פגיעה נוירולוגית בתאונת דרכים

מהות ההליך 1. זוהי תביעה לפיצויי נזיקין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, בגין הנזקים שנגרמו לתובעת, ילידת שנת 1937, בתאונת דרכים שאירעה ביום 28/11/95, בהיותה בת 58. הנתבעת מודה בחבותה הביטוחית לפצות את התובעת, והמחלוקת בין הצדדים סובבת סביב ראשי הנזק הראויים בפיצוי ושיעורם. ראשיתה של תביעה זו בבית משפט השלום בירושלים, שם הוגשה בקשה למינוי מומחים רפואיים. בהחלטה מיום 8.7.98, שניתנה לאחר שהוגשו חוות דעת המומחים, ובשל הנכויות הגבוהות שנקבעו בהן לתובעת, הורה בית משפט השלום, לפי בקשת התובעת, להעביר את התביעה לבית משפט זה. הנכות הרפואית 2. שלושה מומחים רפואיים נתמנו על-ידי בית משפט השלום, לשם מתן חוות דעת בשלושה תחומים רפואיים ביחס לתובעת, שנפגעה כמעט בכל חלקי גופה, כאשר בין היתר נגרמו לה חבלת ראש עם דימום תוך גולגלתי ואובדן הכרה. להלן עיקרי חוות דעתם של המומחים: א. פרופ' עודד אברמסקי, מומחה בתחום הנוירולוגי, קבע בחוות דעתו מיום 10.1.97 כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של % 30 לפי החלוקה דלקמן: % 10 בגין חולשה מוטורית; % 10 בגין אטקסיה קלה; % 10 בגין תסמונת מוחית. בתאריך 24.2.99, בתשובה לשאלות הבהרה של ב"כ התובעת בנוגע לצורך במינוי מומחה שיקומי, הוסיף מומחה זה כי: "הליקוי המוטורי והקוארדנטיבי הינו קבוע וקל מאוד ואין כיום כל היבט שיקומי. לפיכך, מבחינה נוירולוגית אין צורך במינוי מומחה שיקום". ב. ד"ר יורם גורביץ, מומחה לאף אוזן גרון, בחוות דעתו מיום 20.5.97, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של % 50 הוא סיכם את המקרה כדלקמן: "לצורך הנשמת הנפגעת לאחר ת.ד. היה צורך בביצוע אינטובציה. נגרמה פגיעה במיתרי הקול, אשר הינם חסרי תנועה עד היום ובעמדה קרובה זה לזה שאינה מאפשרת נשימה ביניהם. נסיון ניתוחי אחד עד כה לא עלה יפה, והיא ממשיכה להזדקק לפתח הטרכאסטומיה בצואר, שמהווה פתח מעקף, לצורך נשימתה". ביום 11.2.99, בתשובה לשאלות ההבהרה בעניין מינוי מומחה שיקומי, הציע למנות לתובעת מומחה סיעודי, "וזאת לאור גילה ולאור נכותה שנקבעה בחווה"ד". ביום 24.4.99, בתשובה לשאלות הבהרה של בא כוח הנתבעת, השיב ד"ר גורביץ כי בוצע ניסיון ניתוח בתובעת, בכדי שתוכל לנשום דרך המעברים הטבעיים, אך הניתוח נכשל. הוא הוסיף כי ניתן אמנם לנסות שוב, אולם הוא אינו ממליץ על ניתוחים כאלה במקרה זה, בשל הסיבוכים שייתכנו בעקבותם - דלקת ריאות במקרה הקל, וחנק במקרה הרע. ג. ד"ר מיכאל ליבני, כירורג-אורתופד, בחוות דעתו מיום 27.8.97, קבע לתובעת אחוזי נכות כדלקמן: מיום הפגיעה למשך ששה שבועות - נכות זמנית בשיעור של %100. לאחר מכן, למשך ששה שבועות נוספים - % 50 נכות זמנית. לאחר תקופות אלו, נכות צמיתה בשיעור של %20, בגין הפגיעה ביד ימין. בחוות דעתו תיאר המומחה את פגיעתה האורתופדית של התובעת, אשר בנוסף לפגיעת ראש, נחבלה גם ביד ימין ונגרם שבר של האולנה הימנית. היא טופלה בגבס במשך 3חדשים. בדיקתו העלתה כי השבר התחבר בעמדה טובה, "אך נוצרה סינאוסטוזיס (חיבור גרמי) בין האולנה לרדיוס. מצב זה גורם לחוסר תנועה בין הרדיוס לאולנה וכתוצאה מכך לחסר בתנועת הפרונציה והסופינציה". התובעת התלוננה בפניו כי נחבלה גם ברגלה השמאלית (אין על כך תיעוד), פגיעה אשר לא טופלה לדבריה. בבדיקתו מצא כי "בגב כף הרגל השמאלית נמוש גוש גרמי מעל הקובואיד. אין הגבלה בתנועה או ממצא קליני פתולוגי אחר". לסיכום: הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת כתוצאה מהתאונה היא % 72 לצמיתות (%50, % 30ו% 20בהתאמה). ראשי הנזק עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד 3. התובעת, שהיתה בת 58 ביום התאונה, התאלמנה מבעלה לפני יותר מ- 20 שנה. עובר לתאונה ולאחריה, התובעת התגוררה - וממשיכה להתגורר - עם בנה (להלן - הבן), אשתו וארבעת ילדיהם, בדירה קטנה ( 60 מ"ר) בשכונת בית-חנינא שבירושלים. בתביעתה בגין ראש נזק זה מבקשת התובעת לאמץ את חוות דעתו של מר אורי כרוך, עובד סוציאלי, שהוגשה מטעם התובעת (להלן - חוו"ד כרוך). מר כרוך העריך את עלות עזרת הזולת לו נזקקת התובעת בסך 400, 8ש"ח לחודש. לטענת התובעת, נכויותיה התפקודיות קשות ביותר, והיא מתקשה בביצוע פעולות יום-יומיות אלמנטריות, כגון: אכילה, רחצה, לבוש וכיוצ"ב. התובעת טענה כי חוסר באמצעים מונע ממנה לשכור שירותי עזרה, ולכן בנה וכלתה הם אשר סועדים אותה מיום התאונה ואילך. הסכום הכולל אותו היא תובעת בגין ראש נזק זה הוא 220,967, 1 ש"ח - לפי החישוב של 400, 8 ש"ח לחודש, מיום התאונה ועד לתום תוחלת חייה, דהיינו עד לגיל 83. 