רשלנות רפואית אבנים בכליות - פגיעה בעצב ע"י רופא מרדים

1. לטענת התובע נגרמו לו נזקי גוף עקב רשלנות רפואית של ד"ר X, רופא מרדים (להלן - הרופא המרדים) במרכז הרפואי "העמק" בעפולה (להלן - בית החולים), שהינו בבעלות הנתבעת. 2. התובע, יליד 1929, אושפז בתאריך 01/10/92 בבית החולים לניתוח ריסוק אבנים חוץ גופי, בכליה השמאלית. לצורך הניתוח עבר התובע הרדמה ספינלית, תהליך בו מוחדרת מחט ובה חומר ההרדמה, לעמוד השדרה. על פי הרשומות הרפואיות של בית החולים, תוך כדי החדרת המחט לגבו של התובע, פגע הרופא המרדים בשורש העצב של התובע, אשר נתקף מיד בכאבים חזקים ברגלו הימנית וקפץ מהמיטה בעוד המחט נעוצה בגבו. הרופא המרדים לא הפסיק את פעולת ההזרקה והניתוח הושלם. לאחר התאוששות מהניתוח, המשיך התובע להתלונן על כאבים ברגלו הימנית ועקב כך אושפז בבית החולים למשך חודש ימים. 3. לטענת התובע, לא ניתן לו, עובר לביצוע ההרדמה, הסבר מלא על הסיכונים הכרוכים בהרדמה ספינלית ולא הוצעה לו האלטרנטיבה של הרדמה הכללית. התובע טוען בנוסף, כי הפגיעה ברגלו הימנית נגרמה עקב רשלנותו של הרופא המרדים - לגרסתו, לאחר שנוכח כי המחט פגעה בשורש העצב, היה על הרופא המרדים לסגת עם המחט, כדי למנוע פגיעה מיותרת, ולא להמשיך להזריק את חומר ההרדמה באותו מקום אלא לנסות להחדיר את המחט במקום אחר מבלי לפגוע שוב בעצב. לתמיכה בטענה זו צירף התובע לתביעתו חוות דעת מיום 17/06/01, שנערכה ע"י מומחה להרדמה - פרופ' הופמן (להלן - מומחה התובע). 4. הנתבעת טוענת כי לתובע ניתן הסבר מלא על הסיכונים, היתרונות והאלטרנטיבות של ביצוע הרדמה ספינלית והתובע הסכים לביצוע ההרדמה בשיטה זו. בנוסף, התובע חתם על טופס ההסכמה לניתוח אותו עבר, ובאותו טופס ניתנה גם הסכמתו לביצוע ההרדמה. אשר לרשלנות - הנתבעת טוענת כי הרופא המרדים פעל במיומנות ובהתאם לסטנדרט רפואי סביר ואם נגרם נזק לתובע כתוצאה מההרדמה, הרי שנזק זה הינו חלק מהסיכון הטמון בסוג כזה של הרדמה ולא תוצאה של רשלנות מצד הרופא המרדים. לתמיכה בטענה זו צירפה הנתבעת חוות דעת מיום 18/06/02, שנערכה ע"י המומחה להרדמה - פרופ' פיזוב (להלן - מומחה הנתבעת). 5. שאלת ההסכמה כדי שמטופל יוכל לתת הסכמתו לטיפול המוצע לו, יש לספק לו מידע הולם על מצבו, מהות הטיפול, הסיכויים והסיכונים הטמונים בו והאלטרנטיבות הטיפוליות הקיימות. חתימת התובע על טופס ההסכמה להרדמה ולניתוח, אינה ראיה ודאית לכך שאמנם ניתנה הסכמה מדעת, אלא אם חתימתו לוותה במתן הסבר כאמור על ידי הרופא המרדים (ראה - ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 143). לטענת התובע, הסבר כזה לא ניתן לו ולפיכך לא ניתנה הסכמתו מדעת לביצוע ההרדמה הספינלית. גרסת הרופא המרדים היתה כי הוא אמנם לא זוכר את המקרה הספציפי של התובע בשל חלוף הזמן, אולם הוא נוהג לתת הסבר למטופלים "ב - 99% מהמקרים