פיצוי על איחור במסירת הדירה

בבסיסו של פס"ד זה מונחת הסכמת הצדדים, שפסק הדין ינתן על סמך סיכומים בכתב, בהסתמך על חומר הראיות שמצוי בתיק וללא חקירות.   עניינה של התביעה המונחת בפני הוא, פיצויים בגין נזקים כתוצאה מעיסקת רכישת דירה.   התובעים, בני זוג ה"ה, אברהם ולאה הרץ [יקראו להלן: "התובעים"], רכשו מהנתבעת, אזורים בנין [1965], בע"מ, [תיקרא להלן: "אזורים" או "הנתבעת"], דירה בת ארבע חדרים, ברח' נחל הירמוך, 15, מודיעין, ובצמוד לה, שתי חניות [להלן: "הדירה"].   ביום 17/3/96, נערך בין הצדדים חוזה,לפיו, התחייבה הנתבעת לבנות ולמכור לתובעים את הדירה [מוצג ת/1, יקרא להלן: "ההסכם"].   בהתאם לסעיף 4.1 להסכם, התחייבה הנתבעת למסור לתובעים את הדירה עד ליום 31/12/96. עד למועד זה שילמו התובעים לנתבעת את מלוא הסכום שדרשה עבור הדירה, והוסיפו סכום נוסף לאחר שנתגלתה, טעות חישובית בקשר לתשלום. בפועל, נמסרה הדירה לתובעים ביום 25/6/97. טענות התובעים; התובעים טוענים שמגיע להם פיצוי עבור כל התקופה של איחור במסירת הדירה, שישה חודשים. לשיטתם, הם אינם מוגבלים לפיצוי המוסכם, שנקבע בהסכם, עבור איחור במסירת הדירה, אלא, על פי הוראת סעיף 15 [ב'] לחוק החוזים [תרופות בגין הפרת חוזה], התשל"א - 1970, הם זכאים לפיצוי בגין מלוא ההוצאות, נזקים שהוכחו בפועל, לתקופה של שישה חודשים.   הדירה נמסרה לתובעים, בפועל, באיחור של חצי שנה, ביום 25/6/97. במהלך תקופת האיחור במסירה, המשיכו התובעים להתגורר בשכירות.   עבור דמי שכירות, נוכה ממשכורתו של התובע בממוצע סכום של 2,148 ₪ לחודש, סה"כ נומינלי - [ת/2].   בנוסף, עם קבלת הדירה התגלו בה ליקויים מהותיים. על פי סעיף 5.1 להסכם, חובתה של הנתבעת לתקן על חשבונה כל פגם, ליקוי או אי התאמה שיתגלו בדירה, לעומת תיאורם במפרט או בתקן רשמי או בתקנות .   הליקויים פורטו בפרוטוקול מסירת הדירה שנערך במועד קבלת מפתחות הדירה. הנתבעת התחייבה לבצע את התיקונים [פרט לארון אמבטיה ושיש], עד ליום 6/7/97 [ת/8].   הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה והתובעים פנו למהנדס מומחה, חב' טרמינל, לבדיקת הדירה. התובעים הגישו מטעמם שתי חוו"ד, האחת שנערכה לפני תיקונים והשניה אחרי שהנתבעת ביצעה תיקונים - [חווה"ד הן מוצגים ת/4;ת/7].   לאחר שהתובעים נתנו לנתבעת כל ההזדמנויות לתיקונים [סעיף 20;21 לת.ע.ר. תובעים],רק מספר ליקויים תוקנו ובאופן חלקי בלבד.   בין היתר, התובעים טוענים לזכותם, מכח הוראת סעיף 4 א' [2] לחוק המכר [דירות], התשל"ג - 1973, להסתמך על ליקויים, כמו למשל הפרשי מפלסים, שלא יכלו לגלות אותם בעת עריכת פרוטוקול המסירה, ושנתגלו להם ע"י חב' טרמינל, שגילתה את הליקויים בבדיקתה.   באשר לגובה הפיצויים, הם מבקשים לסמוך על חוות דעת המומחה מטעמם. [מוצג ת/7] ולהעדיפה על פני חוות דעת המומחה שמינה בית משפט.   