תביעה אזרחית על תקיפה מינית

1. זו תביעה של אם ובתה (להלן "האם" ו"הבת") לפיצויים על נזקים שגרם הנתבע לבת, ובעקבותיה גם לאם, מחמת מעשים בתחום המין שעשה הנתבע בבת בהיותה קטינה. הנתבע הורשע במשפט הפלילי שהוגש נגדו, ונגזר דינו לשמונה שנות מאסר, מתוכן שש בפועל. ערעורו של הנתבע לביהמ"ש העליון נדחה הן על ההרשעה והן על העונש. בכתב התביעה המקורי נטענו טענות בדבר מעשים שעשה הנתבע בבת, שהקפם חרג מעבר להקף הממצאים והמסקנות שפורטו בהכרעת הדין שעל פיה הורשע הנתבע (להלן "הכרעת הדין"). כדי להיכנס תחת חופתו של סע' 42 א' לפקודת הראיות, הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, ובו תחמו את המעשים למסגרת שבהכרעת הדין. עקב כך לא היה צורך לשמוע ראיות לענין המעשים עצמם, והתובעות הביאו ראיותיהן לענין הנזק בלבד. בפתח סיכומיו מודיע הנתבע שאין הוא טוען עוד לענין האחריות, כי אם אודות הנזק. נוסף לכך מעלה ב"כ הנתבע בסיכומיו טענה אודות התישנות. יצויין שהנתבע הוא דוד של הבת (בעלה של אחות אמה), וכן שבכתב התביעה המקורי הופיעה הבת לבדה כתובעת, אך בכתב התביעה המתוקן הצטרפה האם כתובעת. 2. אפתח בטענת ההתישנות. כתב התביעה המקורי, שהוגש ע"י הבת לבדה כתובעת, הוגש ביום 2.7.00. הבת נולדה ב-3.7.75. הואיל ותקופת ההתישנות נמנית מאז הגיע הבת לבגרות, רשאית היתה הבת להגיש את תביעתה עד הגיעה לגיל25. אכן התביעה הוגשה יום לפני היות הבת בת 25 שנים. כנראה מטעמים אלה לא טען הנתבע בכתב הגנתו טענת התישנות. טענת הנתבע בסיכומים היא, שמשהוגש כתב תביעה מתוקן ב-31.3.03, והיה זה לבטח אחרי שהבת הגיעה לגיל 25, יש מקום לטענת ההתישנות, שכן יש למנות את תקופת ההתישנות מיום היות הבת בת 18 ועד להגשת כתב התביעה המתוקן. מעיקרא טען הנתבע שההתישנות חלה, בעקבות כתב התביעה המתוקן של שתי התובעות, אך בסיכומיו טען רק לגבי האם. באשר לבת - אינני סבור שהגשת כתב תביעה מתוקן משנה את המצב מבחינת ההתישנות. לענין ההתישנות - המועד שבו הוגש כתב התביעה המקורי קובע, גם אם יש בכתב התביעה המתוקן תוספת עילות חדשות (ר' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדו' שביעית, עמ' 350). יצויין שבעניננו אין עילות חדשות, אלא רק צמצום ההקף של מעשי הנתבע מצד אחד, ושינוי הסכום הכספי (המופיע בכתב התביעה המקורי) הנוגע לעזרת האם ונובע מעילת התביעה המקורית. הדבר גם משתמע מתקנה 26 (ב) לתקנות סדה"ד האזרחי, שבה נאמר שכאשר נוסף בעל דין חדש, "רואים, לענין ההתישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן", נקוד על המלה "החדש". באשר לאם - אין ממילא נפקות מעשית לטענת ההתישנות, שכן הבת רשאית היתה לתבוע בעצמה גם את הנזקים וההוצאות של האם, ואכן כך נהגה הבת בתביעה המקורית. יצויין עוד שיש לכאורה ממש בטענת התובעת, שאת הצורך בצרוף האם כתובעת העלה הנתבע, ולאור טענתו זו צורפה האם. לפיכך ראוי לראות את הנתבע כמנוע מלטעון טענת התישנות גם כלפי האם. עוד ראוי לציין שגם מטעם נוסף אין מקום לקבל את טענת ההתישנות לגבי האם, שכן תביעתה היא תביעת מיטיב, והלכה היא שאם תביעת הניזוק לא התישנה, גם תביעת המיטיב לא התישנה (ע"א 3622/96, חכם ואח' נ. קופ"ח מכבי, פד נב (2) 638, 645). לאור האמור טענת ההתישנות נדחית לגבי שתי התובעות. 