הלכת אוסם - תאונה בזמן ירידה ממשאית

מבוא בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 13.06.45, בתאונה ביום 27.09.00 (להלן: "התאונה"). לטענת התובע, בעת שירד מארגז המשאית בעוד המנוף של המשאית מופעל על ידי מנוע המשאית, הוא החליק ונפל ונוכח נסיבות התאונה מדובר בתאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). הצדדים חלוקים הן לגבי החבות והן לגבי היקף הנזק שנגרם לתובע. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי שקבע לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 48(2) (ז) בגין הנזק במניסקוס בברך ימין. יצוין שלפי התקנה, שעור נכות זה ניתן בגין נזק במניסקוס בצורה קלה. בפרשת התביעה העידו התובע ויועץ המס מר לוין. הנתבעות לא העידו עדים מטעמן. בהסכמת הצדדים הוגשו חוות הדעת ומכתב תשובות לשאלות הבהרה של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית, פרופ' רביד, שהתייחס למצבו של התובע ללא קשר לתאונה. סוגיית החבות הצדדים חלוקים הן לגבי נסיבות התאונה והן בשאלה המשפטית האם מדובר בתאונת דרכים נוכח נסיבות התאונה. תחילה אדון במחלוקת העובדתית ובהמשך בסוגיה המשפטית האם עסקינן בתאונת דרכים. התובע תיאר בסעיף 3 לתצהירו את נסיבות התאונה כדלקמן: "ביום 27.9.00 נפגעתי בתאונת דרכים, במהלך עבודתי כנהג משאית עם מנוף. ביום התאונה העברתי עמודי תאורה לאתר עבודה באיזור נוף קציר בו העמדנו עמודי תאורה. לצורך העמדת עמודי התאורה נעשה שימוש במנוף המשאית אשר מופעל על ידי מנוע המשאית, באמצעות מעביר כוח המחבר בין המנוע, הגיר והמנוף. בעת שירדתי מארגז המשאית, דרך מדרגה המצויה בצד ימין ליד מיכל הסולר ובעוד מנוע המשאית והמנוף פועלים, החלקתי על המדרגה אשר הייתה רטובה מסולר ומשמן ורטטה עקב פעולת המנוע. בעת נפילתי חטפתי מכה בברך רגל ימין מארגז המשאית והמשכתי בנפילתי לתוך בור שנחפר לצורך העמדת עמוד התאורה תוך כדי נפילתי לבור קיבלתי מכה נוספת בברכי תוך שהברך מסתובבת. אציין כי מסביב לבור היו אבני שפה שהורמו לצורך חפירת הבור (להלן: "התאונה")..." בעדותו בבית המשפט תיאר התובע את התרחשות התאונה. לפי עדותו, התאונה אירעה בעת פריקת עמוד התאורה האחרון. התובע עלה למשאית מאחר והפועל קשר בצורה לא בטיחותית את הרצועה לוו הביטחון. לאחר שהתובע הכניס את הרצועה לוו הביטחון הוא פנה לרדת מהחלק הקדמי בצד ימין של המשאית. בשעת הירידה החליק התובע, קיבל מכה מהמשאית ונפל לקרקע. בעדותו הסביר התובע, כי בעת ייצוב מנוף המשאית נוצר רטט על ארגז המשאית וזהו הרטט אליו התכוון בתצהירו. עד התביעה מר אבו הילאל ניזאר העיד לגבי נסיבות התאונה, כי התובע עלה על המשאית כדי לקשור עמוד תאורה שלא קשרו נכון, כלשונו. לאחר מכן, כשהתובע ירד מהמשאית הוא החליק ונפל לבור בקרקע. לפי עדותו, המנוע של המשאית פעל בזמן נפילת התובע והאחרון ירד מהמשאית כדי להפעיל את המנוף ולהרים את העמוד שהוא קשר בעצמו. הוא הוסיף, כי למשאית יש מנוע אחד בלבד. גם התובע וגם העד מטעמו תיארו באופן דומה את המקום במשאית ממנו החליק התובע ונפל לקרקע. שוכנעתי מעדויות התובע והעד מטעמו, כי התובע החליק בעת שירד מהמשאית במהלך הפריקה