עוד טוענים התובעים לפיצוי בגין עיכוב במכירתה של הדירה. לשיטתם, במשך כשנה וחצי, הציעו התובעים את הדירה למכירה. קונים פוטנציאלים התעניינו ברכישה אך נרתעו, בראותם את הליקויים, בה ומשהודע להם שבין הצדדים הליכים משפטיים. רק ב- 1/6/00 נמכרה הדירה ב- 168,000 דולר כאשר מחירה בעת שהוצאה למכירה, היה 190,000 דולר. כתוצאה מכך, נגרמו לתובעים הפסדים. בשל ירידה במחיר וגם בגין ריבית ששילמו, על המשכנתא בתקופה שבה עמדה הדירה למכירה.   כמו כן, התובעים תובעים, פיצויים עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם, גם בגין איחור במסירת הדירה וגם בשל הצורך ב"רדיפה" אחרי הנתבעת לביצוע תיקונים בדירה וגם כתוצאה מהפסדיהם הכספיים הנוספים, כתוצאה מעיכוב במכירת הדירה.   סה"כ תובעים התובעים פיצויים בסך של 410,652 ₪.   טענות הנתבעת; הנתבעת טוענת שדין התביעה להימחק משום שלמרות שניתנו לתובעים הזדמנויות ובניגוד להחלטת בית משפט, מיום 15/5/00, בירור שנערך בגזברות בית משפט העלה, שלא שולמה לבית המשפט, המחצית השניה של האגרה, בגין הסכום שבכתב התביעה המקורי, ומלוא האגרה בגין כתב התביעה המתוקן.   יאמר מיד וכבר עתה כי, אני רואה בחומרה רבה הגשת סיכומי התובעים, חרף אי השלמת תשלום האגרה, בהתאם , וככל שנקבע לענין בתקנות בית משפט [אגרות], התשמ"ח - 1987, ולמרות הזדמנות שנתתי לתשלומה. פסק דין זה לא יוצא תחת ידי אלא אם יושלם תשלום האגרה בהתאם להחלטתי ואם לא תשולם מלוא האגרה עד ליום בו 30/5/03, תימחק התביעה, עפ"י תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. [ראה החלטה בענין, מיום 11/5/03].   אשר לטענות בדבר איחור במסירת הדירה, הנתבעת מודה שאיחרה במסירת הדירה, ובפועל, מסרה אותה כעבור שישה חודשים, מהמועד שנקבע בהסכם, למסירתה.   לטענתה, לנוכח הסכמת הצדדים שבאה לידי ביטוי ספציפי בהסכם, זכאים התובעים לפיצוי רק בגין ארבע חודשי איחור.   לשיטתה של הנתבעת, בין הצדדים נקבעה תקופת "חסד", של חודשיים, שיש לנכותם מתקופת האיחור במסירה.   לנוכח הוראותיו המפורשת של סעיף 4.2 להסכם, לצורך חישוב הפיצויים, בגין איחור במסירה, הוצאה תקופת ה,גרייס", של החודשיים, גם למקרה של איחור מעבר ל"תקופת החסד".   ובאשר לדרישת התובעים, לפסוק להם פיצוי בגין איחור במסירה, על פי הוראות סעיף 15 [ב] לחוק החוזים תרופות - לשיטתה של הנתבעת, בהסכם, התנו הצדדים על החוק ויש להעדיף את הסכמת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהוראת סעיפים 4.2 ו- 13.3 להסכם, לפיה, תרופתם היחידה של התובעים היא, לפיצוי בגין ארבע חודשי שכירות בגובה דמי השכירות שנהוגים באותה עת לגבי דירות דומות באותה סביבה.   אין מחלוקת שהנתבעת הציעה לפצות את התובעים בהתאם להוראת סעיף 13.3 להסכם, אך התובעים סרבו לקבל את הפיצוי שהוצא להם, בטענה שמגיע להם פיצוי גבוה יותר.   עוד טוענת הנתבעת, שהיא מעולם לא התחמקה מחובתה לבצע תיקון ליקויים שנתגלו בדירה, אלא התובעים הם שלא איפשרו לה ו/או איפשרו לה, באופן חלקי בלבד, לבצעם.   לענין זה הנתבעת, סומכת טענותיה על עדותו של נציגה, העד מר בזיל שפרמן ועל פניותיה בכתב לתובעים [מכתבים, מוצגים נ/6 ונ/9], בבקשה לאפשר לה להיכנס לדירה לעבוד.   