תביעת פיצויים על הטלת עיקול "בלתי מוצדק"

1. הליך זה החל בתביעה שהגישו בני הזוג סמואל (להלן "סמואל") נגד בני הזוג קרלי (להלן "קרלי") ובני הזוג רבינוביץ (להלן "רבינוביץ"), ובה תבעו סמואל סעדים שונים הקשורים בזכויותיהם בדירה בחיפה שרכשו מקרלי (להלן "הדירה בחיפה"). במהלך הדיון הושגה הסכמה, לפיה הוכרו זכויות מסוימות של סמואל, וסמואל חדלו להיות בעלי דין. ניתן פס"ד חלקי המאשר את ההסכמה הנ"ל. קרלי שלחו הודעת צד ג' נגד רבינוביץ, ורבינוביץ שלחו הודעת צד ד' נגד בן יונה (להלן "בן יונה"). ההליכים בין קרלי ורבינוביץ ובן יונה נמשכו, ועתה הגיע המועד למתן פסק דין. הגב' רבינוביץ (להלן "חוה") היא אחותו של מר קרלי (להלן "מאיר"). בן יונה הוא אביה של גב' גליה קרלי (להלן "גליה"). 2. הסכם הרכישה של הדירה בחיפה ע"י סמואל מקרלי נחתם ב-16.5.99 (להלן "הסכם המכר"). סמואל קיבלו את החזקה בדירה ב-26.6.99. אין מחלוקת שב-28.6.99 עזבו קרלי את הארץ ומאז לא שבו אליה (עמ' 42 לפרו'). במסגרת הליכים בביהמ"ש לעניני משפחה בין קרלי לרבינוביץ, הטילו רבינוביץ עיקול על הדירה ועל סכום של 8,547 דולר שנותר בידי סמואל מתוך מחיר הדירה בחיפה (להלן "העיקול"). בהודעת צד ג' נגד רבינוביץ טענו קרלי שרבינוביץ הטילו את העיקול שלא כדין, ועל כן עלולים קרלי להתחייב כלפי סמואל מחמת הפרת הסכם המכר. קרלי תבעו לחייב את רבינוביץ במה שיחוייבו כלפי סמואל. 3. רבינוביץ שלחו הודעת צד ד' לבן יונה, שהוא אביה של גליה. בהודעת צד ד' ביקשו רבינוביץ לחייב את בן יונה לשפות את רבינוביץ על הסכומים שרבינוביץ יחוייבו בהם כלפי קרלי (בהודעת צד ג' נגד רבינוביץ), וכן לחייב את בן יונה לשלם לרבינוביץ סך נוסף של 348,720 ₪. לטענת רבינוביץ קיבל בן יונה מסמואל, כבא כוחם של קרלי, סכום של 467,532 ₪ (ששווים היה 115,000 דולר), ע"ח מחיר הדירה בחיפה שסמואל קנו מקרלי. לטענת רבינוביץ הבריח בן יונה בחשאי את הכסף לקרלי בחו"ל, למרות שידע שקרלי חייבים כספים לרבינוביץ, ושבכך שקרלי אינם משלמים הם מפרים חוזים עם רבינוביץ. בן יונה מודה שגבה מסמואל עבור קרלי את התשלום בסך 115,0000 דולר, אך לדבריו שילם את הכסף לפי הוראות קרלי, בטרם קיבל מביהמ"ש את מסמכי העיקול. בעמ' 28 לפרו' תיקן ב"כ בן יונה את דבריו של בן יונה, ואמר שלאחר שבן יונה שילם תשלומים מסוימים עפ"י הוראות קרלי, הוא העביר את היתרה לקרלי בחו"ל. 4. בעקבות אישור הסכם הפשרה לגבי סמואל, הוסכם בין יתר בעלי הדין, שהודעת צד ג' שהגישו קרלי כנגד רבינוביץ תהפוך כתב תביעה מצדם נגד