סביר כי הדבר נעשה גם עכשיו" (עמ' 29 שורה 25 לפרוטוקול ישיבת 25/09/03). נוכח העובדה כי התובע לא זכר פרטים מהותיים בנוגע לניתוח ובין היתר את העובדה כי היה בצום עובר לביצוע ההרדמה (עמ' 25 שורה 21 ועמ' 26 שורה 5 לפרוטוקול ישיבת 25/09/03) ומצד אחר גרסת הרופא באשר לנוהג מתן ההסברים - לא שוכנעתי במידה הנדרשת בהליך אזרחי כי התובע לא קיבל הסבר ע"י הרופא לבד מהחתימה על טופס ההסכמה. בנוסף, הקשר הסיבתי הנדרש בסוגיית ההסכמה מדעת הוא הקשר בין אי גילוי המידע המלא ואי קבלת ההסכמה מדעת לבין ההחלטה על הסכמה לטיפול. על המטופל להוכיח כי אילו היה מקבל את המידע המלא היה נמנע מן הטיפול (ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 173; ד"ר עדי אזר - ד"ר אילנה נירנברג, רשלנות רפואית, מהדורה שנייה, תש"ס, בעמ' 250). אי לכך, גם אם טעיתי בהנחה כי לתובע נמסר הסבר מלא על ידי הרופא המרדים, ובמידה שלא נמסר לו הסבר כאמור - נוכח נתוני התובע (בין היתר גילו ומצבו הרפואי עובר לביצוע ההרדמה) ושכיחות השימוש בהרדמה ספינלית בניתוחים מסוג זה, שוכנעתי, כי גם אם היה נמסר לתובע הסבר מלא על הסיכונים הכרוכים בהרדמה זו, הוא היה בוחר לעבור הרדמה ספינלית ולא הרדמה כללית, שהסיכונים האפשריים הטמונים בה רבים וחמורים יותר. 6. האחריות 6.1. הצדדים אינם חלוקים בדבר קיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, של הנתבעת כלפי התובעת. כמפעילת בתי חולים, חבה הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי אלה המנותחים במוסדותיה הרפואיים. הנתבעת חבה אף חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, שהוזמן על ידה לעבור ניתוח בבית החולים. 6.2. לטענת התובע, הרופא המרדים הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכך שלא הוציא את המחט מיד לאחר שנוכח כי פגע בשורשי העצב, אלא המשיך להזריק את חומר ההרדמה באותו מקום וכתוצאה מכך גרם נזק לרגלו הימנית של התובע. מומחה התובע הסכים כי לא הייתה סטייה מסטנדרט רפואי סביר בעצם הבחירה בהרדמה ספינלית ובחומרים בהם השתמש הרופא המרדים. לטענתו גם עצם הפגיעה בשורשי העצב בעת החדרת המחט אינה מהווה רשלנות של הרופא המרדים, אולם הפרקטיקה הרפואית המקובלת היא שברגע שהרופא מרדים "מבחין שהוא סטה מהכיוון הנכון וגרם לכאב שורשי, כמו במקרה זה, היה עליו לסגת מיד ולנסות להחדיר את המחט לרווח אחר בין החוליות או לעבור להרדמה כללית" (הבהרות לחוות דעת מומחה התובע מיום 29/07/01). לטענתו, רשלנות הרופא המרדים נובעת מאי הוצאת המחט והמשך הזרקת חומר ההרדמה באותו מקום. לחיזוק טענותיו צירף התובע שני מאמרים רפואיים בנושא מהשנים 1995 ו 1997. לטענת הנתבעת והרופא המרדים, הוצאת המחט ברגע שהמטופל מתלונן על כאב, איננה הפרקטיקה הרפואית המקובלת בהרדמה מסוג זה. גם מומחה הנתבעת טען כי הוא "לא מכיר