שבר באף - תביעת בנזיקין

1.רקע עובדתי א. הנתבעת 1הינה שותפות מוגבלת שהיתה הבעלים ו/או המפעילה ו/או המנהלת ו/או המחזיקה של המוסך בו עבד התובע. ב. התובע עבד כמכונאי במוסך הנתבעת 1החל מ- .5/92 ג. הנתבעת 1היתה מבוטחת במועד אירוע התאונה, ע"י נתבעת 2כפי שעולה מנספחים ט' ו- י' לסיכומי התובע. ד. ביום 10/1/93נפגע התובע בתאונת עבודה בעת שעסק בשיפוץ רכב במוסך. ה. הפגיעה ארעה בשעה שהתובע חיזק ברגים הסוגרים את ראש המנוע של משאית באמצעות ידית כח המורכבת ממוט מתכת וידית אחיזה מפלסטיק. בעת חיזוק הברגים השתחררה ידו של התובע מן המכשיר וזה פגע בפניו של התובע. .2הצדדים הסכימו כי ביהמ"ש יפסוק על דרך הפשרה עפ"י סיכומים שיוגשו בלא צורך בהבאת ראיות. .3האחריות לתאונה א. נסיבות התאונה: הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התאונה. לטענת התובע השתחררה ידית הכח מידו בשל הנתקות ידית הפלסטיק ממוט המתכת. לטענת התובע ארעו מקרים דומים עובר לתאונה והפתרון שניתן לכך היה הדבקת ידית הפלסטיק בעזרת דבק אפוקסי. לטענת הנתבעות הפעיל התובע את ידית הכח בדחיפה במקום במשיכה למרות ההנחיות שקיבל ובניגוד להן ובכך גרם לתאונה. שני הצדדים תומכים עמדתם בעדויות אותם עדים עצמם בתצהירים שונים כדי להצביע על אחריותו של הצד השני. ב. העברת נטל הראיה: לטענת התובע מועבר נטל הראיה באשר להוכחת העדר הרשלנות אל כתפי הנתבעת 1 מכח סעיפים 38ו/או 41לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח - .1968 1) סעיף 38לפקודת הנזיקין - לטענת התובע מהווה ידית הכח "חפץ מסוכן" והשימוש בה ללא הדרכה, פיקוח ואמצעי זהירות הופך אותה למסוכנת עוד יותר. את הסיכון מגבירה לטענת התובע, הנתקות ידית הפלסטיק ממוט המכשיר מספר פעמים עוד עובר לתאונה. לטענת הנתבעות אין מדובר ב"חפץ מסוכן" כמובנו בפקודת הנזיקין. כפי שעולה מנספח ד' לסיכומי הנתבעות העובדים כנראה הודרכו באשר לאופן הפעלת המכשיר כטענת מר שרעבי, מנהל המוסך: "בעקבות המכשיר העובדים קיבלו הדרכה איך לכוון ואיך לעבוד...". לטענת התובע שלא ניתן לשללה, אכן ניתנה ההדרכה עם קבלת המכשיר אך התובע אשר החל לעבוד במוסך לאחר שכבר עשו שימוש במכשיר לא הודרך אם כי לא יכול להיות ספק כי ידע להשתמש בו. התובע לא תמך טענתו בדבר הנתקות ידית הפלסטיק מן המכשיר מספר פעמים עובר לתאונה. היחידים שהזכירו כי ידית הפלסטיק החליקה ממוט המכשיר היו מר חליבה ומר מחפודה בהודעותיהם מה- 30/12/95(שהוגשו לביהמ"ש ביום 24/12/95!). אולם, גם בלא שאתייחס למהימנות הודעות אלה, אין בהן בכל מקרה כדי לתמוך בטענת התובע בדבר הנתקות ידית הפלסטיק מן המכשיר עובר לתאונה אלא במועד התאונה בלבד. 2) שני הצדדים מנסים לתמוך את יתדותיהם בע.פ. 62/74פישמן נ' היועהמ"ש פד"י יז', .1502המבחן כפי שנוסח ע"י כב' מ"מ הנשיא אגרנט (כתארו דאז) בעמ' 1506לפס"ד הינו: "אם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים "מטבעם"". בע.