פגיעה באוזן עקב עבודה במסלולי טיסה - קצין התגמולים

1. עפ"י פניית המערער, מיום 20/08/90, החליט קצין-התגמולים (ביום 10/01/91) להכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין פגימה אקוסטית באוזן ימין, שנגרמה בעקבות עבודתו בסמוך למסלולי טיסה. ועדה-רפואית קבעה למערער דרגת נכות בשיעור: - 0%. הוועדה-הרפואית-העליונה אישרה את קביעת הוועדה-הרפואית. 2. בתאריך 21/05/95, פנה המערער לקצין-התגמולים בתביעה נוספת להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים, וזאת בגין הפגימות הבאות: - א. עצירות ומחלת טחורים. ב. נכות בכתף שמאל, כתוצאה מחבלה בשנת 1993. ג. כאבים בברכיים, עקב תנאי-שירות ו/או תוצאה מחבלה משנת 1992. 3. בתאריך 28/04/96, הודיע קצין-התגמולים למערער, כי החליט לדחות את תביעתו ובהסתמכו על תוצאות הבדיקות ועל חוות-דעת רפואיות, הגיע לכלל המסקנות הבאות: - א. לא קיים כל "קשר סיבתי" בין העצירות ומחלת הטחורים, שמהם סובל המערער, לבין תנאי-שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים. ב. לא נותרה למערער כל "נכות" בכתף שמאל, כתוצאה מהחבלה בשנת 1993. ג. לא קיים כל "קשר סיבתי", בין כאבי הברכיים, שעליהם מתלונן המערער, לבין תנאי שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים. 4. על החלטתו דלעיל של קצין-התגמולים, מיום 28/04/96, הגיש המערער את ערעורו הנוכחי, ביום 26/05/96. 5. עצירות ומחלת הטחורים: קצין-התגמולים מסתמך על שתי חוות-דעת הרפואיות של: ד"ר א. גילון, מומחה למחלות פנימיות וגסטרואנטרולוגיה, מיום 30/11/95 ושל פרופ' זאב דרזניק, מומחה למחלות כירורגיה כללית, מיום 02/03/96. ד"ר א. גילון קובע, שהמדובר בתופעה קונסטיטוציונאלית, שאינה תלוייה בגורמים סביבתיים, ואין לה כל קשר לשירותו הצבאי של המערער. פרופ' זאב דרזניק, קובע, שטחורים בדרגה I קיימים אצל מרבית האוכלוסין, ולרוב אינם גורמים לסיבוכים וגם אם סובל המערער מדימומים, הרי שהגורם לכך הינה עצירות כרונית מזה שנים. מטעמו של המערער לא הוגשה כל חוות-דעת רפואת נוגדת ועפ"י בקשת ב"כ המערער הורינו למחוק מכתב-הערעור את הפגימה המתייחסת לעצירות ומחלת הטחורים. 6. כתף שמאל: בחודש אפריל 1993, בשטח האימונים, נפל המערער מרכב-כיבוי. הוא בלם את נפילתו בעזרת ידו השמאלית (ידו הלא-דומיננטית). מאז נפילתו הוא סובל מכאבים כאשר הוא מרים את ידו או עושה תנועה-חדה עם הכתף. בעקבות הנפילה הוא מרגיש חולשה בכתף שמאל. קצין-התגמולים הסתמך על חוות-דעתו הרפואית של ד"ר שמואל ליובושיץ, מומחה למחלות אורטופדיות, מיום 16/01/96 ודחה, כאמור, את תביעת המערער בקשה לפגימה זו. מטעמו של המערער הוגשה לנו בדיקת אולטרה-סאונד, שנערכה על-ידי ד"ר בלום ביום 27/08/95, וכן חוות-דעת רפואית של פרופ' צ. מילגרום, מומחה לכתף, מיום 01/04/97. המסמכים הנ"ל לא עמדו בפני קצין-התגמולים שעה שנתן את החלטתו ביום 28/04/96, וב"כ המשיב ביקשה להחזיר, לדיון נוסף, את ההכרעה בגין פגימה זו. מסתבר, שהמערער סובל מקרע של ה - Supraspinatus M., בכתף שמאל וכי חרף טיפול פיזיוטרפי ממושך לא חל שיפור-משמעותי במצב והומלץ למערער לעבור טיפול כירורגי לתיקון גיד-הקרע. בתאריך 27/10/98, המליץ ד"ר עמוס שינדלר, היועץ-הרפואי של קצין-התגמולים, להכיר בבעיית הכתף, כפגימה שנגרמה בעת השירות ועקב השירות. