פגיעה באגן וירך - אחוזי נכות

התביעה שבפני הינה תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת דרכים. העובדות בקצרה: התובע, יליד 1968, נפגע בתאונת דרכים בתאריך 9/3/93 שעה שרכב על אופנועו שמספרו 66-28601 ביציאה מהישוב מיתר (להלן: "התאונה"). התובע הובהל ממקום התאונה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע שם אובחן שבר בעצם הכסל הימנית ושתן דמי. כמו כן סבל התובע מפגיעות באגן ימין, שרירי הירך, דופן הבטן, מחבלות בבטן ובחזה, מקשיי נשימה. לאחר טיפול רפואי ראשוני הועבר התובע לאשפוז בבית החולים "א.ג.מ." בבאר שבע שם שהה עד לתאריך 20/9/93. התובע שוחרר עם המלצה להמשך טיפול רפואי ומעקב במרפאה האורטופדית בבית החולים "סורוקה". הנתבעת ביטחה את האופנוע בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בפוליסה שמספרה 2942-008113-93 ומכאן התביעה שבפני. הנכות הרפואית: השאלה המרכזית העומדת לדיון בתיק זה, הינה שאלת שיעור נכותו הרפואית של התובע, וזאת לאור השגותיו על חוות דעתו של ד"ר אבינועם גורדין, המומחה שמונה מטעם בית המשפט. דר" גורדין קבע בחוות דעתו מיום 15/5/95 (בימ"ש1/), כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע נכות בשיעור 10% בגין צלקת מכאיבה עם נזק לעצב התחושתי לפי סעיף 75 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). התובע טוען, כי קופח בחוות הדעת מאחר והיה מקום לקבוע שיעור נכות נוסף בגין הפגיעות הבאות: שבר בעצם הכסל הימנית אשר גרמה להגבלת כיפוף קלה. פגיעה בגב התחתון. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובעדותו של המומחה, ובחנתי לעומק את טענות התובע בהקשר זה, החלטתי לאמץ את קביעתו של ד"ר גורדין באשר לשיעור הנכות שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה. במה דברים אמורים? הגבלת הכיפוף: בחווה"ד התייחס המומחה בהרחבה לשבר בעצם הכסל וקבע: "למר דגני נגרם, בתאונת הדרכים שבה אנו עוסקים, שבר מרוסק, פתוח, של עצם הכסל הימנית. שבר זה התחבר בחלקו חזרה לעצם הכסל תוך תזוזה משמעותית ותוך ריפוי הפצע בעור עם הופעת נזק לעצב העורי הצדדי של הירך. זהו עצב תחושתי בלבד ולפגיעה בו אין משמעות פונקציונלית מעבר לאי הנוחות שבהרגשת הירידה בתחושה והכאב המתלווה. כתוצאה מהפגיעה בעצם ובשרירים המתחברים אלה (צ"ל: 'אליה' - ש.ד.) הופיעה גם הגבלה קלה בטווח כיפוף פרק הירך אשר כשלעצמה אין בה כדי לזכות את מר דגני באחוזי נכות" (ההדגשות שלי - ש.ד.). בהמשך מוסיף המומחה ומציין: "מר דגני מועמד לניתוח שבו קטע העצם השבור יורחק, הדבר עשוי לשפר מעט את כיפוף פרק הירך אך לא ישפיע, קרוב לודאי, על הפגיעה בעצב התחושתי. לכן ניתוח זה לא ישנה את קביעת הנכות שניתנת על ידי בחוות דעתי זו" (ההדגשה שלי - ש.