רבינוביץ. רבינוביץ הגישו כתב הגנה מתוקן יחד עם תביעה שכנגד, שבה תבעו רבינוביץ את קרלי ואת בן יונה ואת חברת הביטוח כלל. בן יונה הגיש כתב הגנה כנגד תביעת רבינוביץ. חברת כלל הגישה אף היא כתב הגנה לתביעת רבינוביץ. חברת כלל נמחקה בהסכמה. נותרו אפוא לדיון תביעת קרלי נגד רבינוביץ, והתביעה שכנגד של רבינוביץ כנגד קרלי ובן יונה. 5. אביהם של מאיר וחוה, מר צבי קרלי ז"ל (להלן "המנוח") ניהל באמצעות חברה (להלן "החברה") עסק שבו עבד גם מאיר (להלן "העסק"). המנוח נפטר ב-17.9.96. העסק עבר למאיר עפ"י צואה של המנוח (ת/3). העסק נקלע לקשיים. לטענת רבינוביץ הקשיים נבעו מניהול כושל של מאיר, ואילו קרלי כופרים בטענה שהקולר תלוי בצוארו של מאיר. בעקבות הקשיים של העסק נלקחו הלואות וגם רבינוביץ הלוו כספים. במהלך הזמן נעשו בין קרלי לרבינוביץ ההסכמים ת/7, ב-18.8.98, ות/8, ב-18.1.99, שיידונו להלן. התביעה שכנגד של רבינוביץ נגד קרלי מתבססת על כספים שניתנו לטענתם לקרלי, וכן על חובות שמאיר היה חייב לחב' הביטוח כלל, שלטובתה נרשמה משכנתא על דירה בקרית ביאליק (להלן "הדירה בביאליק"), ושנפרעו ע"י רבינוביץ. הדירה בביאליק היתה שייכת להורים של מאיר וחוה ושימשה למגורי ההורים. לאחר שנפטר המנוח היו לאלמנתו, אמם של מאיר וחוה, שלשה רבעים בדירה בביאליק, ורבע למאיר ולחוה. לאחר מות האם היתה הדירה בבעלותם של מאיר וחוה בחלקים שווים. הדירה בביאליק מושכנה לטובת חברת הביטוח כלל, כנגד הלואה בסך 525,000 ₪ שנלקחה ע"י מאיר בנוגע לצרכים של העסק (ר' סעיפים 3 ו-7.1 של ת/7). 6. מטעם רבינוביץ העידו ארבעה עדים, אחת מהם היא חוה, שנפטרה בטרם תספיק להשלים את חקירתה הנגדית (המנוחה העידה עדות ראשית, ונחקרה חקירה נגדית חלקית על ידי באת כוחם של קרלי, ולא נחקרה כלל ע"י בא כוחו של בן יונה). מטעם קרלי לא העיד איש. מטעם בן יונה העיד הוא עצמו בלבד. 7. ההסכם ת/7, מיום 18.8.98 (הנושא כותרת "זכרון דברים"), נעשה בין רבינוביץ לבין קרלי לבין החברה. ת/7 נעשה אחרי ששני ההורים של מאיר וחוה נלקחו לבית עולמם. במבוא לת/7 נאמר ש"הצדדים מעונינים להסדיר ביניהם את המשך ניהול עניניהם המשותפים, עניני החברה וענינים אחרים". בסעיף 2 של ת/7 נאמר שמאיר "מסתלק לטובת חוה מהחלק שירש מאמו בדירה" (הכונה לדירה בביאליק), ובסעיף 3 נאמר: "הדירה ממושכנת לטובת הלואה שמאיר לקח מחברת כלל. הלואה זו והמשכנתא הרובצת על הדירה ישארו בשינוי שההלוואה תפרע על ידי מטבחי טעים שירותי מזון חיפה בע"מ (להלן: "מטבחי טעים") ובהעדר כושר של מטבחי טעים לפרוע את ההלוואה