תהליך קבלת החלטה הועדה המחוזית

בעתירה זו מתעוררת שאלת חוקיותו של הליך העמדת קרקע, המיועדת לצורכי ציבור, לרשותה של עמותה פרטית לצורך הקמת בית כנסת. עירית הוד השרון החליטה להרשות את בניית בית הכנסת כאמור והעתירה דנן סבה על פניית תושבים מן השכונה הסמוכה לביטול אותה החלטה. השתלשלות העניינים הקרקע נשוא העתירה (גוש 6456 חלקות 412, 414, 416) מצויה בלב שכונת הדר בהוד השרון (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין כפופים לתוכניות מתאר הר/במ/600, הר/במ/12/600 בהן יועדו המקרקעין להקמת מבני ציבור. בשנת 1998 החליטה מועצת העיר הוד השרון להקצות שטח של 500 מ"ר, מתוך המקרקעין, לעמותת רבי שמעון בר יוחאי (הקרויה גם "עמותת בית כנסת לבנים") לשם הקמת בית כנסת. כשנודע לתושבי האזור, בעיקר תושבי שכונת הדר, על ההחלטה האמורה, פנו תושבים לראש העירייה וקיבלו מסגן ראש העירייה מכתב תשובה שממנו משתמע בעליל שהקמת בית הכנסת במקרקעין לא תכפה על תושבי השכונה הר כגיגית וכי העירייה תמליץ לוועדה המקומית לתכנון ובניה להרחיב בית כנסת קיים (במקום אחר באזור) על מנת שישמש את תושבי האזור לרבות השכונה הנזכרת. הבטחה זו עוגנה בהחלטת מועצת העיר בישיבתה ביום 29/11/99 שביטלה את הקצאת הקרקע לעמותה. במהלך שנת 2000, התנהלו דיונים בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" (להלן: "הועדה המקומית") בבקשה להיתר בניה שהוגשה על ידי עמותת בית הכנסת. תוך סימביוזה מותאמת להחלטת מועצת העירייה, דחתה הועדה המקומית את בקשת ההיתר. גם ערר אל ועדת הערר המחוזית נדחה. ביום 29.11.00, שבה מועצת העיר ונדרשה מחדש לבקשת ההקצאה. בהחלטה לקונית קבעה מועצת העיר "להקצות קרקע לבניית בית כנסת, בשטח ציבורי בגוש 6456 חלקה 412 בגודל של 384 מ"ר" (להלן: "ההחלטה"). ההחלטה התקבלה בעקבות דיון קצרצר שבו אמר אחד מסגני ראש העירייה שבאזור אין בית כנסת וקיימת יוזמה של תושבים הרוצים לבנות בית כנסת. חבר מועצת העירייה התנגד, פרץ ויכוח בין הנוכחים שהוכרע בהצבעה. ההחלטה נודעה לעותרים (ומן הסתם גם לתושבים אחרים בשכונת "הדר" ובסביבתה) והם פנו, בדצמבר 2000, לראש העירייה וליו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבנייה "הדרים" במכתבי מחאה אודות "מחטף פוליטי" שביטויו בהחלטה. ייתכן שנשלחו מכתבים נוספים שלא ניתן להם מענה. על כל פנים ביום 11.9.01 שלח סגן ראש העירייה מכתב לעותר קרסו-לב המבאר שההחלטה נשענה על פניית תושבים ש"לא נמצא להם מקום להתכנס בו בימי החגים ובימים הנוראים..." וכי עד להקמת בית הכנסת הבקשה צריכה לעבור דיון בועדה המקומית לתכנון ובניה שתבחן אותה ב"פורום המליאה ביחד עם אנשי מקצוע של הועדה כגון מהנדסים, יועצים, אדריכלים וכדומה ותחליט בהתאם". אכן בפני הועדה המקומית הונחה בקשת עמותת בית הכנסת "לבנים" להיתר בניה במקרקעין. הועדה - שוב בהתאמה להחלטת מועצת העירייה - קיבלה, ביום 