של העמודים מהמשאית. כמו כן, טענתו של התובע, כי החליק על המדרגה (או המתקן דמוי המדרגה) בעת הירידה מהמשאית כאשר המדרגה רטטה עקב פעולת המנוע לא נסתרה. גם לפי עדות העד, המנוע שהוא משותף למשאית ולמנוף פעל בזמן ירידת התובע מהמשאית. איני מקבל את טענת הנתבעות בסיכומיהן, כי התובע לא תיאר באופן עקבי את נסיבות התאונה. בהודעה על פגיעה בעבודה (נ/3) מצוין שהתאונה אירעה בעת פריקת מטען עמודי תאורה וכי התאונה אירעה במהלך ירידה מארגז המשאית לקרקע (אף שהתובע עצמו בעדותו לא היה בטוח שהתוספת שנרשמה של ירידה מארגז המשאית היא שלו). בתביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה ותשלום גמלת נכות מהעבודה (נ/4) אכן אין התייחסות לנושא הפריקה והטעינה בגוף הדברים ועדיין בכותרת רשום "העמדת עמודי תאורה..." ויש תיאור מפורט של התרחשות התאונה תוך כדי הירידה מארגז המשאית לקרקע. כך או כך, איני סבור שהמסמכים הנ"ל סותרים את עדויות התובע והעד מטעמו גם אם התיאורים של התאונה בשני המסמכים הנ"ל אינם מלאים. שוכנעתי מהעדויות, כי התאונה אירעה במהלך ירידתו של התובע מהמשאית כאשר האחרון החליק על המתקן דמוי המדרגה שרטט כתוצאה מפעילות המנוע של המשאית והמנוף. כמו כן, עלה מן העדויות שהתובע ירד מן המשאית כדי להפעיל את המנוף על מנת לפרוק, ככל הנראה, את העמוד האחרון מהמשאית, כשלאחר מכן המשיך לעבוד עם המנוף להרמת סל הרמה ובו פועלים כדי שהאחרונים יחברו את פנסי התאורה לעמודים שהוצבו במקומם עוד קודם לכן. עד כאן לגבי המחלוקת העובדתית באשר לנסיבות התאונה. הצדדים חלוקים גם בשאלה האם התאונה היא בגדר תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים. לטענת התובע, לאור ההלכה הפסוקה ובפרט רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה ואח', פ"ד נט (3) 541 (להלן:"הלכת אוסם") מדובר בתאונת דרכים מאחר וכאשר קיימת התנגשות בין חריג הטעינה והפריקה ובין אחת החזקות המרבות החלוטות שבהגדרה כמו ירידה מרכב, אזי יד ההוראה הממעטת על התחתונה ולפיכך כאשר התובע החליק בעת שירד מהמשאית שזהו שימוש מוכר ברכב, אזי מדובר בתאונת דרכים. בנוסף, טוען התובע כי בנסיבות בהן התובע החליק גם בשל הרטט של המדרגה ורטט זה הינו תוצאת לוואי של פעילות המנוע, אזי מתקיימת החזקה של מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב ולפיכך מדובר בתאונת דרכים גם עקב כך. מנגד, טוענות הנתבעות כי הלכת אוסם לא חלה בענייננו מאחר והתובע לא ירד מהמשאית למטרות תחבורה אלא למטרת המשך עבודתו בפריקה ובטעינה. לפיכך ולאור בחינה של פעולת הירידה מתא המטען של המשאית גם בהקשרה הרחב, אין מדובר בהתרחשות בעלת סממן תחבורתי והירידה של התובע אינה פעולה מחויבת על מנת לסיים (צ.ל. להתחיל - א.