תאונת עבודה במשק בית אצל קשישה

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת עבודה. המחלוקת על החבות ועל הנזק. רקע ועובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת התובעת, ילידת 1957, נפגעה בתאונת עבודה מיום 8.10.02. התאונה אירעה כאשר עבדה התובעת במשק בית אצל קשישה באשדוד. לדרישת הקשישה, שנפטרה בינתיים, ניקתה התובעת את תריסי רום חדר האמבטיה ולשם כך נעזרה בסולם ועמדה על השלב ה"לפני אחרון". מסתבר כי קודם לבואה של התובעת, הוציאה הקשישה את מכסה פתח הניקוז בחדר, התובעת לא שתה ליבה לכך, טיפסה על הסולם, אחת מרגלי הסולם החליקה לתוך פתח הניקוז הפתוח, הסולם התערער והתובעת מעדה, כשהיא נתלית עם זרועה הימנית על החלק העליון של המקלחון וגופה נחבט בשיש ובארון המקלחת [ס. 8 לתצהירה, להלן - "התאונה"]. התובעת לא התקשרה ישירות עם הקשישה לצורך עבודתה זו אלא הגיעה אליה דרך הנתבעת 1, המשימה עובדים בעבודות מסוג זה עבור קשישים זכאים לפי הסכם עם המל"ל [להלן - "המעבידה" ו - "המל"ל"]. התובעת הינה מטפלת מקצועית בקשישים, עברה קודם לתאונה קורס של 7 - 8 חודשים והציגה עצמה לאחראי כוח אדם של המעבידה כ"מטפלת ועוזרת לקשישים". בהתאם שכרה המעבידה את שירותיה כחודש וחצי עובר לתאונה. הכנסותיה החודשיות הזעומות של התובעת עובר לתאונה עמדו על : 1,500 - 1,700 ₪ [משכורת] ובנוסף, השלמת / הבטחת הכנסה מהמל"ל - 1,200 ₪. סה"כ - כ - 2,900 ₪. כתוצאה מהתאונה, נגרם לתובעת קרע גיד מסובב "סופרה - ספינטוס" בכתפה הימנית ביד דומיננטית. היא טופלה שמרנית בקהילה, בקופת החולים ובפיזיותראפיה. ד"ר טל, מומחה אורטופדי מטעם התובעת, העמיד את נכותה הצמיתה תוצאת התאונה על 15%. פרופ' נרובאי, מומחה אורטופדי מטעם הנתבעות, העמיד את נכותה זו על 5%. הצדדים הסכימו להעמיד את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת על 10%, כפי קביעת המל"ל והכל לפי סעיף 42 [1] ד' [1] לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "הנכות הצמיתה"]. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שילם לתובעת דמי פגיעה עבור תקופת אי כושר מלאה של 84 ימים [מיום 9.10.02 - 31.12.02] ולאחר מכן, ביום 27.7.03, מענק נכות צמיתה בסך של 9,240 ₪. לאחר הדברים האלו, שבה התובעת לעבוד עם קשישים, ללא הפחתה בהכנסותיה, כל זאת עד ל - 12.9.06, שאז נפגעה בתאונת עבודה נוספת אצל קשישה אחרת. תאונה זו אירעה כאשר "היא [הקשישה, י.ה.] "נפלה לי מהידיים ואני נפגעתי בגב ובכתף והתעקמה לי האצבע של האמה. הכאבים בכתף מאוד החמירו" [עמ' 4]. ומאז חדלה לעבוד [להלן - "התאונה הנוספת"]. התובעת מוכרת במל"ל כנכה כללית בגין שלל בעיות: הפרעת אישיות [20%], כאבים בעמ"ש צווארי [10%], כאבי גב תחתון [20%] וכאבי כתף ימין [15%]. נכויות אלו נקבעו ב - 13.8.08, לאחר התאונה הנוספת. המחלוקות התובעת זוקפת את מלוא הפסדיה על המעבידה ובגין התאונה נשוא התביעה שלפניי. הנתבעות זוקפות את מלוא הפסדיה על מצבה הרפואי - תפקודי שאינו קשור לתאונה. לפני כל המחלוקות האלו - קיימת מחלוקת קיצונית באשר לחבות המעבידה ואחריותה [כמו גם לחבות ואחריות התובעת עצמה] לעצם התרחשות התאונה. כמו כן קיימת מחלוקת על היקף הנזק והיא תפורט ותידון לפי הצורך בהמשך פסק הדין. הראיות התובעת העידה כעדה יחידה מטעמה. במסגרת מוצגיה, הגישה מסמכים על התקשרות המעבידה עם המל"ל, למתן שירותי טיפול בקשישים וכן נהלים פנימיים של המעבידה. המעבידה לא הביאה עדים וראיות מטעמה. דיון שאלת האחריות אין חולק כי למעביד חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו. קונקרטית, על המעביד