3. כאמור התביעה מתבססת על הכרעת הדין. בהכרעת הדין נאמר שהוכחו העובדות שבכתב האישום. כתב האישום קצר, תמציתי, ואינו מפרט ארועים ספציפיים שקרו בין הבת לבין הנתבע. אצטט את כתב האישום במלואו: "הכרעת הדין א. העובדות המיוחסות לנאשם (פלוני) כדלקמן: המתלוננת הינה ילידת 3.7.75 והנאשם הוא דודה. מאז שנת 85 ועד מאי 91 נהג הנאשם לעשות במתלוננת מעשים מגונים. הנאשם נהג להפשיט את המתלוננת, ללטפה ולנשקה בכל גופה, לגהור עליה, ללקק את אבר מינה ולגרום לה למצוץ את אבר מינו. כן החדיר הנאשם אצבעות וחפצים לאבר המין של המתלוננת. הנאשם אף הראה למתלוננת סרטים פורנוגרפיים על מנת ללמדה להתעלס איתו. הוראות החיקוק שלפיהן הואשם הנאשם הן כדלקמן: מעשים מגונים ומגע מיני בקטין, עביר על סע' 356 + 350 (א) (3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 בנוסחו לפני תיקון מס' 22 (לפני 31.3.98). תקיפה מינית בקטין, עבירה על סע' 348 (ב) + 348 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בנוסחו על פי תיקון מס' 22 (מיום 31.3.98 עד יום 10.8.90). עבירות מין בקטין בן משפחה: א. עבירה על סע' 351 (ג) (3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 בנוסחו כיום. ב. עבירה על סע' 351 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 בנוסחו כיום". כאמור, בכתב האישום הדברים מובאים בלשון לקונית. בהכרעת הדין נדונו ארועים ספציפיים ביתר הרחבה. הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין אינם שנויים עוד במחלוקת. הארועים התפרשו על פני כ-6 שנים, מאז היות הבת בת 10 ועד שהגיעה לגיל 16, שאז העזה הבת פניה וסיפרה ליועצת בית הספר אודות מעשי הנתבע (להלן "היועצת"), והיועצת סיפרה להורי הבת והוגשה תלונה למשטרה. כפי שעולה מהכרעת הדין, השתמש הנתבע בתחבולות כדי לגרום לכך שהבת תשמור בקרב לבה את מעשיו ולא תגלה את אזנו של איש. בין תחבולותיו היתה אמירה חוזרת ונשנית של הנתבע לבת, שאימה שונאת אותה, וכי אם תספר את דבר מעשיו הוריה לא יאמינו לה ויגרשוה מביתם, וכי הוא, הנתבע, הטוב והמיטיב לה, וכי זו דרכו של עולם שדוד, במקום הורים, מלמד את אחיניתו את סודות המין והאהבה. כדי להחליש את רוחה ולרפות את ידיה של הבת, לבל תכשיל את מעשיו, נהג הנתבע לומר לבת שהיא "לא בסדר", וכי הוא היחיד שיש לה בעולם ורוצה בטובתה. עוד עשה הנתבע בתחבולות אשר חבל, וסיפר לבת שהוא יודע את טיב מחלתו של אביה ואת מצבו, וכי הנתבע יואיל, אם הבת תיענה לו, לבאר לבת ולספר לה את האמת על מחלת הסרטן של אביה, דברים שהוריה הסתירו מפניה. 4. היחסים בין משפחת הבת למשפחת הנתבע, היו יחסי קירבה ואחוה ושלום ורעות, ועל כן לא עלה על לב הורי הבת החשד שמא נוהג הנתבע בבת שלא כהוגן, למרות שהבת הרבתה להיות במחיצתו ואף לבקרו בביתו ובמקום עבודתו. ואף גם זאת יש לדעת, שלנתבע בת בגיל קרוב לגיל הבת, והיו בין הבנות יחסי רעות. גם עובדה זו הקלה על מעלליו של הנתבע. מעשיו של הנתבע בבת התרחשו לעתים תכופות מאד, עד כדי אחת או שתי פעמים בשבוע. יצויין שהנתבע השתמש לעתים בכוח, כדי לדכא התנגדות שהבת הביעה מדי פעם למעשיו. גם כאשר הבת היתה אומרת לנתבע שאין היא חפצה במעשיו וכי אינה מסוגלת להם, כגון כשניסה לתחוב בקבוק קטן לאבר מינה או לפי הטבעת, היה הנתבע ממשיך, בלהט לבו ויצרו, ולא משך ידו ממעשיו וממנה. היו מקרים שהבת נתקפה בפחד מפני הנתבע, ועל כן נמנעה מלהביע התנגדות ומחאה. 