פ. 62/74 דובר, בין היתר, בסוללה ובמשאית. באשר לסוללה קבע ביהמ"ש בעמ' 1507לפסה"ד כי: "המדובר כאן אלא בחפץ כבד ומסורבל, אשר הנטיה הקלה ביותר מספקת כדי שייהפך על צידו. היוצא מזה, כי הסכנה, אשר היתה צפויה למתלונן מהרמת הסוללה והחזקתה במצב זה בעת שכרע לשם הוצאת הקרש מתחתיה, לא היתה נעוצה אלא בתכונות הכובד של הסוללה מזה ובמצב שבו היתה נתונה לאחר שהמערער ונגוש הרימה, מזה, והלא זוהי תכונה המאפיינת הרבה דברים בעולמנו ואף על פי כן, איש לא טוען שהם ממין הדברים בהם עסקינן, אלא אם מתחשבים במצב העובדתי שבו הם נתונים". בנוגע למשאית נקבע בעמ' 1607לפסה"ד כי: "עולה מן האמור שמכונית, אשר תפקידה לנוע בדרכים (והמשאית הנדונה בכלל) שייכת לקטיגוריה של דברים המסוכנים כשהם לעצמם". בע.א. 73/285 לגיל טרמפולין וציוד ספורט לישראל בע"מ נ' אסתר נחמיאס ואח' פד"י כט (1) 63, 68, חזר כב' השופט ברנזון על הלכת ע.פ. פישמן וקיבל את עמדת כב' השופט בביהמ"ש המחוזי שקבע שהטרמפולינה אכן מהווה, לאור העדויות שהובאו בפניו, דבר מסוכן. 3) החלטה האם ב"דבר מסוכן" מדובר איננה נקיה מספקות בשל נוסחו של המבחן המשאיר למעשה לשיקול דעת ביהמ"ש את הקביעה מהי "מידה גדולה של זהירות". 4) מעיון בפסיקה עולה כי בדרך כלל מיוחס התואר "דבר מסוכן" לאובייקטיבים כגון טרמפולינה, חוט חשמל (ע.א. 437/87 כהן נ' חברת חשמל לישראל בע"מ פד"י מד' (1) 807), גז (ע.א. 410/83 פטרולגז חב' הגז הישראלית 1969 בע"מ ואח' נ' רחל קאסרו ואח' פד"י מ' (1) 505), או מכשיר שכשלעצמו איננו מהווה "דבר מסוכן" אלא אם נופל בו פגם שהופך אותו ל"דבר מסוכן". (ע.א. 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' ר' הונדלי ואח' וערעור שכנגד פד"י מט' (1) 45, 58). דומה שהפעלת ידית הכח אכן דורשת הפעלה נכונה ומידת זהירות סבירה אולם, אין למכשיר זה תכונות מיוחדות הגורמות לסיכון גדול בשימוש ובטיפול בו ועל כן אין ליחס להפעלתו מידה גדולה של זהירות מיוחדת המיוחסת כאמור בפסיקה לאובייקטים הנדונים לעיל. 5) מע.א. 241/89 בעמ' 58ניתן להבין כי אפילו כשלא מדובר ב"דבר מסוכן" הרי שבמקרה ו"הדבר" (שם דובר במעלית) איננו תקין "בשל פגם ביצור או בשל קלקול שארע לאחר הייצור - אזי יש מקום לקביעה, כי מעלית פגומה כאמור, משום שמנגנוני הביטחון שלה אינם מתפקדים כראוי, מהווה "דבר מסוכן". בענייננו, כפי שיובהר להלן לא שוכנעתי כי המכשיר היה פגום עוד עובר למועד התאונה ואף לא במועד התאונה עצמה ומשלא שוכנעתי כפי שאפרט בהמשך כי כיסוי הפלסטיק אכן החליק אין אני רואה במכשיר שבו השתמש התובע מכשיר פגום ומשום כך אין מדובר בענייננו ב"דבר מסוכן". לכן אין להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעת 1עפ"י סעיף 38לפקודת הנזיקין. 6) סעיף 41לפקודת הנזיקין - ההלכה נקבעה בד"נ 4/69יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח' פד"י כד' (2) 229, .255 בפסק דינו קבע כב' הנשיא אגרנט כי נדרשת הוכחתם של שלושה יסודות מצטברים על מנת להעביר מכח סעיף 41לפקודת הנזיקין את נטל השכנוע אל הנתבע: "(א) הוכח... כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק. (ב) וכי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. (ג) ונראה לביהמ"ש שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה... ". נדמה שטענתו זו של התובע דינה להידחות כבר