ד.). כאמור בחוות הדעת, סובל התובע ממגבלת כיפוף פרק ירך ימין עד 100 מעלות לעומת 130 מעלות בירך שמאל. במהלך עדותו הסביר המומחה מהי ההגבלה אשר מזכה באחוזי נכות על פי תקנות המל"ל ומדוע במקרה זה אין לקבוע אחוזי נכות על אף העובדה שייתכן והיא משפיעה על ישיבה במצב כריעה (עמ' 28-29 לפרוטוקול): "ש.: אני מבין שכיפוף של אפס מעלות בעצם מעניק 100 אחוזי נכות. ת.: אנחנו מדברים על סעיף 48.1(ד). לגבי הגבלה בכיפוף, אם קיימת הגבלה בכיפוף שמפריעה בישיבה זה 20 אחוז". ... "ש.: כל עוד הכיפוף הוא עד 90 מעלות הנכות היא 20 אחוז. ת.: כן. ... ש.: זאת עקב העובדה שכיפוף עד 90 מעלות. ת.: התקנות לא מתייחסות למספרים של מעלות אלא להפרעה בכיפוף המפריעה בישיבה. ברוב המושבים הכיפוף הדרוש כדי לשבת נוח הוא בין 70 ל90- מעלות". בעמ' 30 לפרוטוקול, שורות 10-21 התייחס המומחה לפגיעה במקרה דנן וציין, כי גם כאשר מדובר בהגבלת כיפוף אין לקבוע אחוזי נכות אלא נכות תפקודית במידת הצורך: "ש.: אתה מסכים אתי, כפי שגם רשמת בתשובות ההבהרה שלך, שאותה הגבלה של 100 מעלות בפירוש גורמת למצב של חוסר יכולת לבצע ישיבה במצב כריעה. ת.: כן. זה מקשה לישיבה במצב כריעה. ש.: בהנחה ששימוש במצב כזה הוא שימוש לא חריג, היית מעניק אחוזי נכות של כמה? ת.: לא הייתי מעניק אחוזי נכות. אתה נכנס לשטח שהוא בין קביעת אחוזי נכות ובין הפרעות תפקודיות. מבחינת אחוזי נכות, הנכות שלו היא אפס אחוז על הדבר הזה. אין סעיף בתקנות שמאפשר לי לתת אחוזי נכות על הדבר הזה, אבל אם מי שבא לקבוע את ההפרעה התפקודית מוצא שאותו אדם כן צריך את תנועת הכריעה, יעניק לו על כך אחוזים בגין הפרעה תפקודית" (ההדגשה שלי - ש.ד.). מהאמור לעיל עולה, כי תקנות המל"ל מעניקות נכות בשיעור 20% כאשר מדובר בהגבלה בכיפוף של 90 מעלות, אולם כל הגבלה קטנה יותר (90 מעלות ומעלה) אינה מזכה כלל באחוזי נכות, ולא ניתן לקבוע טווחי ביניים. באשר להפרעה בתפקוד בגין הגבלת הכריעה, העיר המומחה, כי על אף שהתובע סובל מדפורמציה (חיבור לקוי של העצם), לא מדובר בפגיעה המקנה אחוזי נכות על פי תקנות המל"ל, אלא בנכות תפקודית במידה והכריעה אכן חיונית לתפקוד הנפגע (עמ' 30, שורות 22-28): "ש.: בהנחה שאתה מגיע למסקנה שלאותו אדם יש הפרעה, מה אחוזי הנכות? ת.: אין אחוזי נכות על כך. אני לא יכול לתת אחוזי נכות מבלי להסתמך על משהו ואין לי כאן על מה להסתמך. יכול להיות שאכתוב במקרה כזה שבעבודתו הספציפית של אותו אדם יש הפרעה תפקודית. אבל לא הייתי מכמת את זה באחוזים. אני לא חושב שתפקידי לתת הערכה תפקודית. המומחיות שלי אורטופדיה ולא רפואה תעסוקתית". ומן הכלל אל הפרט, במקרה בו עסקינן ניסה התובע להוכיח, כי מגבלת הכריעה מפריעה לתפקודו בעבודה, מאחר ומדובר בקושי מסויים בקימה מכסא ובישיבה ממושכת, ובקשיים בתפקוד היומיומי, למשל שריכת נעליים במצב כריעה. אין חולק, כי הקשיים שפורטו לעיל עשויים להטיל הגבלה תפקודית כאשר מדובר בעבודה המצריכה ישיבה ממושכת, אך לא כך במקרה שבפני. התובע העיד, כי עבודתו אינה כרוכה בישיבה ממושכת ונעשית ברובה בעמידה (עמ' 16-17): "ש.: איזה סוג של עבודה זה? ת.: מה שמאפיין את העבודה זה שאני עומד מול המכונה, פותח, יש לה דפנות, יש לה מכלי קיטור ומכלי מים חמים. אני לא נזקק לעבודה פיזית כדי לבצע את התיקון הזה" (ההדגשה שלי - ש.