לדאוג לתנאי עבודה בטוחים שלא יסכנו את העובד ובמסגרת זו - לגישה בטוחה למקום העבודה. כמו כן עליו לדאוג להדרכת העובד בכל התנאים הללו ובאופן אקטיבי, ליישום ביצועם של תנאים אלו [ע"א 435/85, מחמור בע"מ נ' אטדגי, פד"י מא [4] 524, 529, ע"א 663/88 , שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז [3] 225, ע"א 707/79, וינר את טיקו נ' אמסלם, פד"י לה [2] 209, ע"א 662/89, מדינת ישראל נ' קרבון, פד"י מה [2] 593 [להלן - "עניין קרבון"] ע"א 477/85, בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב [1] 415 , ע"א 371/90, סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז [3], 345 [להלן - "עניין סובחי"] וע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פד"י לח [1] 72]. חובת מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת וכך נפסק למשל, בעניין סובחי, כי במקרה של החלקה, יש לאתר את הגורם להחלקה ואם מדובר בסכנה או בחומר "טבעיים" למקום, ובגינם אין צורך לנקוט באמצעים מיוחדים, לא יחוב המעביד. אני מוכנה לקבל את טענת התובעת, כי לפי התקינה החיצונית, "תקני איכות לעבודת מטפלת בבית זקן" [של המל"ל] ולפי נהלים פנימיים של המעבידה, "אין לבצע בשום מקרה ניקיון יסודי כגון ניקיון חלונות, קירות, תריסים...." ועוד מוכנה אני לקבל, כי התובעת לא יודעה בדבר כללים אלו ואף מעבר לכך, כי לו יודעה, לא הייתה מטפסת על סולם על מנת לנקות את תריסי רום חדר האמבטיה של הקשישה. אלא שבכך הוכיחה התובעת אלא זאת בלבד: קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין אי ידיעתה לבין עצם קרות התאונה. בכך לא סגי: על מנת להשית על המעבידה הפרה של חובה קונקרטית, על התובעת להוכיח קשר סיבתי משפטי. קשר זה, מוכח כמקובל מימים ימימה על ידי מבחן הצפייה בכוח: האם היה על המעבידה לצפות, אמנם בקווים כלליים, כי עקב אי יידוע של התובעת אודות הכללים לעיל, עלולה להתרחש תאונה? האם היה על המעבידה לצפות כי לא זו בלבד שהתובעת תטפס בפקודת הקשישה על סולם, בניגוד לדרישות תפקידה, אלא שלא תבחין בעת הזו בהיותו של פתח הניקוז פתוח ובהחלקה של רגל הסולם אל תוך הפתח, מה שגרם לתאונה? האם התקיימו במצב זה גורמי סיכון החורגים מהמהלך ה"רגיל" של פעילות אנושית? בכל הכבוד לתובעת, אני סבורה שהתשובה שלילית. אני סבורה כי היה על התובעת לבדוק היטב, טרם טיפוסה על הסולם, כמו בטיפוס על כל סולם, גם בביתה שלה, האם הסולם יציב, והאם לא מתקיימים גורמים השוללים את יציבותו. בדיקה זו מצופה לדעתי מכל אדם, בין שהינו שרוי בסביבתו הביתית ובין שהינו שרוי בסביבת עבודה. ודוק, איני מקלה ראש ברצונו של עובד לרצות את מעבידו ובכניסתו לסיכונים מיותרים עקב זאת, אלא שלדעתי יש להבחין בין סיכונים המתחייבים ומתקיימים מסביבת העבודה כפי שהיא [ראו למשל עניין קרבון] לבין סיכונים או "יוזמות עבודה" או פזיזות עצמאית הנוצרים בסביבה זו, על ידי העובד עצמו [ראו פסק דיני בת.א. ת"א 61033/05 פרחי נ' קשת ואח', מתוך אתר נבו]. במילים אחרות - לא מצאתי קשר סיבתי כלשהו בין אי יידוע של התובעת אודות היקף עבודתה על ידי המעבידה לבין התרחשות התאונה. איני רואה להעמיק ולבחון האם היעדר הציפיות של קשר סיבתי זה, שולל את הפרת החובה הקונקרטית של המעבידה או שולל את התרחשות הנזק כתוצאה מהפרת חובה זו. איני רואה אף לקבוע האם, בהינתן הפרת חובה של המעבידה, ניתקה "התערבות" הקשישה במעשיה או הפרת התובעת את חובותיה העצמיות, את הקשר הסיבתי בין הפרת החובות לבין התרחשות התאונה. לטעמי, נגרמה התאונה עקב גורם חיצוני שאינו בשליטת המעבידה ואינו בטווח ציפיותיה הסבירות