4. לעומתה, ב"כ הנתבעת טען, כי התובעת ממילא התגוררה בביתם של בנה וכלתה, לפני התאונה ולאחריה, וכי מנהג מוכר הוא במגזר הערבי, שמגורים משותפים מעין אלו נועדו להוקיר את ההורים ולכבדם תוך שהללו פטורים מעבודות הבית. ב"כ הנתבעת ציין כי כלתה של התובעת, הנושאת בעול החזקת הבית והטיפול בתובעת, לא נקראה להעיד בבית המשפט על היקף העזרה ומהותה. כן הוא טען, בהסתמכו על עדות הבן, שהתובעת יכולה לאכול לבד וכי רק "לפעמים" נזקקת היא לעזרה בלבישת בגדיה. לגבי חוו"ד כרוך טען ב"כ הנתבעת, כי הצדדים הסכימו שקבילותה תצומצם ותשמש כראיה לעניין העלויות בלבד (עמ' 20- 21 לפרוטוקול). אכן כן, ועל כן, בית המשפט יתעלם מחוות דעת זו ככל שהיא נוגעת להיקף העזרה לה זקוקה התובעת, ויידרש לה רק לעניין העלויות של העזרה הנצרכת. עוד טען ב"כ הנתבעת, כי מחקירתו של מר כרוך עולה כי עלותה של שעת עזרה פעילה לתובעת מסתכמת ב- 15ש"ח (עמ' 21) ולא 20ש"ח כפי שנכתב בחוות דעתו. לבסוף טען, כי יש לדחות את התביעה בגין ראש נזק זה, או לחלופין להעמידה על עזרה של שעה פעילה אחת ליום. 5. על היקף העזרה הדרושה לתובעת יש ללמוד מחוות דעת המומחים הרפואיים שהוגשו בתיק זה, כמו גם מעדותם של התובעת ובנה. בחוות דעתו של המומחה בתחום אף אוזן וגרון נכתב ביחס לתובעת: "באם אינו יכול לבצע ניקוי הקנולה או ההפרשות בעצמו - זקוק לצד שלישי". וכן: "אינו מסוגל לשום עבודה פיסית, או הדורשת נשימה מעל לנשימה רגועה, או עבודה המצריכה דיבור. יכול לבצע פעולות חיים יום - יומיות ועבודות קלות בלבד עם מנוחה מדי פעם". בנוגע למצבה העתידי של התובעת נאמר "מצבו של הנפגע יכול להחמיר עם השנים עקב קיומו של צינור זר קשיח (קנולה) בתוך הקנה". המומחה בתחום האורתופדיה קבע לתובעת אחוזי נכות זמנית, בשיעורים המשתנים בהתאם לתקופות השונות, ונכות צמיתה בשיעור של %20. ביום 10.2.99, בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו בדבר מינוי מומחה שיקומי, קבע מומחה זה כי: "מבחינה אורתופדית אין צורך בטיפול שיקומי ליד. נותרה הגבלה קבועה בפרונציה וסופינציה, אך בסה"כ יכולה להשתמש ביד לרוב הצרכים היום יומיים פרט לביצוע תנועות סיבוביות (כמו למשל שימוש במברג). לכן נכותה התפקודית ביד, הינה בגובה הנכות הרפואית". המומחה הנוירולוגי קבע לתובעת % 30 נכות, בגין שלוש פגימות, ובתשובה לשאלות הבהרה כתב כי "הליקוי המוטורי והקוארדנטיבי הינו קבוע וקל מאוד ...". בנוסף, התובעת מתקשה בנשימה בשל ההפרשות בתוך הקנולה והיא סובלת עקב כך משיעולים חוזרים ומתחושות חנק (ראו חוו"ד של פרופ' אברמסקי וד"ר גורב'ץ' תחת הכותרת "בבדיקה"). כמו כן, התובעת מוגבלת ביותר בדיבורה עקב הקנולה בצווארה, ולמעשה אינה יכולה לדבר אם אינה אוטמת בידה את פתח הקנולה, וגם אז היא מתקשה בכך וקולה נשמע צרוד (וראו חוות דעתו של ד"ר גורביץ). אלו הדברים העולים מחוות דעת המומחים ומתשובותיהם לשאלות ההבהרה. 6. אין חולק שלפני התאונה ולאחריה, התובעת התגוררה - וממשיכה להתגורר - ביחד עם בנה, כלתה וארבעת ילדיהם, הגדול ביניהם בן .17בהתייחס למצבה הסיעודי, נאמר בסעיף 11 לתצהירה של התובעת: "אני לא יכולה לעשות שום פעולה בבית וכל פעולות משק הבית נופלות על כלתי (אשתו של בני). אני נזקקת לעזרה צמודה אך בגלל מצבי הכלכלי אין אני יכולה לשכור עוזרת"; ובסעיף 14 לתצהירה הוסיפה: "אני גם מתקשה בביצוע פעולות יומיומיות בבית כמו לבוש רחצה וכיוב' ואני נעזרת באשתו של בני. לפעמים אני מתלבשת לבד אך לרוב אני נזקקת לעזרה גם בלבוש". כן מציינת התובעת בתצהירה, כי היא סובלת מכאבים ביד ימין - זו ידה הדומיננטית, ולכן, היא אינה יכולה להרים דברים כבדים. לדבריה, היא גם סובלת מכאבים ברגלה השמאלית המגבילים אותה בהליכה (סעיף 9 לתצהירה). בתצהיר התובעת נטען, כי מוגבלויות אלה אף מקשים עליה בעליה במדרגות ולכן נתמכת היא על ידי אחרים. כאן אציין, כי אין חולק כי התובעת גרה בקומה שנייה ולדירתה מובילות בין 20 ל- 25 מדרגות. בהתייחס לתקופת האישפוז הצהירה התובעת כי בנה שהה לצידה כל הזמן, סעד אותה ועזר לה בלבוש, האכלה וכיוצ"ב. תמונה דומה עולה גם מתצהירו של הבן, כאשר הוא מוסיף כי בגין העזרה לאימו והליווי לו היא נזקקת, הוא הפסיק את עבודתו מיד לאחר התאונה. בעדותו בעל-פה מסר כי עבודתו האחרונה היתה בתחנת דלק ברחיצת מכוניות ושכרו היה אלפיים שקלים בחודש. הבן מסר בעדותו שהאם אוכלת לבד, לפעמים היא זקוקה לעזרה בלבישת בגדיה, ובדרך קבע אשתו מסייעת לאמו ברחיצה. התובעת בעדותה חזרה על תיאור מוגבלויותיה אלו, אולם לגירסתה, היא מתקשה אף באכילה - "לפעמים הבן שלי מאכיל אותי", וכן "אני לא יודעת לאכול טוב, הם עוזרים לי". 7. ממכלול הראיות עולה כי פגיעתה התפקודית של התובעת היא קשה. גם במהלך עדותה ציינתי לפרוטוקול (עמ' 24) כי: "העדה מתקשה בדיבור. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום אף אוזן גרון קבע לה נכות של % 50 וניכר כי הדיבור קשה עליה, היא צריכה לשים את היד על קדמת החזה כדי להצליח להפיק קולות שנשמעים. היא בת 62 כיום בערך. החקירה הולכת מאוד לאט". אולם, מקבל אני את חוות דעת המומחים אשר קבעו כי התובעת מסוגלת לפעולות יום-יומיות פשוטות, כגון: אכילה, שתיה, לבישת בגדים על פי רוב, וכן הליכה קלה. כן מקבל אני את העדויות לפיהן התובעת מתקשה ברחיצה, בירידה ובעליה במדרגות, לעתים אפילו בלבישת בגדיה, ובודאי בפעולות שמעבר לאלו האלמנטריות והדורשות מאמץ פיזי רב יותר. עוד מביא אני בחשבון, כי בתקופה הסמוכה לתאונה מוגבלותה של התובעת היתה גבוהה יותר - גם נכותה האורתופדית בתקופה זו היתה גבוהה יותר. פרט נוסף וחשוב הוא כי מצבה הנשימתי, בשל הפגיעה במיתרי הקול ומערכת הנשימה, עלולים להחמיר עם השנים, כאמור בחוות דעת המומחה בתחום זה. 8. לאור האמור, בקביעת סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה אכלול פיצוי עבור עזרת הזולת בשירותי סיעוד להם נזקקת התובעת במצבה - לרבות ניקוי הקנולה וההפרשות, שלוש פעמים ביום לפחות - וכן עבור עזרת הזולת במשק הבית. לעזרה במשק הבית זכאית התובעת על אף היותה מתגוררת לאחר התאונה, כבעבר, יחד עם בנה וכלתה. התובעת ובנה העידו כי לאחר התאונה כל העבודות נופלות על כתפיה של אשת הבן (סעיף 11לתצהיר התובעת; עמ' 27לעדות הבן). עדויות אלה לא נסתרו, ועל אף שאשת הבן לא נקרא להעיד, סבירות הן בעיני, לפחות ככל שהן נוגעות למטלות משק הבית המשרתות את התובעת עצמה, כגון: כיבוס בגדיה, נקיון חדרה הקטן וסידור חפציה, הכנת ארוחותיה וכד'. אמנם, העזרה אותה מקבלת התובעת באה לה מבנה וכלתה, שלא יצאה לעבודה והינה עקרת בית. ברם, התובעת זכאית לפיצוי בגין עזרתם של אלה. עזרת קרוב הוכרה בפסיקה גם בהתייחס לקרוב אשר לא עבד בעבודה אחרת קודם לכן, ואף לא התעתד לצאת ולעבוד, דהיינו גם כאשר לא נגרם לו הפסד כלכלי בגין עזרה זו (ראו ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג (1) 589, בעמ' 609-610; וראו גם ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח) עמ' 571). עם זאת, אין להתעלם מכך שכל שירותי משק הבית הללו אינם ניתנים לתובעת באופן מיוחד, אלא כחלק ממשק הבית המשפחתי כולו; ואין דומה, דרך משל, הכנת תבשיל לאדם אחד ע"י אדם מבחוץ להכנת מנה נוספת במסגרת הכנת הארוחה למשפחה כולה ע"י אחד מבני המשפחה, בבחינת "נר לאחד - נר למאה". יש בכך כדי להפחית את שיעור הפיצוי עבור השירותים אותם מקבלים התובעת מבני משפחתה. מטעם זה גם לא ראיתי להבחין במקרה זה בין הסיוע הפעיל לו נזקקת התובעת לבין סיוע פאסיבי שעיקרו בנוכחות של אדם אחר לצדה של התובעת, כפי שב"כ התובעת ביקש להבחין. בנסיבות המקרה, הבחנה זו נראית לי מלאכותית. לפיכך, אני קובע כי הפיצוי לכל שעת עזרה יהיה בסך 15 ש"ח כערכם היום (כולל הריבית בגין העבר). 9. על יסוד כל אלה, נראה לי כי יש לקבוע את הפיצוי בגין ראש נזק זה כלהלן: א. למשך חדשיים מיום התאונה, תפוצה התובעת בגובה השכר אותו היה מקבל בנה בעבודתו האחרונה, שאותה נאלץ לעזוב עקב העזרה שהגיש לתובעת עת היתה מאושפזת בבית החולים. התובעת היתה מאושפזת מיום 28.11.95 ועד ליום .21.1.96 למשך ששה שבועות מתוך תקופה זו הוכרה לתובעת נכות אורתופדית בשיעור של %100, ועל כן סביר שעל אף היותה בבית החולים היא נזקקה לסיועו הצמוד של בנה. הסכום אותו נקב הבן בעדותו - כאלפיים שקלים בחודש (שכרו מרחיצת מכוניות), הוא סביר בגין עזרה זו גם אילולא עבד והרוויח. על כן, מקבל אני עדותו זו ואחשב את הפיצוי על פיה. סכום הפיצוי עבור תקופה זו יהא 000, 4 ש"ח כערכם היום (000, 2 ש"ח לחודש xחודשיים). ב. כחודשיים לאחר התאונה ועד חצי שנה לאחריה, תקבל התובעת פיצוי בשווי של 4שעות עזרה. הערכה זו נעשתה לנוכח העובדות המורות כי התובעת נפגעה בידה הימנית וסבלה גם מפגיעה מוחית (% 30 נכות צמיתה), בנוסף לפגיעה הקשה במיתרי הקול ובמערכת הנשימה. כמו כן, בחלק מתקופה זו הוכרה לתובעת נכות אורתופדית בשיעור של %50, כך שעזרה זו היתה דרושה לה לנוכח קשיי ההסתגלות הראשוניים שבתפקוד המלווה במוגבלויות אלו. סכום הפיצוי עבור תקופה זו יהא 200, 7ש"ח כערכם היום ( 15 ש"ח לשעה x 4 שעות x 30 יום בחודש x 4 חודשים). ג. החל מחצי שנה לאחר התאונה ועד למתן פסק הדין, מעריך אני את היקף העזרה לו נזקקה התובעת בשלוש שעות עזרה ליום. סכום הפיצוי עבור תקופה זה יהא 800, 64 ש"ח כערכם היום ( 3 שעות x 15 ש"ח לשעה x 30יום x 12 חודשים x 4 שנים). ד. להיקף זה של 3שעות עזרה ביום, תזדקק התובעת גם לתקופת הנזק הכללי, דהיינו, ממתן פסק הדין ועד לתום תוחלת חייה - גיל 83 (עוד 20 שנה מהיום). לא ראיתי להפחית לתובעת