ד.). כמו כן העיד התובע, כי הוא כלל אינו מבצע עבודה בכריעה (עמ' 15, שורות 14-18): "ש.: איזה פעולות בעבודה אתה מבצע תוך כדי ישיבה בכריעה? ת.: שריכת שרוכים. אני משתדל כמה שפחות לעשות דברים שבישיבה בכריעה. ש.: בחיי היום יום (צ"ל: 'יומיום') איזה פעולות אתה מבצע כשאתה ער בישיבה בכריעה? ת.: שום דבר" (ההדגשות שלי - ש.ד.). כלומר, עבודתו של התובע אינה כרוכה בישיבה ממושכת או בכריעה, וגם בחיי היומיום נמנע התובע מישיבה בצורה זו. יתרה מכך, התובע צולם כשהוא יושב ישיבה נמוכה (נ3/), ולדעת המומחה מדובר בכיפוף של למעלה מ100- מעלות (עמ' 41, שורות 5-9): "ש.: מה אתה רואה בצילום? ת.: הוא נראה יושב על איזשהו מעקה נמוך נקרא לזה. זו לא ממש כריעה. יש כאן כיפוף של פרק הירך שהוא מעבר ל100- מעלות. קשה לי להעריך בדיוק כי זה דו מימדי אבל נראה שיש כאן יותר מ100- מעלות". כן ציין המומחה בהקשר זה, כי ההבדל בין הישיבה הנראית בצילום לבין ישיבה במצב כריעה הוא של כ10- ס"מ בלבד (שורות 12-13). מהמפורט לעיל עולה, כי התובע אינו נזקק לכריעה או לישיבה ממושכת במהלך עבודתו או בחיי היומיום (למעט פעולות מסויימות הניתנות לביצוע גם בדרכים חלופיות), והמסקנה המתבקשת בנסיבות אלו היא, כי לתובע לא נגרמה נכות תפקודית בגין הפגיעה דנן. ויודגש, כי למרות נסיונות ב"כ התובע למצוא תקנות נוספות המתאימות לפגיעה בה עסקינן ציין המומחה בעדותו, כי מלבד סעיף 46 (1) אין סעיפים אחרים בתקנות המל"ל המתייחסים לשבר בעצם הכסל כפי שמופיע אצל התובע, לרבות סעיפים 35 (1) ב' וסעיפים 47 (2) ב' המתייחסים לפגיעות אחרות באגן (עמ' 26, שורות 6-9): "ת.: אני חושב שזה לא היה חכם להפריד את עצמות האגן אחת לאחת. לדעתי יש להתייחס לאגן כאל מיקשה אחת. לעצם שאלתך אין סעיף שמדבר על חיבור לא טוב של עצם הכסל" (הדגשה שלי - ש.ד.). המומחה אף טרח וציין, כי לא מצא לנכון לערוך התאמה לסעיף אחר על מנת לקבוע אחוזי נכות בגין הפגיעה הנ"ל (עמ' 26, שורות 10-11, וכן עמ' 33, שורות 4-13): "ש.: אותה הפרעה בכושר התפקוד שלו או בביצוע פעולות לא מזכה אותו אפילו באחוז נכות אחד? ת.: היא לא עונה על הקריטריונים. ש.: לא חשבת לבצע איזושהי התאמה לאיזשהו סעיף? ת.: אם הייתי חושב כך הייתי עושה כך. אני שקלתי את הדבר הזה. היתה לו פגיעה בהחלט משמעותית באגן שהתייחסתי אליה בכובד ראש, ואם הייתי חושב שמן הראוי לעשות התאמה או להשתמש בסעיף אחר או שיש לו נכות למרות שהיא לא עונה לסעיף מסוים, הייתי עושה בזה שימוש" 0ההדגשה שלי - ש.