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14/03/99, הודיעה לנו ב"כ המשיב, כי קצין-התגמולים החליט להכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין הפגימה הקשורה בכתף שמאל, הגם שטרם הוצאה החלטה הפורמלית בקשר לכך, וזאת, כנראה, חרף חוות-הדעת הרפואיות הנוספות של ד"ר שמואל ליובושיץ, מיום 24/08/97 (הנוגעת לכתף שמאל) ומיום 10/10/98 כדי להסיר ספק, מחליטים אנו להכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין הפגימה בכתף שמאל, כפגימה ש"נגרמה" למערער בעת השירות ועקב השירות בצה"ל. 7. נותר לנו, איפוא, לדון בפגימה הקשורה בכאבים בברכיים. בתאריך 16/06/97, הגיש המערער כתב-ערעור מתוקן. המדובר בהחלטת קצין-התגמולים, מיום 28/04/96, שלפיו נדחתה תביעת המערער, מיום 21/05/95, להכיר בו כ"נכה", לפי חוק בנכים, וזאת בגין פגימות הקשורות ב: - כאבים בברכיים, ובעיקר לעניין ההשלכות שהיו על ברך ימין, בשל החבלות בברך שמאל. חוות-הדעת הרפואית מיום 16/01/96, שעליה סמך קצין-התגמולים בדחותו את תביעת המערער, בגין פגימה זו, כאמור בסעיף 3 (ג) של פסק-דין זה, היא אותה חוות-דעת רפואית של ד"ר שמואל ליובושיץ, מיום 16/01/96, הנזכרת בסעיף 6 של פסק-דין זה. 8. ד"ר ש. ליובושיץ, בדק את המערער ביום 13/12/95, ובסיכום חוות-דעתו הרפואית, הוא מציין: - "לנ"ל כאבים בברך שמאל וימין על רקע ניווני מתקדם. בעת בדיקתו במרפאתי דיווח על חבלה בברכו השמאלית בלבד. המימצאים הקליניים ברך שמאל, זהים למימצאים בעת בדיקת ברך ימין. מכאן, בהעדר חבלה לברכיו, האירועים החוזרים של נפיחויות (נוכחות מוגברת של נוזל תוך פרקי) בברכיים הינה על רק דלקתי כרוני (ראה: דיווחו של רופא היחידה לגבי מימצאי הארתרוסקופיה של ברך ימין משנת 1992). חוסר היישור הסופי של שתי הברכיים וחוסר-תנועה של הפיקות - הינם על רקע ניוון מתקדם של המפרק הפטלו-פמורלי בשתי הברכיים. כל הנאמר לעיל אינו קשור לתנאי שירותו כאיש כיבוי-אש, אלא על רקע קונסטיטוציונאלי. לפיכך, אני מוצא מקום לקבוע, כי אין קשר של 'גרימה' ו/או 'החמרה', בין תלונותיו הקשורות לברכיו לבין תנאי שירותו". 9. מטעמו של המערער הוגשה לנו חוות-דעת רפואית, של מומחה רפואי מטעמו, דהיינו, ד"ר פיליפ קריס, מומחה לכירורגיה אורטופדית, מיום 20/05/97. המערער נבדק, בדיקה גופנית, ע"י ד"ר פ. קריס, שמצא: - "מבנה הגוף תקין. מתהלך באיטיות, אך ללא צליעה וללא מכשירים אורטופדיים בגפיים התחתונות. אורך הגפיים התחתונות - שווה. יישור שתי הברכיים לא מלא ומגיע ל - 10 מעלות-15 מעלות. הכיפוף גם כן אינו מלא (חוסר של 20 מעלות-30 מעלות לכיפוף מלא). היישור והכיפוף גורמים לכאבים. סימנים Mc. Murray - חיוביים בצד החיצוני בשתי הברכיים, בצורה שווה. היציבות הצדדית והקידמית טובות. לא היה נוזל חופשי בשתי הברכיים. חולשה יחסית בשני השרירים ארבע - ראשימימין ומשמאל. לא היו שינויים נאורולוגיים בגפיים התחתונות. הדפקים הפריפריים נימושים". ד"ר פ. קריס מסתמך גם על צילומי-רנטגן, מיום 13/05/96, שבהם נתגלו: - "שינויים ארטרוטיים בשתי הברכיים עם אוסטאופיטים צדדים הגדלים מהקונדילים של הירך. השטח הפירקי לא ישר במיוחד בקונדילים של הטיביות מימין ומשמאל. קיימת היווצרות של ארטרוזה פטלו-פמורלית בשתי הברכיים. אין היצרות של סדק הפרק מימין ומשמאל. בחלל ברך ימין גוף חופשי. בצילום של היד ושורש היד הימנית - אין סימנים לשינויים ארטרוטיים או ניווניים". כן מסתמך ד"ר פ. קריס על ארטרוסקופיה של הברך הימנית, מיום 29/04/92, שבוצעה בבית-החולים "אסף הרופא", שבה מתגלה: - "נזק אוסטאוחונדרלי (Osteochondral Damage) עם קרע של הסחוס בקונצילים של הירך (הפנימי והחיצוני) וגוף חופשי בחלל הברך". מסקנותיו של ד"ר פ. קריס היו, כדלקמן: "עד עכשיו אין היצרות של סדק-הפרק בשתי-הברכיים, עובדה השוללת דלקת בשתי-הברכיים. בדיקות-הדם - היו לגמרי תקינות וגם שקיעת-הדם לא היתה מותשת, C. Reactive Protein - שלילי. גם Uric Acid - בגבולות נורמליים". ד"ר פ. קריס חולק על מסקנתו של ד"ר ש. ליובושיץ, שראה במימצאים בברכיים של המערער, כמימצא ניווני. לדעת ד"ר פ. קריס המדובר בניוון פוסט טראומטי, וזאת ובמיוחד שבאנמנזה של המערער מדובר על נפילות וחבלות, שבהחלט יכולות להיות הגורם הסיבתי להיווצרות ארטרוזה (ניוון) פוסט-טראומתית, שבמרוצת השנים (מהטראומה הראשונה שקרתה בשנת 1982 עד היום חלפו 15 שנים) התפתחה לארטרוזה בברך הפגיעה ובברך השנייה עקב שימוש-יתר בגלל ההפחתה בשימוש הברך הפגועה והכואבת. 