ודי בכך על מנת לשלול אחריות כלשהי מצידה. בכך אין כדי להוציא את התובעת וידיה על ראשה, שכן התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה ונזקיה הישירים מכוסים על ידי המל"ל, המבטח בפועל הן את המעבידה והן את התובעת. על כן, דין התביעה להידחות כבר בשלב זה. מעבר לכל נדרש, ובמידה וטעיתי בתפישתי זו, הייתי מייחסת לתובעת אשם תורם [עקב רשלנות עצמית ואף קלות דעת] בשיעור של 70%. מעבר לכל נדרש, ובמידה ובכל זאת תיקבע אחריות, אדון בהיקף הנזק. הנזק הפסדי השתכרות לעבר התובעת הושבתה מעבודה למשך 84 יום. בגינם קיבלה דמי פגיעה בשיעור 75% משכרה על ידי המל"ל. על הנתבעות לפצותה כדי 25% הנותרים. עם תום תקופת אי הכושר שבה התובעת לעבודה סדירה עם קשישים. היא לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדים עקב פגיעתה. הכנסותיה מעבודה הושלמו ומושלמות כמו גם עובר לתאונה נשוא התביעה , על ידי המל"ל, לרבות בקצבת הבטחת הכנסה. התובעת חדלה מעבודה לאחר התאונה הנוספת בספטמבר 2006. לגרסתה, החמירה תאונה זו את מצבה, לרבות בכתף ימין, שנפגעה בתאונה נשוא תביעה זו. עיון במסמכי הוועדה הרפואית באגף נכות כללית של המל"ל מעלה שלל בעיות רפואיות ותפקודיות שאינן ברות ייחוס לתאונה נשוא התביעה [20% בגין הפרעות אישיות, 10% בגין כאבי צוואר, 20% בגין כאבי גב תחתון ו - 15% בגין כאבי כתף ימנית, מהם - אני מוכנה לקבל, כי יש לייחס קשר סיבתי לתאונה כדי 10%]. אותם 10% [בין רפואיים ובין תפקודיים] לא מנעו מהתובעת המשך עבודה סדירה משך כ - 3 שנים ומעלה לאחר התאונה נשוא התביעה. לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו בגין תקופת עבר זו ובקשר עם התאונה נשוא התביעה. עזרת הזולת לעבר התובעת לא צירפה אסמכתאות לקבלת עזרה בשכר בתקופת החלמתה. אין גם אינדיקציה, לא בראיות ולא על פי הקשר נסיבתי כללי, להושטת עזרת משפחה החורגת מהמקובל. על כן אין לפסוק לה סכום בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר להוצאות הרפואיות קיים כיסוי במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 וחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה - 1995. התובעת לא הוכיחה צרכים בלתי מכוסים במסגרות אלו. על כן אין לפסוק לה סכום בגין ראש נזק זה. לו נדרשתי, הייתי פוסקת לתובעת פיצוי בגין נסיעות לא מכוסות, אף בהיעדר קבלות - בסכום של 1,000 ₪. נזק כללי הפסד השתכרות לעתיד נכותה הרפואית של התובעת, כמו גם מגבלתה בפועל, נמוכות יחסית. התובעת ילידת 1957 ולפניה עוד 13 שנות עבודה עד הגיעה לגיל 67. יחד עם זאת, אין להתעלם מההשלכה של פגיעה תפקודית לעתיד, בכתף יד ימין דומיננטית, בפרט לאור עיסוקיה ועבודתה בתחום הפיסי. מאידך, התובעת המשיכה כאמור בעבודה סדירה כ - 3 שנים ומעלה לאחר התאונה, ללא פגיעת שכר כלשהי. לאור העמימות - ובמידה שתישלל מסקנתי בדבר היעדר חבות, הייתי פוסקת לתובעת סכום גלובלי של 50,000 ₪. הוצאות לעתיד מירב הוצאותיה של התובעת בגין תאונת עבודה מכוסות על ידי המל"ל. ככל שקיימות הוצאות לא מכוסות, הייתי פוסקת לתובעת סכום נוסף של 5,000 ₪. כאב וסבל התובע נפגעה בתאונה בגיד המסובב. פגיעה זו, מרובת סבל וכאב, גם אם לא ניתן היה להושיט לתובעת טיפול חודרני. ואולי דווקא משום כך, יש מקום להעריך את התמשכות סבלה ללא אפשרות התערבות והטבה מיידית. הייתי פוסקת לתובעת סכום של 40,000 ₪. ניכויים מהפיצוי יש לנכות מענק נכות משוערך להיום. סוף דבר התביעה נדחית. התובעת תישא בשכ"ט הנתבעות בסכום של 5,000 ₪ + 1,160 ₪ [מע"מ] ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפעול. תאונת עבודה