ד.). כך גם באשר לפגיעה בשרירים כתוצאה מהשבר. המומחה העיד, כי במקרה דנן השינוי במנוף ובכיוון השרירים הינו שינוי קטן אשר אינו משפיע משמעותית על תפקוד השרירים. כמו כן ציין המומחה, כי הפגיעה לא היתה בשרירים עצמם אלא בכיוונם (עמ' 35). לאור האמור לעיל, סבורני, כי המומחה שקל בכובד ראש האם ניתן לפסוק לתובע אחוזי נכות לתובע בגין הפגיעה בעצם הכסל בהתחשב בכל התקנות הנוגעות לפגיעה באגן, אולם מאחר והפגיעה דנן מוצאת ביטוי רק בתקנה 46 (1) ב', התובע אינו זכאי לאחוזי נכות בגינה שכן הכיפוף שנמצא אינו עומד בדרישת התקנה. אשר על כן אינני מתערבת בקביעת המומחה לפיה התובע אינו זכאי לאחוזי נכות בגין הפגיעה הנ"ל. כמו כן לא הוכח, כאמור, כי על אף שאין תקנה המתאימה לפגיעה דנן יש לקבוע כי לתובע נגרמה נכות תפקודית בגין פגיעה זו, ולפיכך אינני מוצאת מקום לקבוע ממצאים פוזיטיביים באשר לנכות התפקודית במקרה זה. הפגיעה בגב התחתון: לטענת התובע התעלם המומחה בחוות דעתו מהתלונות שהעלה בפניו על כאבים ולחצים בגב התחתון. בחוות הדעת קבע המומחה: "בכל הנוגע להרגשת אי הנוחות בגב, אין בבדיקה הגופנית כל עדות לנזק שהוא לגב התחתון וגם הבדיקה הרנטגנית אינה מדגימה נזק כזה". בעדותו שלל המומחה את הקשר בין הפגיעה באגן לפגיעה בגב (עמ' 35, שורות 18-25): "ש.: זה נכון שאתה לא יכול לשלול שאותה פגיעה באגן יכולה גם לגרום למגבלות בגב? ת.: הפגיעה מהסוג הזה באגן, לפחות מהחומר שעמד בפני, לא נפגעו שום סטרוקטורות הקשורות לגב. גם לא נפגע המיפרק שבין עצמות האגן שהוא לפעמים מהווה מקור לכאב גב תחתון. לאור העובדה שאין כאן איזושהי פגיעה גם באברים פנימיים וכו' אני לא רואה השלכה מהפגיעה הזו לפגיעה בגב" (ההדגשה שלי - ש.ד.). התובע מלין על כך שהמומחה לא בדק את תנועות הגב על אף התלונות שהעלה בפניו, ולטענתו, היה מקום לקבוע אחוזי נכות גם בגין הפגיעה בגב. המומחה הסביר בעדותו, כי לא בדק את תנועות הגב מאחר והתובע התלונן על לחצים ולא על הגבלה בתנועות, ולאור העובדה שבמסמכים הרפואיים ובצילומים לא נמצא כל קשר בין הפגיעה להגבלת תנועות הגב, הרי שלא היה מקום לבדוק הגבלה כזו רק על סמך תלונות התובע אשר גם הן מתייחסות ללחצים ולא להגבלת תנועות (עמ' 36-37): "ש.: מצאת הגבלה בתנועה של הגב? ת.: לא בדקתי לו את הגב. הוא לא התלונן על הגבלה בתנועות הגב אלא על הרגשת לחץ. הוא התלונן שהוא חייב לשנות תנוחה בישיבה או בכל תנוחה אחרת עקב הרגשת לחץ בגב המחייבת אותו לנוע ולשחרר את הגב. זאת איננה תלונה על הגבלה בתנועות אלא תלונה על הרגשת אי נוחות בגב. לא בדקתי את הגב כי מהתלונות ומאופי הפגיעה לא עלה הצורך לבדוק את תנועות הגב" (ההדגשה שלי - ש.