5. הבת נולדה ב-3.7.75 והיתה בכורת הילדים. הבת גדלה בבית מצוי, אצל הורים מן הישוב. אבי הבת היה איש עסקים והאם מורה. הבת היתה ילדה בריאה בגופה ובנפשה, היתה ילדה שמחה ועליזה, חברותית, למדה היטב ואף ניגנה בתזמורת ילדים. כפי שמלמדנו הפסיכיאטר ד"ר הטב, המומחה מטעם הבת שהכין חוות דעת ונחקר חקירה נגדית, לא היתה במשפחת הבת גנטיקה שלילית בתחום הנפשי, וסיכוייה של הבת לגדול ולהתפתח כהלכה היו טובים. אם צריך ראיה לדבר, בבחינת תנא דמסייע לדברי ד"ר הטב, הרי עובדה היא שלמרות פצעי הנפש של הבת, היא התגייסה לצבא, עמדה בקורס מ"כיות ואף הפכה קצינה, עד אשר חלה אצלה התמוטטות נפשית, כעבור שרות צבאי בן כשנה וחצי. אוסיף עוד זאת שגם במהלך עדותה של הבת, ניכר היה שניצבת לפנינו בחורה אינטלגנטית ובעלת הופעה נאה. כל זאת עד אשר החל הנתבע לשלוח ידו בנערה, שכן אז התהפכו היוצרות בהדרגה. המעשים המיניים והתחבולות שפעלו על נפשה הרכה של הבת במשך תקופה ממושכת, השפיעו קשות על נפש הבת, כפי שתאר זאת המומחה ד"ר הטב בחוות דעתו ובעדותו, וכפי שתיארו זאת התובעות ועדי תביעה נוספים בעדותם. ד"ר הטב סבור שהפגיעה הנפשית גרמה לבת לתגובה קשה מאד ביחסה לנושא המין, עד כדי דחייה כמעט טוטלית של כל נסיון לקרבה פיסית ורגשית לאחר, כדי לקשור קשרי אהבה וזוגיות וכדי להקים משפחה בעתיד. הבת סיפרה שהנסיונות שעשתה כדי להגיע לקרבה פיסית ורגשית לבן זוג לא עלו יפה, וכי היא נרתעת מכל מגע יד של אדם אחר, וקל וחומר מחדירה לאבר מינה, ושלכל היותר הצליחה ליצור לעתים מגע של נשיקות וחיבוקים, ורק פעם אחת קרבה עד כדי חדירה. הבת סיפרה שהיתה בלבה מחשבה, שמא כדאי ליצור קשר של זוגיות עם בחורה, בת מינה, שאז אין מקום לחדירה של אבר הזכרות, והדבר יהיה קל יותר עליה, אך לדברי הבת גם נסיון זה, שנמשך כארבעה חדשים, נכשל. הבת רואה עצמה כמי שקרבה מינית דוחה אותה דחייה רבתי, וכי אין סיכוי שתצליח להגיע לקרבה של זוגיות ושל הקמת משפחה. ד"ר הטב מעיד שתגובה כמו זו של הבת מוכרת בפסיכיאטריה, וכי יש להכיר בנכות בת 100% בתחום המיני. 6. הבת נפגעה בלימודיה היסודיים, ובעיקר בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה, והדברים הגיעו לידי כך שהבת נבחנה רק בחלק מבחינות הבגרות. הבת החלה להסתגר ולהתכנס בתוך עצמה, מנעה עצמה מקשרים חברתיים. הפגיעה הנפשית החמורה שארעה לבת, הצריכה טפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי כבר בנערותה, והטיפולים נמשכו ונמשכים ברציפות עד עצם היום הזה, כולל תרופות פסיכיאטריות. בין היתר אושפזה הבת פעמים אחדות אשפוזים פסיכיאטריים, חלקם באישפוז 'פתוח' וחלקם באישפוז 'סגור'. האישפוזים קרו מדי פעם ולתקופות משתנות, לעתים לתקופות של חודשים אחדים. בתקופות הקשות יותר עשתה הבת נסיונות להתאבדות. באחד האשפוזים נזקקה הבת לטיפולים במכות חשמל, שהיו טפולים קשים מאד. עוד הגיבה הבת בכך שחדלה לאכול, והפכה אנורקסית עד כדי סכנה, והיה צורך בטיפול פסיכיאטרי ובאשפוז ממושך לטיפול באנורקסיה. עד היום חשה הבת דחיית מה לאוכל. ההסבר של הבת לתופעת ההתנגדות לאכילה הוא, שהבת רוצה ל"העניש" את הגוף על אשר ארע לו, כדי להעלימו מן העולם, וכי הגוף זמין להענשה ולהעלמה, ע"י מניעת אוכל ממנו, ועל ידי לבישת בגדים גדולי מידות ממדותיה של הבת. ד"ר הטב סומך ידיו על הסברה של הבת. ד"ר הטב מציע לקבוע לבת דרגת נכות נפשית בת 70% לצמיתות, שכולה נובעת ממעשיו של הנתבע בבת. 7. מטעם הנתבע לא הוגשה חוות דעת של מומחה. העד היחיד מטעם הנתבע היה הוא עצמו. הנתבע היה מנוע מלהעיד בענין העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, ואכן נמנע. לגבי מצבה הנפשי של