הפרת הבטחה להתחתן מצד האישה

זוהי תביעה ותביעה שכנגד לתשלום כספים בגין העילות הנטענות בכתבי הטענות. מקום בו יצויין התובע, הכוונה גם לנתבע שכנגד, וכך גם לגבי הנתבעת. הצדדים הכירו זה את זו בינואר 1995 ונוצר קשר חברות ביניהם אשר הוביל למגורים משותפים. הצדדים אף הקימו במשותף עסק לבניית ציפורניים והתגוררו ביחד ביחידת דיור ששופצה למגורים בבית הורי הנתבעת. בשלב מסויים הגיעו לכלל הסכמה להנשא אך סופו של דבר שבני הזוג נפרדו. הנתבעת ויתרה על זכותה לזיכיון מחברת 'נייל סטודיו' לטובת התובע. בשלב מאוחר יותר אף הקים כל אחד מהם בנפרד בית בישראל. יצויין כבר עתה כי כל אחד מהצדדים מפרש את טיב היחסים, הן האישיים והן העיסקיים באופן הנראה לו עתה, וכך גם את טיב המחוייבויות החלות, אם חלות, על מי מהצדדים בעקבות הקשר בינהם ובעקבות נתוקו. בתמצית אומר כי בעוד שהתובע מעצים את טיבו של הקשר האישי שהיה בינו לבין הנתבעת הרי שהנתבעת מצידה ממזערת במידה כזו או אחרת בטיב הקשר. עם זאת אין מחלוקת באשר לעצם קיום הקשר שכלל מגורים בצוותא כבני זוג לכל דבר. המחלוקות בין הצדדים משתרעות על מספר נושאים אשר התובע כורכים במאוחד ובאגודה אחת כשהוא רואה את גולת הכותרת באגודה זו בהסכמה לנשואין ובפרידתם אשר הוא תולה את האשם לה בנתבעת. עיקר המחלוקת: הדיונים התמשכו וגלשו לפרטים מרובים, חלקם שלא ממין העניין אך בתמצית ניתן למקדם בנושאים הבאים: החתונה: לטענת התובע נערכה מסיבת אירוסין והקשר הגיע עד כדי קביעת מועד לחתונה, תוך הזמנת מקום בגן אירועים ושירותי הסעדה לאירוע. תחילה נדחה המועד עקב סיבות משפחתיות ולאחר מכן בוטלה החתונה, תוך הפרת הבטחת נישואין מצידה של הנתבעת. התובע צופה פני עתיד באשר לכך שהוא עלול להיתבע בגין הביטול ולשאת בהוצאות כספיות בגינו. הנתבעת מצידה מודה בקשר החברות והמגורים המשותפים, אך מכחישה כי נקבע תאריך, זמן ומקום לחתונה. אם אכן נעשה כך, הרי שנעשה על דעתו של התובע בלבד, וללא ידיעתה והסכמתה. השאלות שבהן יש להכריע בפרק זה הינן: א. האם יש לראות בפרידת בני הזוג כבאה על רקע של הפרת הבטחת נישואין או שמא המדובר בפרידה סתם של בני זוג אשר אינה באה כדי "הפרת הבטחת נשואין". ב. אם אכן יש לראות את הנתבעת כמי שהפרה הבטחת נישואין לתובע, האם התוצאה המתבקשת במקרה זה הינה חיוב הנתבעת בפיצוי התובע בגין הפרה זו. הקמת העסק וטיבו: לטענת התובע, פנתה אליו הנתבעת, העוסקת בעשיית ציפורניים, בבקשה לפתוח עסק משותף בתחום זה, אשר מהכנסותיו יהנו שניהם בחיי השותפות שלהם. לשם הקמת העסק נדרש התובע לקבל זיכיון מחברת 'נייל סטודיו', לרכוש ציוד וחומרים, ולשכור מקום מתאים לניהול העסק. הנתבעת מצידה טוענת כי עבדה במכון לבניית ציפורניים, וצברה ידע רב וניסיון בתחום זה. התובע הוא שפנה אליה ולחץ עליה לפתוח עסק עצמאי בשותפות עימו, בו הוא ישקיע כסף והיא תתרום מהידע והמומחיות שצברה. התובעת הסכימה להקים עסק משותף על בסיס עסקי טהור אך בכל מקרה לא על בסיס של חיים משותפים. לטענת הנתבעת, התובע פתח את העסק המשותף מיוזמתו כאפיק השקעה. השותפות היתה עיסקית גרידא: בעל הממון - התובע, בעלת הידע והניסיון - הנתבעת. זאת ועוד, לטענתה, התשלומים בוצעו במסגרת השותפות, בה עבדה הנתבעת שעות רבות, אך לא משכה משכורת כלל, (בסכום מוערך של 5,000 ₪ נטו) וזאת על מנת לפתח את העסק. שאלת השאלות לעניין פרק זה הינה האם התובע זכאי להחזר השקעתו הכספית בעסק. שיפוץ יחידת המגורים: התובע טוען כי שיפץ מכספו שלו את המקלט שבבית הורי הנתבעת על מנת שיוכלו לגור בו ביחד, וכן עזר לאביה לבנות מחסן על מנת לאחסן בו ציוד. הנתבעת טוענת כי התובע שיכנעה כי יתגוררו ביחידה המצויה בקומה התחתונה בבית הוריה, וזאת על מנת לחסוך בשכר דירה, במשך שנה שלמה אכן גר שם התובע על חשבון הוריה, וחסך בתשלומי מיסים, מים, חשמל, טלפון וכלכלה, בסכום משוערך של 1,500 $ לחודש. בכך יש משום עשיית עושר ולא במשפט. לטענתה, יחידת המגורים בבית הוריה היתה מוכנה למגורים, וכל שנדרש היה לפנות ממנה את כלי העבודה של אביה למחסן שהוא בעצמו בנה בחצר. טענת התובע לפיה הוא עזר לאבי הנתבעת לבנות את המחסן הינה שיקרית. את החומרים לשיפוץ יחידת המגורים בבית הוריה הביא התובע ממקום עבודתו, ובכל אופן לא שילם עליהם מכספו. השאלה הטעונה הכרעה הינה אם התובע אכן הוא זה שנשא שבהוצאות השיפוץ, ואם אכן כך, האם הוא זכאי להחזר בשל כך. כיסוי משיכת יתר בחשבונה הפרטי של הנתבעת: אין מחלוקת בין הצדדים כי בשלב מסויים של הקשר ביניהם הפקיד התובע בחשבונה הפרטי של הנתבעת סכום של 5,000 ₪. לטענת הנתבעת במסגרת מערכת היחסים שהיתה בינה לבין התובע, היתה מערכת הכספים משותפת, ונעשו תשלומים הדדיים על רקע החברות והמגורים המשותפים. לכן אין ממש בטענה כי התובע כיסה את משיכת היתר שלה. בעדותה טענה הנתבעת כי סכום זה נועד לשמש את העסק המשותף, ואילו התובע טען כי הסכום נועד לכיסוי יתרת חוב פרטי של הנתבעת שאין לו דבר וחצי דבר עם העסק. תוצאות הפרידה: בתחילת ינואר 96 נפרדו בני הזוג. התובע טוען כי כתוצאה מכך לא היה מסוגל לתפקד ולעבוד. כמו כן נאלץ למכור את עסק בניית הציפורניים, וכן לפנות את הבית שבנה לשניהם מהציוד שקנה לקראת החתונה. הנתבעת מצידה טוענת כי משהוחלט לפרק את העסק, בעקבות פירוק הקשר, הפעיל עליה התובע לחץ ואיומים, ואף השתמש נגדה באלימות פיזית על מנת לסלקה מהעסק. בנוסף, דרש התובע כי תוותר על זכויותיה בעסק, והכריח אותה לחתום על מסמך ויתור, תוך שהוא מתחייב לקחת על עצמו את כל החובות שנשארו. אולם בדיעבד הסתבר כי החובות הגבוהים נשארו על שמה. מסמך הויתור: הנתבעת טוענת כי התובע חתם התובע על מסמך, לפיו הוא מנוע מלהגיש כל תביעה כספית נגדה, וזאת במסגרת ויתורה על