לשיטתה, ממילא, הליקויים היו מינוריים, לא היה בהם כדי להפריע למגורי אדם סביר, אלא, שהתנהגות התובעים נועדה לעשות בהם "קרדום לחפור בו" כדי להוציא כספים מהנתבעת.   עוד לשיטתה, לנוכח הוראות סעיף 5.4 להסכם, יש לראות את התובעים כמי שויתרו באופן מוחלט על ביצוע תיקונים ו/או על סעד משפטי.   בכל מקרה, חווה"ד של המומחים כבר אינן רלוונטיות שכן, התובעים מכרו את דירתם במצבה. בנסיבות אלה, שווי עלות התיקונים אינו רלוונטי כמו גם, שאין לצוות על הנתבעת לבצע תיקונים, שהתובעים כבר אינם בעלי אינטרס בהם.   בנוסף, פסיקת פיצוי, בגין ליקויים, תביא להתעשרות שלא כדין של התובעים ותחשוף את הנתבעת לתביעה ממחזיקי הדירה.   כך או כך, הצדדים הסכימו למינויו של מומחה מטעם בית המשפט ובכך נחסמה דרכם של התובעים להסתמך על חווה"ד של המומחה מטעמם.   דיון; איחור במסירה; אין מחלוקת בין הצדדים שתאריך המסירה המוסכם בהסכם היה 31/12/96.   בפועל, נמסרה הדירה לתובעים כעבור 6 חודשים, ביוני 1997.   המחלוקת היא בדבר בגובה הפיצויים המגיע לתובעים בגין האיחור. האם התובעים זכאים לפיצוי בהתאם לגובה הנזק הממשי שנגרם להם באיחור, מכוח סעיף 15 [ב'] לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], תשל"א - 1970, כטענתם, או שמא, תרופתם היחידה של התובעים היא זו המוסכמת עליהם בסעיף 13.3 ביחד עם סעיף 4.2 להסכם, קרי, פיצוי, גובה דמי שכירות הנהוגים באותה עת לגבי דירות דומות באותה סביבה, ורק למשך ארבע חודשים, כטענת הנתבעת.   הנה כי כן, המחלוקת היא לא בדבר תוכנה של הסכמת הצדדים אלא, מה גובר ומה עדיף, בענין בו עסקינן. הוראות החוק או ההסכמות בהסכם.   עקרון חופש החוזים הוא עקרון חשוב בדיני חוזים. לצדדים לחוזה נתונה החרות להתקשר בכל תנאי ותוכן שהם חפצים.   על כך טובים וישימים דברי המלומדת ג. שלו בספרה דיני חוזים: "באמצעות ההסכם שהם עורכים, יוצרים הצדדים מערכת אכיפה של זכויות וחובות הדדיות, מעין "דין פרטי" לעצמם, דין פרטי זה המבטא את רצונותיהם החופשיים של הצדדים, ייאכף על ידי בית המשפט, כשם שנאכף דין המדינה הכללי, על פי העקרון הצרוף של חופש החוזים מוקנה איפוא לאנשים בגירים החופש לעשות הסכמים כאוות נפשם. הסכמים אלה יזכו להגנה מפני פגיעה וייאכפו על ידי בית המשפט בלא התערבות בתוכנם"   סעיף 24 לחוק החוזים מבטא את החופש של כל צד לעצב את תנאי הבטחתו בכפיפות להסכמת הצד השני. [שם, בעמ' 25-26].   החופש המוענק לצדדים, לקבוע את תוכנו של הסכם, כראות עיניהם, מחייב מדיניות של אי התערבות ברצון המתקשרים, כפי שנתנו לו ביטוי בהסכם וכפי שהוא עולה מן הנסיבות [בג"צ 567/87 פ"ד מב' [4] 693; 730. פרידמן כח' חוזים 15].   נראה כי, כיום הדעה השולטת בפסיקה ובספרות הינה, שחוק התרופות הוא דיספוזיטיבי, וכי הצדדים יכולים להתנות על תרופותיו ולוותר על תרופה אחת לטובתה של אחרת. [קציר תרופות 276-278]. כל עוד הדרך המוסכמת מביאה לפיצוי הולם או שאין היא נוגדת את תקנת הציבור. [ע"א 156/82 ליפקין נ' צור הזה פד' לט' [3] 85; 93;96].   בענייננו, ההתנאה בהסכם, על התרופה, היא התנאה מפורשת וחד משמעית. לא הוכח שהיא מקפחת. כהתנאה ספציפית, שמבטאת את רצון הצדדים, היא גוברת על הוראות החוק.   