פ.) את הנסיעה. לאור כל אלה, הלכת אוסם לא חלה בענייננו מאחר והלכה זו חלה כאשר הירידה הינה בסיומה של פעולת הפריקה שאחרת עקרון הסיכון התחבורתי אינו רלוונטי. יצוין כבר עתה, כי הנתבעות לא התייחסו בסיכומיהן כלל לטענה הנוספת של התובע, כי התאונה אירעה עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב מאחר והנפילה התרחשה גם עקב הרטט של המדרגה. בהעדר התייחסות בסיכומי הנתבעות לטענה זו, טענת התובע כי התאונה היא תאונת דרכים נוכח החלופה של מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב מתקבלת מאחר ושוכנעתי שהתובע החליק בין היתר בגלל הרטט של המשאית שנגרם עקב כך שהמנוע פעל לצורך הפעלת המנוף ולא נשמעה כל טענה שבעת השימוש כאמור שינתה המשאית את ייעודה המקורי. למעלה מן הצורך, אתייחס גם למחלוקת האם בנסיבות ענייננו גובר החריג של פריקה וטעינה או השימוש המוכר על פי חוק הפיצויים של ירידה מן המשאית. בהלכת אוסם התייחסו לשני מקרים שלפי המתואר שם אכן אירעו בעת הירידה מהרכב בסיום הפריקה שלא כבענייננו. עם זאת, בהלכת אוסם אין התייחסות מפורשת למועד הירידה מהרכב יחסית לשלב בו מצוי תהליך הפריקה. מהלכת אוסם עולה שטעינה ופריקה של מטען כאשר הרכב עומד היא בעלת אופי תעבורתי. לעניין זה, ראה גם רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ שם ציין כב' השופט ריבלין שירידה מן הרכב תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של "למטרות תחבורה". לפיכך, בהעדר קביעה מפורשת שטעינה ופריקה היא בעלת אופי תעבורתי רק כאשר הליך הפריקה הוא בסיומו, טענת הנתבעות נדחית. הלכה פסוקה היא, כי במצב שבו התאונה מקיימת את אחת מדרכי השימוש המוכרות כמו ירידה בענייננו, אין בעובדה שהתאונה מקיימת גם את חריג הפריקה וטעינה כדי לאיין את קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על פי ההגדרה בחוק הפיצויים. נוכח האמור לעיל אני סבור, שאף שהליך פריקה בענייננו טרם הסתיים במובן זה שהתובע התכוון להמשיך בהליך הפריקה גם לאחר הירידה מהמשאית, עדיין הירידה מהמשאית היא בגדר שימוש ברכב מנועי ומאחר ופעולת הטעינה והפריקה היא בעלת אופי תעבורתי אזי השימוש נשוא עניינו היה למטרות תחבורה ולפיכך מדובר בתאונת דרכים גם בהתייחס לחלופה זו. אשר על כן, מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים והנתבעות חבות בתשלום נזקיו של התובע בגין התאונה. סוגיית הנזק חוות דעת פרופ' רביד לגבי מצבו של התובע ללא קשר לתאונה לפי הסכמת הצדדים, חוות הדעת של פרופ' רביד, מומחה ברפואה פנימית ומכתב תשובה לשאלות הבהרה ששלח ביום 5.1.09 הוגשו כחלק מחומר הראיות בתיק ללא חקירתו של פרופ' רביד. פרופ' רביד מונה לקבוע את שיעור נכותו של התובע ממחלותיו וכן את תוחלת חייו ללא קשר לתאונה. פרופ' רביד קבע כי התובע סובל מסכרת מטיפוס 2, יתר לחץ דם, הפרעה בשומני הדם ומחלת לב כלילית. כמו כן, לתובע סרטן ערמונית ברמיסיה. נוכח האמור לעיל, קבע המומחה לתובע נכות רפואית בשיעור 72.66%, אולם מאחר והמרכיב העיקרי בנכות הרפואית הוא בגין סרטן ערמונית ברמיסיה הנעדר משמעותית תפקודית, קבע המומחה ששיעור הנכות שהוא בעל משמעותית תפקודית לגבי התובע עומד על 40%. בנסיבות אלה, קבע המומחה שבדק את התובע ביום 13.11.08 (התובע במועד הבדיקה היה בן 63.5) כי כושר עבודתו של התובע אינו שונה מזה של אדם בריא בן גילו וקיים סיכוי סביר שיוכל לשמור כושר זה 4 שנים נוספות עד הגיעו לגיל פרישה (67). עוד קבע המומחה כי תוחלת חייו של התובע מבחינה סטטיסטית היא 10 שנים. כלומר, צפי לקיצור תוחלת חיים עד כדי מחצית לעומת