13.11.01, את הבקשה. העותרים הגישו ערר על החלטת הועדה המקומית לועדת הערר המחוזית. בפני ועדת הערר נדונו טענות מטענות שונות שעניינן שמיטת הבסיס להיתר מבחינת דיני התכנון והבניה. טענות אלה נדחו על ידי הועדה בהחלטה מיום 26.5.02. ועדת הערר קבעה כי בקשת ההיתר "תואמת לתכנית ולמצב הסטטוטורי החל על המקרקעין" וכי בדין ניתן ההיתר. ביום 10/7/02 ניתן לעמותת בית הכנסת "לבנים" היתר לבנות בית כנסת. העתירה דנן הוגשה ביום 18.7.02. עם הגשת העתירה התקיים דיון בבקשת העותרים למנוע את פעולות הבניה שהחלו מיד עם קבלת ההיתר. אכן ביום 27.8.02 ניתן צו ביניים האוסר את המשך הבניה. טענת סף - שיהוי עד שאני נותן דעתי לטענות התגובה של המשיבים, אקדים דברים קצרים בעניין "טענת סף" של שיהוי מהותי שחל בהגשת העתירה. בין מועד ההחלטה (29.11.00) לבין מועד הגשת העתירה (18.7.02) חלפו, עברו כמעט 20 חודשים, שהם הרבה מעבר למסגרת הזמן הקבועה בתקנות סדר הדין. יתר על כן, ביני לביני כבר החלה מלאכת הבניה ולהתערבות כעת בהחלטה יש משמעות גם מבחינת שינוי מצבה של הרשות ושל עמותת בית הכנסת בהסתמך על ההחלטה שלא נמצא לה עד כה עוררין. אני סבור שיש לברר את העתירה למרות שיהוי לכאורה זה. אמנם ב"ארסנל" של העותרים נאצר "נשק" התקפי בשני מישורים - המישור התכנוני והמישור הציבורי - שאינם תלויים האחד בשני. לפיכך לא היה, לכאורה, מקום להשהות את תקיפת ההחלטה (המישור הציבורי) עד לבירור הטענות התכנוניות. אולם נראה לי שהעירייה עצמה "דחפה" את העותרים להשהות את עתירתם. כבר הזכרתי לעיל את מכתבו של סגן ראש העירייה מספטמבר 2001 שבו - במענה להשגות העותרים כנגד ההחלטה -מציין הכותב כי צפויים דיונים בפני מליאת הועדה המקומית, בהשתתפות אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות. משתמע מכך שהטענות הנטענות כלפי ההחלטה יתבררו בפני הועדה המקומית או יישקלו בידיה. אכן, עיון בהחלטת ועדת הערר המחוזית מגלה כי זו שקלה גם טענות במישור תקינות ההחלטה. הנה כי כן עוקצה של טענת השיהוי מוקהה משעה שמסתבר שהעירייה, כמשיב עיקרי לעתירה, "תרמה" להשהיה. לא למותר להוסיף כי השיהוי, הלכה למעשה, הוא פורמלי בלבד. מבחינה אובייקטיבית - מהותית לא התרחש בשטח הבניה כמעט דבר. העותרים ניסו למנוע גם את הפעולות המזעריות שנעשו בידי קבלן הבנייה. הם שלחו הודעות לעירייה על כך שבדעתם להשיג על היתר הבנייה, אולם העירייה הזדרזה "לקבוע עובדות בשטח" ובחפזונה זה נטלה על עצמה סיכון מסוים. אני דוחה את טענת הסף. טענות העותרים הטענות העיקריות של העותרים הן כי הליך הקצאת הקרקע נעשה בניגוד לכללי מנהל תקין; ללא פרסום קריטריונים, וללא בחינת אלטרנטיבות ושימושים שונים לקרקע. השיקולים ששקלה העירייה עת אישרה את ההקצאה אינם סבירים - לא נבדקו צרכי השכונה בצורה מעמיקה, לא נבחנו חלופות - הצורך בבית כנסת דווקא באזור זה אינו מוכח וברור. כן לא ניתנה