מחקר שאפשר להאמין ולהגיד באופן חד משמעי שאם נוגעים בעצב צריך להוציא לגמרי את המחט וללכת למקום אחר ולעשות דקירה אחרת" (עמ' 34 שורה 18 לפרוטוקול ישיבת 25/09/03). הנתבעת טוענת בנוסף, כי המאמרים שצירף התובע אינם רלוונטיים לענייננו שכן הניתוח נערך בשנת 1992 וזו לא הייתה הפרקטיקה הרפואית המקובלת באותן שנים. 6.3. פסק דין שלא הוזכר על ידי מי מבאי כח הצדדים - בעניין שמחה עוז (ע"א 177/98 שמחה עוז ואח' נ' ד"ר קרלוס לזרוס ואח', פ"ד נב(3) 193), אושפזה המערערת בתאריך 18/12/90 באותו בית חולים הנתבע בתיק זה (המרכז הרפואי "העמק" בעפולה), לשם קבלת אותו טיפול כבענייננו (ריסוק אבנים בכליות). גם במערערת בוצעה הרדמה ספינלית לצורך הניתוח, שכתוצאה ממנה נגרמה לה פגיעה בעצב שגרמה מצדה לפגיעה ברגלה השמאלית (נכות נוירולוגית בשיעור 30% לצמיתות). בית המשפט העליון קיבל את הערעור וחייב את המשיבים בפיצוי עבור נזקי הגוף שנגרמו למערערת תוך קביעה כי הרופא המרדים - הנתבע, נהג ברשלנות בעת ביצוע ההרדמה. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי באותו עניין (ת"א 415/95 שמחה עוז ואח' נ' ד"ר קרלוס לזרוס ואח', טרם פורסם) הסכימו כל המומחים הרפואיים כי הפרקטיקה הרפואית המקובלת במקרה של פגיעה בעצב בעת החדרת המחט היא שעל הרופא המרדים לסגת מייד עם המחט ולנסות להזריק את חומר ההרדמה במקום אחר. כן הסכימו המומחים, כי במקרה שהרופא המרדים התעלם מסימן האזהרה (צעקת הכאב) והמשיך להזריק את חומר ההרדמה באותו מקום - ייחשב הדבר כמעשה רשלני. גם הרופא שביצע את ההרדמה באותו עניין - ד"ר קרלוס לזרוס (להבדיל מד"ר X אשר ביצע את ההרדמה בענייננו), ציין, כי "אם החולה צועק בעת החדרת הספינלית, באופן אינסטנקטיבי אני מושך החוצה את המחט" (עמ' 5 שורה 8 ואילך לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). 6.4. אשר על כן, נוכח האמור לעיל, שוכנעתי להעדיף את קביעת מומחה התובע כי הרופא המרדים הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו ונהג ברשלנות כאשר המשיך להזריק את חומר ההרדמה באותו מקום תוך התעלמות מסימני האזהרה (צעקות הכאב) של התובע. הקשר הסיבתי והנזק 7. הקשר הסיבתי 7.1. בתביעת רשלנות רפואית על התובע להוכיח שהנזק שנגרם לו לטענתו, נגרם כתוצאה מהתרשלות הנתבעת או בידי מי מטעמה. מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת נוירולוגיות לעניין הנזק. ד"ר צוק, המומחית מטעם התובע, בחוות דעת מיום 20/08/02, ופרופ' קורצ'ין, המומחה מטעם הנתבעת, בחוות דעת מיום 27/01/03, קובעים כי נגרם לתובע נזק ברגל ימין כתוצאה מההרדמה הספינלית. פרופ' קורצ'ין קובע במפורש בעמ' 2 לחוות דעתו - "הנכות בעניין זה הינה לדעתי בשיעור 10%... וזו הנכות שנגרמה על ידי ההזרקה האפידורלית". גם המומחים מטעם הצדדים לעניין ההרדמה, פרופ' הופמן ופרופ' פיזוב, מסכימים כי נזקי התובע נגרמו כתוצאה מההרדמה הספינלית. פרופ' פיזוב, מומחה הנתבעת, קובע בעמ' 4 לחוות דעתו - "אני מסכים לחלוטין שמר שטרית סובל מסיבוך נדיר של הרדמה ספינלית". פרופ' הופמן, מומחה התובע, קובע בעמ' 4 לחוות דעתו - "לפנינו מקרה של פגיעה עצבית כתוצאה מהרדמה ספינלית". 