העסק. התובע טוען כי חתם על המסמך על מנת למזער את נזקיו. כמו כן, מסמך זה נחתם תחת לחץ ואיומים מצד הנתבעת, שכן התובע כבר הפסיד הרבה כסף כאמור לעיל, והנתבעת איימה עליו שאם לא יחתום היא לא תתן לו את הזיכיון של נייל סטודיו. לטענתו, יש לראות במסמך זה כמבוטל וללא תוקף משפטי מחייב. התביעה שכנגד: הנתבעת ויתרה על זכויותיה בעסק לאחר שהתובע התחייב לקחת על עצמו את כל חובות העסק. למרות התחייבותו זו, הסתבר כי התובע מכר את העסק ושלשל התמורה לכיסו תוך שהוא מותיר את הנתבעת עם חובות כבדים כלפי שלטונות המע"מ ומס הכנסה וכלפי נושים של העסק. לכן הנתבעת תובעת בתביעה שכנגד את סך כל החובות מהעסק, אשר התובע אחראי וחייב בתשלומם, העומדים על סכום של 42,550 ₪, כמפורט בכתב התביעה שכנגד. התובע טוען כי הנתבעת (התובעת בתביעה שכנגד) שיכנעה אותו להשקיע את כספו, אותו ייעד לקניית דירה, בעסק שלה. בתוך כך, הבטיחה הנתבעת לתובע כי תתחתן איתו, ושיכנעה כי הם יגורו בבית הוריה, על מנת לחסוך כסף. התובע טוען כי לולא הבטחת הנישואין של הנתבעת לא היה נותן לה אף לא אגורה שחוקה. העסק פעל לכל היותר חודש ימים, 8 שעות ביום, והנתבעת נמצאה בו מעט מאד. העסק נוהל ע"י הנתבעת ככל העולה על רוחה וללא התערבותו, והיא הוציאה ממנו כספים לצרכיה הפרטיים ללא שנזקקה לתת דין וחשבון. לאחר שנפרדו דרכיהם, מכר התובע את העסק והציוד, על מנת לצמצם את נזקיו. לסיכום, אין ממש בטענת הנתבעת כי התובע לקח על עצמו את כל החובות של העסק. התובע מכר את הציוד על מנת שיוכל לקזז את הסכומים שיתקבלו ממכירתו כנגד החוב שחייבת לו הנתבעת. כמו כן, מעולם לא התחייב התובע לשלם את הסכומים הנקובים בתביעה שכנגד. תמצית התביעה והתביעה שכנגד: התובע טוען כי קמה לו עילת תביעה עפ"י: א. חוק החוזים - הפרת הבטחת הנישואין של הנתבעת כמוה כהפרת חוזה. ב. דיני עשיית עושר - בשל הבטחת הנישואין נהנתה הנתבעת מדירה חדשה, כיסוי אוברדרפט וכן זיכיון בנייל סטודיו. התובע מעמיד את תביעתו על סך של 200,000 ₪. הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעה שהוגשה שלא בתום לב, תוך העלמת עובדות ועשיית שימוש לרעה בהליכי משפט. לטענתה המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית אשר יש לדחותה. בתביעה שכנגד תובעת הנתבעת את הוצאותיה שהיו קשורות בעסק, ובסכ"ה סכום של 42,550 ש"ח. הנתבע שכנגד טוען כי התובעת בתביעה שכנגד היא שאמורה לשאת בחובות העסק, שכן הוא השקיע בעסק רק על סמך הבטחת החתונה שהופרה. תמצית הראיות: החתונה: התובע העיד כי הוא ביקש את ידה של הנתבעת מאביה, ואף סיכם עימו על תאריך לחתונה שיהיה נוח לכל הצדדים. כמו כן, נערכה בבית הנתבעת מסיבת אירוסין בה השתתפו בני המשפחות והוחלפו מתנות. נקבעה חתונה לתאריך 30.6, וכן הוזמן מקום בגן אירועים ואירוח ב'דיינרס'. האירוח הוזמן ע"י התובע בלבד, אולם הוא קיבל את הסכמת הנתבעת לעשות כן. הנתבעת לא ראתה את טפסי ההזמנה שהונפקו לתובע. משלב החקירה הנגדית עולה כי התובע לא שילם כלל על ביטול האירוע כפי שטען בכתב התביעה. ע.ת 1 העיד כי ידוע לו שהנתבעת רצתה להתחתן עם התובע וכי נערכה מסיבת אירוסין בה הוחלפו מתנות. ע.ת 2 העידה כי בחודש מאי נערך טקס אירוסין בבית הוריה של הנתבעת, והוחלפו מתנות. כמו כן ידוע לה כי נקבע תאריך לחתונה, וכי התובע הזמין מקום בגן אירועים ושירותי הסעדה לתאריך שנקבע. מאידך, היא לא ידעה אם הנתבעת היתה מעורבת בכך. ע.ת. 3 העידה כי הנתבעת סיפרה לה כי היא והתובע עומדים להתחתן ב30.6. ע.ת 4 העידה כי הנתבעת 'שיגעה את השכל' כלשונה לתובע שיתחתנו, עד שהתקיימה מסיבת אירוסין בה היא קיבלה טבעת יהלום. כמו כן נקבע תאריך לחתונה 30.6 . ע.ת 5 העידה כי הנתבעת סיפרה לה כי היא והתובע עומדים להינשא ב - 30.6 . ע.ת 6 העידה כי שמעה מבני הזוג כי יש בדעתם להינשא. מעדות ע.ת 7 עולה כי בחודש מאי נערך טקס אירוסין בבית הוריה של הנתבעת, והוחלפו מתנות. כמו כן נקבע תאריך לחתונה. העד דיבר עם אביה של הנתבעת בנוגע להשתתפות הכספית של כל צד באירוע ובבניית בית לזוג. הנתבעת העידה כי לאחר שלושה חודשי חברות החליטו לעבור לגור יחד, ללא התחייבויות כלשהן. התובע לחץ עליה להתחתן אולם היא דחתה את בקשותיו מסיבות רבות כגון: זמן קצר של הקשר, מריבות, השקפת עולם שונה. אומנם כעבור מספר חודשים נערך מפגש בין המשפחות בו הוחלפו מתנות, אולם לא היה בכך כדי להצביע על כוונה להינשא. בשום שלב לא ניתנה הבטחת נישואין, וקביעת תאריך החתונה, הזמנת המקום והקייטרינג, נעשו כולם ללא ידיעתה. סביב נושא זה התעוררו ויכוחים רבים בין בני הזוג. ע.ה 2 - אביה של הנתבעת - העיד כי פגישת המשפחות לא היתה בגדר מסיבת אירוסין, ולא דובר בה על חתונה. כמו כן, התובע מעולם לא ביקש את ידה של בתו ממנו. זאת ועוד, הנתבעת סיפרה לו לעיתים על ויכוחים ומריבות, והוא ידע שהיא מתעתדת להיפרד מהתובע. לכן, בכל פעם שהלה העלה בפני האב את נושא החתונה, דחה אותו האב בצורה דיפלומטית. ע.ה 3 העידה כי בתה - הנתבעת שיתפה אותה במריבות וויכוחים עם התובע, והיא הביעה דעתה כי עליהם להיפרד. המשפחות נפגשו להכרות, אולם הם לא הוזמנו לצד השני, ולא דובר בכלל על חתונה. הקמת העסק וטיבו: התובע העיד כי הנתבעת עודדה אותו לשפץ את יחידת המגורים על מנת שיוכלו לחסוך את הכסף שחסך לקניית דירה, ושיכנעה אותו להשקיע בהקמת עסק לבניית ציפורניים. את העסק ניהלה הנתבעת, פיקחה על העובדים, היתה בקשר עם ספקים, בעוד התובע לא היה כלל מעורב בניהול. ע.ת 1 העיד כי ידוע לו שהתובע השקיע את כל חסכונותיו בעסק עשיית ציפורניים לנתבעת, בעקבות שיכנועים של אביה. למיטב ידיעתו, בחנות עבדו הנתבעת ושתי עובדות, ואילו התובע המשיך בעבודתו כשכיר בחברת דיינר. בינואר 96' נטשה התובעת את החנות, והתובע הוא שמכר את הדברים וסגר את העסק. ע.