מכח התנאי הראשון אותו מתאר כב' הנשיא בעמ' 255: "לאמור - עיניו של המחוקק היו נשואות, באשר לתנאי הנדון, לעובדה, כי בזמן המקרה לא ידע באמת התובע, מה היתה הסיבה המדוייקת, שבגללה נגרמה התאונה, אך זאת רק מפני שבמצב הפיזי, בו היה נתון בזמן שהיא התרחשה, לא היתה לו היכולת לדעת אותה". בענייננו, הכיר התובע את המכשיר, ידע להפעילו ואף ידע, על סמך טענותיו הוא, כי קיים חשש להחלקת ידית הפלסטיק ממוט המכשיר. משמע, התובע הכיר "את הנסיבות הממשיות שגרמו למקרה" (שם בעמ' 256). 7) יתר על כן, אינני מוצאת כי "הוכחו עובדות המעלות מסקנה לכאורה שהתאונה נגרמה ברשלנות הנתבעת 1". (ע.א. 411/70 ראובן פינס נ' אליהו בן עמירה ואח' וערעור שכנגד פד"י כה' (2) 284, בעמ' 297). 8) לאור האמור לעיל אין מקום להעביר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעות. ג. רשלנות: 1) כאמור, טענתו של התובע לגבי הנתקות ידית הפלסטיק ממוט המכשיר מספר פעמים עוד עובר לתאונה לא נתמכה במאום. מכאן כי לא הוכח שהנתבעת היתה מודעת לאי תקינות הידית במידה שאכן היתה אי תקינות כזו, עובר לתאונה. 2) טענת התובע לגבי אי תקינות הידית במועד התרחשות התאונה נתמכת בהודעתו של מר מיכאל חליבה מיום 30/12/95(נספח ה' לסיכומי התובע): "בזמן החיזוק הסופי החליק הפלסטיק מהידיד (צ"ל ידית - מ.ש.) של המפתח". ובהודעתו מאותו מועד של מר מחפודה (נספח ו' לסיכומי התובע): "בזמן החיזוק הסופי החליק הפלסטיק מהידית של המפתח...". בהודעותיו מיום 8/3/93כחודשיים לאחר התאונה (נספחים ג' 1ו- ג' 2לסיכומי הנתבעת) לא ציין כי ידית הפלסטיק היא שגרמה להחלקת ידו של התובע. מר חליבה הסתפק בהודעתו אז בתיאור לפיו החליקה ידו של התובע מהמפתח ובאשר לשאלה מפורשת באשר לידית הגומי קבע: "כן היתה מורכבת". אין אומנם סתירה מפורשת בין הודעותיו של מר חליבה אולם תמוהה העובדה שדווקא כעבור יותר משנתיים ממועד התאונה נתן מר חליבה הודעה נוספת המדקדקת בתמיכת גירסתו של התובע. לפי הודעתו של מר אלגרבלי "הוצמד" התובע למר חליבה והשניים ביצעו "אוברול", אי לכך ספק אם היה מר יאיר מחפודה עד ראיה לתאונה. מטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נספח ב' לסיכומי הנתבעות) עולה לכאורה כי האנשים שנכחו בשעת הפגיעה בתובע היו מר חליבה ומר יעקב מזרחי בלבד, אך הנתבעת היא שמילאה הטופס. גם אם היה מר מחפודה נוכח בעת אירוע התאונה ספק אם ראה נראה את שארע בתוך "הבור". נראה לי אפוא לנכון להעדיף הודעתו של מר חליבה שנמסרה בסמוך למועד התרחשות התאונה על הודעתו מיום .30/12/95התובע בתגובתו לסיכומי הנתבעות טוען על סמך דו"ח החקירה (נספח ז' לסיכומי הנתבעות) כי: "המכונאים עובדים מתחת לכלי הרכב או מעליהם (לא בתוך הבור)". אולם דווקא מחוו"ד זו בחלק המתאר את נסיבות האירוע מפיו של אלברט חליבה עולה כי ההיפך הוא הנכון. לפי מר חליבה כפי שצוטט בדו"ח החקירה: "ערכנו שיפוץ מנוע לרכב - אוברול כללי. בזמן שהחלפנו מיסבים ראשיים סגרנו את הברגים עם מפתח מומנט. כאשר עבדנו על המנוע של הרכב המנוע היה בתוך הרכב והרכב עמד בבור העבודה. אני יחד עם קריספיל עמדנו בתוך הבור מתחת למנוע ובצורה כזאת החלפנו את המיסבים הראשיים". על כן מעוררת הודעתו של מר מחפודה ספקות המונעים ממני להתבסס עליה. 3) התובע מבקש לתמוך יתדותיו בע.