והמשכנתא תיפרע ההלוואה על ידי מאיר וחוה בחלקים שווים". בסעיף 5 לת/7 נאמר שמאיר מעביר לחוה חלק ממניותיו בחברה, באופן שמאיר וחוה הופכים לבעלים שווים במניות החברה. בסעיף 7.1 לת/7 נאמר: "המשכנתא לטובת כלל בגין הלואה שמאיר לקח, תירשם מחצית ע"ש מאיר ומחצית ע"ש חוה". בסעיף 6 לת/7 נאמר ש"חוה תפקיד הלואת בעלים בסך 250,000 ₪", ובסעיף 7.2 נאמר שהסכומים "שייכנסו בפועל" ע"ח הלואה זו "יירשמו כהלואת בעלים של חוה". בסעיף 8 לת/7 נאמר שיש יתרת חוב בסך 100,000 ₪ לבנק המזרחי, ושהחברה תפרע "החוב ע"י תשלום חדשי לבנק המזרחי באמצעות מאיר קרלי וחוה רבינוביץ". בסעיף 10 נאמר: "ויתור על תביעות הדדיות: "חוה ויוחנן... מוותרים על כל חוב שמאיר וגליה... חייבים לחוה ויוחנן ביחד ולחוד". יתר הסעיפים בת/7 אינם מעניננו. אגב, ת/7 נעשה אחרי הסכם הממון בין מאיר לגליה, שנחתם ב-27.7.98, ועל כן סעיף 16 להסכם הממון, המשחרר את גליה מערבותה כלפי כלל, וסעיף 18 להסכם הממון, המעביר זכויות ירושה של מאיר לגליה, אינם רלבנטיים. יש לזכור שגליה היתה צד לת/7. באת כח קרלי טוענת בסיכומיה, שת/7 היה הסכם למראית עין (סע' 110 לסיכומים), אבל דבר זה לא הוכח, שכן קרלי לא העידו ולא הביאו ראיות. הוא הדין לגבי טענות קרלי בסעיף 120 ואילך לסיכומים, בדבר "הטעיה ו/או טעות" מצד קרלי, כשחתם על ת/7. גם טענה זו לא הוכחה. 8. ת/8 (שאף הוא מכונה "זכרון דברים"), נעשה ב-18.1.99, היינו אחרי ת/7. הצדדים בת/8 הם חוה, מאיר והחברה. במבוא לת/8 נאמר שהחברה נקלעה לקשיים, וש"הצדדים מעונינים להסדיר ביניהם את המשך ניהול עניניהם המשותפים, עניני החברה וענינים אחרים". בסעיף 2 לת/8 נאמר: "הסתלקות מאיר מסתלק לטובת חוה מכל החלק שירש מאמו המנוחה..." על אף הסתלקותו של מאיר.... הרי שההשקעה של חוה בסך של 300,000 ₪.... בערך שמקורה בעזבון אמה ז"ל תחשב כאילו נעשתה ע"י שני הצדדים". בא כחם של רבינוביץ ציטט בסיכומיו את סעיף 2, אך השמיט את המלים "שמקורה בעזבון אמה ז"ל". ע"י השמטה זו הפך ב"כ רבינוביץ את סעיף 2 והעמידו על ראשו במקום על רגליו. לפי הסעיף במלואו, המוטב במחצית של הסך 300,000 ₪ הוא מאיר, ואילו לאור ההשמטה משתמע שהמוטבת היא חוה. 9. על פי הסכם המכר (מכר הדירה בחיפה מקרלי לסמואל), היה על סמואל להפקיד סך 155,000 דולר מתוך מחיר הדירה, לא יאוחר מ-31.8.99, בידי בא כחם של קרלי, לשם סילוק משכנתאות שרבצו על הדירה הנמכרת (סעיף 5.1.4 להסכם המכר). התשלום השלישי עפ"י הסכם המכר, שהיה צריך להשתלם לידי קרלי, היה בסך 115,000 דולר, ומועד תשלומו