ת. 3 העידה כי הנתבעת היא שניהלה את העסק. היא היתה בקשר עם ספקים, פתחה וסגרה כל יום, היתה אחראית על העובדים, אחראית על המשכורות בעוד חיים היה המנהל מבחינה כספית. ע.ת 4 העידה כי התרשמה כי הנתבעת מקצוענית בתחומה. לאחר שעזבה את המכון בו עבדו יחד, עבדה הנתבעת תקופה מסויימת בביתה, אולם זה לא הספיק לפרנסתה והיא (הנתבעת) רצתה להתקדם. בעקבות כך ביקשה מהתובע שיפתח עבורה עסק לבניית ציפורניים, והיא זו שניהלה אותו. ע.ת 5 העידה כי היא זו שניהלה את העסק ונתנה משכורות. הנתבעת העידה כי עובר להיכרותם עבדה במכון לבניית ציפורניים ורכשה ידע וניסיון רב בנושא. כמו כן עבדה באופן פרטי בביתה ובבתי לקוחות. לתובע היה כסף פנוי והוא חיפש להשקיע אותו. רעיון העסק המשותף לציפורניים עלה מצידו, בשל הידע והניסיון הרב שיש לה בתחום זה. סוכם כי התובע ישקיע את הכסף והנתבעת את הידע והניסיון שלה. את המו"מ לפתיחת העסק ורכישת הזיכיון ניהל התובע. העסק נרשם על שם הנתבעת משיקולי מס בלבד. התובע הפקיד סכום של 90,000 ₪ בחשבון בנק עיסקי שנפתח לצורך העסק ונרשם על שמה של הנתבעת. התפעול של העסק, הניהול, הפיקוח על העובדים והקשר עם הספקים, נעשה ע"י הנתבעת שעבדה במשך 4 חודשים כל יום 12 שעות, בעוד התובע המשיך את עבודתו הרגילה. במשך אותה תקופה הנתבעת כלל לא משכה משכורת וזאת על מנת שהעסק יצליח. הכספים ניתנו במפורש כהשקעה ולא כהלוואה. שיפוץ יחידת המגורים: התובע העיד כי סיכם עם אבי הנתבעת כי על מנת לחסוך בהוצאות דירה, ישפץ את המקלט שמתחת לבית ההורים, שם יגורו בני הזוג. לאחר שסיים את עבודות השיפוצים במבנה הביא עימו רהיטים ומכשירי חשמל. במשך כל התקופה בה גרו יחד ההוצאות היו על חשבון התובע, כולל בילויים והוצאות אישיות. כמו כן הוצאות הבית, האוכל. רק לעיתים רחוקות אכלו השניים אצל הוריה. במשך הזמן שגרו שם תרם התובע לעבודות הבית, קצץ את הדשא, בנה גדר וכו'. ע.ת 1 העיד כי התובע בנה יחידת מגורים בבית הוריה של הנתבעת על מנת שיגורו ביחד. העד ראה את התובע עובד במבנה עת שבא לבקר אותו במקום. ע.ת.2 העידה כי התובע סיפר לה כי אביה של הנתבעת הציע לו לבנות דירה מתחת לדירה בה הם מתגוררים על מנת שיוכל לחסוך בהוצאות, וכי הדירה נבנתה בעזרת כל בני המשפחה. וכן, כשביקרו בבית הורי הנתבעת, במסיבת האירוסין, היא ראתה את דירת המגורים המיועדת והתרשמה כי היא מלאה בציוד וכי יהיה קשה להפוך את המקום לבית מגורים. ע.ת 6 העידה כי בזמן המסיבה ראו בני המשפחה את המבנה המיועד, ועלה הרושם כי יהיה קשה לעשות אותו לבית מגורים. אחיו של התובע (בעלה) עזר לתובע בחלק מעבודות השיפוץ. המגורים במקום חסכו לתובע הרבה כסף, שאותו התכוון להשקיע בדירה. במקום זה הוא השתמש בכסף כדי להקים עסק לנתבעת. ע.ת 7 העיד כי התובע סיפר לו כי אביה של הנתבעת הציע לו לבנות דירה מתחת לדירה בה הם מתגוררים על מנת שיוכל לחסוך בהוצאות. הדירה נבנתה בעזרת אחיו של התובע, ובהשקעה כספית של התובע. באירוע המשפחתי ראה את דירת המגורים המיועדת והתרשם כי היא מלאה בציוד וכי יהיה קשה להפוך את המקום לבית מגורים. הנתבעת העידה כי הזוג התגורר ביחידת מגורים שמתחת לבית הוריה של הנתבעת, וזאת על מנת לחסוך בכסף ובהוצאות מגורים. הזוג סעד על שולחן הורי הנתבעת, וחסך בהוצאות של אוכל, חשבונות חשמל, מים, ארנונה. השיפוץ: לגרסת הנתבעת, אביה הוא זה שדאג לכל עבודות השיפוצים, להבאת הפועלים והחומרים. כמו כן, הוא נאלץ להעביר את כלי עבודתו שאוחסנו במקום למחסן שבנה בעצמו בחצר. התובע הושיט יד בעבודות, ואף קנה מספר דברים בסכומים נמוכים ביותר. כמו כן, חלק מהציוד השיג התובע חינם ללא כסף ממקום עבודתו. יחד עם זאת, המשיך התובע בעבודתו הרגילה, עד שעות מאוחרות, והמשיך לקבל משכורת מלאה. מרבית העבודות לא נעשו ע"י התובע אלא ע"י אביה ואחיה. התובע תרם את תרומתו הטיבעית, ללא שהתבקש. חלק מהדברים שביצע בעצמו, כגון בניית קיר גבס והדבקת קרמיקה, פורקו בשל בניה לקויה וחוסר מקצועיות. ע.ה 2 - אביה של הנתבעת - העיד כי לאחר מספר חודשי חברות עם התובע סיפרה לו בתו כי הם מתכוונים להתגורר לגור יחד ולכן הציע לה להתגורר ביחידה שמתחת לביתו. את עבודות השיפוצים ביצע בעצמו, ועל חשבונו, והוא שדאג להבאת החומרים והפועלים. התובע הושיט את עזרתו בעניין, ואף קנה ציוד בסכום מסויים, אולם לא בהיקף שהצהיר. כמו כן, את כל העבודות הקשורות בבניית המחסן ביצע בעצמו, בעזרת שני בניו, ועל חשבונו. התובע הושיט עזרה טבעית, אולם לא החסיר ימי עבודה כלל. ע.ה 2 העיד כי עת התובע ובתו גרו ביחד, סעדו על שולחנו כמעט כל יום. ע.ה. 3 - אמה של הנתבעת - העידה כי בתה והתובע התגוררו ביחידת המגוריםשהוכשרה עבורם בביתם. במסגרת זה פינה בעלה את כלי עבודתו למחסן שבנה בחצר. בני הזוג אכלו באופן קבוע אצלה הוריה, ולא בישלו בדירתם. ההשתלשלות לאחר הפרידה: התובע העיד כי לאחר שנפרדו לקח מהדירה את כל הציוד שהוא קנה מכספו. מאחר ולא היה לו מקום לאחסנו, הוא שם חלק מהדברים בחוץ, והם נהרסו מהגשם. באשר לעסק - לאחר שגילה כי הנתבעת מתראה עם גבר אחר, ביקש לפרקו. הוא פנה לנתבעת על מנת שתוותר על הזיכיון, כדי שאפשר יהיה למכור את הציוד ולצמצם את ההפסדים. לאחר שויתרה על הזיכיון, מכר התובע את כל הציוד שהיה בעסק, ואילו הנתבעת נשארה עם החובות. הנתבעת העידה כי משנפרדה דרכם, ניסה התובע לסלק אותה מהעסק, תוך איומים ושימוש באלימות פיזית, על מנת לנשל אותה מכל זכויותיה בעסק. לאחר לחצים נאלצה לחתום על ויתור הזיכיון בעסק, כשסוכם כי התובע ימכור את העסק, וייקח על עצמו את כל החובות. על פי הסיכום, קיבל התובע את מלאי העסק, הרכוש וההשקעות, לרבות החובות. בפועל, השאיר התובע את החובות על שמה כלפי הנושים ושלטונות המס. כתוצאה מכך נגרמו לה נזקים בסכום של 43,550 ₪. כאב וסבל: ע.