10. איפשרנו לב"כ המשיב להגיש לנו את תגובת המומחה-הרפואי מטעמו, וכאמור הוגשו לנו שתי חוות-דעת רפואיות נוספות מיום 24/08/97 (הנוגעת למצב הברכיים) ומיום 12/03/99 (שלא הוסיפה דבר). מציין ד"ר ש. ליובושיץ, כדלקמן: - "א. נבדק ע"י אורטופד, יום למחרת מועד החבלה הנטענת לברכו השמאלית, ובבדיקתו לא נמצאו כל מימצאים קליניים פתולוגיים לרבות סימנים המעידים על חבלה טרייה. ב. שבועיים ימים לאחר מועד החבלה הנטענת, נמצא כשיר להשתתף ב"צעדת ירושלים". ג. בבדיקותיו הרבות בהמשך, נמצא סובל מתהליכים ניוונים מתקדמים בשני מפרקי ברכיו. ד. ממועד החבלה הנטענת עד שנת 1985 (5 שנים) לא התלונן על ברכו. ה. משנת 1985 ואילך התלונן על כאבים ותופעות של תפליטים מוגברים בשתי ברכיו. ו. בשנת 1992, בוצעה חקירה ארתרופסקופית של ברך ימין אשר הדגימה שינויים ניווניים מפושטים בברך הנ"ל. ז. בתנאי שירותו לא נמצאו גורמים ייחודיים העלולים היו לגרום להתהוותם של שינויים ניווניים אלה. ח. בבדיקתי נמצאה סטייה מולדת בציר הגפיים התחתונות בחוויית תחלואה שנמצאה בברכו השמאלית זהה לחלוטין לתחלואה בברכו הימנית. ט. ד"ר פ. קריס, בחוות-דעתו מיום 20/05/97, מציין, כי על-פי דברי המערער נחבל בברכו השמאלית בשתי הזדמנויות שונות. מתעלם ד"ר פ. קריס, מן העובדה כי ברישומים-הרפואיים המצויים בתיקו של המערער אין כל תמיכה לטענתו של המערער, כי תחלואת ברכו-השמאלית קשורה לאירוע חבלתי כלשהו. י. מציין ד"ר פ. קריס, כי נכותו של המערער בעקבות החבלות הנטענות, הקשורה לברכו השמאלית, גרמה בעקיפין לניוון של ברכו הימנית. מנמק ד"ר פ. קריס את קביעתו הנ"ל בעובדה, כי בצילומי-הרנטגן לא נמצאה היצרות של המרווח הבין מפרקי. אליבא, ד"ר פ. קריס עובדה זו מעידה על מקור טראומתי לניוון של מפרק ברך שמאל. ד"ר פ. קריס אינו מסביר כיצד יתכן, כי בברכי המערער מימצאים קליניים זהים (ראה: תיאור מימצאי בדיקתו), פתולוגיה זהה, צילומי רנטגן זהים - וזאת כאשר אליבא ד"ר פ. קריס, הניוון בברך שמאל הוא על רקע טראומתי והניוון בברך ימין הוא אינו טראומתי, אלא משני לנכות בברך שמאל. קביעתו זו של ד"ר פ. קריס הינה, לעניות דעתי, שרירותית וללא בסיס עובדתי ו/או מדעי עד כמה שידיעתי משגת. יא. לסיכום: למערער, תלונות וכאבים בשתי ברכיו על רקע שינויים ניווניים קונסטיטוציונאליים Primary Osteoarthrosis)) ללא כל קשר לתנאי שירותו ו/או לאירוע טראומתי מסויים. לפיכך, אין בחוות-דעתו של ד"ר פ. קריס בכדי לשנות את מסקנתי". 11. בנוסף למחלוקת באשר לעובדות הקשורות עם תנאי-שירותו של המערער בצה"ל וה"קשר הסיבתי" בין תנאי-שירות אלה לבין הפגימות בברכיים, נטושה אף מחלוקת בין הרופאים-המלומדים בשאלה: האם מדובר במימצא ניווני או במימצא ניווני פוסט טראומטי? בעוד שלטענת ב"כ המשיב, הכאבים בברכיו של המערער הינם על רקע ניווני, טוען ב"כ המערער, כי במהלך שירותו הצבאי ועקב שירות זה, היו למערער מספר חבלות בברך שמאל ושהשלכותיהן של חבלות אלו פגעו גם בברך ימין. 12. מטעמו של המשיב הוגש לנו, כמוצג, תיקו-הרפואי של המערער, שסומן כמוצג מש/1; ומטעמו של המערער הוגש לנו תצהיר שעשה ביום 12/06/97 וזאת בנוסף לתצהירו המצוי בתיקו-הרפואי, מיום 16/05/95. 