היה "במהלך חדש יוני 1999" (סעיף 5.1.3 להסכם המכר). הסך 115,000 דולר נגבה מסמואל ע"י בן יונה בשם קרלי. בעת שהוטל העיקול על הדירה, נותרו בידי סמואל רק 8,547 דולר. 10. בכתב התביעה שכנגד (סעיף 41) עותרים רבינוביץ לסעדים שונים. חוה נפטרה בתקופת המשפט, ועל כן גבתה חברת כלל את יתרת החוב שהיה מובטח לזכותה במשכנתא על הדירה בביאליק (מכוח פוליסת חיים של חוה, שנעשתה כבטוחה לפרעון ההלואה של כלל). לפיכך הסעד בסעיף קטן ד' של סעיף 41 בטל ועבר מן העולם, וכן חלק מהסעד בסעיף קטן ב'. התביעה של רבינוביץ צומצמה אפוא לשני סעדים והם: א) החזר עבור כספים ששילמה חוה מעבר לחובתה לחב' כלל; ב) תשלום פיצוי לא ממוני בסך 20,000 ₪ עבור עגמת נפש (סע' 34 לסיכומי רבינוביץ). 11. כזכור עדותה של חוה לא הושלמה בחקירה נגדית מלאה, מחמת פטירתה הפתאומית (בין הישיבה שבה העידה לבין זו שנועדה מאוחר יותר להמשך חקירתה הנגדית). ב"כ בן יונה טען בסיכומיו שעדות חוה אינה יכולה להשפיע לחובת בן יונה, לאור אי יכולתו לחוקרה חקירה נגדית (סע' 48 לסיכומים). גם ב"כ קרלי טענה בסיכומיה שעדות חוה אינה קבילה, או לפחות משקלה קטן (סע' 58-61 לסיכומים). סוגיה זו של קבילות העדות של חוה ומשקלה אינה בעלת משקל של ממש בעניננו, משום שבסופו של דבר, לאחר שצומצמה יריעת המחלוקת מחמת מותה של חוה, מתבסס פסה"ד בעיקר על ראיות אחרות שמצויות לפנינו, בין היתר המסמכים ת/7 ות/8, עדותו של עו"ד אבי גיא, ועדותו של פקיד מבנק דיסקונט ומסמכים שהציג. אומר בקצרה בסוגיה זו, שאין לבטל מכל וכל את עדותה של חוה, אם כי ראוי להביא בחשבון לענין משקלה את העובדה שלא נתאפשרה חקירה נגדית שלמה (ר' ע"א 642/87, הסתדרות אגודת ישראל נ. חזקיהו בע"מ, פד מד (1) 686, 694, ופסק דיני בתיק אז' 11274/97, קרלי נ. משרד הבטחון, פורסם בפדאור 02 (3) 352). 12. אחר הדברים הנ"ל, אעבור לדון בתביעות השונות, ובמידת הצורך אקבע קביעות שבעובדה נוספות. אפתח בתביעת קרלי נגד רבינוביץ, שהוגשה מעיקרא כהודעת צד ג' במסגרת תביעתם של סמואל, והפכה לתביעה הראשית לאחר הפשרה עם סמואל. הטענה המרכזית של קרלי היא, שהעיקול שהטילו רבינוביץ על הדירה בחיפה ועל הכספים שנותרו בידי סמואל, גרם לכך שסמואל הגישו תביעה נגד קרלי, הן למימוש הסכם המכר והן לתשלום פיצויים על הפרת הסכם המכר, ועל הסיכון הזה רצו קרלי שיפוי מרבינוביץ, בטענה שהטלת העיקול לא היתה מוצדקת. "הסיכון" האמור בטל ועבר מן העולם, עם מתן פסה"ד החלקי המאשר את הסכם הפשרה עם סמואל, שבו לא קיבלו סמואל את אשר ביקשו בתביעתם. הנזק