ת 2 העידה כי לאחר הפרידה שקע התובע בדיכאון, בכה ונאלץ אפילו לעזוב את העבודה. כיום הוא כבר נשוי. ע.ת 1 העיד כי מאז המקרה היה התובע שפוף והפך להיות לקלס ולצחוק בחברה. כיסוי משיכת יתר בחשבונה הפרטי של הנתבעת: הנתבעת העידה כי הכסף שהופקד היה חלק מהכספים שהושקעו בעסק, זאת למרות שהופקד בחשבונה הפרטי. מסמך הויתור: התובע העיד כי הנתבעת התנתה את הויתור על הזיכיון בחתימתו על מסמך ויתור מפני תביעות נגדה בעתיד. הוא חתם על מסמך זה עקב הלחץ הכבד שהיה שרוי בו באותה תקופה. הנתבעת העידה כי הסכימה לוותר על הזיכיון לטובת התובע רק לאחר שזה חתם על מסמך הויתור, וזאת על מנת שלא תישאר עם כל החובות, מה שאכן קרה בפועל. דיון: התביעה שבפני היא תביעה להשבת כסף שהשקיע התובע בעסק משותף עם הנתבעת, וכן כסף שהשקיע בשיפוץ יחידת מגורים משותפת, ותביעת פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין. לטענת התובע, התחייבה כלפיו הנתבעת להינשא לו, שיכנעה אותו להקים עבורה עסק בעזרת הכספים שעמדו לרשותו. כמו כן שיכנעה אותו לשפץ את יחידת המגורים שבבית הוריה על מנת שיתגוררו בה יחדיו. את כל הכסף נתן לה על סמך הבטחתה להינשא לו, והוא אף החל בהכנות לחתונה. אין מחלוקת כי הצדדים היו חברים תקופה של כמעט שנה, כאשר לאחר שלושה חודשים החליטו לעבור להתגורר יחדיו. כמו כן מסכימים הצדדים כי התובע השקיע את כספו בהקמת עסק לבניית ציפורניים עבור הנתבעת, שזה היה עיסוקה הקודם, ובו היה לה ידע רב ומומחיות. המחלוקת היא לגבי מספר נושאים: א. האם הקשר בין הצדדים הבשיל לכדי חוזה נישואין, ובהנחה שהדבר כך, האם הפרתו מזכה את התובע בפיצויים. ב. האם התובע זכאי להחזר השקעתו הכספית בעסק המשותף. ג. מי ביצע שיפוץ יחידת המגורים ומי נשא בהוצאות. ד. לאיזו תכלית נתן התובע לנתבעת סכום של 5,000 ₪. ה. האם יש תוקף משפטי מחייב למסמך עליו חתם התובע לפיו הוא מתחייב שלא יהיו לו תביעות כלפי הנתבעת. ו. האם יש מקום להעלות את טענת המרמה כטענה חדשה שמועלית רק בשלב הסיכומים. ז. זכאות הנתבעים להשבת הסכומים כנטען בתביעה שכנגד. הפרת הבטחת הנישואין: התובע טוען כי הנתבעת הבטיחה להינשא לו, ועל סמך הבטחה זו הוא השקיע את כספו בעסק משותף, שיפץ את יחידת המגורים שמתחת לבית הוריה, עשה הזמנה במקום אירועים לחתונה והוציא כספים נוספים כמפורט בכ. התביעה. ב"כ התובע טען כי יש לראות בהפרת הבטחת נישואין כהפרת חוזה ואף מציין שתי פסיקות קודמות בנושא. (ע"א 416/91 וכן ע"א 647/89). עיינתי ומצאתי כי אין דומים מקרים אלה למקרה שבפנינו. בע"א 647/89, הוצגה בפני התובעת ראיה משמעותית שאינה משתמעת לשני פנים באשר לרצינותו של הנתבע להינשא לה - צוואה המורישה לה חצי מרכושו . בע"א 416/91 נקבעה החתונה ע"י שני הצדדים. הם נרשמו ברבנות, הוזמנו אולם, אורחים, נערך טקס החינה המסורתי, והכלה כבר הגיעה לאולם ופגשה באורחיה בתאריך המיועד. שם קבע גם בימ"ש כי: "יש להכריע בשלוש שאלות עיקריות: (א) האם הנתבע הבטיח לתובעת נישואין? (ב) מי הפר את הבטחת הנישואין? (ג) האם הפרת הבטחת הנישואין היתה מוצדקת?" שוכנעתי מעדותה של הנתבעת כי היא חזרה וטענה בפני התובע כי הם חברים זמן קצר מידי בשביל להינשא, וכי כדאי לגור ביחד זמן מה לפני החתונה. מעדותו של אבי הנתבעת עולה כי בתו סיפרה לו על כך שהיא מתכוונת להפסיק את הקשר עם התובע בעקבות ויכוחים רבים וחילוקי דעות בינהם. התובע עצמו העיד על כך כי הנתבעת לא ידעה על הזמנת החתונה שביצע בגן האירועים, וכל שהצליח להוכיח בנושא זה הינו מפגש המשפחות שהתקיים בבית הנתבעת, אשר גם לגביו ניתנו אינטרפטציות שונות באשר לאופי האירוע. לעניין זה, אני מקבלת את גירסת הנתבעת לפיה התובע ערך את ההזמנות בדיעבד, וזאת על מנת להכשיר את תביעתו. גירסת הנתבעת לעניין זה היתה ידועה לתובע עוד מעת שהוגש תצהירה בכתב כעדות בחקירה ראשית, והתובע, המועסק באותו אולם, לא עשה די לדאוג להתייצבות נציג האולם כדי לסתור טענה זו. באשר לטענת התובע (המוכחשת על ידי הנתבעת) בדבר קיום מסיבת אירוסין, אומר כי צפיה בקלטת (מוצג ת/79) מביאה אותי למסקנה כי אכן התקיים אירוע חגיגי אשר הצדדים ובני משפחותיהם נטלו בו חלק. אירוע זה חורג על פי הנצפה ועל פי הנשמע מסעודה משפחתית גרידא. באותו ארוע הוזכר נושא הנישואין. הצדדים הרימו כוסית, תוך ברכות. הוזכר נושא 'כלה' ו 'חתונה'. עם זאת יודגש כי לא ננקב מועד ספציפי או "בערך", ואף לא דובר היכן ומתי תתקיים החתונה. הנתבעת קיבלה טבעת ממשפחת התובע והתובע קיבל ממשפחתה שעון. התבטאויות שונות העולות מהקלטת מצביעות על כך כי האירוע הגיע עד כדי מסיבה שניתן לראות בה מסיבת אירוסין, או לפחות מסיבה החוגגת הצהרת כוונות לנישואין. אשר על כן, אינני מקבלת לעניין זה נסיונות ההגנה למזער מחשיבותו של אירוע זה ומשמעותו. יחד עם זאת, לא התרשמתי כי מזעור חשיבות האירוע, כפי שנעשה על ידי הנתבעת בפני, נובע מחוסר אמינות. לא מצאתי כי הדבר מגיע עד כדי קעקוע גירסתה או אמינותה בעיני. התרשמותי הינה כי ככל שהתובע מצידו מעצים את חוזק הקשר והתחייבויות הנתבעת כלפיו, הרי הנתבעת עושה להיפך, והתרשמתי כי יותר משהדבר מעיד על גירסה לא אמינה, הוא נובע מהעובדה שלאחר שהקשר בין הצדדים הסתיים, פנה כל אחד מהצדדים לקשרים חדשים. הצדדים נישאו בינתיים, הנתבעת אף ילדה ילד, ומבחינתה המדובר בסיפור שהסתיים. אדגיש גם, כי למרות שאני מקבלת טענת התובע לפיה התקיימה מסיבת אירוסין או כל מסיבה שבאה להצהיר על הקשר בין הצדדים, אין בכך כדי לסתור את טענת הנתבעת כי לא נקבע ע"י הצדדים זמן ומקום לקיום הנישואין. ההתרשמות הינה כי הצדדים אומנם