13. בתאריך 27/03/2000, נשמעו ההוכחות בערעור זה. תחילה העיד בפנינו ד"ר פיליפ קריס, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בחוות-דעתו הרפואית, מיום 20/05/97; בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער; והשיב לשאלות חברי-הוועדה. לאחר מכן העיד המערער, שנחקר-נגדית ע"י ב"כ המשיב על האמור בשני תצהיריו הנזכרים לעיל; בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער; והשיב לשאלות חברי-הוועדה. אחרון העדים היה ד"ר שמואל ליובושיץ, שנחקר ארוכות שתי-וערב ע"י ב"כ המערער על האמור בחוות-הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמו; בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המשיב; והשיב לשאלות חברי הוועדה. 14. בתום השמעת העדויות הנ"ל הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי טיעוניהם, בכתב. ניתנה החלטה בדבר הגשת הסיכומים ונקבע, כי פסק-הדין יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו. סיכומי ב"כ המערער הוגשו לנו ביום 18/07/2000; סיכומי ב"כ המשיב הוגשו לנו ביום 01/11/2000. בתאריך 11/12/2000, הגיש לנו ב"כ המערער (עפ"י רשות שניתנה לו ביום 27/03/2000) תשובה לסיכומי ב"כ המשיב. 15. הרקע האישי: א. נולד ביום 02/04/50. ב. ביום 17/07/68 גוייס, לשירות-חובה, בצה"ל. ג. בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי: - 89 (שאינו קשור לנשוא הפגימה הנדונה כאן). ד. בתאריך 17/01/71, עם סיום שירות-החובה המשיך לשרת בצבא-הקבע. ה. את מסלול השירות שלו, בשירות חובה ובצבא הקבע, עשה המערער בחיל- האוויר, בדרגת רנ"ג ורס"ר, ושימש ככבאי. ו. משנת 1976 החל לשמש כמדריך כבאים בכיר, מפקד מגמה ושירת בתפקיד זה עד ליום שיחרורו מצה"ל ביום 01/02/95. ז. שוחרר מצה"ל בפרופיל-רפואי: - 72, שאינו קשור עם הפגימות הנדונות בערעור זה. 16. לטענת המערער: במהלך שירותו נחבל בשתי הזדמנויות שונות בברך שמאל: - א. בתחילת חודש ספטמבר 1980; ו - ב. בתאריך 31/01/88. הכאבים בברך שמאל אילצו אותו להשתמש, שימוש-יתר, בברך ימין - ומכאן שיש לזקוף את המימצאים הקיימים בברך ימין, לשירות הצבאי. הפעילות של המערער התבטאה בנשיאת צינורות, עליה וירידה סולמות, נשיאת אנשים על הכתפיים ואף בשמשו כמדריך ביצע פעולות אלה, כהדגמה לחניכים, וכן היה משתתף ביציאות לכיבוי-אש. בנוסף לכך, כאחד מספורטאי היחידה - הוטל עליו לייצגה באירועי ספורט, גכמה תחומי-ספורט: - ריצה קצרה וארוכה, כדורגל, כדור-עף ומשיכת חבל. הוא נטל חלק באימונים שהתקיימו במכון "וינגייט", בנתניה, לקראת האליפות של חיל-האוויר, וכן השתתף ב"צעדת ירושלים". לטענת המשיב: המדובר בכאבים בברכיים על רקע ניווני. 17. שתיים הן השאלות הטעונות הכרעה בערעור זה: - א. מהו מקור הפגימה בברכיו של המערער? האם מדובר בשינויים-ניווניים גרידא, או שמקורה מהחבלות בשנת 1980 ובשנת 1988 ומתנאי-השירות? ב. האם עמד המערער והרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בדבר קיומו של "קשר סיבתי" בין הפגימה, ממנה הוא סובל, לבין תנאי שירותו. 18. טוען ב"כ המערער, בסיכומיו, כי תנאי-שירותו היו עם פעילות גופנית עקב תפקידו ככבאי-אש. עובדה שהצריכה נשיאת צינור, כבד יחסית, ולרדת ולעלות עמו, בסולמות. לעיתים, נאלץ לשאת בני-אדם על כתפיו והמערער עשה כן, בתור מדריך, בהדגמות לחיילים. מהמסמכים המצויים בתיקו-הרפואי של המערער מתבקשת המסקנה, כי בברך ימין מדובר במימצאים המצביעים על טראומה מצטברת בברך ימין. כלומר, טראומה ולא ניוון. ואשר לברך שמאל, טוען ב"כ המערער, היו למערער שתי חבלות בברך זו: האחת מחודש ספטמבר 1880, בעת משחק כדורגל של היחידה והשנייה ביום 20/01/88, שעה שהחליק במדרגות ביחידתו וסובב את קרסול וברך שמאל (לגבי פגיעה זו מצוי "דו"ח פציעה", שבעקבותיו קיבל פטור מהליכה ממושכת למספר ימים). לטענת ב"כ המשיב: יש לשלול את טענת המערער בדבר החבלה הראשונה וזאת, הואיל ולאחר מועד חבלה זו לא נמצאו כל מימצאים פתלוגיים בברך שמאל; יתר על כן, לאחר החבלה הנטענת השתתף המערער ב"צעדת ירושלים" ומשום שהמימצאים בברך ימין, אינם על רקע טראומטי ומימצאים זהים נמצאו אף בברך שמאל, היא הנותנת, כי המדובר ברקע ניווני. ב"כ המשיב אף מדגיש, כי הפעם הראשונה שבה התלונן המערער בגין החבלה משנת 1980 היתה רק בשנת 1985, דהיינו, 5 שנים לאחר האירוע. 