היחידי שניזוקו קרלי הוא בכך, שהסך 8,547 דולר, שנותר בידי סמואל מתוך מחיר הדירה בחיפה, הפך להיות כספם של סמואל, ונגרע מקרלי, שאלמלא תביעת סמואל היו קרלי מקבלים אותו. פרט לנזק הנ"ל היו לקרלי הוצאות משפט בקשר לתביעת סמואל. סבורני שאין לקבל את תביעת קרלי, פרט לקיזוז הסך 8,547 דולר מהחוב שעל קרלי לשלם לרבינוביץ, כפי שייאמר להלן. אנמק זאת. כאמור עיקר הטענה של קרלי היא שהטלת העיקול היתה בלתי מוצדקת ושהשתלשל ממנה נזק מיותר. טענה זו אין לקבל. כפי שיובהר בהמשך, קרלי היו חייבים כספים רבים לרבינוביץ, ולא זו בלבד שקרלי לא שילמו את חובם, אלא שהם מכרו את דירתם בחיפה ב-370,000 דולר ונמלטו מן הארץ בחשאי, באופן הסמוי מן העין. יתר על כן, בניגוד לאמור בהסכם המכר הוקדם התשלום של 155,000 דולר מסמואל לקרלי. התנהגות זו של קרלי יכלה לשמש יסוד של ממש לחשד מצד רבינוביץ, שנעשתה קנוניה בין קרלי לסמואל. נוסף לכך היה טעם בניסיון של רבינוביץ "לתפוס" כספים או רכוש הקשורים במכירה לסמואל, להבטחת החוב הגדול שהגיע מקרלי לרבינוביץ, כולל הבטחת חלקו של מאיר בחוב כלפי חברת כלל המובטח במשכנתא. אמת נכון הדבר, שבמהלך הדיונים הלך ונתפוגג החשד כלפי סמואל שמא פעלו שלא כהוגן ובידים לא נקיות, ואכן הושגה הפשרה עם סמואל והעיקול בוטל, ותביעת סמואל הוסרה בפשרה בלי נזק לקרלי. לעומת האמור, בנוגע לסך 8,547 דולר ראוי לשפות את קרלי, שכן אלמלא העיקול היו קרלי זוכים בסכום זה. 13. ומתביעת קרלי לתביעת רבינוביץ, שמכוונת הן כלפי קרלי והן כלפי בן יונה. אפתח בתביעה נגד קרלי. למרות ריבוי הטענות ההדדיות, בחקירות ובדרישות ובסיכומים, סבורני שהוכח כדבעי חלק מהתביעה של רבינוביץ. כוונתי לתשלומים ששילמו רבינוביץ לחברת כלל במקומו של מאיר. כאמור, עפ"י זכרון הדברים ת/7, היה על מאיר וחוה יחדו לשלם את תשלומי המשכנתא לחברת כלל, אם החברה לא תוכל לשלם (סעיף 3 לת/7). החברה לא שילמה לחב' כלל, ומצבה הכלכלי של החברה לא איפשר לה לשלם. לפיכך היו מאיר וחוה חייבים בתשלום בחלקים שווים. הוכח שכארבעה חדשים לפני עזיבת קרלי את הארץ, חדל מאיר לשלם את חלקו בתשלומי המשכנתא, וחב' כלל איימה לממש את המשכנתא. לפיכך נאלצה חוה לשלם והיא שילמה הן עבור ארבעת התשלומים הנ"ל והן מאז עזיבת קרלי את הארץ ולהבא. התשלומים נפסקו כאשר נפטרה חוה במפתיע, ויתרת החוב המובטח במשכנתא שולמה לחב' כלל ע"י ביטוח החיים. על הסכומים ששילמה חוה לבדה העיד עו"ד אביגיא, שטיפל בגביית התשלומים עבור חב' כלל. 14. מעדותו של עו"ד אבי גיא עולה, שרבינוביץ שילמו