מהיקף עזרה זו לאחר גיל 70, על אף העזרה לה היתה נזקקת בלאו הכי מגיל זה ואילך, וזאת בהתחשב בהחמרה הצפויה במצבה, כעולה מחוות דעתו של ד"ר גורביץ. סכום הפיצוי עבור תקופה זו יהא 894, 240 ש"ח ( 3שעות x 15 ש"ח לשעה x 30יום לחודש x 12 חודשים - x 14.87 מקדם ההיוון השנתי). הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 10. בתיק זה יש לפצל ראש נזק זה לשניים: א. הוצאות בגין תרופות. ב. הוצאות עבור טיפולים ואביזרים רפואיים. התובעת מבקשת כי אאמץ לעניין עלות התרופות את חוות דעת כרוך, אשר קבע כי "עלות התרופות שבהם עושה הנפגעת שימוש מגיעה לכ 16ש"ח ביום 480ש"ח לחודש". ב"כ הנתבעת טוען כי אין לפצות את הנתבעת בגין תרופות, כי עניין לנו בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות ממשיות, ואילו הבן בעדותו התחמק ואמר כי אין לו קבלות. לחלופין, טוען ב"כ הנתבעת, אין לפסוק לתובעת סכום העולה על 100- 90 ש"ח לחודש, זה הסכום אותו נקב הבן בתשובה לשאלת בית המשפט - כמה בערך הוא משלם על תרופות לחודש (עמ' 33). לטענתו, אין לאמץ את חוו"ד כרוך, לאור עדות הבן, החזקה ממנה, בשל היותו רוכש בעצמו את התרופות עבור אמו. כמו כן, אין לאמץ את חוות הדעת, שאינה נתמכת בקבלות כלשהן, ומר כרוך גם אינו מומחה רפואי. התובעת מסרה בעדותה כי התרופות להן היא נזקקת הן משככי כאבים. משנשאלה לשמות התרופות אמרה שהיא אינה זוכרת, אולם, לדבריה, מר כרוך יודע את השמות "וגם הבן שלי הוא קונה לי את התרופות והוא מכיר את השמות". כמו כן אמרה שהיא לוקחת תרופות כל יום, ישנן כאלה שהיא משתמשת בהן פעמיים ביום, ובחלקן 3 או 4 פעמים. כפי שעולה מן העדויות, התובעת לא הוכיחה את כל גירסתה בראיות. הקבלות החלקיות אותן הגישה הסתכמו בכ- 200 ש"ח בלבד. אולם, מן המסמכים בתיק עולה כי התובעת אכן נזקקת לתרופות. בחוות דעתו של ד"ר גורביץ נקבע כי התובעת זקוקה ". ..מדי פעם לתרופות קונבנציונליות". כמו כן, בתעודות שחרורה של התובעת מאשפוזיה החוזרים ונשנים ישנן רשימות בלתי מבוטלות של תרופות שעל התובעת לקחת. במצב בו הנזק המיוחד לא מוכח, אך עצם ההוצאה לא מוטלת בספק, יש לפצות בגין ההוצאה (ראו ע"א 307/77 מור נ' עזבון בוץ פ"ד לב (1) 654, 661). לענין עלותן של תרופות אלו אינני מאמץ את חוו"ד כרוך, שהעריך הוצאה זו בסך 480 ש"ח לחודש. עניין זה עניין שברפואה הוא, ויש להתעלם מחוות הדעת ככל שהיא נוגעת בעניין מסוג זה. יתר על כן, על פי עדותה של התובעת, בנה הוא אשר רוכש למענה את התרופות ועדותו סתרה את הערכתו של מר כרוך. העלות אותה נקב הבן בעדותו, דהיינו, בין 100- 90 ש"ח לחודש, סבירה היא, ואקבל אותה לגבי העבר וכן לגבי העתיד - בשל ההחמרה הצפויה במצבה של התובעת. לפיכך, אני פוסק לה עבור תרופות כדלקמן: בגין העבר - פיצוי בסך 500, 5 ש"ח כערכם היום ( 55 חודשים 100 x ש"ח); עבור העתיד - פיצוי בסך 844, 17 ש"ח ( 100 ש"ח x 12חודשים - x 14.57 מקדם ההיוון השנתי). 11. לגבי אביזרים וטיפולים רפואיים מבקשת התובעת סכום גלובלי של 000, 10 ש"ח משוערכים, עבור העבר, וסך 000, 20 ש"ח עבור העתיד. סכום זה נועד לפצותה עבור טיפולים עליהם נאלצה לשלם, וכן עבור רכישת קנולה והחלפתה מידי פעם, רכישת מכשיר אדים, ומכונת שאיבה של הפרשות מהקנה, להם היא נזקקת. ב"כ הנתבעת טען כי המומחים הרפואיים לא קבעו כי התובעת נזקקת לאביזרים או לטיפולים כלשהם בעתיד. בחוו"ד של ד"ר גורביץ נקבע כי הנפגע (התובעת) "...זקוק להשגחה רפואית מדי 4- 3 חודשים, או לפי הצורך בעת החמרה", וכן כי "זקוק למכשיר אדים, למכונת שאיבה עבור ההפרשות מהקנה, ומדי פעם לתרופות קונבנציונליות". כמו כן, בהפניה רפואית מבית החולים אל הרופא המטפל, מיום 23.3.99, הומלץ להחליף את הקנולה לכזו המאפשרת נשימה ודיבור באמצעות הקנולה, והוערך כי מחירה נע בסביבות 400, 1 ש"ח. לאור המקובץ, נראה לי כי יש לפסוק לתובעת, בראש נזק זה של אביזרים וטיפולים רפואיים, פיצוי של 000, 5 ש"ח כערכם היום, בגין הנזק המיוחד. זאת על פי חישוב סכומם של קבלות שהומצאו לי - 495, 3ש"ח, וכן אימוץ ההפנייה הרפואית בה הומלץ להחליף את הקנולה לכזו אשר מחירה נע בסביבות 400, 1 ש"ח. בדרך זו הלכתי בשל כך שמדובר בנזק מיוחד, המצריך ראיה, ואלו הן הראיות היחידות שעמדו לנגד עיני; ומשעברתי על הקבלות, נחה דעתי שהן כוללות את צרכיה של התובעת כפי שהומלצו על ידי הרופאים. הסכום הגלובלי של 000, 20ש"ח עבור הוצאות כגון אלו בגין העתיד, הוא סביר ומקובל עלי, לאור הטענה כי התובעת תזדקק להחלפת קנולה בכל חצי שנה, וכן לאור צרכיה של התובעת, כפי שפורטו לעיל, ובשים לב לתוחלת חייה ולהחמרה האפשרית במצבה. על כן אני פוסק לה סכום זה (מבלי להוונו). הוצאות ניידות 12. התובעת טענה כי בשל פגיעתה היא