לתושבי האזור זכות להשמיע טענותיהם. בסיכומי הטענות ("השלמת טיעונים מטעם העותרים") כללו העותרים גם טענות "תכנוניות". עיקרן הוא שהעירייה אינה הבעלים של המקרקעין ואף לא הפקיעה אותם בזמן הקצוב בתוכנית (24 חודשים מיום אישור התוכנית. כיום חלפו 10 שנים מיום האישור). מאחר שהעירייה אינה הבעלים של המקרקעין, היא אינה יכולה להגיש בקשה להיתר, וההיתר שהוצא על פי בקשתה בטל. בשינויים המחוייבים מן העניין חלות אותן טענות תכנוניות גם על החלטת הועדה המקומית. תחימת הדיון המשיבים לעתירה ערכו טענותיהם הן במישור ההגנה על תקינות ההחלטה (לעיל ולהלן: "המישור הציבורי") והן במישור ההגנה על מתן ההיתר (לעיל ולהלן: "המישור התכנוני"). אינני רואה מקום לדון בטענות במישור התכנוני. שלושה טעמים לכך. ראשית, הטענות התכנוניות לא נטענו מעיקרן בכתב העתירה. שנית, הטענות התכנוניות התבררו בפני ועדת הערר המחוזית ולא זו בלבד שהעתירה אינה משיגה על החלטת ועדת הערר, אלא אף גם זו שועדת הערר לא צורפה כמשיבה. שלישית, העותרים, בכתב התגובה שהוגש על ידם בעקבות טענות ההשלמה של המשיבים, התעשתו ומיקדו את סוגיית הדיון במישור הציבורי. הם אפילו הביעו הסתייגות מניסיונם של המשיבים (במיוחד הועדה המקומית) "להסיט את הדיון" אל תחום טענות התכנון. כיון שלא אדון במישור התכנוני אין טעם שאציג את טענות המשיבים בתחום זה. בדיון להלן אבחן רק את ההליכים שקיימה הרשות המקומית קודם לקבלת ההחלטה השנויה במחלוקת ואת מסגרת השיקולים ששקלה. טענות המשיבים בא כוח העירייה גורס שלא נפל כל פגם בהחלטה. העירייה, עובר לקבלת ההחלטה, שקלה את צורכיהם של תושבי האזור כולו ולא רק של השכונה הסמוכה למגרש. באזור זה קיים מחסור בבתי כנסת ליוצאי עדות המזרח. ההחלטה על ההקצאה התקבלה בישיבה בה נכחו כמעט כל חברי מועצת העיר, המהווים חתך מייצג לתושבי העיר ולאחר דיון פורה. לתושבים ניתנה הזדמנות להשמיע את התנגדותם ולראיה - שלל המכתבים שכתבו לראש העיר וסגנו. מטבע העניין עיקר טענותיה של הועדה המקומית הוא במישור התכנוני ולפיכך אין לי צורך להציגם. עמותת בית הכנסת טוענת שהיא גוף פרטי, שחבריה החליטו להקדיש את כספם ומרצם להקמת בית כנסת באזור במטרה לפתור את המצוקה במקומות תפילה. בפעולותיה, הסתמכה העמותה על העירייה והניחה כי ננקטו ההליכים הנדרשים לשם הקמת בית הכנסת. היא הוסיפה כי לצורך התכנון וההקמה של בית הכנסת הוציאה כספים רבים. העיכוב בבניה גורם לה הוצאות כבדות נוספות. דיון בעתירה מהותה של ההחלטה ושאלת הסמכות בנקודת המוצא של הדיון בעתירה מצויה ההחלטה. לא התבאר לי עד הנה טיבה המשפטי המדוייק של ההחלטה. האם זו החלטה בדבר "הקצאה" של מקרקעין של העיריה לטובתו של גוף פרטי בלי תמורה או שמא זו "הרשאת שימוש" בנכס של העיריה לטובתו של גורם פרטי כאמור? יש השלכה כפולה להבחנה בין שתי הפעולות. ככל הנראה הבחנה זו מוצאת לה את עיגונה בהוראת סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש] לאמור: (א) עיריה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין, להחליפם או למשכנם אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר או מי שהוא הסמיך לכך. (ב) עיריה רשאית להשכיר מקרקעין או להרשות שימוש במקרקעין שאין בו משום שכירות, אולם השכרת מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, חל על שכירותו, טעונות החלטה ואישור כאמור בסעיף קטן (א). תהא המשמעות הקניינית של "הקצאה" אשר תהא, ברור לי שהיא מובחנת מהרשאת שימוש במקרקעין שאיננה בגדר השכרתם. מכאן מתבקש שההשלכה הראשונה של ההבחנה הנזכרת היא בתחום סמכות בית משפט זה לדון בעתירה. שכן, "הקצאה" צריכה הן להחלטת מועצת העיריה והן לאישור השר (שר הפנים). לפי הוראת סעיף 8 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים יוצאים מכלל סמכותו של בית משפט זה החלטות של רשות מקומית הטעונות אישור שר הפנים. לעומת זה, אם מהותה של ההחלטה היא היתר שימוש במקרקעין, מתבקש שההשגה עליה באה בגדר סמכויותיו של בית משפט זה. הכרעה בטיבה של ההחלטה אינה נחוצה בהקשר לשאלת הסמכות. פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק מבארת כי יוצאת מגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים רק עתירה המכוונת באופן ישיר כלפי החלטת (או מחדל מלהחליט) שר הפנים. ואילו עתירה שבמהותה משיגה על החלטת הרשות המוניציפלית עצמה כלולה בסמכות בית משפט זה (בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ד נא (5) 385). שאלת ההשלכה השניה של ההבחנה האמורה חשובה יותר. שכן, אם ההחלטה היא "הקצאה" כי אז מסתמא שהיה צורך להקדים לה מספר מהלכים הכלולים בנוהל הקצאות המפורט בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2001. ואם יטען הטוען (ויצדק) שחוזר המנכ"ל האמור הופץ כשנה לאחר שהתקבלה ההחלטה, אף אני אשיב שכחודשיים לפני קבלת ההחלטה, פורסם פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"צ 3638/99 בלומנטל נ' עירית רחובות (להלן: "ענין בלומנטל") שבו נקבע הצורך ליצור נוהל הקצאה וצויינו הפעולות העיקריות שהרשות המקומית צריכה לנקוט בהם במסגרת אותו נוהל. לפיכך, למן עניין בלומנטל, גם בהיעדר נוהל, מחוייבת הרשות בנקיטת הצעדים שהומלצו על ידי בית המשפט העליון. בדיון בפני הסכימו הצדדים - מי בשל החשש לסמכות בית המשפט ומי בשל החשש שעניינו יפגע בשל אי קיום נוהל הקצאה - שההחלטה איננה, לפי טיבה, "הקצאה" אלא "רשות שימוש" במקרקעין בבעלות העירייה. אניח לצורך ההכרעה בעתירה שאכן מהות ההחלטה היא היתר שימוש בנכס של העירייה (או שלעירייה זכויות קניין בדין או ביושר בו). אולם, הנחת המוצא הזאת אינה משמיעה שבהכרח אקבע שלא היה מקום לנקיטת "הקצאה" על כל המשתמע ממנה. תקינות ההליך המנהלי נקודת המוצא הנה כי הרשות המנהלית פועלת לטובת הציבור. האינטרס הציבורי כמו