א. 154/88 נדל נ' פיסובי (טרם פורסם, תקדין עליון כרך 92(2) תשנ"ב ותשנ"ג עמ' 685) ולטעון כי מעצם העובדה שידית הפלסטיק הוסרה לאחר התאונה יש ללמוד כי אילו נעשה כן עובר לתאונה יתכן והתאונה היתה נמנעת. ב"כ התובע מצטט בסיכומיו מדברי כב' השופט בביהמ"ש המחוזי שקבע: "עצם העובדה שטרחו להכניס שינוי זה במכונה וזאת בעקבות התאונה, אומר "דרשני" ומלמד על כך ששינוי זה נועד לשפרו ולשפר את המצב עובר לתאונה". מאחר ולא הוכח שידית הפלסטיק החליקה ממוט המכשיר בעת התאונה לא הוכח גם קשר בין "ביטולו" של הפלסטיק כדברי מר אלגרבלי (נספח ז' לסיכומי התובע) לבין התאונה. (אם כי הסברה של הנתבעת להסרת הפלסטיק לצורך גילוי השעון תמוה ביותר). 4) דווקא מהודעתו של מר חליבה (נספחים ג' 1ו- ג' 2לסיכומי הנתבעות) לפיה: "כאשר עבדתי עם קריספיל הוא עשה את הפעולה הרגילה כמו שנהוג אולם, כאשר הגיע לשלב השבירה החליקה לו היד מהמפתח והמפתח חזר במהירות לפנים ופגע לו באיזור האף". וכי: "הוא דחף את המפתח בידו האחת" עולה כי הנתבעת 1נושאת באחריות בגין רשלנות וכוונתי למילים "עשה את הפעולה הרגילה כמו שנהוג" ו"הוא דחף את המפתח בידו האחת" מהן עולה שהנתבעת 1לא הקפידה במהלך העבודה היומיומית על ביצוע העבודה באופן שהעובד ימשוך בידית המכשיר ולא ידחפנה. חיזוק לקביעתי זו אני מוצאת בהודעת מר מאיר שרעבי מנהל המוסך (בנספח ד' לסיכומי הנתבעות) כי: "נהוג לעבוד עם כלי זה במשיכה ולא בדחיפה היות וכאשר עובדים במשיכה משקיעים פחות מאמץ". מר שרעבי מציין עוד כי העובדים קיבלו הדרכה באשר לאופן הפעלת המכשיר אולם מהמילה "נהוג" לא משתמעת הדרכה חד משמעית לעובד להפעיל את המכשיר אך ורק במשיכה. 5) כאמור בע.א. 658/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' א. מרציאנו ואח' וערעור שכנגד פד"י כו' (2) 592, 604- 603קבע כב' השופט ד. לוין כי: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו". בצדק טוען התובע כי: "המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו, הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל... חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". (ע.א. 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם פד"י לה' (2) 209, בעמ' 212-211). 6) בענייננו לא הוכח אומנם כי הנתבעת נכשלה בהכשרת עובדיה ובהנחיתם באשר לכללי העבודה אולם, מהודעתו של מר חליבה ניתן בהחלט ללמוד כי הנתבעת לא ווידאה ודאגה לקיומה של העבודה באופן הראוי ועל כן אני מוצאת את הנתבעת 1אחראית ברשלנות לתאונת העבודה. ד. הפרת חובה חקוקה: התובע טוען להפרת החובה החקוקה המוטלת על הנתבעת 1מכח סעיפים 1, 2(א) ו- 9(א) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד 1984אך אליבא דמנהל המוסך מר שרעבי (נספח ד' לסיכומי הנתבעת) העובדים קיבלו הדרכה באשר לאופן הפעלת המכשיר אם כי כאמור לעיל לא ברור אם גם התובע הודרך כיון שהחל לעבוד לאחר שכבר עשו שימוש במכשיר. טענת התובע לגבי ידיעת מנהל העבודה, שנכח במוסך, על אי תקינות המכשיר עוד עובר לתאונה, נדחתה כבר כאמור לעיל. ה. רשלנות תורמת: לטענת התובע אין הנתבעת יכולה להתגונן בטענה שהתובע היה מנוסה בעבודתו והיה עליו לדעת כיצד להפעיל המכשיר בהסתמכו על דברי כב' השופט (כתארו דאז) ברק בע.