גבר בריא בן 63 שלו תוחלת חיים של 20 שנה. במכתב התשובות לשאלות ההבהרה חזר המומחה על קביעתו בדבר קיצור תוחלת חייו של התובע במחצית נוכח מחלותיו השונות שאינן קשורות לתאונה. נוכח חוות דעתו של מומחה בית המשפט ואף שהתובע עבד כנהג משאית עצמאי, אני סבור שיש לקבוע את מועד סיום עבודתו הצפוי של התובע כנהג משאית לכל המאוחר בגיל 67. זאת, בהתחשב במכלול מחלותיו ללא קשר לתאונה וההשפעה בגינן כמפורט בחוות הדעת. כמו כן, לאור חוות הדעת, תועמד תוחלת החיים של התובע, מבחינה סטטיסטית, על 10 שנים, כלומר עד לגיל 73. הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 48(2)(ז) בגין הנזק במיניסקוס בברך ימין וזאת החל מיום 1.2.02. בנוסף, הפעיל המל"ל את תקנה 15 לתקנות המל"ל ב- 50% באופן שנכותו הצמיתה של התובע הועמדה על שיעור של 15% החל מיום 1.2.02. בדו"ח ועדת הרשות לעניין תקנה 15 נקבע, כי הרגל (רגל ימין בה הייתה החבלה בברך) אחראית להפעלת הבלם ועל כן לא יוכל התובע לחזור לעבודתו כנהג משאית. בתקופה שבין מועד התאונה למועד בו נקבעה הנכות הצמיתה, נקבעו לתובע נכויות כדלקמן: מיום 28.9.00 ועד ליום 28.3.01 תקופת אי כושר במהלכה שולמו לתובע דמי פגיעה. בהמשך הכיר המל"ל בתובע כ"נכה נזקק" החל מיום 29.3.01 ועד ליום 31.7.01, לאחר מכן נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום 20.8.01 עד 20.9.01 ובהמשך בשיעור 30% מיום 21.9.01 ועד ליום 31.1.02. התובע הוכר כ"נכה נזקק" גם בתקופה החל מיום 21.9.01 ועד ליום 31.1.02. התובע העיד כי בעקבות התאונה נחבל באופן קשה בברך ימין ובעקבות המשך התלונות והכאבים מהם סבל בברך עבר ביום 4.12.00 ארטרוסקופיה ונמצא נזק סחוסי בפיקה. בהמשך, מצבו לא השתפר והמשיך לסבול מכאבים קשים ולאור זאת עבר ביום 20.8.01 ארטרוסקופיה חוזרת. לפי עדותו של התובע מאז התאונה הוא מוגבל בברך ימין ובתנועות רגל ימין, הוא מתקשה בקימה מישיבה, עמידה והליכה ממושכת, מתקשה מאוד בעליה ובירידה ממדרגות, בהרמת משאות ואינו מסוגל לכופף את הברך באופן מלא. לטענת התובע כתוצאה מהתאונה הוא מתקשה בנהיגה ולמעשה מאז התאונה אינו יכול להמשיך לעבוד כנהג רכב כבד (סעיפים 4 - 6 לתצהירו של התובע). התובע תיאר את עבודתו כנהג משאית מנוף עצמאי ולפי תיאורו, עבודתו כנהג משאית הייתה כרוכה במאמץ רב, הרמת משאות, עליה וירידה במדרגות, נהיגה לעיתים במשך שעות רבות במהלך היום ועבודה פיזית (סעיף 11 לתצהירו). התובע הוסיף כי למד 10 שנות לימוד וכי עבד כנהג משאית עצמאי בהובלות של משא כבד מאז שנת 1967. לטענתו, השימוש בבלם של המשאית מצריך כוח פיזי שכן מדובר במשאית כבדה (עד 27 טון), ונוכח מצב הברך שלו יש לו קושי ממשי בהפעלת בלם המשאית ואינו מרגיש בטוח לנהוג במשאית. עוד פירט, כי עבודה עם המשאית מחייבת מאמץ של הברך לצורך טיפוס על הקבינה ולארגז וירידה מהם. לאחר התאונה ביום 27.9.00 המשאית עמדה ללא שימוש וביום 1.9.01 מכר אותה התובע לאחר שהבין לטענתו שאין סיכוי שיחזור להיות נהג משאית. לפי עדותו, לאחר שהסתיימה תקופת אי הכושר המלא ביום 31.1.02 הוא בדק אפשרויות להשתלב בעבודה התואמת את מגבלותיו אולם לא הצליח למצוא עבודה מתאימה בשל גילו