אינה יכולה להשתמש בתחבורה הציבורית והיא נזקקת לניידות מיוחדת, קרי: שירותי מוניות, כל אימת שהיא יוצאת לצורך טיפולים ומעקב רפואי, כמו גם לביקורים חברתיים וסידורים שונים. כמו כן, יש להביא בחשבון כי בשל הפגיעה ברגלה וההגבלה בנשימתה, היא אינה יכולה להלך ברגליה. התובעת דרשה בגין ראש נזק זה 1000 ש"ח לכל חודש, וכן פסיקת ניידות מוגברת בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה, כמו גם החזר הוצאות הנסיעות של מבקריה בזמן אישפוזה. בא כוח הנתבעת טען כי התובעת לא הוכיחה שהיא אינה מסוגלת להשתמש בתחבורה ציבורית, כי המומחה האורתופדי אף ציין שאין לה נכות כלשהי ברגל, וכן כי אף אחד מן המומחים לא ציין שהתובעת זקוקה לניידות מיוחדת. לעניין מוגבלותה של התובעת המשליכה על ניידותה, יש ללמוד מחוות דעת המומחים: המומחה האורתופדי קבע כי "בגב כף הרגל השמאלית נמוש גוש גרמי מעל הקובואיד. אין הגבלה בתנועה או ממצא קליני פתולוגי אחר". המומחה הנוירולוגי קבע לתובעת % 10 נכות בשל אטקסיה קלה ו-% 10 נכות בגין חולשה מוטורית (כמו גם % 10 בגין תסמונת מוחית). בתשובתו לשאלות הבהרה קבע כי "...הליקוי המוטורי והקוארדנטיבי הינו קבוע וקל מאוד...". המומחה לאף אוזן גרון כתב לגבי התובעת כי "אינו מסוגל לשום עבודה פיסית, או הדורשת נשימה מעבר לנשימה רגועה, או עבודה המצריכה דיבור". כמו כן, "יכול לבצע פעולות חיים יום יומיות ועבודות קלות בלבד עם מנוחה מידי פעם". הבן כותב בתצהירו כי הנסיעות לטיפולים, לעו"ד ולבית המשפט, נעשות במונית, שכן אמו אינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית. כך עולה גם מתצהירה של התובעת. התובעת בעדותה בבית המשפט אמרה כי היא מבקרת לעיתים בקופת חולים, ולעיתים בבית החולים. הבן מסר בעדותו שהם מתגוררים בבית חנינא והתובעת מטופלת בבית חולים הדסה עין כרם, לשם הם מגיעים במונית, כאשר כל כיוון עולה להם כ- 40 ש"ח. סיכום הדברים מעלה, כי אף אם נפגעה התובעת ברגלה, היא יכולה להלך עליה; אלא שהליכתה אכן מוגבלת, בשל הפגיעה במערכת הנשימה והצורך לשמור על נשימה רגועה. מטבע הדברים, בסמוך לתאונה מוגבלותה זו הייתה קשה יותר, כך גם נכותה האורתופדית, ובמקביל ניידותה היתה גבוהה עקב הטיפולים הרפואיים להם נזקקה. כמו כן, יש להביא בחשבון כי ד"ר גורביץ קבע כי על התובעת להגיע לביקורת לבית החולים "מדי 4- 3 חודשים, או לפי הצורך בעת החמרה". יש גם לקבל כי התובעת נזקקת למונית עבור נסיעותיה לקופת החולים ולבית החולים, ואין לטלטלה, במצבה, בתחבורה הציבורית. על כן, מיום התאונה ועד עבור שנה, נראה לי כי יש לפצות את התובעת בסכום של 400 ש"ח לחודש כערכם היום, דהיינו 800, 4 ש"ח. בהתייחס לתקופה זו לוקח אני בחשבון כי התובעת היתה מאושפזת בשבועות הראשונים מיום התאונה; אולם, מנגד, מקבל אני כי בנה של התובעת, שסעד אותה בבית החולים, ראוי גם הוא לפיצוי עבור נסיעותיו, לכן רואה אני גם את תקופת אשפוזה של התובעת כתקופה בת פיצוי. החל משנה לאחר התאונה ועד ליום מתן פסק הדין, נראה לי כי יש לפצות את התובעת בסכום של 300 ש"ח לחודש כערכם היום, עבור ניידות לשם צרכיה הטיפוליים. בעת קביעתי זו עמדה לנגד עיני חוות דעתו של ד"ר גורביץ, בה נקבע כי עליה להגיע לביקור בבית החולים בכל 4- 3חודשים בלבד, אולם מביא אני בחשבון את ביקוריה התכופים יותר של התובעת בקופת החולים בתקופה זו, וכן מקומות אחרים אליהם צריכה התובעת להגיע מידי פעם ומוגבלותה מקשה עליה. כן לוקח אני בחשבון לענין זה את עלות הליווי של הבן, שנלווה לכל נסיעותיה של אמו. סכום הפיצויים עבור תקופה זה יהא 900, 12 ש"ח (300 ש"ח לחודש x 43 חודשים). בסכום זהה של 300 ש"ח לחודש תפוצה התובעת בגין ניידות גם מיום פסק הדין ועד לתום תוחלת חייה. בקביעה זו התחשבתי גם באפשרות שמצבה של התובעת ילך ויחמיר עם השנים. הפיצוי עבור תקופה זו יהא 532, 53 ש"ח (300 ש"ח x 12חודשים - x 14.87מקדם היוון). הפסד השתכרות 13. התובעת העמידה תביעתה בגין ראש נזק זה על 780, 174 ש"ח עבור הפסד השתכרות בעבר, ועוד 400, 339 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד. לטענתה, מאז פטירתו של בעלה היא עבדה כתופרת במשך למעלה מעשרים שנה - עד ליום התאונה. כמו כן, התובעת רואה עצמה כמי שהיתה ממשיכה בעבודתה כתופרת עד לגיל 70 לפחות. הכנסתה (החודשית) היתה - לדבריה - "אולי 000, 3 ש"ח, אולי 500, 3 ש"ח, אולי 000, 4 ש"ח" (עמ' 36). התובעת טענה כי לאחר התאונה, עקב הפגיעות והנכות שגרמה לה, היא אינה יכולה לעבוד כלל. על כן, בגין ראש נזק זה היא תובעת הכרה בנכות תפקודית של %.100 14. מנגד, ב"כ הנתבעת טען כי התובעת לא עבדה כלל לפני התאונה, ולכל היותר תיפקדה כעקרת בית. הוא מנתח את עדויות התובעת ובנה, ומוצא בהן סתירות