הבת ולענין נזקיהן של התובעות, לא היה בידי הנתבע להעיד דבר, זולת אמירה סתמית מפי השמועה, שהבת בריאה בנפשה ועובדת ואוכלת כמקובל ושמחה ככל האדם, דברים שאין בהם ממש. הנתבע טען שלא הצליח לקבל חוות דעת של מומחה, בגלל תנאים שהציג (היינו שיהיה זה מומחה שלא טיפל בבת, ושאין לו קשר עם משרדם של באי כחה של הבת), ובגלל שלא היה לו כסף לשלם עבור חוות הדעת. מתברר שלא היה אמת בדבריו, וכי הנתבע הזמין חוות דעת של מומחה, אלא שזה הכיר במצבה הנפשי הקשה של הבת וקצב לה 50 אחוזי נכות פסיכיאטרית (ת/8). מסתבר שחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבע לא הניחה את דעת הנתבע, ועל כן נמנע מלהגישה. 8. במהלך הזמן, לאחר התלונה במשטרה, קרו דברים שהחריפו את מצב הבת. ראשית דברים היה הפרסום של הפרשה שנעשה בעתונות המקומית, שבא בעקבות התלונה במשטרה. לאחר מכן היה ההליך הפלילי נגד הנתבע, שבו העידה הבת. מאוחר יותר בא שלב של הכרעת הדין, שניתנה ביום שהבת התגייסה לצבא. מאוחר יותר היה הערעור שהגיש הנתבע לביהמ"ש העליון על הרשעתו ועל גזר דינו, ומאוחר יותר בא השחרור מבית האסורים. כל אלה הוסיפו בשעתם שמן על המדורה שבערה בקרב הבת. 9. הבת עשתה מאמצים נפשיים גדולים בנסותה להיכנס למסלול חיים תקין. לפיכך התגייסה הבת לצבא, והשתתפה בקורס מ"כיות ובקורס קצינות, ועמדה בהם והפכה קצינה ושרתה בפועל כקצינה. ואולם בשלב מסוים, כשעלתה דמות הנתבע לפניה והזכרונות הציפוה, נטלה הבת כמות גדולה של כדורי פרוזאק בבת אחת, היתה בסכנת חיים ואושפזה אישפוז פסיכיאטרי. בעקבות זאת שוחררה הבת מצה"ל בפרופיל 21. משנקף הזמן וכעבור אשפוזים אחדים, כשהוטב מצב הבת במידת מה, אזרה הבת חלציה, השלימה את בחינות הבגרות והחלה ללמוד בוינגייט. הלימודים היו מלווים בטיפול פסיכיאטרי רצוף ובתרופות. הבת הצליחה בלימודיה בוינגייט עד שבשנת הלימודים השניה שוב אושפזה, ובעקבות האשפוז באו אשפוזים נוספים. בסופו של דבר, עלתה בידה של הבת לסיים ארבע שנות לימוד בוינגייט בתחום הספורט הטפולי, וקיבלה תואר ראשון. הבת עשתה ועושה נסיונות לעבוד ולהתמיד בעבודה. הדבר אינו קל הן מחמת מצבה הנפשי והן בגלל אישפוזים וטיפולים פסיכיאטריים. הבת התקשתה בתיפקוד ונעדרה לעתים מזומנות מהעבודה. לא כל מעסיק היה מוכן לשאת מצב כזה. היה מעסיק אחד, זוהר שמו, שנטה חסד לבת וספג את הקשיים שנבעו מתיפקוד לקוי בעבודה. זאת עשה זוהר במשך כשלש שנים עד שחדל. היתה זו עבודה חלקית במכון ספורט של זוהר. הבת שלחה ידה בעבודה עם נערים בבתיהם. עבודה זו היא טפול בספורט של נערים מחינוך מיוחד. בעבודה עצמאית כזו ניתן יותר להתגבר על העדרויות שנגרמות מעת לעת. העבודה מכניסה לבת כ-1,800 ₪ לחדש בממוצע. כמו כן הוכרה הבת ע"י המל"ל במסגרת הנכות הכללית, והיא מקבלת קיצבה בת כ-1,040 ₪ לחדש. 10. בבי"ח רמב"ם אושפזה הבת לשתי תקופות סמוכות זו לזו, שנמשכו יחדו כחצי שנה. היה זה ב-1995. בתקופות האישפוז, מחמת חשש מבוסס שהבת תזיק לעצמה ותתאבד, ועל מנת למנוע אישפוז 'סגור', היה צורך בשמירה צמודה במשך 24 שעות. האם והסבה ובני משפחה נוספים נרתמו למשימה, וסייעו בידם גם ידיד וידידה של הבת שראו ברעתה ורצו לסייע. לאחר שתי תקופות האישפוז הנ"ל ברמב"ם, באו אשפוזים "סגורים" בבי"ח פסיכיאטרי בטירת הכרמל. אף אשפוזים אלה החלו ב-1995, ונבעו ממצבים נפשיים קשים ומסוכנים. בשלהי 1995 ובחלק הראשון של 1996 אושפזה הבת לתקופות כמעט רצופות בבי"ח טירת הכרמל ובבי"ח רמב"ם, עד אשר שוחררה בסוף מרץ 1996. בתקופות האשפוז הללו היה מצבה הנפשי של הבת חמור מאד, וכרוך במחשבות ובנסיונות אובדניים. בכל האשפוזים הנזכרים קשרו הרופאים את המצב הנפשי בארועים שנעשו לבת ע"י הנתבע. 