הגשת כתב האישום בעניין זה אין בכוונתי להרחיב. לא השתכנעתי כי התנהלות המאשימה בתיק זה היא התנהלות פסולה, ובוודאי שאין לומר כי יש בה כדי לערער את ההצדקה החברתית שבעצם קיומו של ההליך הפלילי נגד הנאשמים. החלטות המאשימה לבצע השלמות חקירה בתיק זה נעשו לכאורה בסמכות והן אינן חריגות, הגם שחלקן נתבצעו לאחר הגשת כתב האישום. בוודאי שבקשות המאשימה לתקן את כתב האישום אינן פעולות המקפחות את הנאשמים, מה גם שכידוע לנאשמים היטב לא כל הבקשות נתקבלו. ד. פגמים בהליך השימוע הנאשמים טענו כי כיוון שלא היה בידם חומר חקירה מהותי בעת שהתקיים הליך השימוע, נגרם להם עיוות דין, המצדיק ביטול כתב האישום בשל "הגנה מן הצדק". הגעתי לכלל מסקנה כי אין כל ממש בטענה זו. ראשית יצוין כי צודקת המאשימה בטענתה כי אין עליה חובה למסור את מלוא חומר החקירה לנאשמים במסגרת הליך של שימוע פלילי. הכללים החלים בעניין זה מחייבים לאפשר להגנה להתכונן כדבעי לשימוע, ועל כן למסור לה את עיקרי החומר בלבד. שנית, בענייננו ברי כי המאשימה לא יכולה הייתה לערוך לנאשמים שימוע על יסוד חומר שלא היה ברשותה. החומר שלא נתפס לא מצוי ברשותה עד היום, ואילו השלמות החקירה שבוצעו, כחריג, לאחר הגשת כתב האישום, הועברו אליה (מטבע הדברים) לאחר הליך השימוע. אינני סבור אפוא כי בעניין זה נפל פגם של ממש, לא כל שכן פגם המצדיק ביטול כתב האישום בשל הגנה מן הצדק. בצד זה, משהודיעה המאשימה בתגובתה כי בשל העובדה שמאז הגשת כתב האישום התווסף חומר ראיות שנתקבל במסגרת השלמות חקירה, לא תתנגד לערוך הליך נוסף של שימוע לנאשמים, אני מורה לה לעשות כן, אם אמנם יחפצו בכך הנאשמים. סיכום באתי לכלל מסקנה כי טענות הנאשמים שהובאו במסגרת בקשותיהם לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק, ובעיקר הטענה בדבר מחדלי חקירה, דינן להתברר במהלך ניהול המשפט ולא במסגרת של טענה מקדמית. מובן כי אין בהחלטתי זו משום הבעת עמדה סופית בעניין טיב הטענות. עמדה כזו תתגבש רק בתום שמיעת הראיות במשפט. כאמור בפסקה 33 לעיל, תערוך המאשימה שימועים נוספים לנאשמים, ככל שיודיעו לה בתוך שבעה ימים ממועד מתן החלטה זו כי הם מעוניינים בכך. המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים ללא דיחוי. ניתנה היום, י"ט אייר תשע"א, 23 מאי 2011, בהעדר הצדדים. מחדלביטול כתב אישוםמשפט פלילי