הנתבעת גילתה נכונות לתקן את ההפרה בכך שהיא הציעה לתובעים "תיקון" ההפרה, ע"י תשלום, פיצוי בהתאם לגובה הפיצוי המוסכם בהסכם.   בהסכם הנדון, בסעיף 4.2 ספא, נקבע מפורשות: "...למען הסר ספק, מובהר בזה כי גם אם יעלה האיחור בהשלמת הדירה על חודשיים, לא יובאו חודשיים אלה במניין התקופה המזכה את הקונה בפיצוי כלשהו"   ובסעיף 13.3: "איחרה החברה במסירת הדירה לקונה תקופה העולה על שני החודשים הנזכרים בסעיף 4.2 לעיל.....יהיה הקונה זכאי, וזו תרופתו היחידה, לקבל מהחברה פיצוי חודשי קבוע מוסכם ומוערך מראש לכל חודשי האיחור, מעבר לשני חודשי האיחור הנזכרים בסעיף 4.2 לעיל....בגובה דמי השכירות שיהיו נהוגים באותה עת לגבי דירות דומות באותה סביבה. ההתחשבנות עפ"י סעיף זה תיערך במועד המסירה".   הצדדים בהסכמתם, לא הסתפקו בקביעה שברישא לסעיף הנ"ל והוסיפו שלמרות כל האמור בהסכם זה, "כל איחור בהשלמת הדירה ובמסירתה לקונה, ….לא יהוו הפרה של התחייבויות החברה בהסכם זה ולא יזכו את הקונה בתרופה כלשהי......".   הנה כי כן, למען הסר ספק, הוסיפו וקבעו והסכימו הצדדים, במפורש, שבכל מקרה איחור, העולה על תקופת הפטור, ינוכו חודשיים ממניין התקופה המזכה את הקונה בפיצוי כלשהו.   במצב דברים כזה, זכאים התובעים לפיצוי בגין ארבע חודשים, בגובה.   אשר לשיעור הפיצוי, הצדדים הסכימו, בהסכם, לפיצוי בגובה דמי שכירות שיהיו נהוגים, באותה עת לגבי דירות דומות , באותה סביבה. את הסכמת הצדדים יש לכבד. לטענת הנתבעת, שעור הפיצוי שהיא הציעה לתובעים היה מבוסס על דמי שכירות לגבי דירות דומות באותה סביבה. בסיס החישוב לא נסתר.   לנוכח כל האמור לעיל, הצעת הנתבעת, לפצות את התובעים, בפיצוי בשעור של ארבע חודשי שכירות לפי דמי שכירות חודשיים, לגבי דירות דומות [מוצג נ/14], בצדק התבססה על הסכמת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בהסכם.   מהמקובץ, דרישת התובעים לפיצוי גבוה יותר בגין איחור במסירת הדירה - נדחית.   כיום, התובעים זכאים לפיצוי, בגין איחור במסירה, בסך של 5,603 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, מיום ההצעה [נ/14], 28/9/97 ועד ליום התשלום בפועל. ליקויים בדירה התובעים טוענים שיש לפצותם בגין ליקויים שנתגלו בדירה, כעלותם עפ"י קביעת המומחה מטעמם [ת/7].   הנתבעת סבורה שהתובעים אינם זכאים כלל לפיצוי כספי בראש נזק זה ואם בימ"ש ימצא לנכון להסתמך על חוו"ד מומחה, הרי שעל בימ"ש לאמץ את חווה"ד של המומחה שמונה ע"י בית משפט, מר גיל רפאל [יקרא להלן: "המומחה"].   אכן, לא הוצגו בפני כל סיבה או נימוק המצדיקים סטייה מחוות דעתו של המומחה שמינה בית המשפט לצורך בדיקת הדירה. המומחה מונה בהסכמה ואף בתמיכת התובעים. המומחה כלל לא נחקר על חווה"ד. חזקה עלי שהמומחה העריך את הליקויים והתיקונים, באופן אובייקטיבי, נכונה. חוות דעת המומחה אמינה עלי.   בנסיבות אלה, עדיפה עלי חוות הדעת של המומחה, על פני חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים.   