11. בסוף מרץ 1996, מששוחררה הבת מאישפוזה האחרון בבי"ח טירת הכרמל, הבינה הבת שהיא ניצבת בפרשת דרכים, שאחת מובילה לכניעה למצבה הנפשי ולשקיעה, והשניה לבניית חיים חדשים תוך מאמץ נפשי גדול. הבת בחרה בדרך השניה (עדות הבת בסעיף 25 לתצהירה). הבת המשיכה בטיפול פסיכיאטרי ותרופתי אצל הפסיכיאטרית ד"ר סון, ולוותה ע"י האם התומכת (שבינתיים התאלמנה, במות אביה של הבת ימים אחדים אחרי הכרעת הדין), ובמקביל לטיפול החלה בלימודים. כאמור השלימה הבת את בחינות הבגרות, והחלה ללמוד בוינגייט, ועבדה חלקית כמדריכה בתזמורת. כשלמדה בוינגייט, היתה הבת בטפול פסיכיאטרי ותרופתי כאמור, ובנוסף לכך הסתייעה בטפול תומך במסגרת "המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית". הבת הצליחה יפה בלמודיה בוינגייט בשנה הראשונה. במהלך השנה השנייה של הלימודים חלה נסיגה במצב הנפשי, והשנה השנייה ללימודים עברה תוך כדי היות הבת במצב נפשי קשה. לאחר מכן, בספטמבר 1999, בתחילת השנה השלישית בוינגייט, היה אשפוז נוסף, הפעם בביה"ח הפסיכיאטרי שלוותה, שהחל כאישפוז פתוח ואח"כ במחלקה סגורה. האם התחייבה לשמור על הבת שמירה של קבע והבת שוחררה. במהלך שנת הלימודים השלישית, כאשר הלכה והעמיקה ההימנעות מאכילה עד כדי סכנה, ובעקבות התערבות של ד"ר סון, אושפזה הבת בתל השומר לטיפול באנורקסיה. אחרי האישפוז הראשון הנ"ל בתל השומר, שנמשך כארבעה חודשים ונסתיים בסוף אוקטובר 2000, בא אישפוז נוסף בתל השומר, באוגוסט 2001, שנמשך מעל חודשיים. 12. הבת ממשיכה עד היום בטפול פסיכולוגי ובתרופות, ויש עליות ומורדות במצבה, אם כי מאז אחרית 2001 לא היה אישפוז נוסף. אין ספק שהפגיעה הנפשית הקשה נובעת ממעשיו של הנתבע בבת. כך רואה את הדבר ד"ר הטב, וכך גם ראה זאת המומחה מטעם הנתבע בחוות דעתו ת/8, וכך ראו זאת בבתי החולים שבהם אושפזה הבת. ב"כ הנתבע בסיכומיו מנסה להטיל דופי באמינותו ובמומחיותו של ד"ר הטב, והוא מצביע על שני דברים שד"ר הטב לא גילה בחוות דעתו, וכן על סתירה בין עדותו לבין עדות הבת. למרות שמן הראוי היה שד"ר הטב יזכיר בחוות דעתו את שני הארועים עליהם מדבר ב"כ הנתבע (היינו מקרה של נהג שלקח את הבת בגיל 13 וחצי בטרמפ, וניסה לעשות בה מעשים מיניים שלא עלו בידו, והקשר עם בחורה, בת מין של הבת), אינני סבור שנפגמה עדותו של ד"ר הטב פגימה של ממש. התרשמתי מרצינותו וממומחיותו של ד"ר הטב, וכן מאמינותו, ודבריו מתאמתים בראיות רבות נוספות המצויות בפנינו, ובכלל זה בחוות הדעת ת/8 (של המומחה הפסיכיאטר שבדק את הבת מטעם הנתבע). גם כלפי הבת בא ב"כ הנתבע בטרוניה על הסתרת שני הארועים הנ"ל מתצהירה ששימש כעדות ראשית. הדברים הנ"ל לגבי ד"ר הטב יפים גם לגבי הבת. יצויין שהבת והאם לא ניסו בחקירתן הנגדית להסתיר ארועים אלה, והודו בהם מיד ותארום לפרטיהם. ב"כ הנתבע רואה פגם באמינות הבת וד"ר הטב בכך, שלא דיווחו למשרד הרישוי על מצב הבת. אינני סבור שדבר זה פוגם באמינות הבת וד"ר הטב לגבי תוכן עדותם. אוסיף ואומר שהתרשמתי מכלל עדויות עדי התביעה כעדויות אמינות, למרות אי התאמות זעיר פה זעיר שם בין העדויות. 