חגגו אירוע כמו אירוסין והביעו כוונתם לבוא בברית הנישואין במעמד בני משפחותיהם, אך היה זה בגדר הצהרת כוונות בפני בני המשפחה בלבד, ללא קביעת מועד ספציפי וללא קביעת מקום. השתכנעתי מגירסתה של הנתבעת כפי שהיא מופיעה בתצהיר עדותה בחקירה ראשית ובה היא טוענת כי מעולם לא סיכמו על תאריך חתונה, וכי התובע כל הזמן חזר ולחץ כי יתחתנו, ואילו היא חזרה והבהירה לו כי עדיין לא הגיעה העת לכך, והיא אינה מוכנה לכך בשלב זה. עוד השתכנעתי כי אכן היו בין הצדדים מריבות וויכוחים בלתי פוסקים, במיוחד על רקע לחצים שהפעיל התובע על הנתבעת להינשא. וכוחים ולחצים אלה מביאים אותי למסקנה כי אם בסופו של דבר בני הזוג לא באו בברית הנשואין, הרי שניתן לראות זאת כפרידה סתם של שני בני זוג שהגיעו למסקנה שאין להם עתיד משותף, ואין זה מקרה של "הפרת" הבטחת נשואין. זאת ועוד, יש בויכוחים ולחצים אלה לשלול התגבשות "חוזה" או הסכמה לנשואין הבא בגדר התחייבות מוצקה אשר התנערות ממנה עולה כדי "הפרת הבטחת נשואין". עוד השתכנעתי כי הנתבעת היתה בדעה כי נוכח פרק הזמן מאז החל הקשר, הצדדים עדיין לא היו בשלים לחתונה. אדגיש כי אין בכך לעמוד בסתירה עם הודעת הצדדים לבני משפחותיהם באותה מסיבה שהוקלטה כי בדעתם להינשא, וזאת משום שהתקבל על דעתי כי היתה לכתחילה החלטה עקרונית להינשא, אך הנתבעת עדיין בחנה את הקשר, ונמנעה מלקבוע תאריך. להמנעות זו היתה מודעות מצד הנתבע! מכל העדויות, ולמרות מסיבת הארוסין, לא השתכנעתי כי הקשר בין הצדדים הבשיל עד כדי הבטחת נישואין הבאה בגדר 'חוזה מחייב'. כמו כן, לא השתכנעתי כי מצידה של הנתבעת הוצגו כלפי התובע מצגים אובייקטיביים שיכולים להעיד על הסתמכותו של התובע כי אכן תתקיים חתונה במועד הנטען על ידו. למעלה מן הנדרש אומר גם כי גם לו הייתי מתרשמת שהקשר בין הצדדים התגבש והגיע לכלל חוזה מחייב של הבטחת נישואין, עדיין לא הייתי מוצאת כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי כלשהו לתובע. ובשלב זה אתייחס לסעד הנדרש לפיצוי בגין כאב וסבל. התובע מבקש פיצויים על נזק שאינו ממוני אשר נגרם לו כתוצאה מפירוק יחסיו עם הנתבעת ומפירוק העסק. ס' 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 יוצר את התשתית המשפטית לעניין זה, בקובעו: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין." עוגמת נפש, הנובעת מקיומו הלקוי של חוזה, או מאי קיומו בכלל, משמשת בסיס לפסיקת פיצויים בשל נזק שאינו של ממון לא רק בדיני הנזיקין, אלא אף בדיני החוזים. כך גם בעיסקאות שהיה בהם אלמנט של הטעיה, או שאינן ראויות לאכיפה מסיבות אחרות. התקשרויות סרק, הגורמות מפח-נפש בשל כך שהעיסקה אינה מתממשת, כמוהו כחוזה שהופר. (ראה ע"א 348/79, וכן דוד קציר "תרופות בשל הפרת חוזה" חלק ב' עמ' 1087). השאלה שעולה בפנינו בשלב זה הינה האם צומחת לתובע עילה מכוח דיני החוזים והאם קיימות עילות נוספות המצדיקות פסיקת פיצויים על נזק לא ממוני, כטענתו של התובע. עמד על כך כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) (בע"א 348/79 הנ"ל): "... בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלבנטי רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע ." התובע ביקש להוכיח כי חוסר תום ליבה של הנתבעת לאורך יחסיהם, מהוו עילה לפיצויים, ובינהם גם פיצויים בגין כאב וסבל. התרשמותי היא, כי אם אכן נגרם כאב וסבל לתובע, הרי שהוא נגרם באשמתו שלו. התובע שיכנע את עצמו שהנתבעת תתחתן איתו, ועל סמך זה הזמין - באורח חד צדדי - אולם וקבע תאריך, כאשר הוא הודה כי לנתבעת לא היתה ידיעה על כך - (זאת אם אניח כי אכן יש לקבל טענתו כי הזמינו אולם). זאת ועוד, לאור עדותה של הנתבעת והוריה שוכנעתי כי בין בני הזוג נתגלעו מריבות וחילוקי דעות רבים, בינהם גם על נושא החתונה, דבר המלמד על עצימת עיניים מוחלטת מצידו של התובע באשר לכוונות הנתבעת. שמעתי את העדויות לפיהן לאחר הפרידה מהנתבעת התהלך התובע כשבר כלי, כמי שחרב עליו עולמו, אולם אין בכך בכדי לחייב את הנתבעת בפיצויים. העובדה כשלעצמה שלצדדים היתה מערכת יחסים - רצינית בזמנה ככל שתהיה - והכאב שנשא התובע בליבו בגין סיום מערכת היחסים, הם כשלעצמם לא מזכים אותו אוטומטית בפיצוי. בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, לא השתכנעתי כי קמה חבותה של הנתבעת לפצות את התובע לאחר שהקשר ביניהם הסתיים ובגין סיום הקשר. בנסיבות הספציפיות כפי שהוכחו במקרה שלפני לגבי טיב הקשר, לא מצאתי כי יש מקום 'לתמחר' רגשות צד מן הצדדים. לאור זאת, אין אני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין כאב וסבל. בשולי פרק זה אציין כי בסופו של דבר התובע התחתן, הקים בית בישראל ובנה לעצמו חיים חדשים. ההשקעה בעסק: מהעדויות שנשמעו, ואף מעדותו של התובע עצמו, אין חולק על כך כי התובע ביקש להשקיע את כספו בעסק, שיהיה משותף לו ולנתבעת. בעסק המשותף תרומתו של התובע היה ההשקעה הכספית ואילו תרומתה של הנתבע תהיה השקעת הידע, הניסיון, המומחיות והעבודה. שוכנעתי כי לא היתה כוונה 'להלוואה' במתן הכסף, אלא כוונת התובע, ועל כך הוא גם העיד בעצמו, היתה להקים עסק משותף. (ס' 15 לתצהיר): "הנתבעת שכנעה אותי לפתוח לה עסק של עשיית ציפורניים..." ב"כ התובע טען בסיכומיו כי אין הבדל בין מעמדם של בני זוג שטרם נישאו לבין שותפים המתכוננים לעשות שותפות עיסקית בינהם. לטענתו, על פי מצג השותפות, השקיע אחד הצדדים כסף, ואילו השני, לאחר שהוא "חולב כספים מהשותף בפוטנציה, כביכול כדי להקים עסק של שותפות, מחליט לא להמשיך בעסק השותפות וגורם לידי חיסול עסק השותפות באיבו". לכן, לטענתו יש מקום להחזיר את הכסף שהשקיע השותף בתמימות. כמובן, שיש להבחין בין מצב בו הפרת השותפות