ד.). אם כן, המומחה נימק בצורה אשר אינה משתמעת לשתי פנים מדוע אין להעניק לתובע אחוזי נכות בגין התלונות והפגיעות שפורטו לעיל, וסבורני, כי אין מקום להתערב בקביעתו, לפיה לתובע נגרמה נכות בשיעור 10% בגין הצלקת הפוגעת בעצב התחושתי. הנכות התפקודית: לאחר שאימצתי את האמור בחוות דעתו של ד"ר גורדין, נותר לדון בשאלה האם הנכות שנקבעה הינה נכות תפקודית. לטענת התובע יש לצלקת השפעה תפקודית מאחר והתחושות הנלוות לה מפריעות ומציקות באופן תמידי (סעיף 29 לסיכומי התובע). הנתבעת טוענת מנגד, כי מאחר ומדובר בעצב תחושתי, הרי שהוא אינו מהווה הפרעה תפקודית. טענה זו מבוססת על עדותו של המומחה (עמ' 38) אשר ציין בהקשר זה, כי אמנם מדובר בשיתוק העצב, אלא שלעצב זה אין תפקוד תנועתי. לאור האמור לעיל אני מקבלת את דעתו של המומחה, לפיה אין לעצב התחושתי תפקוד תנועתי העשוי לפגוע בתפקודו של התובע במהלך עבודתו, ועל כן אני קובעת, כי לא נגרמה לתובע נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה. אעבור לדון בראשי הנזק על מנת לקבוע את גובה הפיצוי. הפסד השתכרות לעבר: לאחר התאונה היה התובע באי כושר מלא במשך חמישה חודשים מיום 4/9/93 ועד ליום 31/1/94 (נספח ג' לת1/). בתחילה טענה הנתבעת, כי מאחר ובתום תקופת אי הכושר החל התובע לעבוד בחברת מחשבים וזאת לאחר שעבר הדרכה בת חודשיים, הרי שתקופת אי הכושר בה היה מצוי בפועל היתה קצרה יותר. בסיכומיה זנחה הנתבעת טענה זו, וציינה, כי היא נכונה לפצות את התובע עבור מלוא התקופה, אולם הצדדים חלוקים בשאלת גובה השכר על פיו יש לחשב את הפסד ההשתכרות בתקופה זו. עובר לתאונה עבוד התובע כראש צוות בניה בגבס במסגרת עבודות מזדמנות שביצע לאחר שחרורו מהצבא. התובע ביקש לערוך ממוצע בין שלושת המשכורות האחרונות שקיבל עובר לתאונה בעבודה הנ"ל וזאת על אף שניכר הפרש גדול בין המשכורת האחרונה למשכורות הקודמות לה ועל אף שעבד בשתי עבודות מזדמנות נוספות (נספח א' לת1/). לטענת הנתבעת, התובע בחר להציג את תלושי השכר מעבודתו כראש צוות בניית גבס ולא טרח להציג את תלושי השכר מהעבודות הנוספות בהן עבד באותה תקופה, ועל כן לא ניתן לערוך ממוצע של השכר בכל העבודות הזמניות, ולהשקפתה על מנת לחשב את שכרו החודשי עובר לתאונה יש לערוך ממוצע השכר בכל חודשי עבודתו בבניית הגבס. סבורני, כי לאור ההבדלים הניכרים בין תלושי השכר בעבודת הגבס והעדר התלושים מהעבודות הנוספות, יש לערוך ממוצע של כל תלושי השכר עובר לתאונה (כולל חודש פברואר 92'). על פי חישוב הממוצע השתכר התובע 3,532 ש"ח (ברוטו). לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה (לפי מדד חודש פברואר 99') ולנכות מס הכנסה בשיעור 25%. על פי הקריטריונים שהוצגו לעיל עומד שכרו עובר לתאונה על 4,515.5 ש"ח, ובגין תקופת אי הכושר יש לפצות את התובע ב22,575- ש"ח. בתום תקופת אי הכושר עבר התובע לעבוד כמדריך בבית ספר לגרפיקה ממוחשבת ובמהלך שנת 96' עבר לעבוד בחברה בה הוא עובד עד היום כטכנאי מכונות קפה. התובע