13. העולה מן האמור עד כה, שהנני קובע שמצבה הנפשי של הבת נגרם כולו מחמת מעשיו של הנתבע בבת, וכי אין לתלות חלק כלשהו ממצבה הנפשי בעברה הנפשי של הבת, או באפשרות שהבת היתה נפגעת בנפשה גם אלמלא מעשיו של הנתבע, או בארוע שקרה לבת בהיותה בת 13 שנים וחצי. כמו כן אין מקום לטענת הנתבע, שלבת היו נטיות לסביות מעיקרא. יש יסוד לטענת הבת, לאור נסיון העבר, שצפויות גם בעתיד תנודות במצבה הנפשי, תקופות של החרפה ותקופות של הקלה. עוד ראוי לציין, שכשם שהבת ידעה לגבר חילים בעבר, ותוך מאמץ נפשי הצליחה ללמוד לימודים גבוהים בוינגייט ולעבוד לאחר מכן, אם כי באופן חלקי, יש סיכוי טוב, ואפילו בבחינת קל וחומר, ככל שאנו מתרחקים מן התקופה של הארועים עם הנתבע, שהבת תצליח, אמנם במידה מוגבלת במעשי ידיה בעתיד. יש לזכור גם שחלק מההתפרצויות החריפות במצבה של הבת בעבר, היה על רקע ההליכים הפליליים נגד הנתבע והשלבים השונים במשפט הפלילי והמאסר והשחרור מבית האסורים. ענינים אלה עברו ובטלו כבר מן העולם, הקשר המשפחתי עם הנתבע ובני ביתו נותק, ויש גם ריחוק גיאוגרפי בין הנתבע ומשפחתו לבין הבת והאם. 14. גם באשר לאפשרות של התפתחות קשרים של זוגיות עם בן זוג מתאים, אין לומר שנסתם הגולל כליל ולעולם ועד. בעבר היו אמנם נסיונות וכשלונות, אך עובדה היא שהיו גם בעבר ניסיונות והיו גם מגעים פיסיים מקדימים ליחסי אישות מלאים (היינו חיבוקים ונשיקות, אם כי לא הגיעו לכלל יחסי אישות מלאים, ר' עמ' 31 לפרו'). יש לזכור שהתקופה הסוערת מאד במצב הבת היתה בימים שבין גילוי הסוד, בגיל 16, ליועצת בית הספר, לבין סיום הלימודים בוינגייט, תקופה שהיתה כרוכה באישפוזים קשים ובאנורקסיה, ושמאז סוף 2001 יש רגיעה ניכרת במצב. אין לדעת מה טומן העתיד בחובו, ואפשר שתיקרה לבת דמות מתאימה של בן זוג שאיתו יתפתחו קשרים נושאי ברכה. לפיכך, למרות שמקובלת עלי קביעתו של ד"ר הטב בדבר נכות בת 100% בתחום המיני, הייתי מסייג את הקביעה ואומר שאפשר שאין מדובר בשעור נכות לצמיתות. 15. ד"ר הטב קבע נכות נפשית בת 70% לצמיתות. אינני רואה סיבה שלא לקבל קביעה זו מן הבחינה הרפואית. יחד עם זאת אין לומר בהכרח שהשעור הזה הולם גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות לצמיתות. סבורני שנכון לקבוע את הפגיעה בכושר ההשתכרות בשעור 70% לגבי העבר (ולגבי תקופות האשפוז שעור זמני של 100%), ואילו לגבי העתיד סבורני שהעמדת השעור על 50% תהיה קביעה נאותה. ראוי עוד לציין שמהבחינה האינטלקטואלית - קוגניטיבית לא נפגעה הבת, והפגיעה, שהיא פגיעה קשה מאוד, היא בתחום הנפשי. הבת מתוארת בסיכומי באת כוחה כך: "אנו מקוים כי עלה בידי ביהמ"ש הנכבד להתרשם, מעדותה של התובעת בפניו, (ההדגשה במקור), כי מדובר באדם איטלגנטי, מודע, רהוט, חד ונבון", וכי הדבר משתקף גם במסמכים הרפואיים. עוד ראוי לציין שיש לקוות שבחלוף ענין התביעה הנוכחית במתן פסה"ד, תבוא הקלה על הבת, בהשואה למצב שהיתה בו מאז הגשת התביעה ועד עתה. כפי שייאמר להלן החישוב של הפסד ההשתכרות יחל ב-1.8.01. באשר ליכולת ההשתכרות של הבת שהיתה צפויה אלמלא נכותה, סבורני שנכון להעמידה על דרגה קרובה לשכר הממוצע במשק, היינו על סך 7,000 ₪ ₪ ברוטו לחדש. באת כח התובעות מציגה בסיכומיה את הבת ככשרונית מאד ובעלת יכולת גבוהה, וראיה לדבר רואה היא בהצלחת הבת בצבא ואח"כ בלימודים גבוהים ובעבודה חלקית, למרות מצבה הנפשי הקשה. הדברים נאמרים שם (עמ' 31-29) כדי לטעון, שאלמלא הפגיעה בנפשה היתה הבת מגיעה להשתכרות כפולה מהשכר הממוצע במשק, היינו ל-15,206 ₪ ברוטו לחדש. מסכים אני עם תאוריה של