נעשתה בתום לב, לבין מצב בו הצד השני "חלב", כלשונו, כספים תוך זמן קצר, ולאחר מכן בגד בשותפו וגרם לחיסולו של העסק. טענתו של התובע לפיה הנתבעת הציגה בפניו מצג שוא איננה מתקבלת על דעתי. שוכנעתי כי הנתבעת ניהלה ועבדה בעסק, תוך מאמץ ותקווה שיצליח וישגשג. משלא עלה כן, אל לו למשקיע להלין על שלוחיו בעסק, (הנתבעת במקרה זה) ולדרוש כספו חזרה. כשם שאם היה העסק נושא רווחים, היה המשקיע נהנה מהם. התובע לא הוכיח כי הנתבעת היא שגרמה לחיסול העסק, וכאמור, להיפך השתכנעתי כי הנתבעת שאפה להגיע לכך שהעסק ישגשג. יתכן כי התובע סבור שסיום הקשר הרומנטי בינו לבין הנתבעת הוא שגרם לחיסול העסק, אך לא הובאו בפני כל הוכחות לכך. ולהיפך, התרשמתי כי כל עוד הנתבעת היתה שותפה לעסק עשתה מאמצים לקדמו ולהביא להצלחתו, ואין להטיל את האחריות לקריסתו על שכמה. עוד טען התובע בפני כי לולא האמין שהנתבעת תינשא לו, לא היה משקיע את כספו בעסק. מצאתי כי אין בטענה זו כדי להקים את עילת התביעה, שכן תחושותיו הסובייקטיביות ואמונתו הפנימית אשר הניעו את התובע אינם מעניינה של הנתבעת, אשר שוכנעתי כי עובר להקמת העסק ובעת הקמתו, היתה כנה ברגשותיה וביחסה כלפיו. בדרך כלל כשעסק משותף מתפרק, יש לחלק את הרווחים, או ההפסדים, בין שני השותפים. שונה המצב כאשר צד מוותר על חלקו בעסק ומנגד הצד השני מתחייב לויתור על תביעות. התובע קיבל לידיו את הזיכיון של העסק, ובכך התאפשר לו למכור את הציוד והזיכיון עצמו ולהשיב חלק מהכסף שהושקע בעסק. מן הדין היה כי מסכום זה ישלם את החובות שטרם הוסדרו. יתירה מזאת, אם התובע אינו רואה עצמו כמי ש"קנה" לעצמו הבלעדיות בעסק בגין ותור על תביעות מצדו, הרי שראוי היה שיתחלק עם הנתבעת בתמורה שקיבל עבור הציוד והזכיון! לא הוכחה בפני טענתו של התובע כי הנתבעת השתמשה לצרכיה הפרטיים בכסף של העסק. שוכנעתי כי התנהגותה של הנתבעת בתקופת הקמת העסק לא היתה נגועה בחוסר תום - לב, וכי היא היתה גלויה עם התובע לגבי יחסיהם. על כן אני מוצאת כי אין מקום לחייב את הנתבעת בהשבת הכספים כמבוקש בכ. התביעה, וכי יש לדחות את התביעה לעניין זה. שיפוץ יחידת המגורים: אין חולק על כך כי יחידת המגורים שמתחת לבית הורי הנתבעת שופצה על מנת שהתובע והנתבעת יוכלו להתגורר שם יחדיו, וכי לאחר השיפוץ הם אכן גרו שם מספר חודשים. אולם, בשאלת ה'אחראי' לשיפוץ חלוקים הצדדים מניה וביה. התובע טוען כי הוא שילם סכום של כ 23,5000 ₪ (כמפורט בכ. התביעה) הן על חומרים שונים, והן בכך שהשקיע זמן רק בעבודות השיפוצים. לעומתו טוענת הנתבעת כי המקום היה כמעט מוכן למגורים, וכי העבודות נעשו ע"י אביה, בעזרת אחיה וכן בעזרת התובע, אשר הושיט יד ועזר, כמתבקש באופן טיבעי. שוכנעתי כי התובע לא הפסיד ימי עבודה, וכי את עמל כפיו בעבודות השיפוץ, אותו הוא מעריך ב - 23,500 ₪ הוא ביצע בזמנו הפנוי. (עמ' 81 - עדות התובע) "ש. אם אנחנו מעיינים בתלוש השכר מיוני ועד מרץ 96' אותה משכורת ת. מה שרשום ש. זאת אומרת שאין כאן הורדות של ימי עבודה שהחסרתם ת. לא, אבל אם הייתי יכול לנצל ימי חופש וימי הבראה סביר להניח שבאותו חודש שאת מתכוונת שלא עבדתי שאותו כסף קיבלתי באותו חודש ש. לפי תלושי שכר האלה, אתה לא נעדרת מהעבודה ולא החסרת ימי עבודה. ת. אני נעדרתי מהעבודה הרבה זמן, גם לאחר שהתחלתי לעבוד, גם לא עבדתי כמו שצריך" (ס' 7.ז לתצהיר הנתבעת): "התובע כלל לא שהה ולא נכח בזמן עבודתם של הפועלים. במשך כל זמן זה המשיך התובע לעבוד ברציפות בדיינר קייטרינג, היה טרוד בעבודתו, עבד עד שעות מאוחרות בעיסקי הקייטרינג, שם עבד כשכיר בתפקיד של מעצב אירועים וקניין". אין חולק על כך כי כשגרו התובע והנתבעת ביחידת המגורים, חסך התובע כסף רב בכך שלא שילם שכר דירה, וכן לא שילם הוצאות עבור ארנונה, חשמל, מים, טלפון ואוכל. אומנם הוכיח התובע כי הוא הוציא כספים על קניית חומרים לשיפוץ המבנה, אולם במשך מגוריו שם הוא כביכול החזיר לעצמו את ההוצאות הללו. (עמ' 52 - עדות התובע): "ש. לא שילמת מיסים עבור המבנה, ולא שכ"ד עבור המבנה ת. לא ש. כמה לדעתך עולה לגור במבנה הזה ת. 200 דולר, משהו בסביבה הזאת" כמו כן עלה מהעדויות כי לא על כל הציוד שילם התובע, אלא חלקו הוא קיבל חינם . על כן באתי למסקנה כי אין לחייב את הנתבעת להשיב לתובע כספים על הוצאותיו לעניין זה. עוד ביקש התובע להשיב לו את הכסף שהוציא עבור קניית ציוד חדש למגורים המשותפים. התובע טוען כי למרות שקיבל בחזרה את כל הציוד, מאחר ולא היה לו מקום לאחסן אותו, הוא נאלץ להשאירו בחוץ, והציוד נהרס בגשם. נראה בעיני נכון לקבוע כי לאחר סיום הקשר, אין זה עניינה של התובעת היכן מאחסן התובע את הציוד, שהוא הוציא מרצונו מיחידת המגורים. ממילא אין לחייבה בגין נזקים נטענים שנגרמו לציוד במקום בו בחר התובע להניחם. מסמך ויתור התביעה: הנתבעת ויתרה לתובע על הזיכיון בעסק, והתנתה זאת בחתימתו של התובע על מסמך בו הוא מצהיר כי לא תהיה לו תביעה כספית נגדה. מסמך זה הוצג בפני וסומן כנ/2. על סמך מסמך זה מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה. התובע טוען כי אין לייחס למסמך זה תוקף. זאת בעיקר מאחר שבעת שחתם על המסמך היה שרוי בלחץ נפשי כבד, שכן בנוסף למשבר הקשה שעבר עקב פרידתו מהנתבעת, היה עליו לפעול על מנת לסגור את העסק, שלא היה ריווחי. בעת החתימה על המסמך היה מיוצג התובע ע"י עו"ד, אשר את שירותיו שכר זמן מה קודם לכן, על מנת שילווה אותו לאורך כל הדרך של פירוק העסק והפרידה מהנתבעת. (עמ' 64): "היה לי יעוץ של עו"ד מימון עוד לפני כן, לגבי כל מה שקרה, לגבי המכירה." טענת התובע היא כי לא היתה לו גמירות דעת בעת החתימה, שכן באותה עת האמין שיוכל להשיב לעצמו את נזקיו, דבר שבהמשך התברר כשגוי. התרשמותי היא כי אדם אשר מקבל ייעוץ משפטי ומכלכל את צעדיו כפי שעשה התובע לאורך כל הדרך, הינו אדם המודע היטב למצבו ומעמדו. מעדותו של התובע עולה כי היתה לו מודעות באופן חד משמעי לכך שהוא רוצה שהנתבעת תוותר על הזיכיון, ואם הופעל לחץ, הרי שהוא הופעל כלפי הנתבעת. וכפי שהעידה הנתבעת: (תצהיר ס' 2.