ולאור מגבלותיו. התובע העיד שניסה להשתלב בעבודות שונות. בחודשים מאי עד יולי 2003 עבד כשכיר במסעדה ונוכח העבודה שהצריכה עמידה על הרגליים במשך שעות הרגיש שאינו מסוגל להמשיך בעבודה זו. בהמשך אותה שנה מספטמבר 2003 עד פברואר 2004 עבד כנהג רכב טרנזיט כשבמהלך תקופה זו סבל מכאבים חזקים בברך ימין עד שהגיע למצב שלא היה מסוגל לעבוד עם הרכב (סעיף 18 לתצהירו). בהמשך, בחודש מאי 2004 רכש התובע מונית והחל לעבוד כנהג מונית תוך שהוא משתמש במספר שבבעלותו. לפי טענתו, העבודה כנהג מונית דורשת ממנו הפעלה של הברך הפגועה, רגלו מתעייפת במהלך נסיעה ממושכת והוא נאלץ לעשות הפסקות והפוגות במהלך עבודתו לפחות אחת לשעתיים. מאז התאונה ובעקבותיה הכנסתו של התובע ירדה באופן ניכר ביותר, הוא איבד את מקצועו ומצבו לא מאפשר לו לעבוד שעות נוספות. לטענת התובע, מאז התאונה השתנו חייו לבלי הכר ומנהג עצמאי אשר השתכר באופן קבוע שכר ראוי והוגן הפך לנהג מונית שאינו מצליח להשתכר שכר ראוי ומוגבל בתפקוד בעבודה ובחיי היום יום. מן הראיות עולה כי החל ממועד התאונה, לפני למעלה מ- 10 שנים, התובע הפסיק לנהוג על משאית. מנגד, טוענות הנתבעות כי לא הוכח על ידי התובע שנהיגה במשאית אינה עוד אופציה לתעסוקה בעבורו. רישיונו של התובע לנהוג על משאית לא נשלל (ראה הודעת הבהרה מטעם התובע שהוגשה ביום 15.1.09). התובע גם העיד בבית המשפט, כי לא שללו לו את רישיון הנהיגה במשאית וברכב כבד. לפי טענתו, הוא רוצה שיהיה לו רישיון בתוקף עד ליום מותו והוא אינו מסוגל ללכת לבקש ממשרד הרישוי לשלול את רישיונו ולדבריו "זה משהו בראש". התובע הסביר את ההבדל בין נהיגה ברכב כבד שהוא אינו מסוגל לנהוג בו עקב מצבו לעומת נהיגה במונית. התובע אישר כי חידש את רישיון הנהיגה לרכב כבד לפני כשנתיים ואף הלך לרופא הכללי ולפי טענתו, הרופא לא שאל אותו דבר על התאונה אלא הסתכל בתיקו הרפואי וכתב מה שכתב. צודקות הנתבעות, כי תשובותיו של התובע בהקשר זה מעוררות תמיהה מסוימת ופוגעות בטענותיו. התובע גם לא ניגש לבצע בדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ולא הסב תשומת לבו של אף גורם רפואי למגבלותיו שלפי טענות התובע מונעות ממנו לנהוג ברכב כבד. תשובתו של התובע, כי בעת חידוש רישיונו לפני כשנתיים לא אמר לרופא דבר מאחר ולא נשאל דבר פוגעת ומפחיתה ממשקל טענתו כי אינו כשיר לנהוג על רכב כבד. אם מצב הדברים הוא כפי שמתאר התובע מבחינת חוסר היכולת לנהוג ברכב כבד, מחובתו היה ליידע את הרופא, לכל הפחות, במועד חידוש רישיון הנהיגה במצבו. יתירה מזו, לטעמי, חובה על התובע לפנות למכון הרפואי לבטיחות בדרכים ולהודיע על מצבו הרפואי לצורך בדיקת כשירותו להמשיך ולהיות בעל רישיון נהיגה על רכב כבד. תשובותיו בהקשר זה מיתממות. צודקות הנתבעות, כי טענתו של התובע בסעיף 18 לסיכומיו כי גם רופא תעסוקתי קבע שנהיגה במצבו אינה בטיחותית וזאת בהקשר של אי יכולתו של התובע לשוב לעיסוקו כנהג משאית אינה מדויקת מאחר ולפי האישור של הרופא התעסוקתי מיום 20.6.01 מדובר באישור זמני שלפיו נכון לאותו מועד התובע לא היה מסוגל לחזור לעבודתו. צודקות הנתבעות, כי התובע לא ציין בתצהיר תשובות לשאלון ארבע