ב"כ התובעות לגבי יכולת הבת ולגבי העובדה שלמרות הפגיעה בבת הצליחה להתגבר, להיות קצינה וללמוד ולעבוד, אך אינני מקבל את המסקנה בדבר סיכויי ההשתכרות אלמלא הנכות. יש לזכור שניים אלה: א) רובא דרובא של העובדים בישראל (כ-75%) אינם עוברים את השכר הממוצע במשק; ב) הבת שאפה תמיד ללמוד בוינגייט ולעסוק בהוראת ספורט ללקויי למידה, וכן עשתה. והנה מן המפורסמות הוא שבתחום החינוך אין השכר גבוה. 16. הבת למדה בוינגייט במשך ארבע שנים וסיימה ביולי 2001. הבת קיבלה תואר ראשון בוינגייט לספורט טיפולי. יש להניח שבתקופת הלימודים הבת לא היתה עובדת גם לוא היתה בריאה (זולת עבודה חלקית, כפי שעבדה בפועל בימים ההם). לפיכך תתחיל התקופה של הפסד ההשתכרות להימנות מאז 1.8.01. עוד ראוי להדגיש שהבת מקבלת קצבת נכות כללית מהמל"ל, ושיש לנכות את הקיצבה מהפסד ההשתכרות. הנתבע טען שהבת היתה חייבת לפנות למל"ל, ולבקש הכרה בה כ"נכה כללית" מוקדם יותר משעשתה זאת, ולכאורה יש טעם בכך, ואולם אין חשיבות מעשית לטענה זו, שכן עומד אני למנות את תקופת ההפסד בהשתכרות רק מאז 1.8.01, ואז כבר היתה הבת מוכרת כנכה כללית. הקצבה שמקבלת הבת מהמל"ל היא בת 1,040 ₪ לחדש, ואגרע אותה מההכנסה בעבר ומזו הצפויה בעתיד. כאמור,הבת אושפזה אישפוז אחרון סמוך לאחר סיום לימודיה (ב-17.8.01 ועד 26.10.01), ובתקופה זו יש לראות הפסד השתכרות מלא (בניכוי קצבת הנכות). 17. הפסד השתכרות חישוב הפסד ההשתכרות בעבר (החל ב-1.8.01 ועד 31.7.04), לאור הנתונים הנ"ל, הוא כדלקמן: 4,900 ₪ לחדש (70% מהסך 7,000 ₪), למשך תקופה של 36 חדשים, היינו 176,400 ₪. לכך יש להוסיף 2,100 ₪ לחדש למשך כשלשה חדשי אישפוז אחרי 1.8.01, שאז הפסד ההשתכרות היה מלא - והסכום הכולל הוא 182,700 ₪. מזה יש לנכות סך 1,040 ₪ לחדש קצבת נכות ל-36 חדשים, היינו 37,440 ₪. היתרה לפיצוי היא 145,260 ₪. הפסד השתכרות בעתיד יחושב מגיל 29 ועד גיל 65, לפי בסיס של 3,500 ₪ לחדש (מחצית הסך 7,000 ₪), בניכוי הסך 1,040 ₪ קצבת נכות, היינו 2,460 ₪ לחדש. הסכום המגיע לאחר היוון הוא 648,551 ש"ח. 18. טפולים ותרופות הבת נזקקת ותיזקק לטיפול נפשי ולתרופות. באשר לתשלום לתרופות - מקבלת הבת הנחה כחברת קופ"ח מכבי. הנחה זו היא בשעורים משתנים, כגון בת 85% ובת 50% (ר' נספח 1 להודעת התובעות מיום 21.1.04). העלות לבת בחדש אחד (בינואר 2004), כמפורט בנספח הנ"ל, היא 176 ₪ (ולא כנטען בתצהיר הבת ובסיכומיה כ-300 ₪ לחדש). הסכום המגיע מאז אוקטובר 1991 ועד היום (153 חדשים) הוא 26,928 ש"ח. עלות הטיפולים בממוצע היתה כ-1,000 ₪ לחדש. פיצוי זה ראוי לפסוק לעבר החל באוקטובר 1991. בסיכומיהן מבקשות התובעות (בגלל מחסור בקבלות) סכום של 130,000 ₪ (כולל הפרשי הצמדה ורבית), שהוא סכום נמוך מהסכום העולה לפי החישוב האריטמטי, ולכן ראוי לאשר את הסכום המבוקש. לגבי התרופות בעתיד, לפי תוחלת חיים של עוד 52 שנים (תוחלת של 81 שנים לנשים), הסכום המהוון המגיע הוא 55,725 ש"ח לגבי הטיפולים בעתיד, לדעת ד"ר הטב בחוות דעתו רצוי יהיה להתחיל בטיפול פסיכואנליטי למשך שש שנים, באינטנסיביות של ארבעה טיפולים בשבוע, שעלות כל אחד מהם 300 ₪. חוות הדעת ניתנה ב-24.5.00. בפועל לא נעשה הטיפול המומלץ, אלא נמשך הטפול הפסיכיאטרי וההנחיה. לפיכך אין לפצות עבור טיפול פסיכואנליטי, שהוא יקר ואינטנסיבי, אלא עבור הטיפול הפסיכיאטרי וההנחיה. ד"ר הטב צופה שלאחר שש שנים (מחוות דעתו) של הטיפול הפסיכואנליטי, יהיה צורך "בטיפול תמיכתי בתדירות של פעם בשבועיים למשך שנים רבות, מעל 15 שנים, בעלות של 350 ₪". נראה שראוי לחשב לעתיד (מהיום ולהבא), למשך 15 שנים, טפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים בעלות של 1,000 ₪ לחדש, כמו בעבר, היינו לאחר היוון סך 144,800 ש"ח. 19. הפסד פנסיה הואיל והבת עבדה מאז 1.8.01 כעצמאית, ואולי תעבוד בעתיד גם כעצמאית וגם כשכירה, אפסוק לה סכום גלובלי בענין זה בסך 50,000 ₪. 20. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות שונות בפריט זה נראה שנכון לפסוק סכום גלובלי של 75,000 ₪. 21. עזרת צד ג' האם נזקקה להתפנות לבת כדי לתמוך בה תמיכה מורלית, כאדם הקרוב ביותר לבת, וכן כדי להשגיח על הבת מפני סכנת פגיעה לגופה מצד הבת. בתקופות האשפוז גם קרובים אחרים וידידים סייעו בכך. במיוחד היה הדבר חשוב בתקופות האישפוז, שנמשכו כ-19 חדשים במצטבר. האם נטלה חופשה ללא תשלום מעבודתה למשך שנה, כדי להתפנות לבת. סבורני שסכום גלובלי של 200,000 ₪ לתקופות העבר, כולל האישפוזים, יהיה סכום ראוי. לגבי העתיד - גם בעתיד יהיה צורך בעזרת צד ג', כאשר הבת תגור עם האם כמו עכשו, ואף אם תגור בנפרד. במיוחד יהיה צורך בכך, אם חלילה יהיו אשפוזים נוספים בעתיד. עזרה זו קשה לאמוד בסכומי כסף חודשיים. נראה לי שראוי לפסוק גם לגבי תקופת העתיד סכום גלובלי של 200,000 ₪. 22. כאב וסבל מדובר במקרה קשה ביותר של צער וסבל ואבדן הנאת חיים, ובכלל זה אובדן הנאה בתחום הזוגיות ובתחום הקמת משפחה. הסבל בתקופות הקשות היה גם סבל פיזי, נוסף לסבל הנפשי, כגון במה שכרוך בהימנעות מאכילה, או במעשי המין שעשה הנתבע, או בטיפולי החשמל. גם הפחדים והדאגה אודות העתיד אינם מבוטלים, והוא הדין לגבי ההסתגרות החברתית, ולגבי אובדן האמון בבני אדם. כל אלה מצדיקים פסיקת פיצוי ביד רחבה. הדברים קרו מאז היות הבת בת 10 שנים, וצפויים לקרות, בפחות חומרה אמנם, גם בעתיד. נראה לי שהסך 800,000 ₪ הוא סכום נאות. 23. ב"כ התובעות מבקשת בסיכומיה גם "פיצוי עונשי". אינני סבור שראוי לנקוט בפיצוי עונשי, לאחר שהנתבע נענש במשפט הפלילי ונדון לשש שנות מאסר בפועל. ראוי לנקוט בענין זה בהקש רעיוני מהכלל התלמודי "קם ליה בדרבה מיניה" (ר' מסכת גיטין, דף נב עמ' ב', וכן ר' הסבר לכלל בספר ניבי תלמוד, ספריית המשפט העברי, עמ' 319). אמנם יישום הכלל התלמודי הנ"ל במלואו היה מביא להימנעות כוללת מחיוב בפיצויים, תוצאה שאינה הולמת את דין המדינה, לכן אמרתי "הקש רעיוני" בלבד, וזאת בהקשר של הטלת פיצויים עונשיים. 24. כל הסכומים הנ"ל מצטברים לכדי סך 2,476,264 ש"ח. על הפסד ההשתכרות בעבר תיתוסף רבית חוקית למחצית התקופה בין 1.8.01 ל-31.7.04, ומ-31.7.04 ואילך הפרשי הצמדה ורבית כחוק. על הסכומים עבור תרופות וטפולים לעבר, תיוסף רבית חוקית למחצית התקופה, היינו מאז אפריל 1998, ומאז 31.7.04 - הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ליתר הסכומים יתוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הנתבע ישלם לבת סך כולל של 10,000 ₪ הוצאות משפט, ועוד 15% שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ על סה"כ הסכום שנקבע לפיצוי. להסרת ספק מובהר שהפיצוי לאם נכלל בפיצוי הכולל המפורט לעיל. כך גם ביקשה לנהוג ב"כ התובעות בסיכומיה. 25. סוף דבר, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 1 את הסכומים המפורטים לעיל, בסעיפים 17 ואילך. תביעה אזרחיתתקיפהאלימותמשפט פלילי