רבות סתירות בין עדות הבן בבית המשפט לבין הכתוב בתצהירו, וכן סתירות בין עדות הבן לעדות אימו. עוד טען ב"כ הנתבעת, שעל בית המשפט לבחון את עדותו של הבן באספקלריה של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], דהיינו, כעדות יחידה שאין לה סיוע. זאת על אף שאין עדותו בגדר עדות יחידה ממש, שהרי גם התובעת העידה. אולם, שניהם בעלי עניין בתוצאות המשפט. כן טען ב"כ הנתבעת, כי התובעת הודתה בעדותה שהיא לא דיווחה למס הכנסה על השתכרותה הנטענת. עובדה זו, כך ב"כ הנתבעת, מעמידה חזקה עובדתית בדבר העדר עבודה והכנסה. ב"כ הנתבעת הוסיף, כי הדירה הקטנה, שגודלה כ- 60 מ"ר, בה מתגוררים התובעת, בנה ומשפחתו, המונה 5נפשות, מקשים על קבלת הגירסה לפיה התובעת הצליחה לנהל עסק באותה דירה. 15. עיון בראיות התובעת לעניין ראש נזק זה מעלה תהיות רבות. ראיותיה לעניין הפסד השתכרותה כוללות את תצהירה ועדותה בבית המשפט, כמו גם את תצהירו של הבן ועדותו. מכלול הראיות, היש והאין כאחד, מקשה מאוד על קבלת גירסתה של התובעת, הן לעצם עבודתה כתופרת במשך 20שנה והן לגובה השתכרותה מעבודה זו (כ- 3000 ש"ח בממוצע לחודש - לטענתה). במהלך חקירתה הנגדית, התובעת התקשתה במתן תשובות לשאלות פשוטות אך מרכזיות וחיוניות לבירור גירסתה. כמו כן, עדותם של התובעת ובנה לא תאמו בשאלות עובדתיות בסיסיות. כך לגבי זהות הלקוחות של התובעת, סוג העבודות אותן קיבלה כתופרת, וכך לגבי המחירים אותם היתה גובה מלקוחותיה. 16. לגבי זהות לקוחותיה כתבה התובעת בסעיף 15 לתצהירה "עד לאחרונה עבדתי כתופרת, תפרתי עבור השכנים ומי שביקש את זה ...". גירסה דומה נטענה גם על ידי הבן בתצהירו (סעיף 7). התובעת ובנה נשאלו בנושא זה גם במהלך חקירתם הנגדית בבית המשפט. אצטט מעדות הבן (בעמ' 27): "ש. אמא שלך מה עושה בחיים, מה עשתה לפני כן? ת. היא היתה עובדת כחייטת, היתה הולכת בחוץ מביאה עבודה. ש. מה זה אומר בחוץ? ת. היא היתה הולכת בחוץ, אנשים שהיא מכירה. לפעמים היו שכנים מביאים לה. לעיתים רחוקות. אבל מבחוץ היא היתה הולכת ומביאה עבודה. ש. לאן היתה הולכת ומביאה עבודה? ת. לא יודע. ש. אתה גר אצלה כל החיים ולא יודע לאן היא הולכת להביא את העבודה? ת. כשהיא הולכת ומביאה עבודה מבחוץ באים אליה נשים, כי אצלינו החברונים לא נהוג לשבת עם נשים". ובהמשך עדותו (בעמ' 29): "ש. את שמות האנשים אתה יודע? ת. לא, לא הייתי מתערב. ש. שמות של שכנים שנתנו לה עבודה אתה יודע? ת. השכנים הראשונים שהיו נותנים לה עבודה הם היו נוצרים. והם עזבו. ש. המשפחה הנוצריה האחת נתנה לאמא שלך עבודה והיא עזבה? ת. המשפחה הזאת היא נתנה תיקונים את העבודה העיקרית היא היתה מביאה מבחוץ ולא משכנים". התובעת גם היא נשאלה על זהות לקוחותיה, ותשובותיה לא תרמו לתמונה ברורה יותר. כך, בעמ' 34לפרוטוקול: "ש. למי היית עושה את התפירות ת. לשכנים". וכן: "ש. היית תופרת לכל השכנים, נכון. ת. שכנים, מבחוץ גם כן. ש. היכן מבחוץ. ת. אלה שיש להם הורים שמכירים אותי ויודעים שאני חייטית היו באים אלי, אחד אומר לשני, אחת אומרת לשניה. הם היו באים אלי. הם היו באים אלי". ובהמשך (בעמ' 36): "ש. מי היה בא יותר לתפור, שכנים או אנשים מבחוץ? ת. ככה וככה, לא הייתי יודעת. ש. יש לך שמות של האנשים, האם את זוכרת משפחות שלמות שלאנשים שיכולים היו לבא היום ונשאל אותם ויגידו "כן היא תפרה לנו שמלה"? ת. אני מי שבא לחייט אצלי אשאל אותו איך קוראים לך? ש. לא זוכרת שמות של משפחות שיכולים להביא אותם לעדות? ת. מהסביבה שלנו אני יודעת. ש. האם את זוכרת שמות של אנשים שיכולים לבוא ולהעיד בבית המשפט ת. הם לא יבואו, הם יכעסו עלי ויגידו לי מה הבאת אותנו לבית המשפט, חוץ מזה המוסלמים לא מרשים שהנשים שלהם יצאו החוצה, אם הן הולכות לשוק הם מתרגזים עליה וכועסים עליה". ערפול זהותם של הלקוחות (שהתובעת לא יכלה או לא אבתה לנקוב בשמם), בנוסף לעובדה שהתובעת לא הוכיחה גירסתה בראיות נוספות, כגון העדת מי מלקוחותיה, או המצאה של קבלה הקשורה בעיסוקה, מותירה את גירסתה נשענת על קנה רצוץ ומקשה עלי לקבלה. בנוסף, כאמור, עדותה של התובעת לא סיפקה תשובות ברורות גם בנושאים אחרים שהועלו במהלך בירור גירסתה בעניין ראש נזק זה. 17. התובעת גם התקשתה במתן תשובות ישירות וענייניות לשאלות בא כוח הנתבעת אודות המחירים אותם היתה גובה מלקוחותיה. כך, כדוגמה, בעמ' 34: "ש. כמה היית לוקחת על התיקון, כמה כסף היית לוקחת על התיקון. בערך. ת. היו מביאים ונותנים לי הרבה. ש. את לא זוכרת כמה. את זוכרת כמה היו משלמים לך על התיקון למשל. בערך. ת. בזמנו כמו שאנשים היו לוקחים הייתי לוקחת. ש. כמה? כמה שילמו לך על התיקון, האם בשקלים או בדינרים? ת. הייתי חייטית חדשה [וקשה ליישב אמירה זו עם טענתה כי עבדה כתופרת למעלה מעשרים שנה - ד' ח']. ש. כמה כסף. ת. כמו שאנשים אחרים היו מחייטים ולוקחים, גם אני הייתי לוקחת, אני שוכחת עכשיו. לפעמים 20 ש"ח, לפעמים 50 ש"ח, לפעמים 100 ש"ח. הייתי מקבלת הרבה". בהמשך עדותה אמרה התובעת, כי היתה לוקחת 50או 60ש"ח לשמלת נשים, ולדבריה היא יכלה לתפור 2 או 3 שמלות כאלה ליום, "ועבור הילדים אני לוקחת 10ש"ח", ולטענתה יכלה לתפור 8- 7 שמלות לילדות ביום (עמ' 35). 