19. המחלוקת בין ב"כ הצדדים היא עובדתית, בעיקרה. לטענת ב"כ המשיב, תיאור נסיבות האירוע מובא ע"י המערער בגירסאות שונות: - א. ב"טופס התביעה להכרת זכות", מיום 21/05/95, שהוגש לקצין-התגמולים, בהתייחס לתצהירו, מיום 16/05/95, שצורף לטופס זה (ראה סעיף 2 בתצהיר זה). ב. בעת בדיקתו ע"י ד"ר שמואל ליובושיץ, ביום 13/12/95. ג. בעת בדיקתו ע"י ד"ר פ. קרוס, ביום 20/05/97. ד. בתצהיר נוסף שנעשה על-ידו ביום 12/06/97. ה. בעדותו בפנינו ביום 27/03/2000. ואכן, את התופעה הנ"ל כבר הזכרנו בפסק-דין שניתן על-ידנו ביום 04/10/2000 (בע.נ. 1034/97 - טלי קלמן נ. קצין-התגמולים) וביום 23/11/2000 (בע.נ. 13/96 - גורנו יצחק נ. קצין-התגמולים), הבאנו שם את הדברים הבאים: - "לא אחת ניצבים אנו נוכח בעייה, שלפיה קיימות מספר גירסאות, השונות זו מזו, הנמסרות על-ידי המערער: - א. גירסא ראשונה, עליה מצהיר המערער ב"טופס התביעה להכרת זכות" שאותה הוא מוסר בפני קצין-התגמולים עם הגשת תביעתו. ב. שנייה, שעה שהוא נבדק ע"י הרופא-המומחה, שאליו הוא מופנה ע"י קצין-התגמולים. ג. שלישית, בעת שהוא נבדק על-ידי הרופא-המומחה, מטעמו. ד. רביעית, בתצהיר, שנערך על-פי הוראות פקודת הראיות, ושנעשה כתמיכה לתביעה, או לערעור המוגש. ה. וחמישית, בעדותו בפנינו, שעה שהוא נחקר-נגדית על האמור בתצהירו כאמור לעיל. לעיתים, מקבלים הסבר, המניח את הדעת, לאותם שינויי-גירסא: - א. נוהגים אנו לנטות חסד ולא לדקדק עם המערער הטוען שהצהרתו הראשונה (ב"טופס התביעה להכרת זכות") לוקה בחסר, באשר היא נעשתה ונמסרה ללא ידע מספיק וטעמים כיוצא באלה. ב. בשעת בדיקתו ע"י הרופא-המומחה, שאליו הופנה ע"י קצין-התגמולים, מצפים ממנו להקפיד בתיאורים (בגין הרקע-העובדתי ועברו-הרפואי), כדי שהאנמנזה שעליה תתבסס בדיקתו (וחוות-הדעת הרפואית, בעקבותיה), תהא שלימה. ג. בעת בדיקתו ע"י רופא-מומחה, מטעמו, נוסף גם פן מגמתי, שעליו כבר עמד בית-המשפט העליון בע.א. 391/78 (קצין-התגמולים נ. יצחקיאן, פ"ד ל"ג (1) עמ' 264, בעמודים 266-267). ד. לתצהיר, שעושה המערער (לרוב, בפני עורך-הדין, שקיבל על עצמו את ייצוגו), יש אפקט משפטי ברור, ובהתאם לכך גם היחס אליו. על תצהיר זה להיות מפורט דיו על-מנת שיולבנו בו התיאורים (העובדתיים והאחרים) שלא בא זכרם עד כה. ה. החקירה-שכנגד - ע"י הצד היריב (חקירה זו מכונה גם "חקירה נגדית", "חקירת שתי-וערב" ו"חקירה צולבת"), תכליתה, הצגת כל מידע רלוונטי שנותר עד כה ושלא בא לידיעת בית-המשפט, ושנית - והוא העיקר - העמדת גירסת המעיד במבחן של אמת. חזקה על עדות זו שביכולתה לחשוף פגם של מהימנות ומאפשרת לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי". פסק-הדין הניתן על-ידנו חייב להתבסס על תשתית ראייתי ולעמוד במבחן אובייקטיבי של אמינות הנתונים, תוך שאנו מפעילים את שיקולינו במסגרת הוראות סעיף 53 לפקודת הראיות". 20. בתצהיר המערער, מיום 16/05/95, שצורף לתביעת המערער, כמובא בסעיף 7 של פסק-דין זה, נאמר: - "במשך שירותי בצה"ל עברתי שני ניתוחים בברכיים. הפגיעות נוצרו עקב העבודה הפיזית ועמידה ממושכת בזמן עבודתי כמדריך כבאי-אש". 21. בתצהיר המערער, מיום 12/06/97, המהווה את כתב-הערעור המתוקן, שהוגש ביום 16/06/97, מתמקד המערער בחוות-הדעת של המומחים הרפואיים, אין כל התייחסות לאירוע והוא מסכם: - "אין מחלוקת, כי המערער נחבל בברכו השמאלית וממילא נפגע גם באיבר הזוגי, דהיינו, הברך הימנית". לטענת המערער "הצטברות הנוזלים בשתי ברכיו הינה מקור הנגע, לכל צרותיו, ומאי נפקא מיניה בין "Osteochondral Damage" לבין "Post. Traumatic Arthrosis". 