7.2. בנוסף, מעדותו של מומחה הנתבעת עולה כי הנזק שנגרם לתובע לא נגרם, לדעתו, כתוצאה מהפגיעה הראשונית בשורש העצב בעת החדרת המחט - "זה תופעה שקיימת, לעיתים קרובות שמבצעים הרדמה נוגעים בעצב והחולה קופץ, אבל נגיעה זו לא גורמת לנזק, אלא יכול לגרום לשינוי ברגישות זמנית, כדי לגרום לנזק כמו שהתובע טוען לו, צריכה להיות פגיעה ב - 6-5 עצבים, אבל נעשתה זריקה אחת, יכול לגרום לעצב אחד" (עמ' 34 שורה 3 ואילך לפרוטוקול ישיבת 25/09/03; ההדגשה לא במקור - א.ר). מומחה הנתבעת אמנם טען - "התאורים של התובע לא נמצאים בספרות, אם אכן זה נובע מהרדמה ספינלית מה שאני לא מאמין זה דבר נדיר שדורש פרסום" (עמ' 33 שורה 25 לפרוטוקול ישיבת 25/09/03), אולם נוכח האמור במאמרים הרפואיים שצירף התובע והמקרה הכמעט זהה בע"א 177/98 הנ"ל, אשר אירע כשנתיים לפני המקרה בענייננו, באותו בית חולים - שוכנעתי, כי הנזק לתובע נגרם בעקבות המשך הזרקת החומר המרדים באותו מקום בו פגעה המחט בעצב ולא כתוצאה מן הפגיעה הראשונית בעצב. 7.3. מן המקובץ, התובע הצליח להוכיח כי הנזק אשר נגרם לו - נגרם כתוצאה ישירה מההרדמה הספינלית, אשר בוצעה ברשלנות על ידי הרופא המרדים. 8. שעור הנכות ד"ר צוק, המומחית מטעם התובע העריכה את נכותו הצמיתה בשיעור 37% בעקבות האירוע נשוא התביעה. פרופ' קורצ'ין, המומחה מטעם הנתבעת, העריך את נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מההרדמה בשעור של 10%. ד"ר צוק, בעדותה בפניי, אישרה כי לא קבעה את שיעור נכותו של התובע כתוצאה מאירוע ההרדמה אלא הערכת הנכות שנעשתה על ידה היא הערכה של נכות כללית. בנוסף, ד"ר צוק אישרה כי לא התייחסה בחוות דעתה לעברו הרפואי של התובע וכי הסתמכה על דברי התובע כי היה בריא בעברו. בתגובה להצגת עברו הרפואי של התובע בפניה, על ידי ב"כ הנתבעת, השיבה ד"ר צוק - "הייתי אומרת שאראה את החולה שוב" (עמ' 45-44 לפרוטוקול ישיבת 17/06/04), משמע, חוות דעתה של ד"ר צוק בכל הקשור לשיעור נכותו של התובע ולקשר הסיבתי בין שיעור זה לזריקה לא הוכח ע"י התובע במידה הנדרשת בהליך אזרחי. נוכח האמור לעיל, ונוכח הודאתה של הנתבעת בשיעור נכות של 10% כתוצאה מהזריקה עפ"י קביעתו של פרופ' קורצ'ין מטעמה - אני קובע כי כתוצאה מההרדמה נגרמה לתובע נכות צמיתה של 10%. 