18. לנוכח סימני השאלה הרבים העולים מחקירתם הנגדית של התובעת ובנה בכל הנוגע לטענתה בדבר עבודתה כתופרת, ובהעדר כל ראיה חיצונית בעניין זה - אף לא שם של לקוח אחד שנזקק לשירותיה של התובעת כתופרת - אין מנוס מלקבוע כי התובעת לא הוכיחה תביעתה בגין ראש נזק זה. לפיכך, אני דוחה תביעתה לפיצוי עבור הפסד השתכרות, הן לעבר והן לעתיד. הנזק הלא ממוני 19. אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובעת נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של % .72 לפיכך, ולאחר ניכוי % 28 לאור גילה של התובעת ביום התאונה, אני פוסק לתובעת, בגין מרכיב זה של הנזק הלא ממוני, פיצוי בשיעור % 44מסכום הפיצוי המקסימלי בגין ראש נזק זה, כערכו היום, ובצירוף ריבית חוקית מירבית מיום התאונה ועד היום. באשר לימי האשפוז - ביום 8.4.99 נתתי פסק דין חלקי לפיצוי התובעת עבור מספר ימי האשפוז. פסק דין זה ניתן בגין 68ימי אשפוז, בהסתמך על תצהירה של התובעת ותעודות השחרור מבית החולים. התובעת טוענת כי מאז ניתן פסק הדין אושפזה לשלושה ימים נוספים, מיום 12.7.99ועד ליום 14.7.99, וכן כי נפלה טעות בתעודת השחרור ובעקבות כך בתצהירה: התובעת לא השתחררה ביום 17.4.96 מאשפוזה ביום 15.4.96, אלא 4 ימים לאחר מכן - ביום .21.4.96 עיון בדף ריכוז אשפוזים שהגישה התובעת ביום 12.8.99, מאשר את טענותיה של התובעת, כי סך כל ימי אשפוזה הינו 75 ימים. מאחר שכבר ניתן פסק דין חלקי בגין ימי האשפוז, כאמור, אינני מוסמך לחזור ולהיזקק לעניין זה. עם זאת, יוצא מן ההנחה כי הנתבעת לא תקפח את התובעת ותשלם לה את ההפרש המגיע לה כדין בגין 7 ימי אשפוז נוספים. ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי 20. הנתבעת הגישה בתיק זה תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח הלאומי (להלן - המל"ל) מיום 31.10.99, בחתימת מר אלקס קליין, בה אושר כי התובעת קיבלה מן המל"ל קצבת נכות כללית מחודש אוגוסט 96' ועד לחודש אפריל 98'. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי החל מחודש מאי 98', בו הגיעה התובעת לגיל 60, היא קיבלה ומקבלת קצבת זקנה בלבד. התובעת טוענת כי אין לקבל את חוות דעתו התיאורטית של האקטואר מר יגאל וילוז'ני שהוגשה על ידי הנתבעת, בנוגע לתשלומים העשויים להתקבל על ידי התובעת מהמל"ל כקיצבת שירותים מיוחדים (או גמלת סיעוד). זאת, משום שזכאותה העקרונית של התובעת לקיצבה זו טרם הוכחה. לטענתה, קיצבה זו משולמת במקרה בו המל"ל מכיר כי לנפגע דרגת נכות בשיעור של % 60 ומעלה, כפי שעולה גם מחוות דעת האקטואר שהגישה הנתבעת, ואילו מתעודת עובד הציבור מיום 17.10.99(על פי נתוני המסוף), בחתימת גב' רופא ג'נט, עולה כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת במל"ל הינה בשיעור של % 50 בלבד. לעומתה, ב"כ הנתבעת טוען כי אף שהתובעת קיבלה קצבת נכות כללית רק מחודש אוגוסט 96', כאמור, הרי שזכאותה לקבלת כספי הקיצבה הזו החלה כבר ביום 26/2/96, ואלה לא שולמו לה בפועל אך בשל חובותיה לביטוח הלאומי, כעולה מתעודת עובד הציבור של הגב' ג'נט. לטענתו, בגין תקופת הזכאות הזו, יש להכיר בהכנסה "רעיונית" שהייתה לתובעת ולאמץ את חוות דעת האקטואר, שקבע כי השווי הכולל של גמלאות הנכות הכללית שעשויות היו להשתלם לתובעת מסתכם בסך 517, 40 ש"ח. נוסף לכך טוען ב"כ הנתבעת, כי חוות דעתו התיאורטית של האקטואר, מר יגאל וילוז'ני, תאמה את הנתונים כפי שנמסרו בתעודת עובד הציבור (בחתימת גב' רופא), ויש על כן לקבל חוות דעתו גם לגבי גימלת סיעוד, לה זכאית התובעת, להערכתו. שוויה המהוון של אותה גימלה הוערכה על ידי האקטואר בסכום הנע בין 376, 139 ש"ח לבין 110, 209 ש"ח, תלוי בהיקף העזרה שתאושר לה על ידי המל"ל. 21. בהחלטתי מיום 2.9.99, שניתנה בתום שמיעת הראיות בתיק, הוריתי למל"ל להמציא לבית המשפט תעודת עובד ציבור ביחס לתקבולים שהתובעת קיבלה, או עתידה לקבל, וכן כי: "בשלב זה, חוות הדעת של מר וילוז'ני תישאר בתיק בית המשפט במובן זה שאם יעלה מתעודת עובד הציבור של המל"ל כי התובעת אכן קיבלה או מקבלת קצבאות בגין תאונת הדרכים (להבדיל מקצבת זקנה) כי אז תהא חוות הדעת קבילה...". ביום 3.11.99 הוגשה לבית המשפט תעודת עובד הציבור בחתימת מר קליין, בה נאמר כלהלן: "הגב' סעדיה אבו סריה [התובעת] מקבלת