22. אין בתצהיר הנ"ל כל עובדות, כנדרש בתצהיר, וכל כולו מערכת טיעונים וביקורת על חוות-הדעת הרפואית של המומחה-הרפואי מטעם המשיב. טוב עשה ב"כ המערער, שהסכים עם כך שבתצהירו זה מתייחס המערער לציטוטים מחוות-הדעת הרפואית והמערער שולל זאת, על-פי ידיעה רפואית שלו. ב"כ המערער מסכים שהמערער יכול להעיד רק על הבדיקות שבוצעו בו ועל אופי הבדיקות. 23. ב"כ המערער מפנה אותנו לאמור בתצהיר נוסף שעשה המערער, מיום 12/06/97, המהווה חלק בלתי-נפרד מכתב-הערעור המתוקן שהוגש על-ידו ביום 16/06/97, שממנו עולה, כי אם היתה למערער פציעה, הרי שמדובר בפציעה בברך שמאל בלבד. לטענתו, "מימלא נפגע גם האיבר-הזוגי, דהיינו, הברך הימנית...". 24. שמענו את דברי עדותו של המערער, עברנו על כל המוצגים המצויים בתיק הערעור. התייחסנו, התייחסות מירבית, לדברי עדותם של הרופאים המומחים ורשאים אנו לקבוע, כי לנוכח פער-הזמנים הרב בין מועד החבלה, חודש ספטמבר 1980 (כתוצאה ממשחק כדורגל וניתוח של וריד-בולט) לבין מועד תחילת תלונותיו של המערער, קשה לנו לראות את גירסתו כמהימנת. המדובר בעת משחק כדורגל, במסגרת היחידה, שנערך בתחילת חודש ספטמבר 1980. המערער מאשר בעדותו בפנינו, כי הרישום במסמך 39, מיום 08/09/80 המצוי התיקו הרפואי מש/ 1 - והמקביל לרישום זה במסמך 11 ב- מש/ 1 - מתייחס למשחק כדורגל זה, ובו נרשם: - "לפני 5 ימים - חבלה ניכרת ממכה חזיתית בברך-שמאל. היתה נפיחות ניכרת שפחתה. כעת, עדיין נפיחות קלה בהליכה. בבדיקה: חשד ל - Floating קל של הפיקה. Dg: Posttraumatic Knee LT. אבקש בדיקה וחוות-דעת מקצועית". בתאריך 09/09/80, נבדק ע"י רופא אוטופד, המציין, כי בבדיקתו לא נמצא כל מימצא פתולוגי, כולל העדר נוזל בכמות מוגברת בברך. בתאריך 22/09/80, נבדק ונמצא כשיר ל"צעדת ירושלים" (מסמך 11 בתיק מש/ 1). ד"ר שמואל ליובושיץ, קושר את החבלה, בעקבות משחק הכדורגל, שבגינה הופיעו הסימנים בברך שמאל, נפיחות שפחתה בשלב מאוחר יותר - כתוצאה של תהליכים על רקע ניווני. לדעתו, המימצאים המופיעים במסמך 39 הנזכר לעיל, לפיהם: - נמצאה תפיחה קלה בברך, הברך יציבה, אין תנועות פתולוגיות, אין סימנים בנוזל חופשי בברך והמלצה על חימום הברך ותרופות אנטי-דלקתיות - היא הראייה בדבר שינויים ניווניים; וכי על-מנת שיווצרו שינויים ניווניים לאחר חבלה, על החבלה להיות משמעותית, כולל קרעים ושבר. בחוות-הדעת הרפואית של ד"ר פ. קריס, מיום 20/05/97, אין כל איזכור, בקשר לאירוע זה של משחק כדורגל מחודש ספטמבר. אומר לנו ד"ר פ. קריס, שרק בחודש ינואר 2000, נודע לו הדבר מפיו של המערער, וכי הוא רק ידע שהמדובר בחבלה בברך שמאל, בשנת 1980, ואין הוא יודע באיזה אופן נחבל. ד"ר פ. קריס מסתמך על בדיקת אורטוסקופיה של ברך ימין, שנעשתה ביום 29/04/92, דהיינו, 12 שנה לאחר אירוע זה. בבדיקת אורטוסקופיה זו נתגלה נזק אוסטאובונדרלי, עם קרע של הסחוס בקונצילים של הירך (הפנימי והחיצוני) וגוף חופשי בחלל הברך. עפ"י גירסת ד"ר פ. קריס: - בברכו השמאלית של המערער התפתחה ארטרוזה; ואילו בברכו הימנית של המערער המדובר בנזק אוסטאוחונדרלי. מאחר וד"ר פ. קריס מתייחס הן בחוות-דעתו הרפואית והן בעדותו בפנינו לשתי הברכיים, כמעט באופן שווה, הוא נתבקש ע"י ב"כ המשיב להסביר את התופעה שהרי בברך אחת קיים שינויי טראומטי ואילו ברך השנייה קיים שינויי ניווני. לדברי ד"ר פ. קריס - המימצאים יכולים להיות זהים בבדיקה, אבל הסיבה יכולה להיות שברך אחת נפגעה וחולה עקב הפגיעה ומחמת הכאבים השתמש המערער פחות בברך הפגועה ועומס-יתר נפל על הברך השנייה ובסופו של דבר נוצרים סימנים זהים בשתי הברכיים. הארטרוזה - שהתפתחה בברך שמאל, אינה, בהכרח, ניוונית. הנזק האוסטאובונדרלי בברך ימין - הוא מחמת שימוש-היתר בברך זו. 25. ובאשר לחבלות הנוספות משנת 1988 - דרך הצגתן ע"י המערער נראית