תאונות נוספות בהן נפגע ואשר אירעו במהלך השנים בטרם התאונה נשוא התיק אם כי יצוין שאין טענה שנקבעו לתובע נכויות בגין התאונות הנ"ל. מאישור משרד הפנים (נ/5) עולה, כי במהלך היותו "נכה נזקק" שהה התובע בחו"ל שלוש פעמים, בחודשים מאי ויולי 2001, כל פעם לתקופה של מספר ימים ובחודש ינואר 2002 לתקופה של 18 יום. התובע לא ציין בתצהירו כי במהלך התקופה שהוכר על ידי המל"ל כ"נכה נזקק" הוא נסע לחו"ל מספר פעמים ולטעמי היה מקום לציין זאת במיוחד כאשר התובע דורש הפסדי שכר לעבר גם בגין התקופות הנ"ל. למרות טענותיו הרבות של התובע לגבי השפעות התאונה על מצבו הרפואי הן בהקשר של עבודתו והן בהקשר של חיי היום יום, התובע לא זימן למתן עדות כל גורם שהוא ממשפחתו או ממקומות העבודה השונים או גורמים שעבד ועובד איתם בעבר ובהווה לחזק את טענותיו בדבר בעיות התפקוד והקשיים מהם הוא סובל לטענתו ומצב דברים זה פועל לחובתו. מהנתונים שהובאו בפניי אכן עולה כי קיימת ירידה משמעותית בהכנסתו של התובע במשך השנים לאחר התאונה ועד היום. עם זאת, נוכח שיעור נכותו הרפואית הצמיתה והאמור לעיל, לא שוכנעתי שהגורם היחיד לירידה בשכרו של התובע לאורך השנים ועד היום הוא מצבו בעקבות התאונה. כך למשל, לא שוכנעתי כי התובע אינו כשיר לנהוג על רכב כבד מכל סוג שהוא ובהקשר זה יצוין שרישיונו של התובע לא נשלל והתובע גם לא פעל כלל בעניין. כמו כן, לא שוכנעתי שהתובע עשה ככל יכולתו להקטין את נזקיו בעבודות השונות בהן עסק כמו גם לגבי הקשיים שהתובע חווה בעבודתו בעיסוקיו השונים מאז התאונה ואשר גרמו וגורמים לו כפי שעולה מטענותיו לעבוד בהיקף מופחת או לסיים את עבודתו באותם מקומות. מצד שני, מדובר בפגיעה שהיא בעלת משמעות על רקע עיסוקו של התובע קודם לתאונה כנהג משאית. נוכח מכלול הנתונים אני סבור שפגיעתו התפקודית של התובע גבוהה משיעור נכותו הרפואית וזאת בכל הנוגע לעיסוקו ולפיכך אני מעריך את פגיעתו התפקודית של התובע בשיעור של 15% לעבר ולעתיד. הפסדי שכר לעבר ולעתיד נוכח כך שהתובע היה עצמאי יש מקום לבדוק את הכנסותיו בתקופה של שלוש שנים שקדמה לתאונה. הנתונים להלן הם לפי עדותו של יועץ המס מר לוין שלתצהירו צורף מסמך מיום 13.2.08 המתייחס להכנסותיו של התובע לאורך השנים החל משנת 1998 וכן השומות של התובע שצורפו לתצהירו. יצוין שמר לוין לא נחקר על ידי הנתבעות לגבי ההכנסה של התובע בשנים 1998 עד 2000 וסוגיית קרן ההשתלמות. בשנת 1998 הייתה לתובע הכנסה מעסק בסך של 103,201 ₪ (כולל קרן השתלמות) שבגינה שילם מס בסך של 16,553 ₪, כלומר הכנסתו השנתית בניכוי מס הכנסה הייתה בסך של 86,648 ₪. בשנת 1999 הייתה לתובע הכנסה מעסק בסך של 100,724 ₪ (כולל קרן השתלמות) שבגינה שילם מס בסך של 16,064 ₪, כלומר הכנסתו השנתית בניכוי מס הכנסה הייתה בסך של 84,660 ₪. בשנת 2000 בה עבד התובע 9 חודשים בלבד הייתה לו הכנסה מעסק בסך של 103,557 ש"ח (כולל קרן השתלמות) שבגינה שילם מס בסך של 18,884 ₪, כלומר הכנסתו בניכוי מס בתקופה של 9 חודשים הייתה בסך של 84,673 ₪. מאחר והתובע עצמאי יש מקום להתחשב בהכנסותיו מתקופה של שלוש שנים קודם לתאונה ועם זאת אין להתעלם מכך שבשנת 2000 הכנסתו החודשית של