קצבת זקנה מ- 1.5.98 וממשיכה לקבלה. . . . כמו כן קיבלה קצבת נכות כללית בשיעור % 75 נכות לתקופה 30.4.98- .1.8.96 פירוט הקיצבה ברוטו אותה היא קיבלה לתקופה האמורה מצורף בזה ומסומן כנספחים מס' 3ו-4. הגב' אבו סריה הגישה תביעה לגמלת סיעוד ב- .21.9.99תביעה זו עדיין בטיפול וטרם ניתנה בה החלטה". סה"כ קצבת הנכות המפורטת בנספחים שצורפו הינה 229, 25 ש"ח. זו הקיצבה אותה קיבלה התובעת בפועל - ורק אותה יש לנכות מסכום הפיצויים. אינני רואה מקום לנכות סכומים אשר אמורים היו להשתלם לתובעת בתקופת הזכאות ה"רעיונית", דהיינו מיום 26.2.96 ועד ליום 1.8.96, ואשר לא שולמו לה בפועל, בשל פיגור בתשלום דמי המל"ל על ידי התובעת. זאת, משום שבתעודת עובד הציבור לא נאמר כי חובה של התובעת לביטוח הלאומי קוזז מכספי הנכות הכללית שהגיעו לה בגין התקופה האמורה (תקופת הזכאות הרעיונית). בתעודה של הגב' רופא נאמר: "... זכאותה לקיצבה החלה מ-26/2/96, אך מאותו תאריך לא קיבלה תשלום, בעקבות פיגור בתשלום דמי הביטוח, זכאותה בפועל החלה מ-1/8/96, כאשר עשתה הסדר תשלומים הקיצבה שולמה לה עד הגיעה לגיל 60 שהוא גיל זיקנה" (ההדגשות שלי - ד' ח'). העולה מן האמור, כי התובעת לא קיבלה בפועל תקבולים מהמל"ל, בגין תקופת הזכאות הרעיונית, ועל כן הנתבעת אינה צפוייה לתביעת שיבוב בגינם מצד המל"ל (ראו ספרו של השופט ריבלין תאונת דרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת, תש"ס), בעמ' 693: "... אך אם יתברר כי הניזוק לא קיבל לידיו גמלאות מן הביטוח הלאומי וגם לא יקבלן בעתיד - לא יעשה ניכוי רעיוני כאמור מסכום התביעה"). 22. באשר לכספים אותם תקבל התובעת, אם בכלל תקבל, בגין התביעה לגימלת סיעוד שהגישה, ודאי שאין לנכותם מסכום הפיצויים. כספים אלה לא שולמו עדיין לתובעת, ועצם זכאותה להם מוטלת בספק. הדרך האחרת המקובלת היא להקפיא חלק מכספי הפיצויים, בשווי משוער של הגימלה העתידית. אכן, נראה לי שכך יש לנהוג במקרה זה. אמנם, המל"ל קבע לתובעת נכות רפואית בשיעור של % 50בלבד, כאשר תנאי מוקדם של הזכאות לגימלה זו היא קביעת נכות בשיעור של % 60 לפחות על ידי המל"ל. ואולם, כאמור, ביום 21.9.99, הגישה התובעת למל"ל תביעה לגימלת סיעוד, ובכך כמו העידה בעצמה כי תביעתה לגימלה זו הינה בעלת סיכוי. על כן, נראה לי כי יש להקפיא סכום מסוים מכספי הפיצויים, למקרה שהתובעת תזכה בתביעתה לגימלת סיעוד, כדי למנוע את התוצאה שהנתבעת תצטרך לשלם פיצוי כפול - הן לתובעת והן למל"ל. עם זאת, לאור הנכות הרפואית הנוכחית שהמל"ל קבע לתובעת (%50), הסיכוי שהיא תזכה לגימלה בשיעור של % 150 מוערך על ידי כסיכוי נמוך. לפיכך, אני מורה כי יש להקפיא את הסכום הנמוך מבין הסכומים שהאקטואר נקט בהם, דהיינו 376, 139 ש"ח (להלן - הסכום המוקפא). לעניין הסכום המוקפא, אני מוסיף ומורה כלהלן: הנתבעת תחזיק בסכום המוקפא עד להחלטת המל"ל בתביעתה של התובעת לגימלת סיעוד. אם תביעתה תידחה כולה על-ידי המל"ל, כי אז תשלם הנתבעת לתובעת את מלוא הסכום המוקפא, כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל; אם, לעומת זאת, המל"ל יקבל את תביעתה של התובעת לגמלת סיעוד, ושווייה המהוון של הגימלה יעלה על הסכום המוקפא, כי אז תהא הנתבעת פטורה מלשלם את הסכום המוקפא או כל חלק הימנו; ומנגד, אם שווייה המהוון של הגימלה יהיה נמוך מהסכום המוקפא, כי אז תשלם הנתבעת לתובעת את ההפרש שבין השניים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. עוד אני מורה, כי הצדדים יהיו רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות בעניין זה, ככל שיהיה צורך בכך, בתנאי שהדבר ייעשה בתוך 30יום מעת הבאת החלטת המל"ל לידיעתם. סוף דבר 23. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הפיצויים שנפסקו לה לעיל (למעט הסכום המוקפא בשלב זה), בניכוי תקבולי המל"ל שקיבלה בפועל והתשלומים התכופים ששולמו לה. הפיצויים כאמור ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך. תקבולי המל"ל והתשלומים התכופים שיש לנכות לפי פסק דין זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם לתובעת ועד היום. כמו כן אני מחייב את הנתבעים לשאת בכל הוצאות המשפט שהיו לתובעת - לרבות תשלום שכרו של מר כרוך בגין חוות דעתו ועדותו - ולשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור % 13 מהפיצויים שנפסקו לה (למעט הסכום המוקפא), לאחר ניכוי תקבולי המל"ל שקיבלה בפועל. כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור % 13 מכל סכום של הסכום המוקפא שישולם לתובעת, ככל שישולם לה על ידי הנתבעים, לאחר החלטת המל"ל, כמבואר לעיל. הנתבעים גם יוסיפו מע"מ כחוק לכל תשלום בגין שכ"ט עו"ד לפי פסק דין זה. תאונת דרכיםנוירולוגיה