לנו, כמוגזמת, וזאת בשים לב שהוא המשיך בפעילויות הספורטיביות, לרבות נטילת חלק ב"צעדת ירושלים" ואין אנו יכולים לקבל את טיעוניו לפיהן אם לא היה משתתף (בפעילות ובצעדה) - זה היה פוגם בקידום שלו. באחת - במיגוון טיעוניו של המערער דומה הוא עלינו לדייג, השט בסירה בלב-ים שוקק יצורים שאין יודעים את טיבם, והוא משליך אליהם רשת, שחוריה אמורים ללכוד דגי-מאכל מכל גודל. הגם שלעיתים מצליח הדייג בעל-הסבלנות להעלות על שולחנו דג-נדיר, משובח ומרנין-חך, חייבת חכתו להיות רשת-נאמנה שאם לא כן לא יבואו לתוכה. 26. שינויים-ניווניים גרידא או שינויים ניווניים הקשורים עם מיקרו-טראומה? שינויים ניווניים הם תופעה "טבעית" בגוף האדם (הגם שלא תמיד אצל בני-גילו של המערער). התפתחותה של מחלה ניוונית יכולה להיגרם ע"י חבלות חוזרות, בעיקר בעמוד-השידרה הצווארי (ראה: ספרו של קיי Andreo H. Kage בנושא הכירורגיה, משנת 1991). דא-עקא, במקרה דנן, קשורים הכאבים בברכיים. הלכה למעשה, השינויים הניווניים, הנוצרים אצל בני-האדם, תדירים יותר אצל: - בעלי-עיוותים מולדים, לאחר חבלה טראומתית, או מאמץ-יתר ברור, למשל: שחקני כדורגל. 27. כך שאפילו מדובר היה בחבלות שגרמו ל"שינויים ניווניים", לא פתרנו את בעיית הסיבתיות, שהיא עמומה ביותר, ויש לדחותה עפ"י דוקטרינת "מאזן ההסתברות". 28. והדרא קושיא לדוכתיה, כפי שהיא מועלית ברוב-רובם של התיקים מסוג זה, והיא: - "האם קיים 'קשר סיבתי' בין תנאי-שירותו של המערער לבין הפגימה לה הוא טוען". 29. ב"כ המשיב אינו מודה בכל העובדות, שטען ב"כ המערער, וחל כאן הכלל של "המוציא מחבלו עליו הראייה" (הרנון, דיני ראיות, חלק א', עמ' 188). על המערער גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות. על המערער, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח תביעתו עפ"י מאזן-ההסתברות, דהיינו, מעבר לסבירות של 50%. (ראה בעניין זה: ע.א. 192/95, קצין-התגמולים נ. פרומה רוט, פ"ד מ"ד (3) עמ' 646, בעמ' 654). 30. בנסיבות המקרה שלפנינו, השאלה היא: - "האם עמד המערער בנטל המוטל עליו?". 31. זהו תפקידו המובהק והבלעדי של בית-המשפט הבוחן את חוות-הדעת הרפואיות, את העדויות של המומחים-הרפואיים, במכלול כללי של הראיות בכללן, לרבות הגיונם של הדברים וניסיון החיים. הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה" (הרנון, דיני ראיות, חלק א', עמ' 188) - חל אף במקרה זה, ועל המערער מוטל גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות. 32. אדם אשר לקה במחלה והמבקש הכרה כ"נכה", לפי חוק הנכים - עליו נטל ההוכחה בדבר קיומם לגביו של שני האלמנטים החיוניים לשם כך. בתור מי ש"מוציא מחברו" - עליו להראות, כי מחלתו נגרמה "בתקופת" שירותו; וכן שהיא נגרמה "עקב" אותו שירות. 33. נטל הראייה הרובץ על המערער, הגם שאינו גבוה במיוחד, הרי שאין די בכך שהוא מעלה טיעונים לאפשרות תיאורתית כל שהיא, בדבר קיום ה"קשר הסיבתי" בין השירות להתהוות המחלה. במפורש, קיימת אבחנה בין ה"קשר הסיבתי המשפטי" לבין "הקשר הסיבתי הרפואי", ובכל מקרה ומקרה חייבים אנו לקבוע: האם עמד המערער בנטל שקבעה לכך הפסיקה, משום שלא מדובר כאן ב"קשר סיבתי עובדתי רפואי", גרידא. בשורה ארוכה של פסקי-דין, ולא נבוא לפרטם, נידונה הסוגיה של "סיבתיות רפואיות" השונה כל כך מה"קשרה הסיבתי המשפטי". פשיטא, שהמבחנים הרפואיים למושגים המשפטיים, הננקטים ע"י הרופאים לקביעת אפשרות של "קשר סיבתי", אינם זהים להלך-המחשבה של המשפטן. בהקשר לסיבתיות - קיים שוני בולט בבעיות ובדרישות המוצגות בפני הרופאים, מחד, ובפני איש המשפט, מאידך. ולא הרי זה כהרי זה. עלינו לבדוק, עפ"י אמות-מידה של דין, ולא של רפואה, באם המדובר ב"קשר סיבתי" מסוג של "גרימה" או מסוג של "החמרה". 