באשר לטענת התובעים [סעיף 25 ותוספת לסיכומים], לפיה, טעה המומחה כאשר העריך לפי התקן הישראלי, שהיה בתוקף במועד עריכת חוות הדעת, בעוד אשר הוא אמור היה לערכה לפי התקן שהיה בתוקף במועד בניית הדירה - עיון והשוואה בין שתי חוות הדעת, זו של מומחה התובעים [ת/7], וזו של מומחה בימ"ש, [ראה טבלת השוואת ליקויים נספח א' לסיכומי ב"כ התובעים], מלמד שרק בסעיף הראשון "ליקויים ואי התאמות בריצוף טרצו/פלחי אבן", התבסס המומחה על תקן חדש שלא היה בתוקף בעת בניית הדירה.   אני מוכנה לקבל דעתם של התובעים, רק לענין זה ולהסתמך על חווה"ד של המומחה מטעמם.   לפי חוות דעת המומחה, מטעם התובעים [ת/7], עלות תיקון ליקוי זה היא 4,500 ₪ בעוד שעלות התיקון לפי חוות דעת המומחה, היא 2,750 ₪. מכאן שהפער הוא 1,750 ₪.   בהתאם לחוות דעת המומחה, סה"כ אומדן עלות ביצוע התיקונים הוא 10,650 ₪. לסכום זה יש להוסיף את פער העלות, בשל הבדל תקן, בסך של 1,750 ₪, באופן שסה"כ אומדן עלות ביצוע הליקויים, יעמוד על כדי הסכום הכולל של 12,400 ₪, נכון ליום מתן חוות הדעת.   בין הצדדים אומנם, היתה קיימת מחלוקת אם התובעים נתנו לנתבעת הזדמנויות לתיקון הליקויים שנמצאו בדירה, כטענת התובעים, או שמא, סירבו לאפשר לנתבעת לתקן את הליקויים, כטענת הנתבעת.   ההכרעה במחלוקת זו מתייתרת שכן, לית מאן דפליג [סעיף 26 לסיכומי הנתבעת], שכיום, לאחר שהתובעים מכרו את דירתם, אין טעם לצוות על אזורים לבצע תיקונים בדירה, שהרי, לתובעים כבר אין אינטרס בזה.   מאותו טעם, שהדירה נמכרה, אין עוד חשיבות למחיר התיקונים לביצוע שלא על ידי הנתבעת, אלא ע"י קבלן אחר שכן, ממילא התובעים לא ישאו בהוצאות בגין ביצוע תיקונים. מאותו נימוק גם אין להוסיף מע"מ לסכום.   יתר על כן, בהסכם מכירת הדירה לצד ג', [נספח א' לתצהיר התובעים בבקשה לתיקון התביעה], הצהירו התובעים [בהואיל הרביעי]: "המוכרים [הם התובעים - ד.ג.], מצהירים כי הם מנהלים משפט נ' חב' אזורים בת.א. 82436/98 בין השאר בגין לקוי בניה חיצוניים ואיחור במסירת הדירה והם מוכרים את הדירה במצבה".   מהצהרה זו ניתן להסיק שבתמחור מחיר הדירה, נלקחה בחשבון עלות התיקונים באופן שהמחיר המוסכם הופחת בשל הליקויים שקיומם הובא לידיעת הרוכשים. לפיכך, התובעים זכאים לפיצוי כגובה עלות התיקונים כאמור.   אשר על כן, בגין ליקויים, בדירה, זכאים התובעים לפיצוי בסך של 12,400 - [10,650 + 1,750]. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6/4/99 [יום מתן חוות דעת המומחה], עד ליום התשלום.   פיצוי בגין עיכוב במכירת הדירה; התובעים טוענים שבמשך שנה וחצי נכשלו ניסיונותיהם למכור את הדירה. לשיטתם, העיכוב היה "עקב רתיעתם של כל המתעניינים אשר נבעה מהליקויים הרבים בדירה, ומקיום הליכים משפטיים".   