בשנת 1999 סך 54,000 ₪ ושקרלי שילמו ב-1999 סך 13,000 ₪, וכי מאז ינואר 2000 ואילך שילמו רבינוביץ לבדם סך 194,913 ₪ (ת/21, ת/22 ועמ' 66 לפרו'). בתחילה שילמו רבינוביץ רק את מחצית התשלומים החדשיים לחב' כלל, ומאוחר יותר שולמו התשלומים החדשיים במלואם. מהסך 54,000 ₪ צריך לגרוע סך 13,000 ₪, ששולם ע"י רבינוביץ כנראה במקביל לקרלי, עבור התקופה שקדמה למועד שבו חדלו קרלי לשלם. נמצא שרבינוביץ שילמו לבדם סך 41,000 ₪ ב-1999 וסך 194,913 ₪ לאחר מכן, וביחד 235,913 ₪. מחצית מסכום זה שילמו רבינוביץ במקום קרלי, ועל קרלי להחזיר מחצית זו לרבינוביץ. הסכום המגיע הוא 117,950 ₪. מתוך סכום זה יש לקזז את הסך 8,547 דולר, ששוויו בימים ההם היה כ-34,200 ₪. הסכום לאחר הקיזוז 83,750 ₪. קרלי טוענים שעל פי ת/7 רק מאיר חייב להשתתף עם חוה חלק כחלק בתשלומי המשכנתא, וגליה אינה חייבת, והם מסתמכים על סעיף 3 לת/7 (ר' סעיפים 183-184 לסיכומי קרלי). אכן יש ממש בטענה זו, הן לפי לשון הסעיף 3, והן לאור זאת שהדירה בביאליק היתה רק של מאיר וחוה, ולכן הפעולות הנוגעות לדירה בביאליק (העברת מחציתו של מאיר לחוה ותשלומי המשכנתא), נוגעות רק לבעלי הדבר, היינו למאיר ולחוה בלבד. 15. ועתה לתביעת רבינוביץ נגד בן יונה. רבינוביץ טוענים שראוי לחייב את בן יונה ביחד ולחוד עם קרלי לגבי כל הסכומים שקרלי יחוייבו בהם. באשר לבסיס לתביעתם של רבינוביץ נגד בן יונה היו גירסאות שונות מצד רבינוביץ. בכתב התביעה שכנגד מועלות טענות שונות, הפזורות על פני סעיפים שונים. בין היתר מוזכר צו עיקול שהוטל ב11.7.99, אם כי לא נטען שצו עיקול זה הופר ע"י בן יונה (ר' סעיף 37 שם). אכן הצו מ-11.7.99 לא היה מכוון לבן יונה כמחזיק, אלא למחזיקים אחרים. במהלך המשפט העלה בא כחם של רבינוביץ טענה שבן יונה הפר צו עיקול שהוטל ב-20.7.99 ושנמסר לבן יונה ב-21.7.99. בא כוחו של בן יונה התנגד להרחבת חזית, ובתגובה טען בא כחם של רבינוביץ שהתביעה נגד בן יונה מבוססת על תרמית מצד בן יונה (עמ' 58 לפרו'). הטענות נגד בן יונה נוגעות להברחת הסך 115,000 דולר שקיבל בן יונה מסמואל ע"ח מחיר הדירה, כנציגם של קרלי. סכום זה קיבל בן יונה מסמואל סמוך לבריחתם של קרלי מהארץ. 