התובע הייתה גבוהה יותר לעומת הכנסתו החודשית בשנים 1998 ו- 1999 ולפיכך יש לאמוד את הכנסתו החודשית בטרם התאונה בסכום גבוה יותר מההכנסה החודשית הממוצעת לכל התקופה הנ"ל ולפיכך תועמד הכנסתו החודשית לאחר ניכוי מס על סך של 8,500 ₪ נכון ליום 1.10.10. התובע זכאי להפסד שכר מלא בגין התקופה החל מיום 1.10.00 ועד ליום 31.1.02 במהלכה היה במצב אי כושר מלא ובהמשך "נכה נזקק" (למרות פרק הזמן הקצר בחודש אוגוסט 2001 שאין לגביו קביעה כאמור לעיל) בסך של 136,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממחצית התקופה מדובר בסך של 238,700 ₪. התובע זכאי להפסד שכר לעבר בגין התקופה החל מיום 1.2.02 ועד ליום 31.12.10 בסך של 138,200 ₪ (107 חודש X 8,500 ₪ משוערך ליום 1.2.02 X 15%) ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממחצית התקופה מדובר בסך של 176,200 ₪. בהתחשב בגילו של התובע ובשיעור הפגיעה התפקודית התובע זכאי בגין אובדן השתכרות בעתיד עד לגיל 67 (חוות דעת פרופ' רביד) לפיצוי בסך של 28,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד התובע לא הציג כל ראיה מעבר לעדותו לגבי היקף העזרה לה נזקק בעבר ובהווה ולא צירף אסמכתא להוצאה כלשהי בגין עזרת הזולת בשכר. יצוין גם, כי התובע נסע לחו"ל לפחות שלוש פעמים במהלך תקופת אי הכושר. התובע חי עם בת זוגתו בדירתה לאחר שמכר את הבית הפרטי שבו התגורר לפני שעבר לגור עימה (פרו' 6.7.10 עמ' 24). נוכח האמור לעיל ובהתחשב בשיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע ותוחלת חייו, אני פוסק לתובע בגין רכיב זה פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 8,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד וניידות התובע צירף מספר קבלות, בין היתר, בגין בדיקות על ידי מומחים בסך כולל של כ- 4,500 ₪. בהתחשב בכך שמדובר בתאונת עבודה אני פוסק לתובע בגין רכיב זה לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 6,000 ₪. איני מקבל את טענת התובע בדבר ההכרח לעבור ניתוח להחלפת ברך בעתיד. כאב וסבל בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע בשיעור 10%, אני פוסק לו בגין רכיב זה סך של 17,900 ₪ (משערכת). לסיום התביעה מתקבלת. התאונה היא תאונת דרכים והתובע זכאי לפיצוי מהנתבעות בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה. התובע זכאי לפיצוי בסך של 474,800 ₪. בהחלטה שניתנה ביום 6.7.10 בסיום שלב ההוכחות נקבע שהצדדים יגישו בהסכמה את סכום תגמולי המל"ל לצורך ניכויים. הצדדים לא שלחו הודעה כאמור לעיל. מסכום הפיצוי לו זכאי התובע ינוכו מלוא תגמולי המל"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד כל תשלום ותשלום (רישום תגמולי המל"ל צורף כמוצג א' לתיק המוצגים של הנתבעות). הנתבעות ישלמו לתובע את הפיצוי לו הוא זכאי לאחר שינכו מסכום זה את תגמולי המל"ל כאמור לעיל. בנוסף ישלמו הנתבעות לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.08% מהסכום שישולם לתובע וכן אגרה והוצאות משפט. ניתן היום, 2 ינואר 2011 בהעדר הצדדים. תאונת משאיתהלכת אוסםהלכות משפטיותיציאה מרכב / ירידה מרכבירידה ממשאיתמשאית