9. חישוב הנזק יצוין כי התובע בסיכומיו טען לפיצוי רק בגין ראשי הנזק של הפסד השתכרות בעבר וכאב וסבל. 9.1. הפסדי השתכרות בעבר - בעת הניתוח היה התובע בן 63 שנים. התובע פרש מעבודתו ברשות הנמלים בגיל 51. לטענתו, לאחר פרישתו השתכר סך של 4,000 ₪ בחודש ממכירת סיגריות בדוכן, אשר נמצא ליד הנמל. בנוסף טען כי כחודש לאחר הניתוח חזר לעבוד במכירת סיגריות בצורה חלקית ונגרמו לו הפסדי השתכרות של כ 2,000 ₪ בחודש. כן טען, כי בשנת 1996 הפסיק לגמרי את עבודתו עקב הפגיעה, ונגרם לו הפסד השתכרות מלא של כ 4,000 ₪ למשך 90 חדשים, עד הגיעו לגיל 75. בהקשר זה יצוין כי הכנסותיו הנטענות של התובע לא דווחו למס הכנסה. לצורך הוכחת טענותיו באשר להפסדי ההשתכרות שנגרמו לו, הביא התובע כעדים את צבי פרן, מכר של התובע, ודוד רוימי, אשר לטענת התובע השכיר לו את הדוכן למכירת סיגריות. מטעם הנתבעת העיד החוקר דני ויל אשר טען בתצהירו ובעדותו בפניי כי התובע מסר לו שמעולם לא היה בעל דוכן למכירת סיגריות. מכל מקום התובע לא הניח תשתית ראייתית נדרשת להוכיח את גובה הכנסתו הנטענת ממכירת סיגריות. גם העדים מטעמו טענו כי אינם יודעים מה היתה גובה הכנסתו. זאת ועוד, התובע טען בסיכומיו כי הפסיק לעבוד בדוכן בשנת 1996. לעומת זאת בסע' 19 לתצהירו טען התובע כי הפסיק לעבוד בשנת 97 ואילו בעדותו בפניי, טען כי הפסיק לעבוד בשנת 1995, כשלוש שנים לאחר הפגיעה נשוא תביעה זו (עמ' 24 שורה 30 לפרוטוקול ישיבת 25/09/03). יתר על כן, העד מטעם התובע, דוד רוימי, טען בעדותו בפניי כי החל להשכיר את הדוכן לתובע בשנת 1995 ולא כנטען על ידי התובע (עמ' 47 שורה 7 לפרוטוקול ישיבת 17/06/04). מן המקובץ ונוכח הסתירות בעדויות דוד רוימי והתובע בעניין שנות עבודתו של התובע בדוכן - נזקו המיוחד של התובע לא הוכח והתובע אינו זכאי לפיצוי בגינו. 9.2. כאב וסבל נוכח מהות הפגיעה, שיעור נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה ממנה וכפי שקבעתי, מספר ימי אישפוז לאחר הפגיעה וכתוצאה ממנה (30 יום), גילו של התובע בעת הניתוח, ריבית כחוק מיום הפגיעה, וכל פרמטר רלוונטי אני קובע כי נזקו של התובע בפריט נזק זה מסתכם בסך של 75,000 ₪ נכון להיום. 9.3. ניכוי תקבולי המל"ל ב"כ הצדדים הסכימו כי על פי חוות דעת האקטואר שפירא מטעם הנתבעת, מיום 16/11/99, יש לנכות מהסכומים אשר יפסקו לנתבע עפ"י פסק הדין אם יפסקו, סך של 17,235 ₪ קרן, אשר קיבל התובע מהמל"ל. 10. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: 10.1. 52,313 ₪ בגין נזק לא ממוני (לאחר ניכוי תגמולי מל"ל משוערכים להיום בסך 22,687 ₪) חיוב זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 10.2. שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בשיעור 20% + מע"מ מסכום החיוב המפורט בסעיף 10.1 לפסק הדין. 10.3 אגרת משפט משוערכת ויתרת אגרה אם חלה. 10.4 שכ"ט מומחי התובע כנגד הצגת קבלות, בתוספת הפרשי ריבית הצמדה כחוק מיום תשלומם ועד התשלום המלא בפועל. עצביםרשלנותתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (רופאים)רפואה