34. חובה להזכיר שחוק הנכים "נועד להעניק תגמולים רק בגין מחלה שנגרמה או הוחמרה עקב השירות", רע"א 2027/94, קליג' נ. קצין-התגמולים, פ"ד נ' (1) עמ' 529, וכאמור, לעניין נטל הראייה, שולט הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה", קרי, על המבקש הכרה כ"נכה", לפי חוק הנכים, להוכיח כי מחלתו נגרמה ו/או הוחמרה בעת השירות הצבאי ועקב שירותו. עניין זה נדון בהרחבה בע.א. 472/89, קצין-התגמולים נ. רוט (פ"ד מ"ה (5), עמ' 203). לעניין ה"קשר הסיבתי" מדגיש בית-המשפט, כי קשר זה יוכר רק אם בין השירות הצבאי והפגימה יוכרו "גורמים המצדיקים, מפאת תכונתם, הטלת חבות משפטית" (שם, בעמ' 211). ביסוס קשר סיבתי משפטי יהא רק כאשר עצם השירות הצבאי מהווה "סיבה בלעדיה אין" להתפרצות המחלה. מסקנת ה"קשר הסיבתי המשפטי" מסתמכת כמובן על ה"קשר הסיבתי הרפואי": "קשר סיבתי משפטי אינו יכול להיווצר ללא כל ראייה מדעית על קיום האפשרות של 'קשר סיבתי רפואי'". בית-המשפט מוסיף סייג, המכונה, בלשונו, "ההקשר הקוהרנטי". לעניין זה מבחין בית-המשפט בין שירות צבאי קצר ובין שירות ארוך. במקרה דנן בשירות ארוך עסקינן. לעניין זה קובע בית-המשפט עליון באופן חד-משמעי: "מקום בו השירות ארוך ורב שנים ואין אירוע קונקרטי אשר אותו ניתן לקשרו למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה" (שם, בעמ' 212), דהיינו, אין מקום לחזקה לפיה אם פרצה מחלה במהלך השירות, משמע שנגרמה עקב השירות. הטעם לכך הוא ש"מטבע הדברים הוא שבתקופה ארוכה שכזאת יפרצו המחלות הרדומות בגוף האדם, ללא כל קשר, גלוי או סמוי, עם טיב עבודתו ועיסוקיו אותם עשה...". המערער שירת בצה"ל שירות רב שנים. בנסיבות אלה, כפי שכבר נאמר ע"י בית-המשפט העליון, אך טבעי שיפרצו בגופו מחלות רדומות. 35. לנו נראה, שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו. בחינתם של חוות-הדעת הרפואיות, העדויות של המומחים-הרפואיים, במיכלול כללי הראיות בכללן, לרבות הגיונם של הדברים - הוא תפקידנו הבלעדי במסגרת הכלים העומדים לרשותנו, לרבות ניסיון החיים. קושיים רבים עומדים בחיי היום-יום בפני הרופא המאבחן והרופאים העוסקים בעבודה הקלינית. הכל מכירים בעובדה, שרופאים שונים, באותו מקצוע, מבצעים בצורה שונה את הבדיקות הקליניות, ומפרשים בצורה שונה את מימצאי בדיקתם. איבחון גורמי הפגיעה, לאחר שנים מעת התרחשותה, מהווה קושי רב לכל רופא ורופא, ובמצב דברים זה מביא אותנו לבחינת השאלה: "על מי מוטל עוול ההוכחה ומהי מידת ההוכחה הנדרשת?". 36. במקרה זה, נטל ההוכחה מוטל על המערער ועליו להוכיח את ה"קשר הסיבתי" ב"מידה מתקבלת מאוד על הדעת". דעתנו היא, שתביעת המערער לא הוכחה במידת ההוכחה כנדרש בתביעות מעין אלו. הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם הוכח ה"קשר הסיבתי" ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", מוטל עלינו לבחון את מיכלול הראיות, לרבות הראיות הנסיבתיות, ואת דברי עדותו של המערער, במבחני ההגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת על התיזה החילופית ואינה מותירה מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שהוכח ה"קשר הסיבתי". 37. כדי שאנו נשתכנע, בדבר קיום של אירועים, שהיוו את ה"אירוע חריג" הנדרש - חייב היה המערער להביא בפנינו הוכחות משכנעות יותר. 38. המערער ישא בהוצאות ובשכר-טרחת עו"ד, בסך כולל של -. 3,000 ₪ (שלושת אלפים). סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 39. מזכירות בית-המשפט: - א. תשלח לב"כ הצדדים - עותק מפסק-דין זה, לאחר שבישיבה מיום 22/03/2000 קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו. ב. תמציא עותק מפסק-הדין, ישירות, לקצין-התגמולים . ג. תחזיר לב"כ המשיב את התיק הרפואי (מוצג מש/ 1). קצין התגמוליםהכרה בתאונת עבודהתעופהשמיעהצבאאוזניים