לטענתם, הם הציגו את הדירה למכירה במחיר של 190,000 דולר. כפי הנראה, היה זה באפריל 99 [עדות עת/ מזובר רז]   בסופו של דבר, נמכרה הדירה, ביום 1/6/00, בסכום של 168,000 דולר. כתוצאה מהעיכוב במכירת הדירה, נגרמו להם הפסדים כבדים, האחד, בשל הירידה הדרסטית במחיר הדירה: "מהיום שהצענו אותה לראשונה למכירה כאשר מחירה בשוק היה 190,000 דולר.....". והשניה, הפסד שנגרם להם, לטענתם, מהריבית שהיה עליהם לשלם במשך כל אותה שנה וחצי על המשכנתא שאותה לקחו באפריל 1996; סה"כ הם מעריכים את נזקיהם, בראש נזק זה, ב- 40,000 ₪. [סעיפים 29-25 לת.ע.ר תובעים].   טענות התובעים בענין זה, מוטב שלא נולדו משנולדו. התובעים לא הוכיחו הפסדיהם הנטענים, לא הוכיחו שהפסדיהם הנטענים היו כתוצאה ממעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת וגם לא הוכיחו שעשו דבר להקטנת הנזק.   את התביעה הרי התובעים הם שהגישו. הליקויים שנמצאו בפועל בדירה, כפי שפרטתי לעיל, עלותם לא היתה כה גבוהה כפי שטענו התובעים ובכל מקרה, לא היו אלה ליקויים שהפריעו למגורים או לשימוש סביר בדירה.   על עלותם של התיקונים, כפי שנקבעה בחוות דעת מומחה בימ"ש, ידעו התובעים כחודש לאחר שהציעו את הדירה לראשונה למכירה. [מתצהיר ע"ת עו"ד מזובר רז, עולה שהתובעים החלו לנסות למכור את הדירה ביום 1/4/99. חוות הדעת היא מיום 10/5/99]. בנסיבות אלה, ניתן היה להפחית עלותם של התיקונים, מהמחיר שנדרש למכירה, או לתקן את הליקויים, וכך לזרז את המכירה, אם אכן זו היתה הסיבה לעיכוב.   סעיף 14 [א] לחוק החוזים תרופות מטיל על הנפגע את הצורך לנקוט אמצעים סבירים להקטנת הנזק. מכוח הוראה זו, המפר אינו חייב לפצות בעד נזק שהנפגע היה יכול, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין. עצם העובדה שלנפגע יכולת להקטין את הנזק, מונעת תביעת פיצויים, מצידו, בגין הנזק שיכול היה למנוע.   חובת הקטנת הנזק מוטלת על הנפגע מזמן שנודע לו על הפרת החוזה או ממועד קרוב לו.   בנוסף, הדירה נמכרה במחיר העולה על המחיר שבו נרכשה.   יתרה על כן, התובעים מנסים לבסס את טענת הפסדיהם על מחיר שוק של הדירה, ביום שבו הם הציעו אותה לראשונה למכירה, בטענה שהמחיר היה 190,000 ₪. כשם שלא הציגו ראיה למחיר השוק של הדירה במועד שהוצעה למכירה, כך גם לא הציגו התובעים ראיה למחיר השוק במועד שנמכרה.   זו טענה עובדתית מהותית להוכחת טענת התובעים והם לא הציגו אף שמץ של ראיה להוכחתה.   כך או כך, הם גם לא הציגו כל ראיה שהיא לקשר סיבתי בין העיכוב במכירת הדירה לבין מעשיה או מחדליה של הנתבעת.   תנאי מוקדם להיווצרות הזכות לפיצויים הוא, שהנפגע יוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה מהפרת החוזה ואת היקפו של הנזק.   לא רק שהתובעים נמנעו מלהציג ראיה כלשהי, ו/או להעיד קונים פוטנציאליים ש"נרתעו" מרכישת הדירה, תצהירי עדותם הראשית, לענין זה הם סתמיים וחסרי פירוט כלשהו.   להימנעותם של התובעים מלפרט עובדות ולהציג עדים וראיות להוכחת עובדות מהותיות, שעליהן מושתת גירסתם, ניתן להעניק משמעות ראייתית.   התנהגות כזו פועלת לחובתו של הנוקט בה באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.   המנעות כזו מקימה למעשה, לחובתם של התובעים, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה, דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לחובת התובעים. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. [ראה: ספרו של כב' השופט י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1391].   לא רק זו אף זו, לבקשתם לתיקון כתב התביעה, צירפו התובעים עצמם פרסום, שפרסמו הם בעיתון, בהצעת דירתם למכירה [כנספח ג' לבקשה].    עוגמת נפש; רק בסיכומים, לראשונה, נדרש פיצוי בגין עוגמת נפש. זו הרחבת חזית אסורה.   כך או כך, בהסכם, שנערך בין הצדדים, ויתרו התובעים במפורש על זכותם לתבוע פיצויים או דמי נזק בגין עוגמת נפש, בשל הפגמים שנתגלו, כאשר הסכימו מפורשות: "התגלו פגמים כאמור הניתנים לתיקון, יהיה הקונה רשאי לדרוש את ביצוע התיקונים בלבד ובשום מקרה, [ההדגשה שלי - ד.ג.], לא יהיה זכאי לתבוע ו/או לקבל פיצויים או דמי נזק או תשלום אחר כלשהו בגין פגמים כאמור". [סעיף 5.3 להסכם].   בדומה, בהוראת סעיף 14 להסכם, ויתרו התובעים על פיצוי בגין עוגמת נפש, בשל איחור במסירת הדירה במשך עד 12 חודש.   למעלה מהצורך, יצויין, שהתובעים גם לא הוכיחו נזק נטען של הפסד ימי עבודה. מעיון בתלושי שכרו של התובע, [מוצג ת/2], לא עולה שנגרם לתובע נזק מניכוי בגין הפסד ימי עבודה.   הוצאות לתשלום שכ"ט מומחים; התובעים תובעים סכום של 11,124 ₪. אין מחלוקת שלמומחה בית משפט שילמו התובעים מחצית משכר טירחתו שהסתכם בסכום של 3,433 ₪ .   להשבת סכום זה זכאים התובעים.   אומנם, התובעים לא הציגו כל ראיה להוצאה לתשלום למומחים מטעמם, בגין שתי חוות דעת. ואולם, בהתחשב בסכום עלות חוות הדעת של מומחה בית המשפט,נראה לי שהתובעים לא הפריזו בתביעתם זו.     אשר להוצאה בגין תשלום אגרת בית משפט, כאמור, התובעים שילמו רק את המחצית הראשונה של אגרת בית המשפט, בסכום 1,889 ₪. להשבת סכום זה זכאים התובעים.   כאמור, פסק הדין לא יוצא, אלא אם כן ישלמו התובעים את המחצית השניה של האגרה. דא עקא, בנסיבות הענין, התברר שהתובעים הפריזו בתביעתם ועל כן, הם זכאים להוצאות בגין הגשת התביעה כגובה סכום אגרה שצריך היה לחול על תביעה אילו הוגשה בגובה הסכום הפסוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.   למען הסר ספק, גם לאחר שישלימו התובעים תשלום האגרה, הם אינם זכאים להשבת מלוא התשלום השני בין משום שתביעתם התבררה כמוגזמת, בין משום שהנתבעת הציעה לפצותם בטרם התבררה התביעה, ובין משום שלא טרחו לשלם את מלוא האגרה עד למועד כתיבת פסק דין זה, ובין משום שגובה האגרה נקבע על פי הסכום הנתבע.   אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן: 12,400 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6/4/99. בתוספת, 5,603 ש"ח, שישאו רק הפרשי הצמדה מיום 28/9/97, בתוספת הוצאות בסך של 11,124 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ. שני הסכומים האחרונים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.   ניתן היום 02/06/03 בהעדר הצדדים. הותר לפרסום מיום: 02/06/03. המזכירות תואיל לשלוח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים. ד.גבע, שופטת  איחור במסירת דירהפיצויים