ב) "התובע, בדרך לא דרך, במרמה ותוך לחץ עליי, מכר את העסק שהיה על שמי "נייל סטודיו" ותוך מעשה מרמה מתוחכם והפעלת לחצים ואיומים עליי החתים אותי על ויתור הזיכיון..." התובע השיג את מטרתו, ולכן חתם על מסמך הויתור. טענתו כי סבר שיוכל להשיב לעצמו את נזקיו רק מחזקת את העובדה כי התובע ידע על מה הוא חותם, והיה במודעות ובגמירות דעת לסיים את העניין, תוך שבתוככי לבו, ומבלי לשתף בכך את הנתבעת, "שמר" לעצמו "אופציות" נוספות של תביעה בעתיד. אשר על כן אני קובעת כי עובר לחתימה על מסמך נ/2 היתה לתובע גמירות דעת, ואין מקום לפסול את המסמך. לטענת התובע, הסיבה השניה שיש לפסול את החוזה הינה מהנימוק כי חוזה שחוסם את הדרך לבימ"ש הינו חוזה פסול, המנוגד לתקנת הציבור, לפי ס' 30 לחוק החוזים. לחיזוק דבריו מביא התובע את פסיקת בימ"ש העליון בע"א 3833/93, שם נקבע כי: "גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות. מכאן נובעת המדיניות הראויה כלפי הוראה חוזית המתיימרת לחסום את הדרך אל בית המשפט או להניח מכשולים של ממש על דרך זאת. ראשית, יש מקום לחזקה שהצדדים לחוזה לא התכוונו למנוע תביעה על פי החוזה בבית המשפט. בהתאם לכך, בית המשפט יהיה נוטה לפרש הוראה כזאת באופן שיסלק את המחסום או המכשול מעל הדרך אל בית המשפט. שנית, אם פירוש כזה אינו אפשרי בנסיבות המקרה, עשוי בית המשפט לפסוק כי ההוראה סותרת את תקנת הציבור, לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ולפיכך היא בטלה." במקרה זה התייחס בימ"ש להוראה בחוזה השוללת מהצדדים את הזכות לפנות לבימ"ש בעקבות הפרת אותו החוזה. בפ"ד זה נטען כי אין לקבוע בחוזה על סגירת ששערי ביהמ"ש. המקרה שלפנינו שונה הוא. אין מדובר בחוזה הקובע כי חסומה הדרך לתבוע בשל הפרתו, אלא מדובר במסמך שנערך בין הצדדים שכל מהותו ומשמעותו הינם הצהרתו של התובע כי אין לו תביעות נגד הנתבעת. במילים אחרות, מטרת המסמך הוא לסכם כי לנתבעת אין יותר חובות כספיים כלפיו. משחתם התובע על מסמך זה, הצהיר כביכול כי הנתבעת לא חייבת לו יותר כלום. לאחר שמיעת הראיות, השתכנעתי כי התובע הסכים כי לא מגיע לו כלום מהנתבעת. ולמעלה מן הנדרש, עובדה היא שהתביעה לא נדחתה על הסף בגין אותו מסמך, אלא נדונה לגופה, דהיינו, לא היה במסמך מהתובע כדי למנוע מהתובע לפנות לבימ"ש. התובע פנה, שערי בימ"ש נפתחו, והתביעה נדונה לגופה. הנתבעת הסתמכה כי חתימת התובע על המסמך, לאחר שויתרה לו על הזיכיון, מבטיחה כי לא עומדות עוד לתובע כל תביעות נגדה, וכי בויתור על הזיכיון מצידה מחד, וחתימת התובע על המסמך מאידך, באו לידי סילוק מלא וסופי כל חובות מצידה כלפי התובע. המסמך שימש כראיה וחיזק את גירסת הנתבעת, שהצדדים הסדירו בינהם את העניינים, וכי לתובע לא מגיע יותר כלום. ואומר כבר עתה כי שונה הדבר לגבי התביעה שכנגד המתחיחסת לחובות שבדיעבד הסתבר לנתבעת כי חלים על העסק, והתובע נמנע מלשלמם, ואשר היה בסיס לנתבעת להאמין כי מי שקיבל הזכיון ישא בחובות. ועל כך בפרק על התביעה שכנגד. הפקדת סך של 5,000 ₪ בחשבון הנתבעת: התובע הוכיח כי בתאריך 17.5.95 הפקיד בחשבון הבנק של הנתבעת סכום של כ 5,000 ₪, אשר לטענתו נועדו לכסות משיכת יתר שהיתה לנתבעת. הנתבעת בחקירתה לא זכרה למה הופקד הכסף, ומאוחר יותר טענה שהוא הופקד כחלק מהכסף של העסק. (עמ' 103 לפרוטוקול). אין מקום להכריע בעניין זה בין עמדות הצדדים, שכן לנגד עיני עומד מסמך נ/2 אשר מעיד כאלף עדים כי התובע ויתר על זכויותיו הכספיות נגד הנתבעת. בימ"ש לוקח בחשבון את הסתמכות הצדדים על המסמך. בעת חתימתו על המסמך ידע היטב התובע כי הוא מוותר על כל תביעה כספית נגד הנתבעת, ועליו לעמוד בהתחייבות זאת. בתוך כך, הנתבעת האמינה שבחתימה זו נגמרו יחסיה וענייניה הכספיים עם התובע, והיא פנתה לחיים חדשים, נישאה וילדה ילדים. אשר על כן אני קובעת כי לאור מסמך נ/2, אין לחייב את הנתבעת בהחזר סכום הכסף הנדון לתובע. טענת המרמה כטענה חדשה: התובע טען כי הנתבעת רימתה אותו לאורך כל הדרך, שכן גרמה לו להאמין כי היא מתכוונת להינשא לו, בעוד בפועל לא היתה לה שום כוונה כזו. לכן מבקש התובע לחייב את הנתבעת במרמה לפי ס' 56 לפקודת הנזיקין. לטענתו, טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה שכן עד להגשת כתב ההגנה, בה נכתבו במפורש דבר זה, לא ידע כי הנתבעת רימתה אותו. הנתבעת טוענת כי כתב התשובה איננו המקום הנכון להעלות בו טענות חדשות. אני מקבלת את טענת הנתבעת, וזאת בהסתמך על תקנה 64 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר מגבילה את הנושאים שניתן להעלות בכתב התשובה. לפי לשון הסעיף: "אין להעלות בכתב התשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה, שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין" לפיכך אני דוחה את טענת המרמה אותה העלה התובע בכתב התשובה. טענות נוספות: התובע מבקש לבסס את תביעתו על ס' 26 לחוק החוזים - השלמת פרטים בחוזה על סמך התנהגות הצדדים. הנתבעת החזירה לתובע את הטבעת שנתן לה, ולכן הוא טוען כי יש להסיק מכך בקשר לכל שאר העניינים. טענה זו הינה טענה צינית, שאינה מתקבלת על הדעת. הנתבעת ברוב הגינותה החזירה לתובע את הטבעת לאחר סיום יחסיהם, ולאחר שסברה כי המחלוקות בינהם יושבו. דרישת התובע כי מעשה הגון זה יהיה בעוכריה של הנתבעת אינה ראויה בעיני. עוד מבקש התובע להשיב לו את כספיו על פי חוק המתנה, המאפשר לחזור מהבטחת מתנה אם המקבל התנהג בצורה מחפירה למבטיח. לאורך כל העדויות לא עלה כלל ועיקר כי הכסף שהושקע בעסק היה בגדר מתנה. ההיפך הוא הנכון. התובע עצמו העיד כי מתן הכסף היה השקעה בעסק משותף: (עמ' 54 לפרוטוקול) "לא נתתי כסף מתנה. היא היתה אמורה להיות אישתי, שותפה של החיים שלי, החבר הכי טוב שלי..." מטרתו של התובע היתה להשקיע את הכסף בעסק משותף עם הנתבעת, ואין נפקות לשאלה האם עשה זאת מתוך אמונה שינשא לה. זאת ועוד, על פי ס' 2 לחוק המתנה: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". (הדגשה שלי - נ.