גם הנכסים הציבוריים מופקדים בידי מועצת העיר במטרה שזו תשתמש בהם באופן המשרת את טובת הכלל. לכן קיימת על המועצה המקומית חובה לפעול בסבירות, בהגינות ובתום לב. ברי שקריטריונים נוקשים וריבוי הגבלות עלולים לסכל את עבודת הרשות בפעילותה היומיומית. עם זה, דווקא בגלל הכוח השלטוני וסכנת הפעלתו השרירותית ישנן אמות מידה בסיסיות הנדרשות מכל רשות מנהלית בפעילותה במטרה לרסנה ולהגן על הפרט וזכויותיו. נמצא שהרשות המחליטה לקדם פרוייקטים לטובת הציבור נדרשת להפעיל מערכת של איזונים בין האינטרסים הציבוריים המגולמים באותם פרוייקטים לבין אינטרסים פרטיים העלולים להיפגע מאותן פעולות. כדי לבסס החלטה מאוזנת, שקולה וסבירה בתוך מערך האינטרסים המתנגשים הללו על הרשות להקדים ולהניח לפני מקבלי ההחלטה תשתית עובדתית ראויה, מערך חוות דעת של גורמי מקצוע רלוונטיים ונתונים סטטיסטיים, חלופות פעולה ופרטים אחרים שיסייעו להגדיר את גורמי הבעד והנגד. הליך המעמיד מקרקעין ציבוריים לרשות הפרט או גורם פרטי, גם אם אינו "הקצאת קרקע", וגם אם אין בו אלא מתן רשות לשימוש מוגבל בזמן במקרקעין, הוא הליך בעל משמעויות נרחבות ולעיתים יש בו ממין קביעת עובדה לדורות. קרקע היא משאב יקר ומוגבל ויש לעשות בה שימוש מושכל. רשות סבירה צריכה לבדוק את צרכיה הן המיידים והן ארוכי הטווח של השכונה ואף של האזור כולו. יש לאפיין את האוכלוסייה במקום ואת פוטנציאל ההתרחבות והצמיחה. מלבד זאת יש להתאים את ההקצאה לאופי הסביבה ולאורח חייהם של תושביה. לפני קבלת ההחלטה, מחוייבת העירייה לבצע הליך של בדיקה ובחינה ולהפעיל שיקול דעת. חברי הועדה מחוייבים לקבל החלטותיהם על בסיס נתונים רחב ככל האפשר. עמדתי על כך בהחלטתי באחת הפרשות שיש לה דמיון רב לעניננו: ...אני מוכן להניח שהמשמעות המשפטית של פעולת העירייה תהיה מתן זכות שימוש במקרקעין (גן) שברשותה, למעיין החינוך התורני, לתקופה מוגבלת. אין הדבר זהה ל"הקצאה" של מקרקעין של העירייה לגורם כלשהו ובודאי שלא למכירת המקרקעין. עם זה, גם מתן זכות שימוש היא הענקת זכות. העירייה כגורם ציבורי אינה יכולה להעניק זכויות לגורמים פרטיים מבלי לנהוג בדרך שוויונית, לשקול שיקולים ענייניים ולקבוע כי הענקת הזכות היא מעניינו של הציבור והיא מצויה בסדר עדיפות הולם מול צרכים ציבוריים אחרים. כיון שבגן ילדים עסקינן, יש צורך לבדוק אם מתן הזכות לגורם המסוים המשקף זרם חינוך מסוים, מתיישבת עם חובת העירייה להעמיד גנים לצורך זרמים אחרים. יש צורך לבדוק אם השימוש בגן ע"י עמותת מעיין החינוך מצוי בסדר עדיפות ראוי ביחס לצרכים של כלל תושבי השכונה והשכונות החדשות. בנידון זה מן ההכרח לשמוע את נציגי התושבים, לראות את דרישותיהם, צרכיהם ואת האלטרנטיבות לשימוש בגן (בכלל זה כגן פרטי העשוי לשמש חוג תושבים רחב הרבה יותר) שהם מציעים (עת"מ 1262/01 עמותת ראש העין נ' עירית ראש העין). למרבה הצער, עירית הוד השרון לא