א. 707/79, 209בעמ' 212: "נקודת המפתח היא כי המעבידה לא הדריכה את העובד באשר לשיטת העבודה בטוחה ולא דאגה כי שיטת עבודה בטוחה תקויים הלכה למעשה... אין לדרוש מהעובד כי ינקוט אמצעי זהירות מיוחדים שלא נדרשו ממנו ושאינם מקובלים במקום עבודתו. בנסיבות אלה אין לייחס כל רשלנות תורמת לעובד עצמו". ו. בענייננו מדובר בעובד שהועסק במוסך במשך יותר מחצי שנה עובר למועד התאונה והטענה כי הנתבעת לא הדריכה את עובדיה באשר לאופן הפעלת המכשיר אינה נקיה מספקות לאור הודעתו של מר שרעבי (נספח ד' לסיכומי הנתבעות) על כן אין המשל דומה לנמשל ויש לדעתי לבחון את המקרה עפ"י ע.א. 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' א. מרציאנו ואח' וערעור שכנגד פד"י לו' (2) 592, 604שם קבע כב' השופט ד. לוין כי: "יש לבחון ולבדוק כל מקרה וענין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד... כל ענין ראוי לו איפוא שיבחן על פי נסיבותיו, תוך נתינת הדעת למגמות הנ"ל שבהלכה, במקרה דנן ניתן לקבוע כי המנוח היה עובד מנוסה". ועל כן קבע כב' השופט לוין כי מדובר לכל הפחות באשם תורם של % 30מצידו של העובד. ז. גם אם נכונה טענת התובע בהסתמכו על ע.א. 688/79 יזבק נ' קובטי פד"י לו' (1) 785, 790כי: "המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו". אין בכך כדי למנוע הטלת אשם תורם על התובע ואשר באותו פס"ד נקבע כי הינו בשיעור % 25(שם בעמ' 793). ח. חלוקת האחריות תתבצע כמובהר בע.א. 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פד"י לח' (1) 72, בעמ' 81: "עפ"י המבחן של "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד". נכון יהיה להערכתי לקבוע כי במקרה דנן אחראי התובע ל- % 30מן הנזק אשר נגרם לו בשל אופן הפעלת המכשיר בתוך ה"בור". .4הנזק א. הפגיעה: 1) התובע נפגע בפניו ונגרם לו שבר באף. התובע לא אושפז אך עבר שני נסיונות להחזרת השבר למקומו והאף גובס. התובע חזר מספר פעמים לחדר מיון בתלונות על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות ואובחן כסובל מ- .post traumatic headaches and vertigo 2) התובע טופל במרפאת עיניים, נוירולוג, רופא שיניים, רופא פה ולסת וא.א.ג. התובע הומלץ לניתוח יישור מחיצת האף והתאמת מכשיר שמיעה. (נספחים יא' - כז' לסיכומי התובע). 3) בכתב תביעתו טען התובע ל- % 27נכות בגין הירידה בשמיעה, הטנטון התמידי והשינוי בצורת האף עם הפרעות בנשימה ו- % 28נכות בגין קונברגציה וראיה כפולה. נכויות אלה נשללו ע"י רופאי הנתבעים ועל כן מונו מומחים מטעם ביהמ"ש אשר קבעו כי: "תלונות בתחום שמיעה, סחרחורת וחסימת אף ללא ביסוס אוביקטיבי. אין נכות בגין תלונות אלה" ו: "הפרעות הראיה של החולה נובעות מפגם בקרנית הגורם לאסטיגמטיזם גבוה. פגם זה איננו קשור כלל וכלל לחבלה. התאונה לא גרמה לנכות מבחינת העיניים". תוצאה זו תואמת את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל אשר שללה הוותרות נכות צמיתה. 