ד.) אומנם ישנה מחלוקת בין הצדדים האם התובע שיכנע את הנתבעת לעשות זאת, או האם הנתבעת היא זו ששיכנעה את התובע להשקיע את כספו, אולם אין חולק על כך כי התובע ביקש להקים עסק עם הנתבעת, ובו הוא ישקיע את הכסף, והיא את הידע, הניסיון והעבודה, ובשום שלב לא עלתה האפשרות כי הכסף ניתן במשמעות "מתנה". אשר על כן מסקנתי היא כי אין מקום לקבל את הטענה כי מתן הכסף נעשה בגדר מתנה. לאור כל האמור לעיל אני מחליטה כי דין התביעה דחיה וכך אני עושה. התביעה שכנגד: הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד, בה תבעה את התובע להשיב לה סכומים שפורטו בתביעתה, המהווים חובות שנותרו מהעסק. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען הנתבע שכנגד כי: "הוא מעולם לא שחרר את התובעת מהתחייבויותיה ומעולם לא קיבל על עצמו את התחייבויותיה שלא היו ידועים לו כלל, ולכן על התובעת לשאת בהתחיבויותיה אלה". (ס' 1 לכתב תשובה לכתב תביעה שכנגד) התובעת שכנגד סמכה את תביעתה בחשבוניות המוכיחות את החובות ששילמה. חשבוניות ותשלומים אלו לא נסתרו. אני מאמצת את גירסת התובעת באשר לתשלומים ששילמה והנתמכים בראיות. זאת ועוד, הנתבע שכנגד לא הכחיש את התשלומים, אלא העיד כי : (עמ' 55) "ש. אתה מודע לזה שיפית נשאה בתשלום כל החובות שהותיר אחריו העסק כי עסק היה רשום על שמה ת. אם היא אומרת את זה, עכשיו אני יודע. בסדר. ש. אתה לא מכחיש את סכומי החובות שהיא שילמה ת. אני צריך להכחיש? אני לא מודע לזה" הנתבע שכנגד טוען כי אין מקום לתביעת סכום המע"מ ששולם, שכן קוזז כמס תשומות. דא עקא שהוא לא הרים את נטל ההוכחה המתבקש להוכחת טענתו כי המע"מ ששולם קוזז. הנתבע שכנגד יכול היה להביא עדות הזמה ע"י תעודת עובד ציבור ו/או לזמן איש מהרשויות שיבהיר את המחלוקת. (אעיר כי עם תום הדיון מצא התובע לבקש להביא ראיה נוספת - הקלטת וביהמ"ש נעתר לבקשתו זו! כך יכול היה לנהוג - לו רצה בכך - גם באשר למע"מ!). מצאתי כי התובעת הוכיחה כי נשאה בתשלומים אלה, הנובעים מהעסק, והנתבע שכנגד לא סתר גירסתה. שוכנעתי כי התובע קיבל את העסק לידיו על כרעיו וקרביו! ועל זכויותיו וחובותיו. ממילא אם נותרו חובות שחלו על העסק, הרי שמי שקיבל את העסק, הוא זה שצריך לשאת בהם! התובעת שכנגד הוכיחה כי לאחר הויתור על הזיכיון נשאה בתשלומים הבאים שחלו על העסק: חוב מס הכנסה + מקדמה 5,000 ₪ חוב מע"מ 7,326 ₪ עיריית רמת גן 391.40 ₪ משכורת חודש דצמבר לעובדת כרמית שאשא 2,000 ₪ שוכנעתי כי התשלומים הללו אכן שולמו על ידה לאחר שויתרה לנתבע שכנגד על העסק והזיכיון, אולם מאחר ולא ברור מועד התשלום, יחולו על חיובים אלה הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה שכנגד. בנוסף הוכיחה הנתבעת שכנגד כי שילמה את הסכומים הבאים: פירסום - 5,001.20 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.1.96 ראפ פרינט - 246 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 12.12.95 נביעות - 85.41 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 31.3.96 תשלום עבור 4 חודשי עבודה: כפי שדנתי בנושא, עסקינן בעסק משותף, בו השקעתה של התובעת שכנגד היתה הידע, המומחיות והעבודה שלה. התובעת שכנגד אף העידה על כך באומרה: (עמ' 103) "הכל היה על שמי, הכל נוהל על ידי, חיים רק היה המשקיע של העסק, הוא נתן את הכסף ואני נתתי את הידע, וכך פתחנו עסק ביחד" על כן אני מוצאת כי יש לדחות את התביעה לתשלום עבור 4 חודשי עבודה. סופו של דבר שאני דוחה את התביעה ומקבלת חלקית את התביעה שכנגד. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת שכנגד את הסכומים בגין חוב מס הכנסה, מע"מ, עיריית רמת-גן ומשכורת דצמבר של כרמית שאשא כמפורט בעמוד 30 לעיל, כשהם נושאים הפרשי ריבית, הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד התשלום המלא בפועל, וכן בגין פרסום ראפ פרינט ונביעות כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה כמפורט לעיל. הנתבעת מבקשת כי בימ"ש יחייב את התובע בתשלום הוצאות לדוגמא. אכן, ניהול התביעה והעדים הרבים שנשמעו בבימ"ש הביאו להליך שנמשך כ - 6 שנים וגרם לנתבעת להוצאות כספיות מרובות וטירדה. יחד עם זאת לא מצאתי כי יש מקום לחיוב בהוצאות לדוגמא וזאת בנסיבות המיוחדות של התיק. לאחר ששקלתי את כל הנסיבות אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת שכר טירחה בגין התביעה והתביעה שכנגד בסך כולל של 7,500 ₪ + מע"מ, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות אגרה בתוספת הפרשי הצמדה מיום תשלומה ועד לתשלום המלא בפועל. תוצאות פסק הדין הוקראו לצדדים באולם, אך מחמת עומס התורנות, יופק פסק הדין בהמשך היום והעתקו ישלח לצדדים ע"י המזכירות. המועד לכל דבר וענין כולל ערעור יהיה מועד קבלת פסק הדין אצל הצדדים על פי אישורי מסירה. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לתובע אישית וכן לב"כ הנתבעת עם אישורי מסירה. ניתנה היום ג' בחשון, תשס"ג (9 באוקטובר 2002) במעמד התובע בעצמו, ועו"ד יוכפז - ב"כ הנתבעת. נירה דסקין, שופטת הפרת הבטחת נישואיןנישואין / חתונה