הצליחה להניח את הדעת ששמץ מכל האמור לעיל קויים על ידה במסגרת תהליך קבלת ההחלטה לקראת ההחלטה. להפך, הנסיבות תמוהות ומעוררות חששות כבדים. החלטות מועצת העירייה נעו אנֶה ואנָה כמטוטלת; פעם בזכות הענקת הזכות לעמותת בית הכנסת ופעם כנגדה וחוזר חלילה. ולא היה מי שנתן הסבר של ממש ל"מהלכי קנגורו" כאלה. בא כח העירייה טען שהדיון לקראת ההחלטה היה דיון פורה בהשתתפות מומחים שונים. אין זכר לדבר כזה בפרוטוקול הישיבה. לא נראה שהוצג דו"ח מצבי בפני מועצת העירייה, לא נשקלו אלטרנטיבות והעיקר לא הובהר קיומו של צורך ברור להעניק את הזכות המבוקשת, לא הובהר מדוע היא מוענקת דווקא לעמותת בית הכנסת ל"בנים", לא הובהר מהו שינוי הנסיבות שהתרחש, אם התרחש, מאז שהובטח לעותרים שהקמת בית הכנסת בשכונתם לא תיכפה עליהם הר כגיגית ומאז שהעירייה הצהירה בפני ועדת הערר (בדיון בערר קודם לערר האחרון) "אין כל צורך ציבורי ועירוני בהקמת בית הכנסת המתבקש על חשבון שימושים אחרים המתאימים יותר לאיזור". זה ועוד זה. ההחלטה אינה מסוייגת בזמן. לא הוצג בפני הסכם שנחתם עם העמותה וכלל אינני בטוח שיש הסכם כזה. מאחורי ההסכם הנעדר נעלמים פרטי מידע בעלי חשיבות רבה להבהרת הצורך בהחלטה. ככל הנראה וככל העולה מתגובת עמותת בית הכנסת רשות השימוש הניחה בידי העמותה רשות להשקיע סכומים גדולים בבניית בית הכנסת. מה פירוש הדבר? שהעמותה קונה לעצמה חזקה לדורות בנכס? האם יש לעירייה "תחנות יציאה"? מה גורל ההשקעות שהעמותה תשקיע בנכס? האם אין במתן "רשות השימוש" בנכס משום התחכמות כדי לעקוף את הצורך הדווקני בקיום נוהל ההקצאה (על פי מרכיביו הידועים בשעת קבלת ההחלטה). אני ער כמובן לכך שכבית המשפט הדן בעתירה מנהלית, אינני רשאי להחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתי. אולם, בנסיבות המתוארות לעיל קשה לראות מהו שיקול הדעת של הרשות. לא ניתן להשתכנע ששיקול הדעת לא הושפע ממניעים זרים או יותר נכון קשה להיווכח ששיקול הדעת התבסס על נימוקים ענייניים. שיקול דעת כזה חורג בעליל ממתחם הסבירות ואינו יכול לעמוד: אכן, שיקול הדעת הוא החופש לבחור בין אפשרויות שונות, אך אין הוא חופש מוחלט. שיקול דעת אינו קפריזה. רשות מנהלית שמפעילה את שיקול הדעת שלה ללא בירור העובדות הנוגעות לעניין, ומחליטה על יסוד תחושה בעלמא, או שדעתה נחושה להגיע לתוצאה מסויימת ללא תלות בעובדות המקרה, אינה מפעילה שיקול דעת כנדרש בחוק. במקרה כזה ניתן לומר על הרשות כי היא פועלת בשרירות. שרירות היא סוג של שחיתות. יש בה חומרה קיצונית. היא עילה לפסול כל החלטה מנהלית (י. זמיר, הסמכות המנהלית כרך ב' 733). פגמי שיקול הדעת שהצבעתי עליהם מצריכים את ביטולה של ההחלטה. אכן, לא כל פגם שנפל בהחלטה מנהלית, אפילו הפגם הוא מפגמי הפסלות המנהלית, גורר בהכרח את ביטולה של ההחלטה שלקתה בפגם. גם בנסיבות כאלה מחוייב בית המשפט בבחינה מאזנת של משמעויות ביטולה של