16. סבורני שהטענות השונות שמעלים רבינוביץ נגד התנהגותו של בן יונה כעילה לתביעתם נגדו אינן ראויות להתקבל. הטענה היחידה שיכלה להתקבל, ואף זאת רק ביחס לחלק מסכום התביעה, היא הטענה בדבר תשלומים ששילם בן יונה אחרי 21.7.99, מתוך הסך 115,000 דולר, שכן לגבי תשלומים אלה ניתן היה לטעון שהם שולמו מתוך הפרת צו העיקול, ושבכך נגרם נזק לרבינוביץ (שכן אולי אין סיכוי שיצליחו לגבות את המגיע להם מקרלי). יודגש שרוב הכסף ששולם ע"י בן יונה עפ"י הוראות של קרלי, שולם לפני שבן יונה קיבל את צו העיקול. לגבי כספים ששולמו לפני 21.7.99, לא יכולים רבינוביץ לבוא בטרוניה כלפי בן יונה, שהיה שליח של קרלי לקבלת הסך 115,000 דולר עבורם, ושהיה חייב חובת נאמנות כלפי קרלי, ולא כלפי רבינוביץ. התלבטתי בענין חיובו של בן יונה, לגבי התשלומים ששילם אחרי 21.7.99. מסקנתי היא שאין לחייב את בן יונה. הטעם לכך כפול: א) כאמור, בכתב התביעה שכנגד לא נטענה טענה לענין צו העיקול מ-20.7.99, אלא רק לגבי הצו מ-11.7.99 שלא הופנה לבן יונה; ב) צו העיקול מ-20.7.99 בטל ועבר מן העולם כעבור שבעה ימים מנתינתו, שכן רבינוביץ לא עמדו בהבטחתם בבקשה לצו עיקול להגיש כתב תביעה תוך 7 ימים, ולא עמדו בהוראת ביהמ"ש להגיש את תביעתם תוך 7 ימים. פי רבינוביץ ענה בהם שהתביעה הוגשה (והכונה לתביעה לבורר שהגישו רבינוביץ) רק ב-1.9.99 (סע' 2 לסיכומי רבינוביץ). אגב, לבן יונה היו טענות נוספות מדוע צו העיקול לא מנע ממנו מלפעול כפי שפעל עם הכסף, טענות שלא ראוי לקבלן. טענה אחת היתה שכל הכסף יצא מתחת ידו עד 15.7.99, טענה שאינה נכונה. טענה שניה היתה שצו העיקול מ-20.7.99 התיחס לסכום בדולרים שקיבל מסמואל, וסכום זה בדולרים כבר לא היה ב-20.7.99, שכן הוא הומר לשקלים לפני כן. טענה זו בעיניי היא טענה שלא בתום לב, כשהיא נטענת כלפי צו עיקול. מי שמקבל כמחזיק צו עיקול חייב לנהוג בצו בבחינת "תמים תהיה" ולא כמתחכם. למרות דחיית התביעה של רבינוביץ נגד בן יונה, סבורני שנכון להימנע מפסיקת הוצאות לזכות בן יונה, לאור זאת שבטרם ידע על בטלות צו העיקול שנמסר לו ב-21.7.99, פעל בניגוד לצו והוציא כספים מתחת ידו. 17. רבינוביץ מבקשים פיצוי בסך 20,000 ₪ על נזק לא ממוני, היינו עוגמת נפש שנגרמה להם. אינני סבור שבנסיבות עניננו ראוי להעתר לבקשה זו, במיוחד לאור זאת שמתברר למפרע שהעיקול שהטילו רבינוביץ היה בלתי מוצדק וגרם למערבולת של ממש. 18. לאור כל האמור אני פוסק כדלקמן: א) תביעת קרלי נגד רבינוביץ נדחית, זולת הקיזוז של 8,547 דולר מחובם של קרלי כלפי רבינוביץ. ב) תביעת רבינוביץ נגד בן יונה נדחית. ג) תביעת רבינוביץ נגד גליה קרלי נדחית. ד) על מאיר קרלי לשלם לעזבונה של חוה רבינוביץ ז"ל וליוחנן רבינוביץ, ביחד ולחוד, סך 83,750 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז 1.1.02. ה) לאור התוצאה והאמור לעיל, ישא כל צד בהוצאותיו. עיקולפיצויים