לא הוכיח, כי לאחר תקופת אי הכושר היה עליו לעבוד באופן חלקי בלבד והירידה בשכרו נגרמה כתוצאה מהתאונה, ובהעדר נכות תפקודית אינני פוסקת לו פיצוי נוסף עבור תקופה זו. הפסד השתכרות בעתיד: במסגרת הדיון בשאלה האם נגרמה לתובע נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה, קבעתי, כי לאור העובדה שלתובע נקבעה נכות בגין הצלקת בלבד אשר אינה מפריעה לתפקודו בעבודה, הרי שאין לקבוע לו נכות תפקודית. כן הוכח, כי הפגיעות מהן סבל התובע אינן מזכות באחוזי נכות על פי תקנות המל"ל. יחד עם זאת מדובר באדם צעיר אשר נותרו לו כשלושים וארבע שנות עבודה, ופגיעותיו בתאונה על אף שלא זיכוהו באחוזי נכות היו פגיעות קשות אשר סביר להניח, כי ימשיכו להטרידו בחיי הימיום גם בעתיד, וייתכן ויגרמו לו להעדר מספר ימים בשנה מעבודתו. אשר על כן מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות לעתיד ובהתחשב בהוצאות רפואיות לעתיד (אם תהיינה) בסך 20,000 ש"ח. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע עותר לפיצוי בסך 25,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות, לרבות טיפולי כירופרקטיקה, ונסיעות. הקבלות אשר הציג התובע בגין טיפולי כירופרקטור עומדות על סך 1,220 ש"ח (ת2/), בעוד שעבור הוצאות הנסיעה הנטענות לא הוצגו קבלות (עמ' 18, שורות 21-23). התובע אינו זוכר לכמה טיפולים נזקק, אולם העיד, כי נסע לטיפולים הרפואיים שהתקיימו בתל אביב ממושב ניר צבי (עמ' 18, שורות 25-26): "ת.: עשיתי חשבון של פחות או יותר נסיעות ממושב ניר צבי עד ת"א שם ערכתי טיפולים וביקור אצל עוה"ד". הקבלות שהציג התובע על הטיפולים מצביעות, כי התקיימו לפחות תשעה טיפולים בתל אביב ומאחר ולא הוכח מהו מחיר הנסיעה ממושב ניר צבי לתל אביב, אני פוסקת פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 3,000 ש"ח. כאב וסבל: על פי נכות בשיעור 10%, הפיצוי המגיע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 הוא 21,925 ש"ח (סעיף 37 לסיכומי התובע). לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע: 22,575 ש"ח בצירוף ריבית מיום התאונה ועד ל1/3/99- והפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל. 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 3,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/3/95 (מועד תחילת תקופת הטיפולים) ועד למועד התשלום בפועל. 21,925 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה ועד למועד התשלום בפועל. מסכומים אלה יש לנכות את התשלומים התכופים שקיבל התובע מהנתבעת על פי מוצגים נ1/ ונ2/: 3,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום. 7,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מן הסכום שנפסק + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. אחוזי נכותאגןנכות