ההחלטה הפגומה כנגד משמעויות השארתה על כנה (עקרון הבטלות היחסית). אלא שלענייננו יפים הדברים שכתבה השופטת שטרסברג-כהן בעניין בלומנטל: הפגמים בענייננו אינם פגמים נוהליים טכניים. אלה הם פגמים המשקפים מינהל ציבורי בלתי תקין. תוצאותיהם והשלכותיהם של פגמים כאלה, הן חתירה תחת אמון האזרח באושיות השלטון וביכולתן וברצונן של הרשויות לנהל את ענייניהן לפי אמות מידה ממלכתיות מתוך הקפדה על הגינות ושיוויון ומתוך הימנעות מניצול השררה לטובתם של יחידים או של קבוצות נבחרות (עניין בלומנטל, עמ' 237). יש אולי משמעויות כספיות מסויימות לביטולה של ההחלטה ונקיטת הליכים לקראת קבלת החלטה מחדש. אלא, שלדעתי הצער שווה בנזקה של השארת ההחלטה על כנה. אין פירושו של פסק הדין הזה שהרשות מנועה ממתן היתר שימוש במקרקעין לשם הקמת בית כנסת. אין פירושו של פסק הדין הזה שמתקבלת עמדתם של העותרים שאין מקום לשימוש במקרקעין לצורך הציבורי הקונקרטי הזה או לכל צורך ציבורי אחר. משמעותו האחת של פסק הדין היא שאם קשת עמותת בית הכנסת בעינה עומדת צריכה העירייה לגבש החלטה מחדש בתהליך מסודר ותקין. תהליך מסודר ותקין משמעותו היא שהעירייה תבחן את הצרכים ותבחן את החלופות. העירייה תחליט אם הזכות הראויה בעניין הזה היא זכות ל"הקצאת מקרקעין" או זכות שימוש מוגבלת. אם תחליט שהדרך הנכונה היא דרך של הקצאה, תנקוט נוהל הקצאה ככתבו וכלשונו על פי הנוהל המצוי היום. אם תחליט שיש מקום להתיר שימוש במקרקעין תנקוט לכל הפחות בצעדים באים. א. תיתן לעותרים ולנציגים נוספים (אם יש כאלה) של שכונת הדר, המתנגדים למתן הרשות, להשמיע את טיעוניהם בפני מועצת העיר. ב. תערוך סקר צרכים וסדרי עדיפות בשימוש במשאב הציבורי הקונקרטי הזה ובמידת הצורך תתייעץ במומחים. ג. לעניין בית כנסת, תבחן את הצורך בהתאמה לתדריך תכנון להקצאת קרקע לצורכי ציבור - החלק העוסק במערכות דת שיצא מטעם משרד הבינוי והשיכון. ד. תערוך הסכם שיפרט את תנאי הזכות המוענקת, את גורל ההשקעות במקרקעין ושאר הפרטים הרלוונטיים ותניח את טיוטת ההסכם בפני מועצת העירייה כדי שישמש גורם בשיקולי חברי המועצה. ה. תקבל ההחלטה של מועצת העירייה וככל שהדבר יצריך אישור של שר הפנים, תקבל את אישורו של השר. כללו של דבר סיכומו של דבר, אני מקבל את העתירה, מבטל את החלטת העירייה להתיר לעמותת בית הכנסת ל"בנים" להשתמש במקרקעין, ממילא בטל גם היתר הבניה שניתן לעמותה. העירייה תוכל לנקוט הליך חוזר לקבלת החלטה בהתאם להנחיותי שלעיל. העירייה תשלם לעותרים סך 30,000 ₪ שכ"ט עו"ד (בסכום זה כלול סך 15,000 ₪ לפי פסיקת השופט זפט בבש"א 30374/02) וכן הוצאות העתירה (אגרה) ועלות הערובה הבנקאית שהופקדה על ידי העותרים. לכל הסכומים הללו יווסף מע"מ כדין. סכומי ההוצאות ושכה"ט שלעיל יחולקו בין העותרים באורח שווה. אין מקום לחייב בהוצאות את הועדה המקומית ואת עמותת בית הכנסת ל"בנים". ועדה מחוזית לתכנון ובניהבניה