4) הצדדים חלוקים לגבי תקופת אי הכושר שנגרמה לתובע כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה. התובע המציא תעודות אי כושר עד יום 31/12/93(נספח כח' לסיכומיו). הנתבעת כופרת באישורים אלה בשל התבססותם על תלונות שאינן תוצאה של החבלה הנדונה, תוצאת חבלות קודמות ופרי התחזות. טענות הנתבעת אינן בלתי מבוססות ומסתמכות על מסמכים וקביעת רופאים אך מאחר והתובע פעל עפ"י תעודות אי כושר אלה שהוצאו ביוזמתו, נראה לי לנכון להסתמך על קביעתו האוביקטיבית של המוסד לביטוח לאומי שהכיר בתקופת אי כושר כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה עד יום 30/6/93(נספח יב' לסיכומי הנתבעות), הגם שאינה מחייבת לכשעצמה. ב. הפסדי שכר: שכרו הממוצע של התובע בשלושת החודשים שקדמו לתאונה ובניכוי קצבת ילדים היה -. 2061ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק -. 3399ש"ח משמע ב- 6חודשי אי הכושר הפסיד התובע -.394, 20ש"ח. לטענת הנתבעת השתכר התובע ב- 1/93בו עבד 10ימים בלבד משכורת בסך -. 1720ש"ח (נספח יג' לסיכומי הנתבעת) ועל כן מגיע הפסדו ל- 340ש"ח בלבד. תלוש זה כולל רכיבים של תוספת מיוחדת ותאונות בלבד ועל כן אינו שכר עבודה ובהעדר הסבר לתשלום לא ניתן לשלול הפסד נוסף. ג. סיעוד ועזרת בני משפחה: לטענת התובע במשך כל תקופת אי הכושר היה מוגבל לחלוטין ונעזר בבני משפחתו בכל הקשור לתפקודו האישי ועל כן זכאי לפיצוי בראש נזק זה. שבר באף מעיד אומנם על פגיעה לא קלה אך אינו מגביל בתפקוד האישי היומיומי המחייב סיעוד ועל כן אין להניח שהעזרה שקיבל מבני משפחתו, אם קיבל, חרגה מעזרה מקובלת ביחסי משפחה רגילים באופן שמזכה בפיצוי. ד. כאב וסבל: לתובע נגרם כאמור שבר באף שחייב שני נסיונות להחזרתו למקומו וגיבוס וגרם לקשיי נשימה והפרשה מוגלתית משני הנחיריים והומלץ על ניתוח ליישור מחיצת האף. התובע הגזים אומנם בתלונותיו אך בנסיבות המקרה נראה לי לנכון לפסוק לו בראש נזק זה -.000, 18ש"ח. ה. ניכויים: 1) מוסכם על הצדדים כי מסכום הפיצוי יש לנכות תקבולי המל"ל כמפורט באישור המל"ל מיום 28/8/94ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק -.427, 12ש"ח. 2) הנתבעות עותרות גם לניכוי שכ"ט מומחים שנתמנו מטעם ביהמ"ש כיון שהמינוי היה מיותר לאור התחזות התובע. המינוי לא היה מיותר לאור הפער שלא ניתן היה לגישור בדרך אחרת בין חוות דעת שני הצדדים ועל כן אין לחייב התובעת בשכ"ט זה אך מאחר ומומחי ביהמ"ש שללו קשר בין הפגיעה לתלונות והתייחסו לחוסר שיתוף הפעולה וחוסר אמינותו של התובע במהלך הבדיקות מן הראוי שלא לחייב הנתבעות בהוצאותיו של התובע. .5לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע כדלקמן: א. הפסד שכר -.394, 20ש"ח; ב. כאב וסבל -.000, 18ש"ח; סה"כ: -.394, 38ש"ח בניכוי תקבולי המל"ל -.427, 12ש"ח; -.967, 25ש"ח ובניכוי רשלנות תורמת בשיעור %30 סה"כ: -.177, 18ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום וכן שכ"ט עו"ד בשיעור % 15בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.שבראףנזיקין